איך אתה ישן בלילה?
"העיתונות החרדית מעולם לא הייתה עיתונות לוחמת". העיתונאי החרדי ישראל א' גרובייס כותב לעמיתו אלי ביתאן
אלי ידידי היקר. אני מעדיף לחזור כמה שנים לאחור. עבדנו אז יחד, באותו עיתון חרדי נכבד. שלחנו אותך אז לראיין אמן תל אביבי שהתקרב קצת ליידישקייט. הריאיון הזה היה קו התפר הכי רחוק שהעזנו ללכת אליו. עד, ולא עד בכלל. אלא שמאז זרמו נהרות של מילים במקלדות. הדרכים נפרדו. אתה ועוד קבוצת חברים יצאתם לדרך מקצועית חדשה. הפכת ל"עיתונאי החרדי החדש". זהו, הפסקתם להיות תמימים. התחלתם לעשות "עבודה עיתונאית אמיתית".
אלו שמבחוץ עדיין מקטלגים אותנו באותה שורה. אפילו אלו שבפנים מתקשים להבין את הפער שנוצר בין הכותבים מהזן הישן לביניכם – העיתונאים החרדים החדשים. בעיננו "עיתונאי" הוא רק שם מושאל. אנחנו "שלוחי ציבור שבכתב". אנחנו כאן כדי לייצג, להסביר ולהרגיע – ובעיקר לספק תוכן מרתק על טהרת הקודש. אנחנו נזהרים בכל מילה, מדקדקים, מעלים על נס את פעילות נציגינו – בכנסת, בעיריות, במוסדות ובכל מקום שהם – וכמובן נשמרים שלא לקרוא תיגר. בקיצור, בכל רגע אנחנו זוכרים מאין באנו ובעיקר לאן אנו שבים.
ואז אתם באתם. הפכתם ללוחמים, שוחרי צדק. בלא שמישהו שלח אתכם – התחלתם לבקר ולפעמים אפילו לקרוא תיגר. בתחילה ניסו להתעלם מכם, אבל אתם ניצחתם. כמו "עיתונאים" אמיתיים רשמתם כמה וכמה הישגים מזהירים (הצלחתם לזעזע קואליציות, לשנות את עמדת היהדות החרדית בכמה וכמה תחומים – מתווה הכותל, מחאת השבת ועוד).
במושכל ראשון קל להסכים אתכם. המילים הגדולות והפרטים הקטנים עומדים לימינכם. לא פעם בשיחות שבעל פה אתם מדברים עלינו כ"כתבים מטעם", סופרים ארכאיים שטובלים קסת בנוסטלגיה של קיטש ומענגים את קוראיהם במקסם שווא, בעוד אתם עושים את הדבר האמיתי, לוחמים, מגינים, ולא פעם אפילו מצילים את השבת והדת מקנוניות של פרלמנטרים. העיתונות, אתם מצטטים קלישאה קדומה, היא כלב השמירה של הדמוקרטיה. אבל אתה יודע שאנחנו החרדים לא מגדלים כלבים, גם לא לשמירה. אנחנו מעדיפים מזוזה.
בעיני רוחי אני רואה את העיתונאי שבך מתקומם. חוש הצדק מבעיר את חמתך על השורות התמימות והמיתממות שלי. אתה רואה בכך עצימת עיניים ומתן אפשרות לפוליטיקאים קטנים ולאינטרסים גדולים לעשות ככל העולה על רוחם. התירוצים שלי על שליחות ושלוחים רק מקוממים אותך יותר.
ובכן אלי, ככל שזה מכעיס, אין בררה. החברה החרדית מאז היווסדה שורדת בזכות אמנות הפשרה. ממש כמו בימים ההם, כשהרעב אילץ אותנו לצאת מן החומות. זה נעשה בחשאי, בתחכום ואולי אפילו בהונאה ובשימוש בטיעונים של "רבן דקרו". אבל ככה זה. מגיעים אל הקיסר, מחניפים ומוותרים על ירושלים כדי לקבל את יבנה וחכמיה.
לעיתונאים קשה לראות את זה. לקוראים שלהם עוד פחות. זה בדיוק הרגע שבו נדרשות שתיקה, הכנעת ראש ואפילו הצטרפות למהלך ההסברה. הכישרון לאחוז בעט לא מקנה לנו זכות או עמדה להתגולל. לתקוני שילחו אותנו קוראינו. לא להטפה, גם לא להכתיב את סדר היום.
בימים אלו – ימי הכתיבה והחתימה – נפתחים שלושה ספרים: של צדיקים, רשעים ובינוניים. הראשונים נחתמים לאלתר לחיים או להפסד. ויש ספרם של הבינוניים – התלויים והעומדים. הספר הזה, אלי, לעולם אינו מתפרסם. זו הרשימה הסודית שבכל רגע משתנה. בעיניי, יש כאן רמז לתפקיד העיתונות החרדית. יש המעשים של הצדיקים הגמורים, שחייבים להיכתב בפומבי. יש החטאים של הרשעים. ויש המעשים של התלויים ועומדים, שלא הותרו לפרסום.
