סמוך לבית הוריי בשכונת גאולה הירושלמית פעלה ישיבה לא שגרתית: ישיבת רש"י, שהוקמה בסוף שנות התשעים על ידי הרב חייקל (חיים) מילצקי, והכילה בחורים שנפלטו מישיבות רגילות. כילד אהבתי להיכנס לשם בהקפות של שמחת תורה, ולצפות בכשלושים נערים חדורי מרץ שרקדו שעות ארוכות. שמחת הנעורים המתפרצת שהפגינו, וריקודיהם התוססים והמשוחררים, היו שונים מאוד מהאיפוק שהכרתי אצל בני ישיבות אחרות.
גם בימי שגרה בלטו תלמידי ישיבת רש"י בנוף השמרני של האזור. ללא חליפות ובמכנסי ג'ינס, הם הסתובבו ברחובות גאולה בשעות לילה מאוחרות יחד עם ראש הישיבה שלהם, אהבו לשיר יחד בכל הזדמנות ולהפוך כל אירוע לחוויה חברתית ומוזיקלית – כולל, למשל, שריפת חמץ בערב פסח. מתחם הישיבה היה פעיל בכל ימות השנה, ושימש בית לתלמידיו גם בחופשת בין הזמנים. לא כולם בשכונה אהבו את הרעש ואת השובבות של הצעירים הללו, אך סיפורי המופת שעברו מפה לאוזן על בחורים שעמדו על סף נישואים עם גויה רחמנא ליצלן, וישיבת רש"י הצילה אותם מרדת שחת, מוססו כל התנגדות.
תופעת ה"ישיבות לנושרים", כפי שהן מכונות במגזר – אותן מסגרות ייחודיות לנערים שהמוסדות הרגילים והתובעניים יותר לא התאימו להם – הייתה אכן חדשה יחסית באותם ימים. כחצי יובל אחר כך, אורח כי ייקלע במוצאי שמחת תורה להקפות שניות באותה ישיבת רש"י, יגלה מאות תלמידים שהתאספו מארבעת סניפי הישיבה ברחבי הארץ, רוקדים בצפיפות ושרים באקסטזה "אשרי מי שלא חטא, ומי שחטא ישוב וימחל לו", כאשר סביבם מתגודדים עשרות תושבי השכונה בניסיון לקחת חלק במעגלים, ונשארים שם עד אור הבוקר.
הישיבות החרדיות האלטרנטיביות, כפי שאפשר לכנותן, מהוות חלופה עבור אלפי צעירים מגיל 16 ועד החתונה, ותופסות כיום נתח מרכזי בעולם הישיבות החרדי. לפי מחקרו העדכני של ד"ר אסף מלחי מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, תלמידיהם מהווים קרוב ל־20 אחוז מכלל תלמידי הישיבות החרדיות. ישיבות הנושרים עוררו לאחרונה דיונים סוערים ברשתות החברתיות ובשיח הציבורי, על רקע עלייתה המחודשת לסדר היום של סוגיית הפטור שמקבלים בני הישיבות החרדיות ואברכי הכוללים מגיוס לצה"ל. לפחות ברמה הפורמלית, ההצדקה החרדית המרכזית לפטור הזה היא התמסרותם של בני הישיבות ללימוד התורה, והאמונה כי לימודם מגן על האומה. בטופס הדיחוי השנתי שכל בן ישיבה מגיש בלשכת הגיוס, הוא מצהיר כי "תורתו אומנותו" וכי הוא מקדיש לה את מרבית זמנו. לכולם ברור כי תלמידי הישיבות לנושרים אינם קרובים לעמוד בתנאי הזה, ובכל זאת הם לא נדרשים להתגייס לצה"ל. מציאות זו מאתגרת באופן מהותי את הטיעונים החרדיים בסוגיית הגיוס.
