הביקור בקהילה היהודית באי ברבדוס היה מעין מסע במנהרת הזמן, אשר החזיר אותי להיסטוריה הארוכה של היהודים באי ולחייהם המחודשים בשנים האחרונות. ההיסטוריה של הקהילה בברבדוס נחלקת לשתי תקופות: העתיקה, זו של הקהילה הספרדית־פורטוגזית, והתקופה החדשה, של הקהילה האשכנזית. ביניהן מפרידות כמאה שנה ללא חיים יהודים מסודרים במקום. בברבדוס גיליתי כיצד קהילה יהודית שנכחדה ונעלמה, קמה וניעורה מתוך אמונה וגאווה יהודית. על הכרת ההיסטוריה של יהודי ברבדוס מעיב אובדן הארכיונים של הקהילה ובהם מסמכים רבים, עם חורבן בית הכנסת העתיק בשנת 1831.
ברבדוס הוא אי באיים הקריביים שבאוקיינוס האטלנטי, צפונית למדינת ונצואלה ומזרחית לים הקריבי. המדינה זכתה לעצמאות בשנת 1966, לאחר כ־340 שנות שליטה בריטית. בברבדוס קיים שילוב מעניין בין ארכיטקטורה בריטית, אוכלוסייה שחורה, מזג אוויר טרופי ולח, וחופי ים מרהיבים. זהו אי המתאפיין בצבעים ושילובים, ויש המכנים אותו "אנגליה המיניאטורית".
ראשיתו של היישוב היהודי בברבדוס בשנת 1628. בית הכנסת הראשון בברידג'טאון, בירת האי, נוסד בשנת 1654, והוא נחשב לבית הכנסת העתיק ביותר בחצי הכדור המערבי. הגעת היהודים לברבדוס היא תוצאה של גירוש ספרד. יהודים נמלטו מחצי האי האיברי למקומות שונים בעולם, וחלקם הגיעו לרסיפה בצפון ברזיל, שהייתה בשליטה של הולנד. ואולם בשנת 1628 חזרה פורטוגל וכבשה את המושבות שלה בצפון ברזיל, והיהודים ברחו משם לאיים הקריביים, לברבדוס ולמקומות אחרים, כדי לא ליפול שוב לזרועותיה הארוכות של האינקוויזיציה.
קבוצה ראשונה של יהודים הגיעה לאי מברזיל ההולנדית, רסיפה וסורינאם. אליהם הצטרפו עוד יהודים מהקהילות הספרדיות־פורטוגזיות בהמבורג ובאלטונה, שהיו תחת שלטון דנמרק. מאוחר יותר הגיעו יהודים מהאיים הקריביים, מרטיניק וגואדלופ, וגם מאנגליה. כך נוצרה באי קהילה בעלת סגנון ספרדי־פורטוגזי של צאצאי אנוסים ומגורשי ספרד. האווירה והתפילות היו בנוסח ספרדי־פורטוגזי, והקהילה שמרה על קשר הדוק עם קהילות אחרות באמסטרדם, קורסאו וסורינאם. בגלגול השני של הקהילה היא הפכה לאשכנזית.
במשך השנים היו היהודים מיעוט קטן מאוד באוכלוסיית האי, שרובה הייתה נוצרית אנגליקנית. בשנת 1750 נרשם מספר היהודים הגדול ביותר שחי באי: 800 איש.
בראשית דרכם היו יהודי ברבדוס כפופים לחוקים ולתקנות שהגבילו את זכויותיהם והפלו בינם ובין הסביבה הלא יהודית. בשנת 1655 חתם אוליבר קרומוול, המנהיג הפרוטסטנטי של אנגליה, על מסמך המעניק אישור לברבדוס לקבל יהודים, אף שהם עדיין היו נתונים להגבלות, אפליה ויחס עוין. בשנת 1668 נאסר על יהודי ברבדוס לקיים כל סוג של מסחר, והם נאלצו לחיות בגטו יהודי בברידג'טאון. בשנת 1672 האשימו הסוחרים את היהודים בכך שהם "פועלים נגד כל הנוצרים וביחוד נגד אנגליה, הם מסוכנים ולא אנושיים, ומהווים סכנה לשלומה של ברבדוס". הדרישות כלפי היהודים הלכו וגברו, עד שנטען כי "יש להגלות עדה זו של צולבי ישו".
בכל זאת הקהילה היהודית גדלה, ועד שנת 1679 חיו בברבדוס כמעט 300 יהודים. כל החוקים המפלים בוטלו עד 1802 על ידי הממשלה הקולוניאלית של ברבדוס, ובשנת 1820 גם הפרלמנט הבריטי ביטל את חוקי האפליה.
השילוש היהודי הקדוש
בעיר העתיקה של ברבדוס מתחבא אחד מבתי הכנסת העתיקים בעולם, ששמו "נדחי ישראל". כדי להגיע אליו צעדתי ברחובות מרכז העיר עד שמצאתי רחוב בשם Synagogue Lane. המשכתי לצעוד לאורכו עד שהגעתי לבית הכנסת היפה, הבנוי מאבנים ורודות ועומד בשיא תפארתו על אדמת האי. בעבר פעל באי בית כנסת נוסף, בעיר ספייטסטאון. הוא נהרס בשנת 1739.
