לאחר ששמו של סגן ראש עיריית קייב הופיע על צג הטלפון שלו שלוש פעמים בבוקר שבעה באוקטובר, הסיק שלום וייל שמשהו חריג קרה. כשווייל בחר לענות – השניים הכירו בלימודים משותפים בהרווארד – בן שיחו רצה לדעת רק דבר אחד: האם הוא חי. עוד ועוד טלפונים רוטטים וטליתות שהוחלפו במדים, גרמו לווייל להבין שמדובר באירוע בסדר גודל קיומי. אף ששוחרר משירות מילואים כבר לפני עשור, ביקש וייל להתגייס. כאיש חינוך ומנַהל ותיק הוא הוזעק לזירה אחרת, והתבקש להשתתף בהקמת "מנהלת ההרוגים והשכול במחוז דרום" מטעם משרד החינוך, שנוסדה בן־לילה. "אמרו לי 'לך למשפחות'. שאלתי מה אני צריך לעשות, וענו 'לא יודעים, מה שצריך'.
לאדם מן השורה, תשובה מעורפלת כזו הייתה מייצרת מבוכה. אך וייל מיהר להרים את הכפפה. "ככה עובדת מנהיגות חינוכית", הוא אומר. "אומרים לך 'אני סומך עליך שתדע לפעול, לך תגלה מה צריך לעשות'". במשך שבוע הוא גמא ברכבו יותר מ־3,000 קילומטרים ונדד בין 40 הלוויות וניחומי אבלים.
הלוויה אחת, שהוא אפילו לא היה בה, זכורה לו במיוחד. "נסענו להלוויה של נוי אביב, מורה צעירה לאנגלית שנרצחה בנובה. היא התגוררה במרכז, אבל הלכה ללמד אנגלית באילת במסגרת 'מורים לפריפריה'. היו המון אזעקות, נעצרנו בדרך כמה פעמים, ולא הספקנו להגיע להלוויה. אמרתי 'אם כבר הגענו, נלך למשפחה'. הגענו עד להורים המפורקים, אמרתי להם 'אני שלום ממשרד החינוך וזו המפקחת לאנגלית, ואני רוצה להגיד לכם שהבת שלכם הייתה מורה מדהימה'. ליד מאות אנשים האימא חיבקה אותי בבכי, השתיקה את כולם ואמרה: 'תראו, משרד החינוך בא לכאן להגיד לכולנו שחינוך זה הדבר הכי חשוב".
וייל מזדהה עם האמונה הזו בכל מאודו. בין השאר הוא הקים את תיכון פלך בנים בירושלים, וניהל אותו במשך עשר שנים. יוסי הרשקוביץ הי"ד, שנפל בעזה, היה סגנו ויד ימינו, ובהמשך החליף אותו בתפקיד. לפני פרוץ המלחמה שב וייל ארצה משנת לימודים בבית הספר לממשל בהרווארד, במסגרת תוכנית של קרן וקסנר, והחל לנהל את עמותת "יסודות", שהוקמה לאחר רצח רבין ופועלת במסגרת החינוך הממלכתי־דתי להנחלת ערכי יהדות ודמוקרטיה.
מסעות הקשבה
אחרי שמִנהלת ההרוגים התבססה, עבר וייל להקמת מערך חינוך לילדי מפונים בים המלח. "הגעתי למלון יפהפה, כל הילדים מסתובבים יחפים בלובי, אין גברים בשטח כי כולם מגויסים", הוא מתאר. "ברגע הזה מבינים עד כמה יש לחינוך כוח כמשהו שמחזיר לאיזושהי מסגרת ושגרה קבועה. פגשתי בקרב המפונים אנשים עוצמתיים, והמטרה הייתה להחזיר להם את הכוח.
"בשלב ראשון היה צריך ליצור שגרה לילדים, ולתת לנשות הצוות את האפשרות להיות מובילות בעצמן ולא מובלות. במקום להקיף אנשים בכוחות נוספים מבחוץ ולהעמיק את תחושת המסכנות, האמירה היא 'אתה לא מסכן, אתה אדם חזק, ואנחנו לא רק ניתן לך את הכוח אלא נאפשר לך לשלוט חזרה בחיים שלך'. חינוך הוא מרכיב מרכזי ביכולת להתמודד במלחמה. אחרי כמה שבועות לוחמים הגיעו לשבת ופגשו משפחה מווּסתת. בעיניי חינוך הוא חזית דרמטית. החזית הביטחונית היא המיידית וההישרדותית, אבל בטווח הרחוק גם אנשי החינוך הם לוחמים, לא פחות. לא רק מצד היכולת לשמר את השגרה, אלא גם כדי להנחיל את הערכים".