העיתונאי עקיבא נוביק, למשל, פרסם ברשת X (טוויטר) תמונות מחופשת סקי שקיימו תלמידי ישיבת "שער התלמוד" הבני־ברקית. "בישיבות הנושרים יש אלפי בחורים שנמלטים מחובת הגיוס", התרעם נוביק, וקרא "להפסיק לממן את ערי המקלט המתקראות 'ישיבות נושרים' ולהפסיק לשקר לעצמנו" (בהמשך מחק נוביק את התמונות, עקב טענות לפגיעה בפרטיותם של הצעירים).
נוסטלגיה מהולה בביקורת
הדור הראשון של ישיבות הנושרים כלל מוסדות ספורים בלבד. בין הוותיקים שבהם אפשר למנות את ישיבת "שערי יושר", שהוקמה בתחילת שנות השמונים על ידי הרב משה גולדשטיין, ישיבת רש"י שבה פתחנו, וישיבת "דרך ה'" שהקים הרב ברוך גרינבוים. שלושתן ישיבות ליטאיות השוכנות בירושלים. ככלל, הרוב המכריע של ישיבות הנושרים הוקמו על ידי אנשי חינוך ליטאים ופונות בעיקר לקהל זה. הישיבות החסידיות הן מלכתחילה פחות תובעניות מבחינה לימודית, נותנות מקום לחמימות אישית ולהווי קהילתי, ומחויבוֹת להחזקת כל בני משפחות הקהילה במסגרת הישיבה. עם זאת, בשנים האחרונות קמו גם כמה ישיבות אלטרנטיביות חסידיות.
שלמה, בוגר ישיבת דרך ה': "הייתה בישיבה אווירה שקשה לתאר – המגוון האנושי, רמת השיח בין החברים, הפתיחות לדבר על הכול. היה לנו בתוך הישיבה קיוסק, שולחנות סנוקר ופינג־פונג. בשלב מסוים בנו גם חדר כושר בישיבה. יצאנו הרבה לטיולים"
בשיחות עם בוגרי ישיבות הנושרים הוותיקות הם מבטאים אמביוולנטיות רבה ביחס למסגרת שבה בילו את שנות התבגרותם. לצד תחושות הנוסטלגיה למקום ששימש להם חממה וסיפק להם חוויה חברתית אינטנסיבית, הם משמיעים גם ביקורת והסתייגויות עמוקות. כחלק מהמורכבות הזו, ואולי גם מחשש מתגובת חבריהם בעבר, הם ביקשו לטשטש את זהותם בכתבה. "יש לי הכרת הטוב, המקום הזה החזיק אותי בזמנים קשים. לא יודע מה היה איתי בלי זה. המקום הזה היה גם טראומטי וגם הציל אותי", אומר לי אבי (כל השמות בכתבה בדויים), בוגר "שערי יושר" וכיום איש חינוך חרדי.
"הגעתי ל'דרך ה" אחרי קיץ שלם שהסתובבתי ברחוב", מספר שלמה, כיום בעל משפחה ופעיל חברתי במגזר החרדי. "עסקן שהכרתי שכנע אותי להיפגש עם הרב גרינבוים". אחרי שיחה של כמה שעות עם הרב, המתואר בפיו כבעל "כריזמה, להט וכושר שכנוע", נאות שלמה לנסות את הישיבה לתקופה קצרה. "מקסימום, תמיד תוכל לעזוב", נאמר לו. בסופו של דבר הוא שהה בדרך ה' יותר מארבע שנים.
גם אבי הגיע לישיבה כנער במצוקה, שהתגלגל מישיבה אחת לשנייה ונשר לרחוב. "בסוף שנות התשעים חבר הביא אותי לשערי יושר, ומהר מאוד המקום הפך לבית חם בשבילי, מקום מרַפא. הכרתי ממסד חרדי שונה, וחבר'ה בראש שלי".
ישראל, בוגר ישיבת רש"י, שכיום מגדיר את עצמו "דתי", מספר על מבצע מתוחכם של ממש שנעשה כדי להביאו לישיבה. "אחרי כמה ניסיונות־נפל להשתלב בישיבות, החלטתי לעזוב את החברה החרדית. הודעתי לאבא שלי שסיימתי עם הדת. דווקא אהבתי ללמוד אבל לא אהבתי את החברה, את ההסתרות, ההגבלות והלחץ. עברתי לגור אצל חבר, וקבעתי לעצמי חברותא שבועית כדי להישאר קצת בלימוד".