כמכירך מאז, ברור וידוע שכל מעשיך – גם אלו שליבי חלוק עליהם – ממניעים של אמת ויושר הם באים. החן שהוצק בשפתותיך, הכישרון שבזוק על כל מילה שלך, הפכו שם דבר. לא נותר לי אלא לאחל לך כתיבה טובה ופורייה, שלא תיכשל בלשונך ושמהשם יינתן לך מענה לשון.
והעיקר, שניכתב וניחתם לחיים טובים ולשלום אנחנו וכל עם בני בריתו.
ישראל א' גרובייס הוא עורך בשבועון החרדי "משפחה" ועורך (לשעבר) של השבועון החרדי "בקהילה".
צו השעה המצפוני
"בדילמה האם לספר או לשתוק אנחנו בוחרים באופציה הקשה יותר והיפה פחות". אלי ביתאן עונה לעמיתו
אני כותב לך לרגל פרויקט החג שבו נתבקשנו להניח מעט לכלי המלחמה ולהביט מעבר. אתה ידידי, עיתונאי ותיק ומוערך, הכותב תחת מטריית "התקשורת החרדית" שמשמשת גם שופר, גם כלי חינוכי והסברתי, גם חומר קריאה אך גם – פעמים רבות – כזו שמסתירה את אשר ראוי לגלות לאור השמש. אני עוסק בעיתונות כללית יותר ונשגבת פחות. קהל היעד שלי הוא הצעיר והצעירה החרדים, אבל המטרה היא לחשוף הכול, לספר את הסיפור בשלמותו – גם את המביך, המוסתר והשלילי. התקשורת שלי, כפי שאמר ראש הממשלה נתניהו, היא תעשייה של דכדוך.
אין לנו בררה. זהו צו השעה המקצועי והמצפוני שלנו, העיתונאים הצעירים שבמקרה נקלעו לעין הסערה. להבדיל מהאתוס העיתונאי־ליברלי, לנו אין חרוזים וסיסמאות מפוצצות בארסנל כלי העבודה. יש לנו רק את סיפורה של הילדה שלא התקבלה לסמינר, את הרב־עסקן המשתיק פגיעות מיניות, את החזן שפוטר כי הוא משתייך לסיעה הלא נכונה ואת חבר המועצה שקופת שרצים תלויה מלפניו. בדילמה האם לספר או לשתוק, האם להדחיק או להציף, אנחנו בוחרים באופציה הקשה יותר והיפה פחות. התקשורת החרדית הוותיקה, ואולי גם אתה, כנראה הייתם בוחרים אחרת.
מטבע הדברים משליך אופייה של העבודה על היחסים המקצועיים. אני מקפיד לקרוא את כתבותיך, הגדושות בחומר מקורי ומרתק ומציירות עולם יפה וקסום. מול היופי הזה אני חש את הצרימה של האמת הלא מלאה, את סיפורם של אלו שלא נהנים מהיופי הזה, ומשם אני יוצא לעבודתי שלי. אני מניח שגם אתה חש חוסר נוחות כאשר אתה קורא את הכתבות שלי ושל עמיתיי, שלעיתים מציפים החוצה את הכביסה המשומשת, את השחיתות ואת הטיוטות הלא־גמורות לתמונת העולם הוורודה שהתקשורת החרדית הוותיקה, שאתה אחד מנסיכיה, מקפידה לצייר.
אבל אם אנחנו כבר מדברים בגילוי לב, אז אולי כדאי שאומר את מה שלא יוצא לי ולחבריי לומר לך בתוך היומיום של העבודה העיתונאית. היופי שאתה מצייר, ישראל ידידי, הוא הסיבה שבגינה אנו נלחמים. רבבות שקדני עולם התורה, שושלות היחס החסידיות המפוארות, גדולי ישראל וההיסטוריה של העם היהודי הם הדלק של התקשורת הביקורתית. זה נשמע לך אולי מופקע מתורת היגיון, בלתי סביר – הלא אנחנו באים לחרב! – אבל זו האמת יקירי.
אם לא היינו גדושים באהבה, המתחזקת בכל פעם שעטך יוצא לתאר את היופי החרדי, לא היינו זועמים כשמושחתים באים לחלל את הכרם, לזרוע שקר ולקצור בהלה; כשאי מי משתמש ביופי הזה לצרכיו, או כשהסולידריות החרדית מנוצלת לטובת אינטרסים קטנוניים. רק בזכות כותבים כמוך, שדומה שמשתיקים את קולות הביקורת, אנחנו זוכרים את הסיבה שבשמה אנו חושפים ונחשפים.
אכן, אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר, אך אתה זה שמזכיר לנו את הפמוט הזוהר שאותו אנו עמלים לחטא. אז הנה, בהפוגה לרגל השנה החדשה, חשוב שתשמע את הדברים הללו. שנינו, ישראל אהובי, חותרים לאותה המטרה.
אלי ביתאן הוא ממגישי התוכנית "מנדי וביתאן" בכאן מורשת. עורך (לשעבר) האתר בחדרי חרדים.