פגשתי בני נוער מהמרכז, מהדרום, מירושלים, מקיבוץ סעד – וחשתי שהנוער מבין את המציאות הרבה יותר מאיתנו, המבוגרים. דובר הרבה על הצורך להתאים את עצמנו למציאות מתחדשת, והנה התברר שדור הטיקטוק הרבה יותר אמיץ ממה שחשבנו. הם הוכיחו את עצמם, עכשיו אנחנו צריכים להוכיח שאנחנו רלוונטיים אליהם
הקמת מערך החינוך בים המלח נמשכה כשלושה שבועות. משם המשיך וייל הלאה, למפגשים עם מנהלי מוסדות חינוך שהתמודדו עם מחסור גדול בצוות ההוראה, על רקע מציאות קיצונית של חוסר ודאות. בתוך הכאוס הזה הבין וייל ש"השינויים הגדולים שמתחילים לדבר עליהם – בפוליטיקה, בחברה, בשיח – צריכים לקרות גם בזירה החינוכית". לאור התובנה הזו החלו אנשי יסודות ליצור "מסעות הקשבה" בתוך החמ"ד, במטרה להאזין לקולות מנוגדים בחברה הישראלית – לא כדי לשכנע אלא כדי להבין תחילה את צורת החשיבה הנגדית, ואולי גם ללמוד משהו. שעות רבות של שיח עם אנשי צוות חינוכי ועם בני נוער גרמו לווייל להבין עד כמה מערכת החינוך הדתית זקוקה לשינויי עומק.
"פגשתי בני נוער מהמרכז, מהדרום, מירושלים, מקיבוץ סעד – וחשתי שהנוער מבין את המציאות הרבה יותר מאיתנו, המבוגרים", הוא מספר. "דובר הרבה על הצורך להתאים את עצמנו למציאות מתחדשת, והנה התברר שדור הטיקטוק הרבה יותר אמיץ ממה שחשבנו. התברר שהעולם הדתי, הביקורתי והשיפוטי, לא רלוונטי עבור רבים מבני הנוער. הם הרבה יותר גדולים מהסיפור הזה, ומערכת החינוך הדתית צריכה להתאים את עצמה אליהם מחדש. הם הוכיחו את עצמם, עכשיו אנחנו צריכים להוכיח שאנחנו רלוונטיים אליהם.
"אני מדבר עם תלמיד והוא אומר לי שהוא לא מספיק שומר שבת ועובד במסעדה לא כשרה, אבל הוא מתודלק מדי יום בדף יומי. אם אני נושם עמוק ולא מגיב באוטומט של איש חינוך, אז זה ענק, היכולת להיות מחובר לעולם ערכי ולמורשת. כמה אנשים מתמידים בדף יומי? כמה אנשים מסוגלים להתנהל בסביבה לא כשרה מלאת פיתויים ולא לאכול דבר? הוא היה מספיק אמיץ להודות שהוא לא מספיק שומר שבת, אבל הוא מעוניין בתורה. יש פה בקשה לשפה חינוכית חדשה, ואנשי חינוך צריכים לזהות את זה. אני נפגש עם אנשי חינוך בכל הארץ, והם מבינים שהם לא מבינים ושהם צריכים להתנהל שלא מהאוטומט שלהם.
"במשך שנים שפטנו את התלמידות על אורך החצאית ואת התלמידים על גודל הכיפה. הפרופורציות השתנו. אי אפשר להישאר עוד בסוגיות של בגדים. אני לא משַחק עם התלמידים מִשחק – הלכה היא הלכה, ואני אגיד להם את זה, אבל כבר אי אפשר להתכסות באצטלות שלא מחזיקות מעמד. החמ"ד פחד שנים מהמקום הזה, אבל פתאום גם הוא מבין משהו חדש. כל כך הרבה דתל"שים היו בנובה, כל כך הרבה גבורה ותושייה התגלו שם, והמגזר אומר לעצמו: אולי פספסתי פה משהו".
