פרשת ניצבים: ברית ליחיד וליחד

אתם נצבים היום כלכם לפני ה' א־לוהיכם
ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל.
טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך
מחטב עציך עד שאב מימיך
(דברים כט, ט־י)

במילים אלה פונה משה אל ישראל לפני שהוא כורת איתם את הברית שבערבות מואב. אך סגנונן קשה. מדוע החל לדבר בלשון רבים – "כולכם", ללא יוצא מן הכלל, ולאחר מכן פירט את הקבוצות השונות בעם ישראל, החל מהגדולות – "ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם", ועד למעמדות הנמוכים – "חוטב עציך ושואב מימיך"? ומדוע שינה מלשון רבים בפתיחה ללשון יחיד בסיום דבריו?
נראה כי בדברים אלה בא להדגיש משה את מערכת היחסים שבין הכלל והפרט בישראל, המתממשת בברית עם א־לוהים. כך הסביר זאת הנצי"ב מוולוז'ין: "שאף על גב שכל אחד נידון בפרט לפי מה שהוא אדם, מכל מקום כל אחד גורם להכריע להכלל אם לשבט אם לחסד". לכן פתח משה בכלל הנכנס לברית, אך עבר לאחר מכן לאנשים הפרטיים ובלשון יחיד, כדי להדגיש את אחריותו של כל פרט ופרט בברית כללית זו.

כפרה מובטחת לכלל

דגש זה של משה בא לשלול תפיסות מוטעות אשר עלולות לעלות בנוגע ליחסים שבין הפרט והכלל, כפי שמתברר בהמשך הפסוקים. בני העם הניצבים בברית ה' תוהים במעמד גדול זה מה יבטיח את שמירת הברית בידי בניהם שכבר יתפזרו ויגורו בכל רחבי ארץ ישראל? על כך משיב משה בראשית דבריו שהברית אינה רק לקבוצה פרטית אלא נכרתת עם כלל ישראל, ואדרבה, היא זו שהופכת את ישראל לעם, שנאמר "למען הקים אתך היום לו לעם והוא יהיה לך לא־לוהים" (שם, יב). לפיכך הברית מחייבת גם את הדורות הבאים: "ולא אתכם לבדכם אנכי כרת את הברית הזאת ואת האלה הזאת. כי את אשר ישנו פה עמנו עמד היום לפני ה' א־להינו ואת אשר איננו פה עמנו היום" (שם, יג־יד).

ומה לגבי הבחירה החופשית של הדורות הבאים? מי יבטיח שהם לא יחטאו? על כך עונה הרצי"ה קוק דברים שהולמים את פשוטו של מקרא: "לכלל אין בחירה, רק לפרט יש בחירה". רעיון דומה הציע הרי"ד סולוביצ'יק (בספרו "על התשובה", עמ' 91) באומרו שבעוד ש"הווידוי של היחיד נאמר מתוך מצב של חוסר ביטחון, של דיכאון וייאוש שלאחר החטא", "לא כן וידויה של כנסת ישראל… וידוי זה נאמר מתוך ביטחון ואפילו מתוך שמחה", שהרי כפרת כלל ישראל מובטחת מאת ה'. בכך ביקש הרב סולוביצ'יק גם לבאר את מנהג מקצת קהילות אשכנז לשיר בחזרת הש"ץ "על חטא" כל הקהל יחדיו בניגון המשמח את הלב.

בהמשך הדברים בא משה לשלול אף את הדעה המוטעית הקיצונית השנייה, שלפיה הברכות והקללות מוסבות רק על חטאי העם בכללותו, ואילו היחיד יכול לעבור על חוקי התורה ובלבד שהכלל ישמור על המסורת. על כך כתב הרש"ר הירש, שכדי למנוע טעות מסוכנת זו אומר משה את דבריו "בפרוס התקופה שכלל העם ייפרד בה לפרטים המתיישבים בארץ ביחידים, ולצורך אותה תקופה הרי הוא מבטא את הערבות ההדדית של כל ישראל להקמת התורה ולקיום מצוותיה". משה אפוא מדגיש שלא כן הדבר, אלא לכל יחיד יש חובה כפולה – לחיות חיים של תורה ומצוות הן בתורת יחיד והן מתוך ערבות ואחריות לכלל ישראל.

לדבר בלשון הדור

מסר נוסף המעביר משה נוגע ליחסים שבין האבות והבנים בברית (ל, ו):

ומל ה' א־לוהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' א־לוהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך.

מדוע הפריד בין "לבבך" ובין "לבב זרעך"? מסתבר פירושו של הנצי"ב, שלפיו יש כאן הד לחששותיהם של בני ישראל שזרעם לא יהיה באותה מדרגה רוחנית שבה נמצאים הניצבים בברית ה' לפני הכניסה לארץ ישראל, "ומשום הכי מבטיח שיהיו בגאולה העתידה שווים לבבך ולבב זרעך".

הדברים מזכירים כמובן את דברי הנביא "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" (מלאכי ג, כד), ויפה תיאר הרצי"ה קוק את העבודה הפדגוגית הנדרשת בעקבות כך: "יש טיפול א־לוהי מיוחד לכל אחד: 'את לבבך' – לחוד 'ואת לבב זרעך' לחוד. 'והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם', אבות לחוד ובנים לחוד. כאן נפגשים בפדגוגיה הא־לוהית". ומהי אותה פדגוגיה? "אותה מילת הלב, שמופיעה על ידי הדרכה ושכנוע, הסברה ולימוד, אינה יכולה להיות בסגנון אחד ובתכסיס אחד לאבות ולבנים".

הרצי"ה מסיים בנימה אקטואלית, "מי שידבר אל הבנים בסגנון של האבות, אפילו דברי קודש עצומים ונוראים, דומה למי שמדבר בהתלהבות וביראת שמים בתורכית עם צרפתים".

פרופ' יובל סיני הוא נשיא מכללת אורות ישראל