בשורת שותפות
"מי כמוני שגדלה בעיר חילונית מכירה את החילון שסוגר עליך מכל מקום". אורלי גולדקלנג כותבת למיכל שליו־רייכר, נשיאת "הפורום החילוני"
אחת הטענות הבולטות בראיונות עם חוזרים בתשובה היא שבעל התשובה לא הכיר לפני שהתקרב ליהדות מהם תפילין, ציצית או מזוזה. מעולם לא ביקר בבית כנסת למעט חגיגת בר המצווה במקרה הטוב, מעולם לא הסבירו לו באמת מהו המנהג של ארבעת המינים או מה יש לפורים להציע מחוץ לתחפושות צבעוניות ועדלאידע. כמו כולנו, הם ודאי יודעים היטב מהו הכריסטמס ומה מקומו של עץ האשוח בקלחת החגיגה; הם שמעו על ביצי הפסחא, על חג ההודיה האמריקני, על האשראם בהודו ועל המיתולוגיה היוונית הססגונית. הם קראו וניתחו אותה, פיסלו אותה, המחיזו אותה, הפכו אותה למשל ולסמל – עם אדיפוס, עם אכילס, עם פנדורה, כל החבילה כולה. זעם האלים הקדמונים מתקבל אצלם בפיוט ובברכה, אבל הדת הלאומית שלהם־עצמם זרה להם, אפילו מפחידה.
הפורום החילוני שאת חברה בו עושה עבודה חשובה עבור מי שמבקש חינוך נקי ממסרים דתיים־יהודיים. אבל נראה שהוא מתעקש לשפוך את התינוק עם המים, לצעוק "הדתה" גם במקום שהיא לא נמצאת, ועל הדרך הוא זורע מדון ואיבה. הקריאה המיליטנטית שלכם "נלחמים בהדתה" מבהירה היטב שיש אויב. ואני מניחה שאני חלק ממנו, חלק מהמערך שאת וחברייך רואים בו עולם חשוך, אולי אפילו פרימיטיבי, שמאיים לחלחל לתודעת הילדים שלכם, למרחב הציבורי, כמו קורי עכביש מפותלים ודקים, ערמומיים ומסוכנים. תתפלאי, אבל אני דווקא יכולה להבין את החשש והמצוקה.
מי כמוני שגדלה בעיר חילונית מאוד במרכז הארץ מכירה את התחושה. את החילון שסוגר עליך מכל מקום, שלא מאפשר לך להרים עיניים לשלטי חוצות, שמצפצף על השבת של העם שלך, שכופה עליך דפוסי חשיבה בכל תוכנית ותוכנית בטלוויזיה הציבורית, בכל מילה ברדיו הממלכתי שמשולם גם על ידי האגרה שלך. ובכל זאת גדלנו דתיים, בטוחים בחינוכנו, ועל הדרך הרווחנו להכיר גם תרבות שונה. קל זה לא היה. מעשיר? ודאי.
אכן לא קל להעביר קו ישר וברור במדינה יהודית, שבה הלאומי והדתי מתערבבים יחד. לא פשוט להכריע איפה עובר הגבול בין הכרת הערכים הדתיים להטפה שלהם מתחת לרדאר. אבל הדרך לפיצוח ההוויה הציבורית יהודית לא עוברת דרך מלחמה, היא עוברת דרך דיאלוג בונה, הסכמות הדדיות. אם תרצי – סטטוס־קוו מחודש ורלוונטי לתקופה. אחרי הכול, אי אפשר לצפות שהצד האחר יוותר על ערכיו. שהרי אם אתה ליברלי, אתה אמור להאמין בתפיסת איש באמונתו יחיה. ואם אתה מאמין, אתה ודאי מחויב לקבל את בחירתו של האל לקיים עולם מורכב ולא חד ממדי, שנהנה ממגזרים שונים וסותרים ומרתקים. כאלה שיכולים להפרות אלה את אלה, להעשיר את השיח ואת התבונה.