מורות לאנגלית הפכו לר"מיות
וייל מספר שכאשר הוא שואל באולפנות מי מכיר ממעגל ראשון חטוף, הרוג או פצוע, אין יד שלא מורמת. "זה ציר כאב שחוצה לכל הרוחב. ילדים בגיל בר־מצווה מגיעים פתאום ללוויות. לא רק התלמידים מטולטלים, גם המערכות עברו זעזוע. הרבה מוסדות חינוך לבנים התרוקנו מסגלי ההוראה. זה משנה את סדר העדיפויות. באחת הישיבות השמרניות מינו מורות לאנגלית להיות ר"מיות. זאת הייתה החלטה אמיצה ולא שגרתית. ראש הישיבה הבין שזה הזמן לצאת מאזור הנוחות ולהבחין בין עיקר לטפל. אי אפשר לקדש עוד את המסגרת, את מה שמוכר וידוע. חייבים לחזור לשאלות הגדולות".
מהן השאלות הגדולות מבחינתך בזירה החינוכית?
"ראשית, שאלת הזהות איננה בינארית עוד. אני לא או זה או זה, אלא גם וגם. אי אפשר להמשיך עם חלוקה אוטומטית שאם אני בעד דבר אחד אז אני נגד דבר אחר. די לשאול מה אני יותר, יהודי או ישראלי – אני יהודי ואני ישראלי נקודה, יש בי את שני הצדדים. לא תמיד הם מסתדרים יחד, אבל אני מאמין בשניהם ומאמין בעולם מורכב. ריבוי הזהויות זה משהו שקיים גם בציר המלחמתי. אם אני רואה מחבל אני יורה בו בלי למצמץ, ואם אני רואה אדם שאינו מחבל אני אתן לו מהאוכל שלי. אלה תנועות נפש מנוגדות לכאורה, אבל הן חיות בכפיפה אחת".
סוגיה גדולה נוספת בעיני וייל היא "שאלת הזהות הערכית שמתבססת על ביקורתיות ועל שלילת האחר. בגלל נסיבות פוליטיות נוצרו פיצולים על גבי פיצולים, שיפוטיות על גבי שיפוטיות. בציבור הדתי יש יוקרה גדולה למערכת החינוך, עדיין מאוד מכבדים את אנשי החינוך. זה כוח גדול אבל זה גם יוצר הרבה שאלות של עיסוק בזהות ערכית, לפעמים קצת יותר מדי, ויש לזה מחיר של הפרדות ופיצולים. המדינה והרשויות מאפשרות את הסגרגציה הזו בגלל שיקולים פוליטיים.
"המחיר הוא נוראי. קודם כול כלכלי אבל בעיקר ערכי, כי זו מפלצת שמזינה את עצמה. באופן שיטתי אנחנו פותחים מוסדות ומרוקנים מוסדות אחרים, וכדי להתקיים יוצרים מיתוג שמבדיל את המוסד הזה מהאחרים, אחרת מה זכות הקיום שלו. בשיחות בארבע עיניים מנהלים יודו שמוסדות אחרים לא פחות טובים ושההבדלים לא כל כך גדולים, אבל הם צריכים להצדיק את זה בגלל ההורים והפיקוח. אנחנו מפספסים בענק. אם היינו מחזיקים מוסדות עם יותר כיתות בכל שכבה, מגוון האפשרויות היה גדול יותר, והמפגש עם השונות היה יוצר חינוך באיכות טובה יותר. צריך שלוש או ארבע כיתות לפחות בשכבה. אגב, גם תשלומי ההורים יֵרדו דרמטית".
החינוך הדתי העילי עורר במהלך השנים ביקורת על הסלקטיביות וההומוגניות שלו. מה שהורים תופסים כאידיאלי, בעיני וייל הוא החמצה אדירה. "לצערי הייתי עמוק במשחק הזה ונאלצתי להיכנס למקומות הללו של מיתוג ומיון. אבל אני שואל: למי זה טוב? מי נהנה מזה? אף אחד, יש רק מפסידים. ההורים מניעים את הדבר עם האינטרס הצר שלהם, אבל אנחנו צריכים מנהיגות חינוכית עם עמוד שדרה, שתזמין את הציבור ללכת אחריה. איך יכול להיות שיש בתי מדרש נפרדים? איך יכול להיות שלימוד תורה ותפילה מפוצלים?"