בסצנה שמזכירה סרט בלשי, ישראל מספר כיצד אותו חברותא ארגן בעבורו טרמפ מקרי כביכול, ובו שני אנשים זרים לכאורה שדיברו ביניהם על התחום שבו עבד ישראל ועל קרוב משפחה שלו. "כמובן התערבתי בשיחה, והם 'הופתעו' לשמוע שאני עובד בתחום ושאני קרוב של האדם שהם דיברו עליו. החלפנו טלפונים והם ניסו לשכנע אותי לבוא לישיבת רש"י. כשבאתי לפגישה עם הרב מילצקי, גיליתי את שני הטרמפיסטים האלה בישיבה".
כאשר שלמה הגיע לישיבת דרך ה' הוא גילה מקום שונה מאוד ממה שהכיר עד אז: "זה היה מקום יוצא דופן. לא דיברו איתנו על חרדיוּת או על חיי אברכות, אלא על להיות יהודי ירא שמיים שקובע עיתים לתורה. כל איש צוות היה עולם אחר – אחד ברסלבר, אחד זילברמני, מגוון של דעות ותחומים. המסר היה שפה מותר ורצוי לחשוב. הרב גרינבוים לא נתן להתבטל, והכווין אותנו לעבוד או לעשות תואר. היו בישיבה שלושה סדרים ביום, והישיבה הסתפקה בכך שסדרי העבודה או הלימודים יאפשרו לנו להשתתף לפחות באחד מהם".
מרבית בני הישיבות הללו יוצאים לעבוד במהלך שעות היום, אם כי לדברי ד"ר מלחי מדובר בעיקר בעבודות מזדמנות, חלקיות ולא מקצועיות, כגון מוכרנים בחנויות ונהגי הסעות. מהעדויות השונות עולה כי ישיבת דרך ה' הייתה חריגה בנוף הישיבות לנושרים גם בכך שלא שללה ואף עודדה רבים מהבחורים ללמוד לתואר אקדמי ולהתגייס לצה"ל. הרב גולדשטיין, לעומת זאת, נאבק בזמנו במסלול הנח"ל החרדי, שהציע למעשה נתיב מתחרה לאותם בחורים שהגיעו לישיבתו. אגב, מאפיין מעניין נוסף שעולה מתיאוריהם של בני שיחי, הוא שבישיבות האלטרנטיביות חלוקת הכיתות אינה נעשית לפי גיל, אלא בחלוקה שרירותית של ראש הישיבה או לפי בחירת התלמידים.
"הרב צפה איתנו בסרט"
שלמה, בוגר דרך ה', מתאר חוויה חברתית בעלת עוצמה, וקשר עמוק במיוחד של התלמידים לישיבה: "זה היה הבית שלנו. חבר'ה שהתגייסו לצבא ויצאו לשבת הגיעו לישיבה ולא לבית ההורים. הייתה אווירה שקשה לתאר – המגוון האנושי, רמת השיח בין החברים, הפתיחות לדבר על הכול. היה לנו בתוך הישיבה קיוסק, שולחנות סנוקר ופינג־פונג. בשלב מסוים בנו גם חדר כושר בישיבה. יצאנו הרבה לטיולים".
"החדרים בישיבה היו הדבר הכי רחוק מאיך שאתה מדמיין חדר בישיבה חרדית", ממשיך שלמה. "אני זוכר חדר מלא פוסטרים של כוכבי רוק. על הקיר היו כותבים הגיגים בטושים. בחדר אחר יכולת למצוא גלריה של אלכוהול שלא ביישה בר במרכז העיר, ובחדר נוסף מחווה לבוב מארלי – החל מפוסטר ענק על הקיר וכלה באביזרי עישון שונים. בחורים רבים היו פריקים ואנרכיסטים, גם במראה החיצוני וגם בתרבות שהם צרכו. לפעמים הרב גרינבוים ניסה לרסן את זה, אבל בגדול הוא אפשר לזה לצמוח".
