מאמינים שואלים: מה א־לוהים רוצה ממני? מה הוא רוצה שאהיה? ומשעה שיש בידם תשובה, הם יוצאים לעשות רצון קונם. דא עקא, שמאמינים רבים יש ותשובותיהם אינן עולות בקנה אחד, ולעולם באה שפיכות דמים. אם מדובר במאמינים מדתות שונות הרי זה דם של ממש, ואם מדובר באותה דת עצמה, מאמיניה יסתפקו בדרך כלל במידת "כאילו שופך דמים" של הלבנת פנים ולשון הרע.
עם חלוף הזמן, א־לוהים כבר אינו העניין שלשמו מתגברת המלחמה, אך הלוחמים ממשיכים לשאת את שמו. כמדומה שתפילות ראש השנה, המבקשות להמליך מלך אחד על כל העולם, מחפשות דרך אחרת. דרך שבה במקום שהמאמינים ישאלו מה א־לוהים רוצה שאהיה, הם ישאלו: מה אני רוצה מא־לוהים שיהיה? איזה א־לוהים אני מבקש לעבוד? מה טיבו? ומה עליי לצפות ממנו?
טבעו של המאמין
נניח שכל המאמינים לא ישאלו את השאלה "מה א־לוהים רוצה שאהיה", אלא "מה הייתי רוצה שא־לוהים יהיה". ייתכן שהם יגלו את המשותף והמובן: הם מבקשים א־ל רחום וחנון, אוהב את הבריות, אוהב צדק ועושה משפט. לאחר הסכמה כזו קשה יהיה לצאת למלחמה, במיוחד מול אלו שחפצים באותה מטרה שבה אנו חפצים.
יש להודות שאין הבדל בין שתי השאלות הללו. השאלה "מה א־לוהים רוצה שאהיה" אינה אלא ביטוי למאווייו הכמוסים של המאמין, לאופיו. מבעד לתשובות לשאלה "מה א־לוהים רוצה ממני'" עולה טבעו של המאמין, טבע שאותו הוא מנסה לעטוף ברצונו של א־לוהיו.
אך ניסוח השאלה מחדש יכול לברוא עולם אחר. אף מאמין לא יודה שהוא מבקש א־ל אכזר שתכלית עבודתו היא מלחמה. כאשר אנו מצהירים על התשוקה לעולם של תום, אחווה ושלום, נוכל לפגוש את אלו שאיתם אנו נלחמים בשמו של הא־ל, ולזהות שבקשותינו זהות, ואולי אותו א־לוהים אחד הוא הפתרון, ולא הבעיה.
כפי שחז"ל מלמדים, לעיתים מבקש א־לוהים מהאדם לבקש ממנו להיות בעל תכונות מסוימות. תיאור חז"ל ידוע נמצא במסכת ברכות, שם מבקש א־לוהים מהאדם להתפלל עליו, על א־לוהים – לא פחות. הגמרא מתארת את כניסתו של רבי ישמעאל בן אלישע לקודש הקודשים ביום הכיפורים. בערפל של המקום הקדוש מבקש א־לוהים מהאדם להתפלל עליו, על א־לוהים. ורבי ישמעאל בוחר להתפלל לא־לוהים על א־לוהים במילים: "יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת הרחמים ותיכנס להם לפנים משורת הדין".
מזה זמן מקנן בי חשד שהסוגיה הזו מתריסה. חז"ל הניחו את בקשת הרחמים דווקא בפיו של רבי ישמעאל, שנמנה עם עשרת הרוגי מלכות, ומגורלו האיום נעדרה מידת הרחמים. כאשר בזמן הקדוש ביותר מגיע רבי ישמעאל למקום הקדוש ביותר, הוא צריך להתפלל על א־לוהים, לומר מהו הא־לוהים שאותו היה רוצה לעבוד. רבי ישמעאל מטיח במפורש: הוא רוצה א־לוהים של רחמים. האירוע מסתיים בשתיקה, ובשלוש מילים סתמיות לכאורה: "ונענע לי בראשו". ואותה תנועת ראש א־לוהית, שאין בה מילים, רק דממה והסכמה, מעצימה את התחושה שחז"ל ביקשו לצרוח.
כאשר א־לוהים מבקש מרבי ישמעאל לברך אותו, הוא מבקש שהאדם יבקש לעצמו א־לוהים רחום ומעביר על מידותיו.
להאיר את המבואות האפלים
על ההבדל בין נוח לבין אברהם אומרים חז"ל:
ר' נחמיה אמר: משל לאוהבו של מלך שהיה משתקע בטיט עבה, הציץ המלך וראה אותו, אמר ליה: עד שאתה משתקע בטיט הלך עמי, הדא הוא דכתיב: "את האלהים התהלך נח". ולמה אברהם דומה? לאוהבו של מלך, שראה את המלך מהלך במבואות האפלים, הציץ אוהבו והתחיל מאיר עליו דרך החלון, הציץ המלך וראה אותו, אמר לו: עד שאתה מאיר לי דרך חלון, בוא והאר לפני, כך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם עד שתהא מאיר לי מאספוטמיא ומחברותיה בא והאיר לפני בארץ ישראל.