השאלה השלישית שווייל מעלה נוגעת בריכוזיות מול הביזור של משאבי המנהיגות והכוח. "העולם הוא כבר לא פירמידה. ואם כן, זו פירמידה הפוכה. מי שרוצה להנהיג לא אמור לעמוד בטופ למעלה אלא למטה, להחזיק את הציבור. אנשים כבר לא פונים לרבנים כדי לקבל תשובות הלכתיות, אלא כדי לקבל מענה רוחני".
לאסוף את קולות הנופלים
ביום שישי, כ"ו במרחשוון (10 בנובמבר), התקשרה אל וייל הדס הרשקוביץ, חברה קרובה של בני הזוג וייל. יוסי, בן זוגה של הדס ועמיתו לשעבר של שלום, היה אז בשירות מילואים. "אחרי כמה דקות של שיחה על דא ועל הא, הדס אמרה שהיא לא מרגישה טוב, שהיא מרגישה שמשהו קורה. באותו זמן ממש יוסי עלה על מטען. במהלך השבת הגיעה אלי הבשורה המרה. התחושות היו קשות מנשוא. כשחזרתי מבית הכנסת מצאתי את ילדיי יושבים ובוכים. הם היו קשורים אליו מאוד. התקשיתי למצוא בעצמי כוחות לנחם אותם".
העבודה המשותפת בשדה החינוך החלה כשהרשקוביץ היה מורה, תחת ניהולו של וייל. הוא הרשים את וייל מאוד, ועד מהרה הפך לשותפו הקרוב. "היכולת להוביל קהילה בשותפות היא דבר מורכב, וחברותא מצמיחה הוא מרכיב משמעותי בתוך הדבר הזה", אומר וייל. "יוסי ואני לא הסכמנו על המון דברים ואהבנו להתווכח, אבל לשנינו היה ברור שאף אחד לא דורך על השני. פעם בשנה היינו לוקחים יומיים, מלבנים את הסוגיות ואת החזון המשותף שלנו ומדייקים את הגדרות התפקיד. זה היה הדבר הכי טבעי שהוא ייכנס להוביל את בית הספר.
"יוסי היה מחנך פנומן, אבל לא פחות מזה הוא היה תלמיד מבריק. הוא לא נולד עם נתוני הפתיחה הכי טובים, אבל הבחירה לקחת משהו ולהצטיין בו הייתה מדהימה. הדוגמה הקלאסית היא הנגינה בכינור. הוא התמסר לזה מאוד. בילדותו הוא היה נגן גרוע, החליף מורים, ובשלב מסוים החליט לפצח את זה וללכת עם העניין עד הסוף. פעם הוא בא ואמר שהוא רוצה להיות מורה טוב יותר לגמרא. בנינו סוללה של יכולות, וכעבור שנה וחצי הוא היה המורה הכי טוב לגמרא. התכונה הזו של להתעקש על משהו, לפצח אותו לעומק, להיות בזה הכי טוב ואז לעבור לדבר הבא – זה היה מדהים. כמו שהרב קוק אמר, לא אדם שלם אלא אדם משתלם. כל למידה הייתה קניין עמוק ומתמשך, עד לדבר הבא".
ההלוויה של הרשקוביץ נחרטה בלב רבים כאירוע מרטיט. היא הצטרפה לעשרות הלוויות ובתי אבלים שווייל פקד מראשית המלחמה. ההספדים הרבים ששמע עוררו אותו לשים לב לערך המצטבר שלהן.
"הקשבתי למה שבקע מהמיקרופונים בהלוויות, קראתי את מכתבי הנופלים ושמעתי את המשפחות. במילים האחרונות שנכתבות רגע לפני היציאה לקרב יש דיבור עוצמתי, משהו נקי וגדול. אדם שכותב צוואה לא כותב אותה פעמיים, לא עושה עריכה והגהה. פשוט כותב את אשר על הלב וזה יוצא קב ונקי. הרגשתי שיש פה משהו שלא הכרנו. התחלנו לאסוף את הקולות האלה ולהבין יותר את תנועת מסירות הנפש, לשמוע קולות תמימים ועוצמתיים, שהם מכוננים הרבה יותר מהקולות שעולים מן הזירה הפוליטית ומהרשתות החברתיות".