המציאות הזו יצרה אתגרים חינוכיים חריגים בעולם החרדי: "היו מקרים של התמכרות לסמים ולאלכוהול", זוכר שלמה. "היו כאלה שלא שמרו שבת וניהלו קשרים עם בנות. הגישה של הצוות הייתה התעלמות והכלה, מתוך מחשבה שבסוף הם יחזרו לשמירת תורה ומצוות. חלקם אכן חזרו".
שלמה נקשר לחלק מרבני הישיבה ונשאר חרדי בצאתו מהישיבה. חברו, חיים, עבר תהליך שונה. "בהתחלה עוד הייתי מגיע לתפילות ולסדרי בוקר או ערב, אבל מהר מאוד הדת הפסיקה לעניין אותי", הוא מתאר. "לא הגעתי לתפילות והתחלתי לחלל שבת ולעשן. גם בשבתות היינו מסריחים את הפנימייה עם הריח של הג׳וינטים. אחת הדרישות בישיבה הייתה להשתמש בטלפונים עם אינטרנט מסונן. מצאתי דרך להוריד את הסינון. מדי פעם הייתי מקבל סמסים מהרב עם דרישה להחזיר אותו, אבל לא מעבר. הישיבה התייחסה אליי מאוד בסלחנות. הרב דחף אותי ללמוד מקצוע, ובסוף השנה הראשונה בישיבה כבר סיימתי בהצלחה מכינה למדעי המחשב והמשכתי לתואר. בשלב מסוים הורדתי את הכיפה, והרומן שלי עם דרך ה' הסתיים".
ד"ר מלחי: "הישיבות הרכות הן בעצם מרכזים טיפוליים, ברוב המקרים מבלי שתהיה להם הכשרה מקצועית מספקת החוסר בכוח אדם מקצועי עלה הרבה אצל תלמידים שדיברתי איתם. תצרף לזה את העובדה שאין פיקוח יעיל על הישיבות הללו, אז בכלל. המדינה קצת מעלימה עין מהבחורים האלה".
כשאבי הגיע ל"שערי יושר", הוא גילה להפתעתו שב"קמפ" שקיימה הישיבה בחופשת הקיץ הוקרנו סרטי פעולה הוליוודיים. "זה היה בעולם שלפני האינטרנט, כשסרטים לא היו דבר מצוי כל כך. אחד מרבני הישיבה צפה איתנו בסרט וניתח אותו".
מבחינת אבי, "שערי יושר" הגיעה בדיוק בזמן: "מאדם חסר מקום, פתאום יש לי פנימייה ואוכל", הוא משחזר. "בשנתיים הראשונות הייתי חופשי מבחינה דתית, בלי שום לחץ. התלבשתי איך שבא לי. הייתה הכלה גדולה מאוד, יכולת לבוא איך שבא לך. הצמידו לי אברך מקסים ורך. המצוקה שלי קיבלה הקשבה ומקום. הרגשתי בבית חם, עם חברים וסובלנות. הייתה שם ספרייה תורנית עשירה לצד חדר כושר וחדר מוזיקה, והיה המון זמן חופשי".
הקו שהרב גולדשטיין הנחיל בישיבה דיבר לליבו של אבי. "השיחות שלו היו עוצמתיות ומרגשות. הוא לא היסס לבקר את החרדיות הממסדית, ודיבר על אנושיות שמעבר לכובע והחליפה. לשמוע את זה מרב חרדי נתן תיקוף לכעס ולתחושות שלנו. הוא היה מאפשר לבחור לצאת עם בחורה, תוך שהוא מפקח על הקשר".
דווקא מתוך החופש הזה גילה אבי את דתיותו. "לאט לאט גיליתי מחדש את היהדות, והתחלתי ללמוד רציני. היו אצלנו גם כאלה שכבר יצאו בשאלה, הלכו לקיבוץ ואיכשהו הגיעו משם לישיבה".