המתחים בין המאמינים בא־ל לבין מי שהציבו את האדם במרכז לא התחילו היום, הם חצו זה מכבר את מלחמת 150 השנה. שאול טשרניחובסקי פייט באודסה של 1892 את תפיסת הליברליות שלו במילים: "כי עוד נפשי דרור שואפת, לא מכרתיה לעגל פז; כי עוד אאמין גם באדם, גם ברוחו, רוח עז". גם אני מאמינה בחירותו של האדם, בכוחו וברוחו; ואני מאמינה שאלו באים לו מכוח עליון. אבל האמת היא שהתהום לא עד כדי כך עמוקה. 150 שנות עימות בין האסכולה שלך לשלי לא הצליחו לרסק עולמות ולהחריבם. היו ימים שבהם נראה היה שבתי המדרשות הם זן הולך ונכחד מהעולם, ודווקא אז פרץ וגדל לו עולם התורה יותר מאי פעם. ההשכלה מצדה הצליחה לחלחל למגוון מגזרים מאמינים, לפתוח אופקים וכבר לא דרשה בהכרח הפרדת דת מהשכלה.
המאבקים של סוף המאה ה־19 ולאורך המאה ה־20 היו עזים וקשים, פוגעניים ואיומים. הם לא הצליחו לבטל אף אסכולה ולהעביר אותה מהעולם. דבר אחד שני הצדדים הצליחו להבין – לפעמים סביב שמחות משותפות, לרוב סביב אסונות ורדיפות – כולנו חלק מאותה אומה. מן הראוי להביא מסקנה זו לכדי הבנה שבמקום מלחמה אפשר להגיע להסכמה. למצוא את הדרך למתוח את הגבול בין ההווי היהודי המשותף לצרכים של כל קבוצה, תוך התחשבות בסכנות שרואה בה הקבוצה השנייה.
אמנת גביזון־מדן ביקשה לעשות זאת, אבל היא לא המריאה מספיק כדי להביא להידברות בין הצדדים, ודאי שלא להסכמה. אולי הניסיון הבא לא צריך לבוא מהפרופסורים הגדולים והרבנים החשובים דווקא. אולי הפורום החילוני יהיה נושא הדגל מהצד שלך, וימצא אצלנו שותפים לרצון לבנות חברה שמנהלת דיאלוג בריא, ומסוגלת להביא למרחב ציבורי שיש בו בשורה. לא בשורה דתית ולא בשורה חילונית, אלא בשורת שותפות, שתהיה מופת של אומה בתקומה.
אורלי גולדקלנג היא סגנית עורך מקור ראשון
מרחיבים את הפער
"הדחף הדתי־לאומי לעצב את חיינו בשם כוח עליון מאיים על שורש ההוויה הקיומית־חילונית שלנו". מיכל שליו־רייכר מבקשת הכרה במרחב שלה
אורלי שלום,
שמחתי על ההזמנה לכתוב למוסף "שבת" של מקור ראשון לרגל ראש השנה. בשיח הציבורי המידרדר בישראל חשוב באמת, בלי גרם ציניות, שהעיתון החשוב ביותר של הציונות הדתית מגלה סקרנות ונכונות להקשיב ליריבה האידיאולוגית.
קראתי כמה וכמה ממאמרייך, גם אלו האישיים וגם אלו העוסקים בסוגיות פוליטיות וחברתיות. הביוגרפיה האישית שלנו שונה מאוד, אך אני חושבת שיש מאפיין אחד המשותף לשתינו, והוא האופן שבו אנו מגדירות את זהותנו העצמית כחלק בלתי נפרד מהזהות הרחבה של הקולקטיב שאליו אנו משתייכות. אך לאיזה קולקטיב כל אחת מאיתנו משתייכת? בדבריי להלן אנסה להתייחס לשאלה הזו.
ראש השנה, והחגים היהודיים בכלל, הם תזכורת לכמה מן הדברים היפים והטובים בציונות הדתית: העוצמה הקהילתית, יכולת הגיוס והנכונות של ציבור גדול להתכנס סביב אתוסים המגבשים את הזהות הקולקטיבית שלו. האמונה המשותפת והמסורת מאפשרות לפרט לחוש חלק מקבוצה רחבה, דבר הטוען את קיומנו השביר בעולם במשמעות. אני מעריכה את היכולת של הציבור הדתי־לאומי להילחם בכל הכוח על הערכים שחשובים לו ו"לא לפחד מדרך ארוכה". במאמרייך את כותבת על הכוח של האמונה בחיי המשפחה והחברה. אך ככל שהכוח הזה מפתה, הוא טומן בחובו ויתורים ערכיים עצומים בעיניים חילוניות, ובראשם הוויתור על הבחירה החופשית.