כאשר חז"ל מציינים הבדל בין נוח לבין אברהם, הם מבקשים לעמוד על תפקידם של בניו. על פי המדרש הנועז הזה, אברהם הוא זה שמאיר את הדרך לקדוש ברוך הוא. אצל נוח א־לוהים מסייע לאדם, ואצל אברהם האדם מאיר לא־לוהיו את המבואות האפלים. באמצעות אור זה האדם כביכול מסייע לא־לוהים ועוזר לו להתממש באפלת העולם. האדם מעצב את דרכו של הא־ל.
זו לא הפעם היחידה שבה האדם מתבקש לסייע לריבונו של עולם או לברך אותו. כך אנו מוצאים ברגע הקריטי שבו הוכרע אם העם היהודי יתקיים או ייעלם. היה זה לאחר חטא העגל: משה עומד להתחנן על ישראל והקדוש ברוך הוא מתחמק. הוא אומר למשה: "כבר נשבעתי… ודבר שבועה שיצא מפי איני מחזירו". משה לא מאבד תקווה ועונה: "אתה ציווית על הפרת נדרים". משה מציע כאן לקדוש ברוך הוא פתרון הלכתי בפרקטיקה של הפרת נדרים. המשך המדרש מפתיע: "מיד נתעטף (משה) בטליתו וישב לו כזקן (דיין בבית דין) והקב"ה עומד כשואל נדרו".
בדומה לכך אנו מוצאים את חז"ל מתארים את הושע כמי שריבונו של עולם מבקש ממנו להתפלל על ישראל. הושע לא מתעניין בבקשה זו. הוא אומר לקב"ה: "ריבונו של עולם, כל העולם שלך הוא – העבירם באומה אחרת". אבל ריבונו של עולם ממש מתעקש: "מה אעשה לזקן זה", הוא תוהה. והפתרון הא־לוהי הוא: "לך וקח אשה זונה והוליד לך בנים זנונים, ואחר כך אומַר לו שלחה מעל פניך. אם הוא יכול לשלוח – אף אני אשלח את ישראל". בסופו של דבר הנביא אינו מסוגל נפשית לגרש את אשתו, ולכן הוא עומד ומתפלל, ובכך נענה הקב"ה לתפילתו ולא מעביר את ישראל באומה אחרת.
דברי חז"ל מעוררים שאלות כבדות. לשם מה זקוק האלוהים לתפילתו של הושע או להתרת הנדרים של משה? האמנם תלויים מעשי הא־ל באדם?
זאת ועוד, בתפילות אנו מבקשים:
ריבונו של עולם, כמו שכבש אברהם אבינו את רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם, כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו ויגלו רחמיך על מידותיך ותתנהג עמנו… במידת החסד ובמידת הרחמים.
בדרך כלל אנו נוטים לפרש בקשה זו כחלק מקטגוריית "זכות אבות", אולם הביטוי "זכות" אינו מופיע כאן. קריאה פשוטה מעלה בקשה אחרת לגמרי: המתפלל מבקש מא־לוהיו לחקות את האדם, את אברהם.
ייתכן שחז"ל, כמו גם מתקני התפילות, ביקשו לרמוז שעל האדם לבקש מהקב"ה להיות א־ל רחום, משום שרק על ידי תקווה זו יהפוך האדם עצמו לרחום. האנושות תהפוך לשואפת טוב אם היא תתפלל לכך שא־לוהיה יהיה טוב, אם היא תבקש לעצמה א־לוהים שאינו חפץ ברשע, כי אם בשובו של האדם מחטאיו ובתיקונו.
תמימותו של המתפלל
אחד המאמרים החריפים של חז"ל נמצא במסכת ברכות וכמעט נעלם מהעין:
אמר הקדוש ברוך הוא: כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור – מעלה אני עליו כאילו פדאני, לי ולבני, מבין אומות העולם.
חז"ל מבקשים להראות שגם הקב"ה כביכול זקוק לפדות, ופדותו תלויה באדם. הגמרא מרמזת לדברים שעליהם, על פי דברי המשנה, עומד העולם: התורה, העבודה וגמילות החסדים. כל אלו תלויים באדם וכל אלו אינם אלא האופן שבו האדם מדמה את א־לוהיו, וכאשר הוא מדמה א־לוהים שכזה, האדם עצמו הופך לכזה. כך היא פדותו של א־לוהים, ואולי בימינו הוא כביכול זקוק לפדות הזו, שכן הוא מואשם תדיר בכך שמאמיניו עושים בשמו עוול.
גישה זו שהבאנו עשויה להיראות רדיקלית מבחינה תיאולוגית, אולם יש בה צד נוסף – תמימותו של המתפלל. האמונה היא מעשה אנושי שמבקש לחרוג אל מעבר לקיום האנושי, אולם בסיסה של האמונה היא בלבו של האדם. למתפלל התמים יש את עולמו המיידי: בני, חיי ומזוני. וכאשר הוא מבקש דבר מה מא־לוהיו, הוא מבקש דברים המובנים לו. הוא מבקש א־לוהים כזה שמבין את הטוב שמובן לאדם. זו תמימות תיאולוגית, אך יש בה כוח מהפכני שֶׁכן, כפי שביקשנו לטעון, תפיסת א־לוהות כזו עשויה לשנות את האנושות.
במצב שבו כל האנושות, גם אלו שכיום אינם יודעים, תדרוש א־ל שמהותו היא אחדות וחסד, תוכל האמונה למלא את תפקידה כמי שחותרת לביטול החרב ולשימור האחווה.