בשערי יושר אף התגבשה סביב הרב גולדשטיין קהילת בוגרים נשואים, שחלקם הפכו לאברכי כולל. "פתאום התגבשה סביבו אברכיאדה, והקימו אפילו כולל של שערי יושר", מספר אבי. בשלב זה הוא חש שמנהיגותו של הרב גולדשטיין הופכת לדומיננטית מדי בשבילו. "נוצר שיח של 'שאלת את הרב?', 'הרב אמר כך וכך'. ציפו ממך לשאול אותו איך לנהל את חייך, ושהוא יישאר המנהיג שלך גם אחרי הישיבה". בסופו של דבר אבי עזב את קהילת שערי יושר.
יציאות ליליות ליער ירושלים
ישראל מתאר את הדיסוננס בין אורח חייהם של התלמידים הנושרים לשאיפותיהם של אנשי הצוות החרדים: "כשהגעתי לריאיון הקבלה אצל הרב מילצקי, הוא הצהיר בפניי שהמטרה של ישיבת רש"י היא להביא את התלמידים בסופו של דבר לחיי אברכות". לצד היעד המוצהר הזה, מילצקי מכיל את הסטיות של תלמידיו בדרך אל המטרה הזו. "הרב מתייחס למוסד שלו כאל מכון גמילה, והשיטה בנויה גם על שליטה שלו בחיים האישיים של התלמידים", אשר לפי העדויות נדרשים לשתף אותו בכל פרט בחייהם ולבקש את אישורו בכל נושא.
בכתבת תחקיר שפרסם בעבר אהרן רבינוביץ בעיתון "הארץ" על ישיבת רש"י, הובאו עדויות בוגרים שתיארו מקרים חריגים של יחסי שליטה ונאמנות. בוגרים של ישיבות נושרים אחרות ששוחחתי איתם מעידים כי "נגיעות קלות של כת", כלשונם, קיימות גם במוסדות אחרים.
ישראל מכיר את הביקורת הזו על ישיבת רש"י שהוא למד בה, אך מנקודת מבטו הוא לא מזהה בכך בעייתיות. "הוא כאילו יורד איתך לזבל ומדבר איתך בגובה העיניים, אבל דורש ללמוד תורה בכל זאת. הוא ידע על העבודה שלי, על הקשרים עם בנות והיה מעורב בכל פרט. לפעמים אחרי שדובב אותי הוא היה סונט 'נו, אז נהנית? שיא השיאים, אה? מה נשאר לך מזה עכשיו? כלום'. היה מוציא לך את החשק. השיחות שלו היו מגוונות מאוד, ונאמרו לעיתים בשעות הקטנות של הלילה. מצד אחד הוא העביר את המסרים החרדיים הקלאסיים של 'רק תורה' וכל זה, ומצד שני דיבר בפתיחות ובכנות על נושאים של כפירה ומיניות".
בישיבת רש"י לא עודדו יציאה לאקדמיה ולצבא. "היו כאלה שהוא אישר להם בשושו ללמוד מקצוע, והיו אולי שניים שהלכו לצבא", נזכר ישראל. בעיני הרב מילצקי ישנו ערך לשהות בתוככי החממה הישיבתית, גם כשמדובר בצעירים שרמתם הדתית קלושה. "רשמית היה סדר יום רגיל של ישיבה, עם שלושה סדרים והכול. מעשית הרבה יצאו לעבוד, וגם בתוך הישיבה היו פינות משחק לשעות הערב, עם פלייסטיישן ושולחנות סנוקר".
סדר היום בישיבת רש"י לא היה שגרתי. "יש שם שעה שנקראת 'סדר שעמום', שלא עושים בה כלום", מספר ישראל. "הרב הסביר שזו הכנה טובה לחיי זוגיות, לדעת פשוט להיות נוכחים. לפעמים יוצאים באמצע הלילה עם הרב ליער ירושלים. בדרך הוא עוצר וקונה לכולם שוקו, וכשמגיעים ליער הוא מרביץ בהם מוסר".
