המלון שבו מתארחת העיתונאית הספרדייה פִּילַאר רַאוֹלָה הומה משפחות וילדים, ומן החלונות נשקף חוף הים הסמוך. לרגע אני מתמכרת לאשליה של חופשת סוף שבוע שגרתית, אבל אז השכחה הרגעית שאחזה בי מתפוגגת. הילדים שנעקרו מבתיהם מתרוצצים בלובי, מקפצים על הספות. הם והוריהם אינם יודעים מן הסתם שהאישה הנמרצת, סבתא לשני פעוטות, נמצאת כאן כמותם לא מטעמי חופשה, ושהסיבה לשהותה במקום קשורה אליהם באופן הדוק למדי.
פילאר ראולה היא סופרת ופרשנית פוליטית מוכרת בארצה; בעבר הייתה סגנית ראש עיריית ברצלונה וחברת פרלמנט. היא מרבה לכתוב על המזרח התיכון ועל זכויות אדם – במשמעותן המקורית, לפני המחטף של הגרסה הפרוגרסיבית – והיא אחד הקולות הבולטים בעולם הדובר־ספרדית למען המאבק באנטישמיות. בעקבות פועלה זכתה באותות הוקרה מהאוניברסיטה העברית ומאוניברסיטת תל־אביב ובפרסים שונים, בהם פרס דניאל פרל לשנת 2010 מטעם הליגה נגד השמצה, שניתן לה "על המחויבות שלה לקוד אתי עיתונאי הגון ואחראי". ראולה הייתה אורחת כבוד בוועידת אייפא"ק בשנת 2008, והיא מרצה מבוקשת על ישראל ונגד אנטישמיות במדינות אמריקה הלטינית ובארצות הברית. היא נחשבת לאשת תקשורת ססגונית, לעיתים פרובוקטיבית, שהתקינות הפוליטית ממנה והלאה.
אני מתחילה את הריאיון מהמצב בישראל, תוך שאני עוטה דמות של עיתונאית מצויה ומקריאה בנימה אירונית את השאלה המתבקשת כביכול: "נו, אז איך את יכולה להגן על ישראל כשבראשה עומדת ממשלה שכזאת?". ראולה, שמן הסתם מורגלת כבר בשאלה הזו, אינה מוכנה לספק את הסחורה.
"אני לא נכנסת לדיון על הפוליטיקה הישראלית", היא אומרת. "זה לא שאין לי דעות על מנהיג כזה או אחר, אבל אני שומרת אותן לעצמי. זו מדינה קטנה שאוכלוסייתה פחות מ־10 מיליון איש, ולמיליארד איש יש דעה מי צריך למשול בה. לכן אני דווקא בוחרת לשתוק. הפוליטיקה שלה היא לא מענייני, אני מסתפקת בביקורת על הפוליטיקה בארצי. מה שכן העניין שלי הוא שבעולם הנושא את ערכי הציוויליזציה המודרנית, שלאורם אני חיה, ישראל ממלאת תפקיד מפתח, והאפשרות שישראל תיעלם או לא תוכל להתקיים בצורה נורמלית היא פיגוע נגד הערכים האלה. השאלה היא לא מה קורה בפוליטיקה שלה, אלא איך ישראל מגינה על עצמה.
"אין לי מושג איך להתגונן, או איך אנחנו היינו מתגוננים, מול אלפי טרוריסטים; איך מתגוננים מול 600 או 700 קילומטרים של מנהרות טרור, או איך פועלים בקרב אוכלוסייה אזרחית שבתי החולים ובתי הספר שלה מלאים מצבורי נשק. אני לא אסטרטגית צבאית ולא פוליטיקאית ישראלית. אבל מטריד אותי שהדבר היחיד שמדאיג את העולם הוא אם ישראל מתנהגת 'בסדר' או לא, ולא אם איראן בסדר, אם ההנהגה הפלסטינית טובה לפלסטינים, ואם חיזבאללה הוא מכונת השמדה או לא. אולי נתחיל מהשאלות האלה לפני שמדברים על ישראל".
יאמרו לך שאת עושה "ואטאבאוטיזם" (התחמרות מהאשמות באמצעות הפנייתם לצד השני).
