אוהב אני לסכם את המחשבה היהודית כמשולש בעל שלושה קדקודים: אמונה, מצווה, תקווה. מבלי להיכנס לפרטים אומר בצורה פשטנית שהאמונה היא ההסתכלות על העולם תוך ניסיון לחשוף את טביעת האצבעות של הא־לוהים – הישות הנעלמת המצויה בקוסמוס ומעבר לו. המצווה היא הקביעה שיש פער בין טוב לרע, ואנו כולנו מחויבים לטוב. התקווה היא הרגש והחלום שלמרות הכול, העולם יזכה לתיקון: "וּמָחָה ה' א־להים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים" (ישעיהו כח, ח).
משולש האידיאלים הזה נוכח בחיים הכלליים, בכל ביוגרפיה אישית, ולפי היהדות גם באנושות כולה. הוא מצוי במאבק מתמיד נגד משולש נגדי, המאחד את מה שאני בוחר לקרוא שלוש המסכות של הסטרא אחרא, שלושת האידיאלים שהשטן שליט עליהם: ספק, פיתוי, ייאוש. ואכן, אלו שלושת המאבקים הגדולים של חיינו: ספק כנגד אמונה, פיתוי כנגד מצווה וייאוש כנגד תקווה.
אפילו חרב חדה
יכולנו לנסות ולערוך מעין התפתחות ביוגרפית של מאבקי האדם, ואף היינו יכולים להצביע על מבנה המבוסס על שלושת הספרים הקלאסיים שבכתובים: שיר השירים, משלי וקהלת. אלו יוצרים, על פי המדרש, מעין סולם בסדר הזמנים: שיר השירים – בימי צעירותו של האדם הוא אומר שירה, אך חייב להילחם נגד הפיתוי, לא תמיד בהצלחה. כשהוא מתבגר ואומר דברי חכמה, כבמשלי, הוא נאבק בספק. כשהוא מזדקן, הוא מרגיש את ה"הבל הבלים" שבחיים וחייב להילחם נגד הייאוש.
אולם תהליך זה אינו בלעדי. שלושת האתגרים לא מתחשבים בגיל האדם, וההוכחה הטרגית ביותר היא אותם צעירים המתייאשים מחייהם והשטן שליט עליהם מבפנים. הם נכשלו במאבק של התקווה נגד הייאוש, ובזה חטאו נגד אחד העקרונות שביהדות: המצווה לא להתייאש, כדברי חז"ל (ברכות י ע"א): "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים". המלחמה נגד הפיתוי והספק היא קשה, לפעמים קשה מנשוא. ולמרות זאת, המלחמה נגד הייאוש היא הקשה ביותר בחיינו, והיא מלווה אותנו בחיינו הפרטיים והציבוריים.
כנגד משולש מאבקים זה הנמצא, לדעתי, בלב המחשבה היהודית, בנה העולם התרבותי המודרני שעליו חונכו בני דורי מסגרות אחרות. המשולש אשר הדריך אותנו בילדותנו היה: תיאוריות, ערכים ואוטופיות. אולם העולם המודרני אכזב ופשע. בפיהם דיברו אנשים על חירות אבל פיתחו קולוניות. דיברו על אוטופיות וערכים ושיקרו, במיוחד אלו שהיו מכושפים על ידי הקומוניזם. או אז הגיע העולם הפוסט־מודרני וקידש את המשולש השטני, ובמיוחד את הקואליציה בעלת הכוח הבלתי מוגבל: הפיתוי עם הייאוש. כי אם אין תקווה הכול מותר. ואז, משולש רביעי תפס את השלטון: אני־כאן־עכשיו. לאור כל זאת, בולטת שוב המשמעות הדתית שבה דוגלים המאמינים: אמונה פירושה שיש לעולם ולחיינו משמעות ומכאן נובעים גם ענייננו ודאגתנו לאדם האחר.
מצווה להיות בשמחה
הרבה יש להוסיף על מכלול הקדקודים, אולם כאן מבקש אני להוסיף דברים מספר על המלחמה נגד הייאוש. יש למאבק זה ממד היסטורי־לאומי, שמחזיר אותנו לימי יציאת מצרים. הדור המשתחרר עומד בפני בעיות קשות, שואל, מקשה ואף מתייאש. אף משה מביא לפני הקב"ה את ספקותיו ואת ייאושו, פרי התמודדותו עם ייעודו ושליחותו: "לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי?!"
לפי פירושם של חז"ל, הקב"ה מבקש ממשה ומכל דורו להביט בדורות הראשונים הרחוקים מגאולה והצלה וללמוד מהם תקווה. היו אלה דורות של הסתרת פנים, ואף על פי כן דורות של אומץ ותקווה. משתאים אנו בפני גבורת אבותינו. הם עמדו בפני קתדרלות מרשימות ובפני אימפריות מאיימות, אך לא נכנעו ולא עזבו את יהדותם. ואנו, בדורות השחרור שלנו, האם לא נוכל להתגבר על הבעיות המטרידות אותנו? זהו סודו של השם "יצחק": "הלבן מאה שנה יולד… אחרי בלותי היתה לי עדנה… צחוק עשה לי א־להים, כל השמע יצחק לי". בצחוק שבלידתו של יצחק מבוטאת הדרישה לתקווה בלתי מתקבלת על הדעת, לתקווה שלכאורה אינה יכולה להתממש, לירושלים שתקום לתחייה אחרי אושוויץ. "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינו", כי מה שנראה אבסורד הופך או יהפוך מציאות.
בפירושו "עין איה" הצביע הראי"ה קוק על כך שלפנינו מצב שבו אנו מתמודדים עם שתי סכנות הפוכות. מצד אחד דיפרסיה, ומהצד השני – שחוק וקלות ראש, ציניות. וכנגד שניהם עלינו להילחם. הצמד השני, שחוק וקלות ראש, מתאר את חוסר האחריות שבו פועלים פעמים רבות בני האדם, עד כדי מחדלים ופשעים. אותנו מעניין עתה הצמד הראשון: העצבות־עצלות. זהו תיאור נפלא של תופעת הדפרסיה, הדיכאון. בגבולו האחרון הופך מצב זה למעין מחלת נפש, אך באופן הרחב יותר הוא מתאר תחושת ייאוש קיומית אל מול המציאות.
החסידות עשתה מהמאבק כנגד העצלות והעצבות את אחד ממוקדיה. העיקרון שעליו מושתת מאבק זה נוסח בחריפות על ידי רבי נחמן מברסלב (לקוטי עצות – ערך שמחה כג): "צריך ליזהר מאוד מעצבות ועצלות כי עיקר נשיכת הנחש היא עצבות ועצלות, רחמנא ליצלן". ייאוש זה הוא מורשת הנחש, שלא הסתפק בפיתוי אלא הוסיף עליו את הייאוש השטני. מצווה גדולה להיות בשמחה.
דברים אלה מקבילים לדברי הראי"ה שכתב על כך משפטים מופלאים (אורות הקודש, ח"ג רמג: "כל המדות אפשר להעלותן, מפני שיש להן שורש בקדושה, חוץ מהעצבות שאין לה שורש כלל, כי 'עז וחדוה במקומו'". השמחה היא אחד מתאריו של הקב"ה. לא בעצבות ולא במזוכיזם, לא בציניות ולא בסדיזם, אלא בשמחה טהורה. להילחם נגד הייאוש, אף אם נצטרך להחליש במידת מה ביום הכיפורים ובראש השנה את רגש האשמה אם הוא מביא אותנו לידי דיכאון.