ישראל מתאר התנהלות בעלת אופי טוטאלי: "אין משמעות לגיל שלך, למוסכמות, למשפחה. כולם דבוקה אחת שחולקים יחד הווי של צחוקים ושובבות". ההווי הזה עשוי לכלול שפיכת קפה על בגדיו של תלמיד, "טישים" שבהם הרב צולף ממתקים, ואפילו טקס חניכה לתלמיד חדש שכולל מכות ואמבוש פומבי. אם תרצו, גרסה חרדית מעודנת לעלילות "המדרשיה", כפי שתוארו בסרט תיעודי.
יחסיו של ישראל עם הרב מילצקי התערערו כאשר הוא חזר לעבוד ולא עדכן אותו על כך. "הוא התחיל לעשות איתי משחקים של יחס. אומר 'תחכה לי ליד המשרד', ונותן לי להתייבש שם שעות". המוסד שידע להכיל חילולי שבת לא הכיל היעדר קבלת מרות, וישראל סולק מרש"י ללא נימוק. למרות אקורד הסיום הזה, לישראל חשוב להדגיש ש"בסך הכול היה לי טוב ונהניתי שם. למרות שסולקתי, הלב שלי חם למקום".
כובע לכבוד הרב שטיינמן
התופעה שהחלה את דרכה כפתרון למקרי קצה, הלכה והתרחבה עם הזמן. כיום, על פי הקריטריונים שגיבש ד"ר אסף מלחי, הוא איתר לא פחות מ־130 "ישיבות רכות", כהגדרתו. כלומר, ישיבות ש"הלחץ הלימודי בהן מופחת, מעניקים בהן שיעורי עזר, ומקיימים פעילויות חברתיות שאינן מקובלות בעולם הישיבות". עקב היעדר קריטריון פורמלי שמבדיל בין ישיבה רגילה לישיבת נושרים, מלאכת המיפוי הייתה מורכבת. "עברנו על רשימת הישיבות וחקרנו את המאפיינים שלהן אחת אחת, וזו התוצאה שהתקבלה", מתאר מלחי את שיטת העבודה שלו.
כאמור, התרחבותן המואצת של הישיבות האלטרנטיביות מקשה על החברה החרדית לנמק את אי היציאה לאקדמיה ולצבא, כאשר מדובר בצעירים שלא ממש לומדים תורה ולעיתים אף לא שומרים מצוות. אך גם בתוך החברה החרדית פנימה מתרבות התהיות מה נכון וראוי לעשות עם נערים שאינם מתאימים בעליל לאורח החיים הישיבתי. הרצון לייצר ישיבה בעלת אופי והשקפה חרדיים בעבור צעירים שאינם מקפידים בשמירת מצוות, מספק מרחב תמרון צר ויוצר מצבים אבסורדיים.
"יש להם דילמה מטורפת", מתאר ד"ר מלחי את האתגר של ראשי הישיבות הללו. "הם צריכים לתת מענה לצרכים של הבחורים, אבל אם יעשו זאת בתוך הישיבה הם יקבלו ביקורת, ואם ייתנו להם לקבל את המענה בחוץ הם עלולים לאבד אותם". משיכת החבל בין אופיים העצמאי של הנערים לדרישות המיינסטרים גוברת כשהישיבה צריכה להפגין נראות חרדית. כך למשל, כשהרב שטיינמן הגיע לביקור בישיבת דרך ה', "היה לחץ גדול שנתלבש בשחור־לבן לכבודו", מספר שלמה.
תיאור קיצוני במיוחד של מקרי האבסורד הללו מספק אברך שעבד כחונך בישיבת הנושרים "מבקשי השם". "הצמידו לי שלושה בחורים לאותו 'סדר', מתוך תקווה שלפחות אחד מהם יבוא", הוא מספר. "הגיע אלי בחור עם עיניים אדומות, דלוק מסמים. בשיחה איתו מתברר שהוא נמצא עמוק בסצנה של מסיבות נודיסטים ומבלה שם בשבתות, בזמן שבישיבה שלו מדברים נגד סמארטפונים. אתה מבין את רמת הניתוק?", תוהה אותו אברך באוזניי. הוא זוכר גם בחור שלא הקפיד על שמירת שבת, אבל חגג סיום מסכת. "לא תמיד אנשי הצוות שם יודעים מה לעשות עם הפערים האלה, מתי לשים גבול ומתי לאפשר".