עם הזמן הצטברו אצל וייל וצוותו כמה עשרות טקסטים הלקוחים מדברי הנופלים ומן ההספדים. כאשר מנהל מחוז דרום בחמ"ד ביקש מווייל שיוביל יום עיון למנהלים סביב שאלות העתיד של ישראל, הוא הביא את הטקסטים שאסף והציע לאמץ את האמירות העולות משם כקריאת כיוון.
"זה לא ללכת לכתבי הרב קוק או לפסוקים כהשראה, אלא להביא את הכאן והעכשיו שלנו כאומה. אלה קולות מדהימים ואי אפשר להתעלם מהם. כשבן זוסמן מסיים את הצוואה שלו עם המילים 'ירושלים הפקדתי שומרים, שיום יגיע ואהיה אחד מהם', אתה לא יכול להתעלם. כשסלמאן חבקה מדבר על היותו חלק מעם ישראל, ושברור לו שעליו למסור את הנפש, זה קול שחייבים להקשיב לו. הוא לא מדבר על ברית דמים אלא על שייכות מוחלטת.
"אלה קולות חזקים מאוד, וצריך לחבר אותם לשאלת הישראליות שלנו ולשאלות החינוך. הדור הצעיר אמר את דברו בנסיבות טרגיות. גם אלה שזעקו סרבנות באו והתגייסו. צריך להסתכל אחרת על השפה החינוכית שלנו. הרבה שנים מחנכים הסתכלו על תלמידים באופן בינארי, אבל הנה בדור הזה לוחמים יוצאים לקרב בלי כיפה אבל בשם התורה, לצד לוחמים שאינם יהודים המוסרים את נפשם. התמימות והתום של דור הזהב הזה מחייבים אותנו לחזור אל השאלות הגדולות, שהם ליבת החינוך. מה הדברים הגדולים שאנחנו מאמינים בהם?"
הרפורמה החרדית
וייל מספר על תקופת עבודתו בבית הספר "אורט ספניאן" בירושלים, שפנה לתושבים המסורתיים של שכונות הקטמונים. הוא שם לב שאף אחד מהבוגרים לא הולך למוסדות תורניים אחרי שנות הלימודים, וביקש להעניק לתלמידים חוויה של בית מדרש חי. "לא רחוק מאיתנו מצאתי את בית המדרש של הרב נחום נריה. בציבור הדתי התנהל אז, בעקבות ההתנתקות, ויכוח בנושא של סירוב פקודה. הוא אמר: אבל העמדות שלנו שונות. אמרתי לו: בוא נתחיל מלימוד תורה בסיסי של שבת וכשרות, וכשנסיים את הדברים האלה נקיים פולמוס ופאנל. הוא אמר לי מיד: אני שלך, מה שאתה רוצה. היו שלוש שנים מדהימות של חברותות, ומחצית מהבוגרים המשיכו למוסדות תורניים. צריך להתרומם מעל השוני המדומיין בינינו. 7 באוקטובר זימן לנו את השאלות הגדולות דווקא בגלל ההיקף והגודל המטורף של האירוע. אסור לנו ליפול למלכודות הקטנות של הפוליטיקאים והתקשורת".
כגוף חינוכי, המנדט של עמותת יסודות הוא לפעול בתוך המוסדות הדתיים, אך כהמשך למסעות ההקשבה ולצורך העמוק בדיאלוג, החזון של וייל הוא לפנות החוצה, או לפחות אל הרקמה המחברת בין המגזרים. "היסטורית, המחנה הדתי היה המחנה המחבר בין הפלגים השונים", הוא אומר. "הצלחנו מאוד והגענו למוקדי כוח, אבל אנחנו עדיין מרגישים דיכוי ומסכנות ועליבות. צריך להתרומם ולא להישאר בזירה הסקטוריאלית. יש לנו אחריות בברית הישראלית המתחדשת, גם עם אלה שיש לנו חילוקי דעות שמטריפים אותנו. יש לנו חובה להקשיב וחובה למצוא דרך משותפת יחד. הסיפור הוא לא אם בראש הפירמידה יש כיפה או אין כיפה, אלא האם יש בשורה שהציונות הדתית הביאה. בצבא זה קורה בענק, אבל התודעה הסקטוריאלית עדיין שפופה ולוקאלית. אנחנו צריכים לחזור לתפקיד ההיסטורי שלנו. יש חיבורים בין דרגים גבוהים של אנשי חינוך מהקצוות השונים, וזה משהו שהולך ומתהווה, במטרה למצוא את המכנה המשותף לחינוך ישראלי טוב יותר.