"תיאורטית אפשר למתוח ביקורת על שני הצדדים, אבל ישראל נתונה תחת דמוניזציה מתמדת. אין שום מקום להשוואה בין צבא של מדינה דמוקרטית ובין ארגון טרור. מי שמשווה ביניהם, מעוות את המציאות ועושה הנחה לטרור. זאת ועוד, הוא למעשה דן את הפלסטינים למעגל אלימות אינסופי. אבא של חייל ששירת בעזה סיפר לי שבנו חש אי נוחות לישון בבית בעזה, בחדר ילדים עם תמונת מיקי מאוס על הארון. אבל כשפתח את הארון מצא שם תמונות של השייח' יאסין ועוד כמה מזוקנים. הם גוזלים מהילדים הפלסטינים את הילדות ואת העתיד, ומשתמשים לשם כך במערכת החינוך של אונר"א, ראש הנחש.
"אני רוצה להיות בצד של מי שמגדל ילדים לאהוב, לא לשמש פצצות אנושיות. הישועה היחידה של הפלסטינים היא חיסול ארגוני הטרור האלה. אני לא אוהבת מה שקורה בעזה, ואני בטוחה שזה לא מוצא חן בעיני אף ישראלי. מלחמות הן דבר מכוער. השאלה היא אם המלחמה הזאת נמנעת או בלתי נמנעת. אני כאמור לא יודעת, כי אינני אסטרטגית צבאית. אני כן יודעת שיש עם שספג טבח ושיותר ממאה מאזרחיו לכודים במנהרות, מילדים ועד מבוגרים חולים, ושמדינת ישראל חייבת לחלץ אותם".
למרבה התדהמה אפילו על החטופים אין קונצנזוס בעולם. הרי גם מי שתומך בפלסטינים היה יכול לצאת "מאוזן" יותר לו היה קורא במשפט אחד לשחרר אותם. לא הייתה נופלת שערה משערות ראשו, והוא אפילו לא היה מגורש מהוליווד.
"זו תוצאה של שנים של דה־הומניזציה לישראל, מבית היוצר של הפרוגרסיבים. האמת היא שהם לא מפתיעים אותי. הרי הם אלה שבשנות צעירותי באוניברסיטה אמרו שסטלין טוב, שקסטרו משחרר ומושיע, שוונצואלה היא דמוקרטיה. הם עיוותו לגמרי את ערכי החירות. במאבקם בפשיזם הם מצאו את עצמם מגינים על דיקטטורות משמאל. הפלסטיני הוא הקורבן האולטימטיבי, לעומת הישראלי, 'הכובש הלבן' – כל ישראלי, כולל תינוק בן שישה חודשים. ישראלים אף פעם לא נרצחים. אולי הם מתו משפעת, או ש'חיפשו את זה'. זה הפך למפלטם של נבלים כמו מדורו בוונצואלה או בוריץ' בצ'ילה, פוליטיקאים שיש להם בעיות קשות במדינותיהם ומצאו דרך להסיח את הדעת מהן".
שאבו השראה מישראל
ראולה איננה חוסכת ביקורת גם מראש ממשלת ספרד מטעם המפלגה הסוציאליסטית, פדרו סאנצ'ס, שמייצג בתוך האיחוד האירופי מדיניות עוינת כלפי ישראל. הוא לא מבין שבכך הוא לא מיטיב עם הפלסטינים, קובעת ראולה. "המפתח של הפלסטינים הוא להגיע להסדר עם ישראל. רק כך יש להם סיכוי ליהנות מרמת החיים הטובה ביותר במזרח התיכון, כמו אזרחי ישראל הערבים. זה לא יכול לעבור דרך ארגונים כמו חמאס או חיזבאללה, שמשתמשים בהם לא רק כמגינים אנושיים אלא כמגינים אידיאולוגיים. חמאס איננו חלק מהציוויליזציה או מאמנת זכויות אדם כלשהי".