מספרן הגדול של הישיבות הללו כולל מנעד רחב של רמות, ולכל אחת גישה משל עצמה בנוגע לשאלות היסוד החינוכיות, היכן להציב את הקווים האדומים וממה להעלים עין, כמו גם בשאלת היחס ללימודים באקדמיה ולשירות בצבא. קיים גם שוני במטרות המוסד: חלקן מתמקדות ב"הצלה מהרחוב", אחרות מנסות להחזיר את הצעירים ל"חיי תורה"; ישנן ישיבות שמבקשות לבנות אלטרנטיבה של חרדיות מסוג אחר, לעומת כאלה שחותרות להשיב את תלמידיהן לתלם המגזרי.
מעבר לשאלות החינוכיות והאידיאו־לוגיות, לא מעט מהנערים מגיעים לישיבות הללו מתוך מצבי מצוקה וסיכון שמצריכים התערבות טיפולית.' "הישיבות הרכות הן בעצם מרכזים טיפוליים, ברוב המקרים מבלי שתהיה להם הכשרה מקצועית מספקת", אומר ד"ר מלחי. "יש מקומות שמוכרים על ידי נוח"ם (תוכנית משרד הרווחה לנוער חרדי מנותק; מ"ל), ויכול להיות שם עובד סוציאלי או מטפל, אבל יש הרבה שאין להם מושג איך לטפל. החוסר בכוח אדם מקצועי עלה הרבה אצל תלמידים שדיברתי איתם. תצרף לזה את העובדה שאין פיקוח יעיל על הישיבות הללו, אז בכלל. המדינה קצת מעלימה עין מהבחורים האלה".
אכן, לצד תשבחות למקום שלתחושתם הפך אותם ל"בני אדם", בני שיחי מספרים על טיפול חובבני בבעיותיהם הנפשיות. אחד מהם מתאר כיצד התייחסו בישיבה להתמכרותו לסמים. "הרב הורה לי להפסיק עם זה. אמרתי לו שאם אני מפסיק אני מתחיל לשתות, הוא הורה לי בכל זאת להפסיק, ואז באמת התמכרתי לאלכוהול".
מחקר שנערך בשנת 2022 על ידי המכון החרדי למחקרי מדיניות מצביע אף הוא על מחסור בכוח אדם מקצועי בישיבות הללו. נקודה מעניינת נוספת שעולה מן המחקר הזה היא פער בין האופן שבו הצוות החינוכי תופס את הנושא, ובין חווייתם של התלמידים. בעוד הצוות ייחס חשיבות גדולה להקניית כישורי חיים, תלמידים שנתבקשו לדרג את הכלים שקיבלו בישיבה בהקשר הזה תיארו אותם כנמוכים עד ממוצעים. מלחי מספק התרשמות דומה: "פגשתי צעירים אינטליגנטים וחריפים שנמצאים בקונפליקט. זה היה מתסכל לשמוע מבחור בן 20 שמרגיש שאין לו עתיד מקצועי".
תווית של סוג ב'
מאפיין נוסף שעלה בשיחותינו עם הבוגרים הוא ריכוז גבוה של סמכויות בידי אדם יחיד. המסגרות הללו מוקמות לרוב ביוזמת אדם כריזמטי ומהפכן, שמעז להקים מוסד לא קונבציונלי, ורבות מהן מתאפיינות בשלטון יחיד. "הרב החליט מי לומד תואר ומי יעבוד כנהג הסעות או בחנות. זה המון כוח ושליטה בגורל של צעירים. בתקופה שלי היו כאלה שיצאו עורכי דין והייטקיסטים, וכאלה שמרגישים שקיצצו להם את הכנפיים והשאירו אותם בישיבה במצב של 'ירעה עד שיסתאב'", אומר שלמה.