"תלמיד חכם גדול אמר לי שעקרונית, לא הלכתית, היה ראוי לחלל שבת על מציאת המכנה המשותף ושאלת הייעוד של החברה הישראלית והעם היושב בציון. זו סוגיה קרדינלית שהיא בנפשנו, האם נמשיך להיות פה עוד כמה שנים או לא. זה כוח שמניע אותי מאוד. אני לא מבקש לנסח אמנות. כאיש חינוך שמאמין באנשים, אני מאמין שאם אחבר בין אנשים הם ינועו מעצמם. אם אנחנו שואלים מהו חינוך ישראלי, מהו חינוך מגזרי ומהו הבסיס המשותף לכולנו – אנחנו צריכים לתרגם את זה לפדגוגיות ולפרקטיקות לימודיות. לא על כל דבר נתקוטט ולא כל דבר זה ייהרג ובל יעבור. אנחנו עדיין בשלב השאלות, עוד אין תשובות. צבא צריך להגיב ולהכות כאן ועכשיו, אבל חינוך עובד לאורך זמן, כמו רפואה מונעת".
ומה לגבי החברה החרדית?
"בשנה החולפת ביליתי בארה"ב ופגשתי קהילות חרדיות מרשימות. זה חידד אצלי עד כמה החברה החרדית בארץ היא יצירה חדשה, רפורמה. זו תנועה חדשה לחלוטין שהוקמה בעוול גדול בידי הברית הציונית, והיא זו שמחויבת לתיקון היום. השינוי לא יתחיל מהחרדים אלא מאותה ברית בין הדתיים והחילונים, שנתנו לדבר הזה לגדול לממדים לא סבירים. זה פוגע בעיקר במגזר החרדי, שהוא עני ומתוסכל. הציונות הדתית הפוליטית כרתה ברית איומה שיש בה הסכמים מחפירים. אני לא מבין איך הציבור הדתי־לאומי לא יוצא לרחובות על זה שבניו מוסרים את נפשם על לימוד התורה ועל הצבא, ובמקביל חותם הסכמים פוליטיים שמקבעים את המצב. בשני העשורים האחרונים לימוד התורה בציבור הדתי מרשים בצורה שלא תיאמן. לא יכול להיות שנתרפס ונדון את אחינו החרדים לעוני ולחוסר שייכות לחברה הישראלית. זאת אשמתנו, אנחנו צריכים לחזור בתשובה".
הריח שלא עוזב
וייל (45) גדל בירושלים להורים שעלו מאנגליה. הוא למד בתיכון הימלפרב ובישיבת הקיבוץ הדתי במעלה גלבוע, ושירת כקצין בשריון. לאחר השירות הצבאי פנה ללמוד בבית מורשה, בישיבות תקוע ועתניאל ובמכללת הרצוג. במקביל עסק ביזמות חינוכית, ובין השאר הקים את מגמת מחשבת ישראל בתיכון בויאר, חיבר שאלוני בגרות בתנ"ך וניהל את בית הספר היסודי "מקור חיים". אחרי שהשלים תואר שני במנהל עסקים ובהיסטוריה של עם ישראל, היה עמית בתוכנית של קרן מנדל. עם סגירתו של בית הספר אורט ספניאן פתח וייל במבנה שלו את "פלך בנים" וניהל אותו במשך עשור.
בשנה החולפת שהה כאמור בהרווארד, במסגרת תוכנית של קרן וקסנר המיועדת למנהלים בכירים בשירות הציבורי בישראל. על רקע הביקורת שהשמיעו בשנים האחרונות גורמים בימין כלפי התוכנית הזו, אומר וייל: "לא פגשתי במהלך השנה את הדיפ־סטייט ששמעתי עליו המון. מצד שני שמעתי שם דיפ־סטייט אחר, כאלה שטענו שכל אנשי וקסנר הם מוסדניקים שתפקידם להשפיע על המדינה. יש הרבה מאוד חשדנות סקטוריאלית, לעומתיות ושיפוטיות. צריך להסתכל לגופו של עניין ולגופו של אדם, להירגע קצת, לנשום עמוק.