הביטוי "ציוויליזציה" חוזר לא מעט בדבריה של ראולה, כחלק מתפיסתה שמדובר במאבק גלובלי שחוצה את גבולות ישראל. היא מביאה דוגמה לפרשנות שגויה ורופסת של המונח, שסיפק בשנת 2004 ראש הממשלה הסוציאליסטי דאז בספרד, חוסה לואיס רודריגס ספאטרו. הוא נבחר מיד אחרי מתקפת הטרור ברכבות במדריד, שגבתה את חייהם של כ־200 ספרדים. ספאטרו יזם יחד עם ארדואן, הוא ולא אחר, את "ברית הציוויליזציות" – עוד פורום ריק מתוכן בחסות האו"ם, עם הרבה סיסמאות חלולות. ראולה מבטאת את הבוז שלה לשמאל מהסוג הזה, בביטוי שמילולית ניתן לתרגם כ"שלשולי מוח".
הספרדית בפיה של ראולה ספוגה במבטא של השפה שמגדירה את הזהות שלה, קטלאנית, שהיא מקפידה להתבטא בה בתוך גבולות ארצה, שם היא דמות מפתח במאבק העצמאות של קטלוניה מספרד. היא מאוכזבת מההזדהות המוחלטת של חבריה למאבק הלאומי עם הנרטיב הפלסטיני. "זה לא תמיד היה כך", היא מציינת. "מנהיגי קטלוניה הראשונים, שהעלו על סדר היום את הזהות הלאומית הקטלונית, שאבו השראה ממדינת ישראל והעלו אותה על נס כמדינה שנאבקה על הגדרה לאומית כנגד כל הסיכויים, והצליחה להחיות את שפתה העתיקה".
"אולי פחות נוח להיות פה עכשיו, אבל זה הדבר ההגון ביותר לעשות. אנו חייבים לכם כל כך הרבה. נולדתי בספרד הישנה, למשפחה קתולית. אי אפשר להסביר את הציוויליזציה בלי היהודים, ואי אפשר להסביר את ההיסטוריה של העולם המערבי ושל אירופה בלי ההגות היהודית וגם בלי השנאה ליהודים. זו המציאות שאיתה אנחנו מתמודדים"
מכל מקום, הנתיב שהוליך אותה לדבוק בישראל שונה. "לא הגעתי לאהוב את ישראל בגלל לאומיות קטלונית. מורשת השואה הונחלה לי עוד בבית אבי, שהיה אנטי־פרנקיסט (מתנגד למשטרו של הרודן הפשיסטי פרנסיסקו פרנקו; ע"ט). סביב השולחן בבית שלנו ישבו אנטי־פשיסטים, רפובליקנים, פמיניסטיות. עבור אבי השואה הייתה דוגמה לרוע האולטימטיבי, בתקופה שבה לא דיברו על השואה בספרד. בגיל עשרים כבר ידעתי לא מעט על ישראל. כתבתי על ישראל הרבה לפני שגיליתם אותי".
היוצרות בקטלוניה התהפכו כאשר גם לשם חדר השיח שרואה בפלסטינים את החלש האולטימטיבי, שנאנק תחת קולוניאליזם לבן ונאבק על מימוש זכויותיו הלאומיות. במחוז קטלוניה יש כיום גם אוכלוסייה מוסלמית גדולה, כ־7 אחוזים מהתושבים, ואת ההשלכות אפשר לראות לא רק בזינוק בתקריות אנטישמיות אלא גם בירידת הישגיהם של תלמידי המחוז במבחני פיז"ה הבינלאומיים.
עד כמה המצב חמור? זמן רב לפני 7 באוקטובר איימה ראש עיריית ברצלונה לבטל את הסכם ברית ערים תאומות שנחתם עם עיריית תל־אביב. האיום נבלם בעקבות פעילות נמרצת של ארגונים שונים, אבל בסופו של דבר הוא מומש בנובמבר 2023. ככל שהאירוע הזה מקומם, ראולה מספרת על תקרית חמורה הרבה יותר: "המשרד שממונה על ענייני החוץ של מחוז קטלוניה זימן את ראשי הקהילה היהודית בברצלונה לפגישה כדי לדון במסמך שפורסם על 'לכידות חברתית בצל העימות בעזה'. ראשי הקהילה המזועזעים ענו שאין להם שום סיבה להגיע לפגישה עם 'משרד החוץ', שכן הם אזרחים ספרדים לכל דבר. לעומת זאת, אלו שזימנו אותם מדברים על הקהילה המוסלמית, שמורכבת ברובה ממהגרים מרוקאים, כעל אזרחי קטלוניה. זה בלתי נתפס".