לא סתם פתחתי בהערכה שלי לכך שהתפיסה הערכית של הציבור שלך נוכחת בחיי היומיום. האתגר הגדול המצוי לפתחם של החילונים בימינו הוא לחשוף את האתוסים המכוננים של האדם החילוני, ההומניסטי. האתוסים האלו קיימים, אך הם עדיין לא נמצאים מספיק במרחב הציבורי החילוני. אני פועלת כדי להתמודד עם האתגר העצום הזה, ומבחינה זו אני מבינה את האנרגיה המשותפת שמייצרת האמונה ברעיונות נשגבים. הכוח העליון שלנו, החילונים, הוא החירות, והנכסים הרוחניים של היצירה האנושית.
כחילונית אני מאמינה בכל נפשי בכך שבני האדם הם האחראים היחידים על גורלם. אני מאמינה שהאמונה בכוח עליון, והדת בכלל, הן פתרון יצירתי ועוצמתי של בני אדם להתמודדות עם חוסר הוודאות והסתמיות שבעולמנו. כחילונית אני מקבלת את המציאות הלא־פתורה הזו, ואיני מצפה למצוא הסבר לכל דבר, טוב או רע, שקורה. אני מאמינה שמה שמגדיר אותנו הוא הבחירות האוטונומיות שלנו, ושחיים טובים הם רק כאלה ששמים את האדם במרכז. אני חושבת שכל הסדר בין פרט למדינה חייב להיות כזה שמאפשר לפרט ליהנות מחירות ומאוטונומיה, תוך כבוד לתרבויות שונות.
התפיסות השונות שלי ושלך באשר למקום האדם בעולם יוצרות בינינו פער. ולצערי, האופן שבו האג'נדה הדתית־לאומית מקודמת על ידיכם, מנהיגי הציבור הדתי־לאומי ודובריו, מרחיב את הפער לתהום שלעיתים נראית כבלתי ניתנת לגישור.
אורלי, חשוב להבין שהלהט של המגזר שלך להוכיח את צדקתו אינו תיאורטי. הוא מתבטא באופן מעשי במרחב הציבורי הישראלי המשותף וגם בזה החילוני: בכניסה של עמותות דת לבתי הספר שלנו (בעוד החינוך הממלכתי דתי מוגן חוקית), בשינוי תוכניות הלימוד בחינוך הממלכתי, בכפייה דתית על חיילים חילונים בצבא, בחיפושים גופניים של מזון אצל מבקרים בבתי החולים בפסח או בהדרת נשים מבמות הבידור, מחופים ומכיכרות, ואלה רק חלק מהדוגמאות הכואבות.
ה"חיה ותן לחיות" שעליו כתבת לאחרונה במאמרך על החילוניות הקנאית אינו תקף לגבינו. איני חוששת ממסורת ומדת; אני יכולה למלא מאמר שלם על מורשת בית סבא הירושלמי הפרטי והאמיתי שלי. אבל לתפיסתי ההוויה הדתית של אדם היא עניין פרטי ולא ציבורי. הדחף הדתי־לאומי לעצב את חיינו בשם כוח עליון שאיננו מאמינים בו מאיים על שורש ההוויה הקיומית־חילונית שלנו ולא נוכל להסכים לו.
הקיטוב החברתי בין השבטים בישראל מדאיג. אני חולמת שיהיה בינינו דיאלוג אמיתי, אך מיום ליום החלום הזה מתרחק. התנאי הבסיסי לדיאלוג כזה חייב להיות ההכרה שלך כי האמונה שלי בערכים הומניסטיים אינה פחותה מהאמונה שלך בא־ל. החוזה המשותף של החיים במדינת ישראל יתאפשר רק כאשר הציבור הדתי יבין שיש מרחב חילוני, גם פיזי וגם רוחני, שיש לכבד אותו.
אני עוד לא התייאשתי.
מיכל שליו־רייכר היא נשיאת הפורום החילוני ויזמית חינוכית וחברתית