"בטקס הגמר של התוכנית", מוסיף ומספר וייל, "נהוג שהמשתתפים ה'ילידים', בעיקר מדרום אפריקה ואסיה, עונדים מין סרט ייחודי. גם אני רציתי לענוד סרט כזה, כיליד של ארץ ישראל. בדרך לטקס חבר אמר לי: אתה בטוח שאתה רוצה להתמודד עם זה? כי בתרבות הליברלית הפרוגרסיבית, ברגע שאתה גבר לבן אתה אוטומטית פריווילג. אני לא אדם של מחלוקות, הורדתי את הסרט ושמתי בתיק. זו החלטה שאני מתחרט עליה עד היום. יש לנו זכות על הארץ, אנחנו ילידים שלה, למשפחתי יש שורשים של אלפיים שנה, וצריך להגיד את זה בריש גלי. אנחנו לא צלבנים שבאו לבקר, יש לנו זיקה עמוקה למקום הזה".
בתקופה האחרונה, עם שחרורם של מילואימניקים רבים משירות צבאי, ביתם של שלום ויוטבת וייל שינה את "תפקוד החירום" שלו. "בתחילת המלחמה פתחנו חמ"ל בחדר העבודה שלנו, ועשרות בני נוער ומבוגרים נכנסו ויצאו עם ארגזים ותרומות שהועברו לחיילים ומפונים. בתקופה האחרונה התנועה הזו המשיכה ל'מוקד תמיכה'. אצל לא מעט חברים שלנו בן הזוג היה מגויס למילואים והאישה החזיקה הכול לתקופה ממושכת, והחזרה הביתה הייתה מורכבת מאוד. נוצר מצב שהרבה חברים נכנסים אלינו הביתה ואנחנו מדברים, אני עם בן הזוג ואשתי עם בת הזוג, ואני קולט כמה רמות של התמודדות קיימות. הריח, למשל. זה לא מאוד מדובר. מילואימניק אחד אומר לי: אני לא מצליח לשכוח את הריח הנורא שיש בעזה, הריח שהיה בקיבוצי העוטף. אשתו אופה עוגה והוא לא מסוגל להיות במטבח כי הוא לא מסוגל לשאת את הריח. זה לא טיפול, זאת חברות, מקום שבו אפשר להתפרק ולכאוב. אנחנו עובדים בלהיות כתף".
לסיום אני מבקשת מווייל לחזור אל אחד הרגעים המשמעותיים בחצי השנה האחרונה: "ביום החמישי למלחמה", הוא מספר, "הסתכלתי על המפה וראיתי שהיו כמה וכמה בדואים מהפזורה שנהרגו מהמטחים. התקשרתי למפקח הבדואי של משרד החינוך, שנדד בין הרבה סוכות אבלים, ושאלתי אותו מה צריך. הוא אמר 'בוא נעשה סיבוב, אני אקח אותך איתי'. עלינו וירדנו על גבעות, נסענו בשבילים לא ברורים, ואז אנחנו רואים את התושבים, כולם עומדים בחוץ ומחכים. מבחינתם זה היה כאילו ראש הממשלה מגיע. סוכת האבלים הייתה צמודה למכתש שנפער מהטילים. במקום אחר היו שתי מכוניות הפוכות מטיל, ומולן ישבה משפחה בסוכת האבלים. ישבנו איתם, שתינו קפה שחור ואכלנו תמרים, והם הרגישו שמישהו מכבד ומוקיר את הנופלים שלהם. ניגש אלי אב שכול ואמר שהוא מורה לחינוך מיוחד. ריגש אותו שמכל משרדי הממשלה הגיע נציג של משרד החינוך.
"באחד הביקורים היה שייח' שאמר: 'הבנו שלחמאס אין אלוהים. הם שוחטים את כולם, אפילו נשים. הבנו שאנחנו או איתם או נגדם, ואנחנו נגדם'. בביקור אחר אמרו: 'אנחנו רואים שאתה אדם דתי, אנחנו רוצים שנתפלל יחד על המתים'. עמדנו והתפללנו יחד, וזו הייתה אחת החוויות הכי עוצמתיות ונקיות. לא דיברו על כסף ולא על ברית דמים ומה צריך לעשות. זה היה להיות רגע בתוך המקומות הללו".