תורת השלבים
ראולה משלמת גם מחיר אישי על עמדותיה וסופגת האשמות על "תמיכה בג'נוסייד ובמבצעיו", שלא לדבר על האישום החמור מכולם: "ציונית".
"אני לא ציונית כי אני לא יהודייה, אבל אני תומכת בעם שנטבח באירופה ואיבד על אדמתה שלושה רבעים מבניו", היא אומרת. "יצרנו תעשיית השמדה, ולבני העם הזה אנחנו אומרים שאסור להם להגן על עצמם? מישהו מבטיח שזה לא יחזור? האם היהודים חיים בבטחה בצרפת? בספרד? בגרמניה? בארה"ב? לכל יהודי צרוב על העור שיוכלו להרוג אותו בשל היותו יהודי. יש לי חברים משכילים, בוגרי אוניברסיטה, מומחים לאתיקה – שמאבדים את זה כשמדובר בישראל. השנאה לישראל 'טהורה', כמו השנאה ליהודים שתמיד הייתה טהורה".
על השאלות המתריסות מצד מתנגדיה "עבור מי היא עובדת", יש לה תשובה שממלאת אותה גאווה. לאחרונה מונתה ראולה ליו"ר הוועדה המייעצת של ארגון Combat Antisemitism Movement, בנוגע לאמריקה הלטינית. הארגון זיהה את המגמה המדאיגה של עלייה באנטישמיות במדינות מרכז ודרום אמריקה והחל לפעול שם כבר בשנת 2021, מתוך הבנה שאי אפשר להתעלם מאוכלוסייה של 500 מיליון דוברי ספרדית.
חודש לאחר 7 באוקטובר חנכה ראולה את הפורום השנתי של הארגון באורוגוואי, יחד עם נשיא אורוגוואי לשעבר חוליו סנגינטי. בדבריה חזרה וסקרה את "תורת השלבים" בעניין ישראל, כפי שחזתה שיקרה כבר ביום הטבח. שלב ראשון – המתים הישראלים לא קיימים; שלב שני – התקשורת איננה מדברת על טרור פלסטיני נגד אזרחים; שלב שלישי – ישראל תגן על עצמה; שלב רביעי – אמצעי התקשורת ידווחו שישראל טובחת בפלסטינים; שלב חמישי – ישראל תוכתר כ"טרוריסטית"; שלב שישי – הפרוגרסיבים יירקו את השנאה שלהם כלפי ישראל.
"ממרחק של חודש, וביתר שאת של חמישה חודשים, נוכחתי שצדקתי, אם כי לא שיערתי את הממדים", היא אומרת. "לא ציפיתי לוואקום מוסרי ולשפל שכזה. אני מזועזעת מהאנשים 'שלי', חברים שאיבדו כל אמפתיה וכל שמץ הומניות. הם נכנעו לדוֹגמה, לשנאה, לסטיגמה. הם משתפים פעולה עם הלבנת הטרור. מה שקרה לא קשור רק לישראל. זה מאבק בין הברבריות לציוויליזציה. בציוויליזציה כלולות גם אימהות פלסטיניות שרוצות את הטוב לילדיהן, צעירות איראניות שנאבקות על החירות שלהן, ונערות באפגניסטן שנאסר עליהן ללכת לבית ספר. ציוויליזציה זה לאחוז בערכים. מה שקרה בישראל זה חורבן הציוויליזציה. המחבל שמתקשר לבשר להוריו שרצח משפחה מסמל את מות ההומניות.
"ראיתי שלאחת החטופות, ששוחררה בינתיים, קוראים עדה. זה השם של בתי. איך הייתי מגיבה? המתים הישראלים לא נחשבים. שאלתי חבר מהשמאל: איפה היית כשאסד טבח בבני עמו? כשטבחו במאות אלפי תימנים? אלו מתים שלא מראים בתקשורת ולא בהרווארד. אבל כשישראל מזיזה טנק אחד – לישראל אין זכות להגן על עצמה. שלא נרמה את עצמנו: בתפיסה שלהם, לישראל אין זכות קיום. זו אנטישמיות. אלה אנשים שתיאורטית חולקים איתי אותם ערכים, אבל איבדו אותם במקום אפל איפשהו בדרך".