סיפורו של בית הכנסת "נדחי ישראל" הוא מיוחד. בית הכנסת הראשון נחנך בשנת 1654, נחרב בסופת הוריקן בשנת 1831, ונבנה מחדש בשנת 1833. באותה תקופה חיו כמאה יהודים בברבדוס. בשנת 1869 נותרו בקהילה כמניין יהודים והם החליטו למסור את בית הכנסת ואת רכוש הקהילה לקרן נאמנות של קהילת "בוויס מרקס" בלונדון, שתעשה בבניין כראות עיניה אם לא יישארו כלל יהודים באי. בשנת 1908 היו בקהילה בברבדוס שני יהודים, לאחר שאחרים היגרו למדינות אחרות או התבוללו. באישור הקהילה בלונדון, בית הכנסת נמכר בשנת 1928, יחד עם כלי הקודש. הבניין הפך לספרייה, חנויות ומשרדים, ושם בית הכנסת נשכח ממנו. היהודי האחרון בברבדוס נפטר בשנת 1929. כך בא אל קיצו פרק א' של הקהילה היהודית באי.
הפרק השני של הקהילה החל עם הגעתם של יהודים שברחו מאירופה בשנות השלושים, ולאחר מכן ניצולי שואה – מהגרים יהודים חדשים שתפסו את מקומם של אלו שנעלמו ואינם. היהודי הראשון שהגיע מפולין לברבדוס היה משה אלטמן, בשנת 1931. לאחר כיובל שנים שבו היה בית הכנסת בשימוש מסחרי, החליט בנו של אלטמן להחזיר עטרה ליושנה ולגאול את המקום. בשנת 1987 בית הכנסת נקנה מחדש על ידי הקהילה, והוא נמצא כיום באחריות הקרן הלאומית של ברבדוס. הוא הפך לאתר מורשת עולמי, יחד עם המקווה ובית הקברות שסביבו. בעת חידוש בית הכנסת היו באי כ־80 יהודים; כיום יש במקום כ־40 יהודים.
ביקור בבתי כנסת ובתי קברות יהודיים הוא אחד התחביבים הקרובים לליבי. בברבדוס זכיתי לחוויה כפולה, שכן המרחק בין בית הכנסת לבית הקברות הוא מטרים ספורים בלבד. במרכז המתחם הקהילתי ניצב בית הכנסת, ולידו מקווה עתיק בן 350 שנה, הפעיל עד היום. סביבם, כחומת מגן, מצוי בית הקברות העתיק של הקהילה ובו מאות קברים ומצבות. המצבה העתיקה ביותר היא משנת 1660 (ת"כ).
הליכה בבית הקברות היהודי בברבדוס היא חוויה מיוחדת; כל אבן ומצבה מספרות סיפור. הנוסחים היפים, החקוקים בעברית ובלאדינו, מתארים את החיים היהודיים ואת הדמויות שהתגוררו באי. על קברו של מאיר הכהן, שנולד באמסטרדם ונפטר בברבדוס בשנת 1752, נכתב שיר בעברית המתאר את אישיותו רבת הפעלים: "האיש רוכב על כנפי שם, סופר מהיר ונעים זמר, גם לימד דעת את העם, תקע שופר הוא מוהלן, מבורות וסכלות הוא הצילן". על קברו של בנימין משיח, שנפטר בשנת 1782, מצאתי כתוב: "שנים רבות התפלל בפני קהל ועדה, ויעל לדוכן לזמר כחזן חינם אין כסף, וימל את הילדים ומהולל מאד על זה".
הקרבה של בית הכנסת, בית הקברות ומקווה טהרה, יוצרת תחושה של "שילוש קדוש" – שלושת עמודי התווך של קהילה יהודית, השומרים על הזהות היהודית. כיום יש במתחם הקהילה גם מוזיאון חדש, המספר את תולדות הקהילה.
שִחררו את העבדים
סוגיה מעניינת בהיסטוריה של יהודי ברבדוס היא יחסם לעבדים. כלכלת ברבדוס התבססה בעיקר על גידולים חקלאיים, תחילה טבק וכותנה ומאוחר יותר גידול ועיבוד קני סוכר. לצורך פיתוח החקלאות ועיבוד התוצרת נזקקו בעלי השדות והמטעים לעבדים שחורים שהובאו מאפריקה. החל משנת 1673 הובאו מדי שנה כ־5,000 עבדים לעבודה בשדות. רבים מהם נשארו באי, וצאצאיהם הם כיום 85 אחוז מהאוכלוסייה המקומית.
היהודים לא היו מעורבים כלל בסחר בעבדים, ולא פעלו בחברות שהביאו את העבדים מאפריקה. החוק המקומי הגביל החזקת עבדים על ידי יהודים. למשפחה יהודית היה מותר להחזיק רק עבד שחור אחד, והיה אסור להעסיק עובדים נוצרים. כך, למעשה, נמנע מהיהודים להיות בעלי שדות ומטעים, אף שחלקם היו מומחים בגידולים ובעיבוד סוכר. משפחות יהודיות רבות נהגו לשחרר את עבדיהן. החזקת עבד אחד בלבד גרמה לכך שהם נקשרו אליו, וברבות הימים החליטו לשחררו לחופשי ולתת לו תעודת פטור.
בביקורי בקהילה היהודית בברבדוס חשתי התפעמות מהמסלול הנפתל שהיא עברה: בתי כנסת שנבנו ונחרבו, סגירת הקהילה ופתיחתה מחדש, מעבר בין ציבור ספרדי לאשכנזי, וקליטת פליטים – ממגורשי ספרד ועד ניצולי השואה. ההיסטוריה של יהודי ברבדוס היא סיפור של חוסן והישרדות, המתפרס על פני מאות שנים. זהו סיפור על קהילה קטנה אך תוססת ששגשגה למרות אפליה, רדיפות וקשיים כלכליים. במובנים רבים, סיפורם של יהודי ברבדוס משקף את ההיסטוריה הארוכה והמורכבת של הפזורה היהודית בעולם.