הדומיננטיות של ראש הישיבה בחייהם של הצעירים, שגם כך מצויים לרוב במצב שברירי ומחפשים דמות אב, עלולה להגיע למקומות בעייתיים. "נוצרה אווירה שכל דבר צריך לשאול את הרב גולדשטיין, והוא כמו אדמו"ר יודע כול", מתאר אבי, בוגר שערי יושר. "הציפייה ממך הייתה לא לפקפק בהבנתו ובניסיון חייו, ובכך שהוא יודע מה טוב בשבילך. המעמד החברתי שלך היה מושפע מכמה אתה קרוב לרב". עם זאת, אבי מעיד שרבים מחבריו כיום הם חרדים מן המניין, וחשים הכרת תודה לישיבה שבזכותה הם כאלה.
גם ישראל מתאר את ההשפעה העצומה של הרב מילצקי על תלמידיו בישיבת רש"י. "הוא כריזמטי בטירוף, הוא האלוהים של הילדים האלה, העוגן שלהם. זה המון כוח. אבל הקו הכללי שלו היה טוב", נחלץ גם הוא לסנגר.
נושא כאוב נוסף שד"ר מלחי מדבר עליו הוא התווית המובהקת של "סוג ב'" שמלווה את המוסדות הללו ואת תלמידיהם, ומשפיעה על דימויים העצמי גם לאחר צאתם מהישיבה. "הבחורים האלה חווים כישלון בחייהם הבוגרים. הם מרגישים שולַיים, וחיים עם קושי של שייכות וזהות", אומר ד"ר מלחי. אף שמרואייניי דיברו בחיוב על הבית החם שקיבלו בישיבות מסוג זה, נתוניו של ד"ר מלחי, ששוחח עם רבים מתלמידי הישיבות הללו כיום, משרטטים תמונה שונה. רק 36 אחוז מנשאליו הביעו שביעות רצון "גבוהה" מהמוסד שבו הם לומדים.
קשיי הזהות של הישיבות הללו מתבטאים אצל חלקן בניסיונות לקרוץ למיינסטרים המגזרי ולעטות על עצמן ארשת חרדית יותר. ב־2011 הכריז הרב גולדשטיין מישיבת שערי יושר, כאמור אחת מחלוצות הזרם הזה, על שינוי שמה ודרכה של הישיבה, שתיקרא מעתה "איילת השחר" ותפנה גם לבני ישיבה "רגילים". הצעד עורר סערה בקרב בוגרי הישיבה, והכתבות בנושא נמחקו מאתרי החדשות החרדיים. בוגרי הישיבה מספרים כי הרב גולדשטיין "הרים ידיים", ונימק זאת בכך שבדור הסמארטפונים אין לו עוד יכולת להחזיק נערים נושרים בתוך ההוויה החרדית.
שנה לאחר מכן התרחש אירוע דומה בישיבת דרך ה'. לפי דיווח שפורסם אז באתר "בחדרי חרדים", במסגרת מאמציה של דרך ה' להפוך ל"כמעט ישיבה מן המניין", הודיעה הישיבה לתלמידיה על שורת תקנות ובהן שמירה על קוד לבוש חרדי בשחור־לבן, חובת נוכחות בשני סדרי לימוד ביום (צעד שגרם לבחורים עובדים לעזוב את הישיבה), ואיסור על סמארטפונים.
לסיכום, נראה כי הישיבות האלטרנטיביות או "הרכות" מביאות לקצה את גישת ההיבדלות החרדית. הן מנכיחות את העובדה שמעבר לערך לימוד התורה הנישא ברמה, המגזר מעוניין לשמר תחת חסותו אפילו צעירים שחלקם חדלו לשמור מצוות. לשם כך קיימת נכונות לגלות גמישות רבה בכללי היסוד, בתנאי שהכול קורה בשליטה חרדית. המוסדות הללו מעניקים בדרכם מסגרת תומכת וחמה לצעירים רבים שאינם מוצאים את מקומם במיטת הסדום של הישיבות החרדיות. ואולם השניות והערפול שבהגדרת מטרותיהם, ההתרוצצות המתמדת בין צורכיהם של הנערים ליומרותיהם של אנשי הצוות, והיעדר גישה מקצועית ושיטתית, גורמים במקרים רבים למענה לא מותאם ואף כזה שעלול להזיק.