ראולה מדברת על האחריות שאירופה צריכה לחוש כלפי ישראל, אף שצריך לציין כי מולדתה, ספרד, אומנם גירשה כידוע את יהודיה בשנת 1492, אבל בשואת יהודי אירופה היא לא נטלה חלק. דיפלומטים ספרדים בבודפשט, בוקרשט וסלוניקי אף הנפיקו אשרות מעבר ליהודים צאצאי יהודי ספרד, ולא רק להם. אנחל סאנס בריס, דיפלומט בכיר בשגרירות ספרד בהונגריה, זכה להכרה כחסיד אומות העולם על הצלת כ־5,000 יהודים באמצעות הנפקת אשרות ובתי מחסה ליהודים בבודפשט. הרי הפירנאים של ספרד, אזור גיאוגרפי ששייך למחוז קטלוניה, שימשו נתיב מילוט ליהודים נרדפים רבים, בהם ההוגה והמבקר ולטר בנימין, שנטל את חייו אחרי שהצליח לחצות בשלום את הגבול לספרד.
עוד יש לציין לטובה את מחוז מדריד בראשות הנשיאה הנוכחית איסבל איוסו, חברת מפלגת הימין, שמתייצבת בכל הזדמנות לצד ישראל ולצד הקהילה היהודית בספרד, בעד ערכי החירות ונגד סכנות האסלאם הקיצוני. דבריה מקבלים ביטוי בשטח, וכיום ניתן לומר שמחוז מדריד בטוח באופן יחסי ליהודים ולישראלים. ראולה משבחת את איוסו בעניין הזה, על אף השתייכותן למחנות פוליטיים שונים.
בביקורה הנוכחי בישראל ראולה מלווה משלחת של מושלים, ראשי ערים וחברי פרלמנט ממדינות אמריקה הלטינית, שהמשטרים בחלקן, כמו צ'ילה ובוליביה, עוינים את ישראל. המשלחת, שנועדה ליצור ערוצים עוקפים למדיניות הרשמית הזו, ביקרה בשדרות, באופקים, בקיבוץ בארי, באתר המסיבה ברעים, ברהט ובירושלים, ונפגשה עם משפחות חטופים, ניצולי הטבח, אנשי "איחוד הצלה" וכן יזמי הייטק, מחקר ופיתוח, כדי להמחיש את החורבן והתקומה ששזורים בסיפור של עמנו.
העולם מתחלק מחדש
לקראת סוף הביקור מתארחת ראולה במכון סרוונטס בתל־אביב, מייסודה של ממשלת ספרד, העוסק בהפצת השפה והתרבות הספרדית, ראולה מתקבלת כאן בכבוד השמור לכוכבי על. בקהל עולים ותיקים וחדשים דוברי ספרדית, מקצתם מיישובי העוטף, לצד דיפלומטים ספרדים וממדינות אמריקה הלטינית, עיתונאים ומשפיעני רשת בספרדית ופורטוגלית, שמשקיעים מזמנם וכישוריהם כדי לתרום להסברה בקרב קהלם. ראולה חולקת עם הקהל את המציאות העגומה באמריקה הלטינית, ומצטטת את ממצאי הדו"ח שפרסם ארגון המאבק באנטישמיות שהיא פועלת בו. לפי הנתונים, קיימת עלייה "אקספוננציאלית" באנטישמיות במדינות הללו מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, לצד האנטישמיות הנוצרית הקלאסית שלא נעלמה.
האנטישמיות באמריקה הלטינית נובעת מתמהיל של גורמים, מסבירה ראולה, ומציעה כדרכה "להרחיב את העדשה של הזכוכית המגדלת" כדי להבין את התהליכים הללו לעומקם. היא מציינת את השיח המרקסיסטי הפופוליסטי, את נרטיב "הלבן הכובש" וחלוקת העולם למדכאים ומדוכאים, וגם את זרועות התמנון ששולחת איראן לעבר מדינות אמריקה הלטינית – בעיקר מדינות הקשורות בנתיבי הסחר בסמים, כמו ונצואלה וקולומביה, אבל גם מדינות נוספות כמו ארגנטינה. מאחורי איראן עומדות סין ורוסיה, ששאפו לחבל בהסכמי אברהם ולטרפד הסכם שלום עם סעודיה שהיה תורם ליציבות האזור אך עומד בניגוד לאינטרסים שלהן. בערעור היציבות משתתפים גם החות'ים בתימן והשיעים בעיראק. לנגד עינינו, אומרת ראולה, העולם מתעצב מחדש לשני גושים שונים מן החלוקה הישנה לקומוניזם וקפיטליזם, והחלוקה הזו עוברת דרך המלחמה בישראל.
"שימו לב שארבע המדינות שהחזירו את שגריריהן או ניתקו קשרים עם ישראל אחרי 7 באוקטובר הן כולן מדינות לטינו־אמריקניות, שממשליהן נמצאים בצד ברור מאוד של המפה הפוליטית: צ'ילה, קולומביה, בוליביה ומקסיקו", אומרת ראולה לקהל. "צ'ילה, שמאכלסת את הקהילה הפלסטינית הגדולה ביותר מחוץ למזרח התיכון, אף דאגה שישראל תסולק מיריד התעופה והחלל של אמריקה הלטינית, ככל הנראה בלחץ ארגוני שמאל".
כאשר ראולה נשאלת כיצד להתמודד עם השקרים ברשת, היא מזכירה שיש כפתור "חסימה" ומדי פעם רצוי להשתמש בו. זה תורם לבריאות הנפש, היא מחייכת. לאחר מכן היא מרצינה ואומרת שחובה להציף את השקרים, לא לוותר, ולעשות זאת מתוך עמדה גאה של מי שמחזיק בעובדות, באמת. כשמזהים פתח לדיון, גם אם צר, מומלץ להשקיע ולהמשיך. ועם זאת, יש להיות מודעים לכך שאנחנו נאבקים בכוחות ענק וביצרני הבוטים הגדולים, רוסיה ואיראן.
"הכרתי את הסופר הפורטוגלי ז'וזה סאראמאגו, שהיה חבר במפלגה הקומוניסטית הפורטוגלית האיומה", מספרת ראולה. "לא היה לו צל של מושג בפוליטיקה בינלאומית, אבל זה לא מנע ממנו להביע עמדות, ומקהל קוראיו לשתות את דבריו בצמא. למרות שהם טועים כל הזמן, הם לא טועים. לעומת זאת, אינטלקטואלים מימין טועים פעם אחת והם גמורים. שליטת הנרטיב של השמאל בסיפור מוחלטת".
בלוגר יליד בוליביה, מדינה שניתקה לחלוטין את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל, חולק עם הקהל את מפח הנפש מהתפשטות האנטישמיות באמריקה הלטינית. הוא אומר לראולה שאולי אינה יהודייה אבל יש לה "נפש" יהודית, תוך שימוש במונח העברי. כשמתרגמים לה את המילה לספרדית, "אלמה", פניה עוטות נהרה והיא מודה לו בהתרגשות.
"לשאלתכם מה אני עושה פה", מסיימת ראולה את הרצאתה, "אני עונה: איפה אתם רוצים שאהיה? אולי פחות נוח להיות פה עכשיו, אבל זה הדבר ההגון ביותר לעשות. אנו חייבים לכם כל כך הרבה. נולדתי בספרד הישנה, למשפחה קתולית. אי אפשר להסביר את הציוויליזציה בלי היהודים, ואי אפשר להסביר את ההיסטוריה של העולם המערבי ושל אירופה בלי ההגות היהודית וגם בלי השנאה ליהודים. זו המציאות שאיתה אנחנו מתמודדים".
"זה הולך להחמיר, האנטישמיות תגדל", אומרת לי ראולה לפני שאנחנו נפרדות. "התרעתי שהלבנת הטרור האסלאמי והפיכת ישראל לפושעת תתפוצץ לנו בפרצוף. זה יגיע גם אלינו, הלא־יהודים. זה תמיד קורה. מה חשבנו לעצמנו? בקרוב מאוד, אם זה עדיין לא קרה, זוועות 7 באוקטובר יהיו כלא היו. ההכחשה והשכחה יהיו מוחלטים. עוד יהיה הרבה יותר גרוע לפני שיהיה טוב, אבל ישראל תוסיף להתקיים ויש עוד עבודה לעשות, וגם פסימיזם יכול וצריך להיות אקטיבי".
