כבר לפני שנה חשב מישאל ציון להכין מהדורה מעודכנת ל"הגדה ישראלית" שערך בשנת 2004 יחד עם אביו, ד"ר נעם ציון, ושבה הם כללו, לצד הנוסח המסורתי, פרשנויות עדכניות, טקסטים מודרניים ואיורים עכשוויים. ההגדה, שיצאה לאור בהוצאה עצמית, זכתה להצלחה גדולה; לדברי ציון, עד היום נמכרו כ־70 אלף עותקים שלה, מספר מרשים לכל הדעות.
לקראת מלאות עשרים שנה להגדה ההיא, חשב ציון הבן שזו הזדמנות טובה לרענן אותה: "אני יודע מניסיוני ומהשקפת עולמי שגם לטקסטים יש נקודת התיישנות, ואם אנחנו רוצים שטקסט מסוים יחזיק מעמד לאורך שנים, חשוב לרענן ולעדכן, לפחות את הפרשנות שלו".
זרז נוסף לעדכון ההגדה היה ליל הסדר של הקורונה, ב־2020: "פתאום כל משפחה גרעינית נאלצה לארגן לעצמה סדר, ולא יכלה עוד לסמוך על הדוד או הסבא המבוגר שיעשה זאת. דיברתי לאחרונה עם במאית תיאטרון ידועה ואמרתי לה שבטח אצלה לילות הסדר הם חוויה ייחודית, בגלל כישרון הבימוי והיצירתיות שלה. להפתעתי היא אמרה שלא, כי יש במשפחה איזה דוד שהתפקיד הזה הוא שלו, והוא לא נותן לאף אחד לגעת בסדר. אבל היא הוסיפה שבשנת הקורונה היא אכן עשתה סדר רק עם ילדיה, ו'זה היה סדר נהדר'". ציון חש שהקורונה נתנה לאנשים יותר מוטיבציה לערוך בעצמם את הסדר גם בשנים הבאות, וזוהי הזדמנות להפגיש אותם עם ההגדה שלו מחדש.
ההגדות ששרדו בבארי
האב והבן החלו אפוא לעבוד על הפרויקט שוב. נקודת המוצא הראשונית שלהם הייתה קיצור הטקסט: "במהדורה המקורית רצינו לתת למשתמשי ההגדה כמה שיותר אופציות לטקסטים מודרניים שמדברים עם תכני ההגדה. עם הזמן הבנו שלפעמים העושר יכול להיות שלילי, כי הוא גם מבלבל ומרתיע". ההגדה קוצרה מ־160 עמודים ל־100 בלבד, תוך שמיון הטקסטים, מי לשבט ומי לחסד, עורר לא פעם ויכוחים ביניהם: נעם מבקש להשאיר "עוד קצת", ומישאל חותך בקשיחות.
אבל הדילמה הגדולה באמת הגיעה ב־7 באוקטובר. בשלב הראשון, אחרי הטבח הנורא ובתחילת המלחמה, חשבו השניים לדחות לגמרי את הפרויקט לשנה אחרת; למי יהיה ראש להתעניין השנה באיזו הגדה מחודשת? חשבו. אבל מאורעות המלחמה עצמם שינו את עמדתם. מישאל: "בהפרש של עשרה ימים נהרגו לביא ליפשיץ, אחיין של המעצבת שלנו דבורה ליפשיץ, ואיתן דישון, הנכד של דוד, החברותא הוותיק והחבר היקר של אבא שלי, עוד מתחילת הדרך במכון הרטמן. החלטנו שלא רק שחייבים לחזור לפרויקט, אלא שגם נקדיש לזכרם את ההגדה".
מישאל ציון: "הייתי בן 22, חייל, ואבא העביר לי ערימה של תיקיות עם החומרים שהכין להגדה האמריקנית. זו הייתה נקודת המוצא. במשך שנתיים ראיינתי כמעט כל מי שהכרתי על מנהגי הסדר במשפחתו. גיליתי למשל שהישראלים, מכל העדות, אוהבים מאוד את ליל הסדר, אבל אוהבים גם לצחוק עליו. בכלל, לישראלים יש הומור עצמי הרבה יותר חריף מזה של יהודי התפוצות, שאצלם הכול נורא רציני"
לאב והבן היה ברור גם שטבח שבעה באוקטובר והשלכותיו יקבלו ביטוי במהדורה החדשה. כך למשל, נכנסה להגדה כפולת עמודים שמוקדשת להגדות מקיבוצי עוטף עזה. יש שם טקסטים מן ההגדות הללו וגם ציור של מישל קישקה, המאייר של כל ההגדה, שמוקדש לכלניות של העוטף. קישקה פנה גם לחברו יגאל זורע מקיבוץ בארי, שאסף הגדות רבות של קיבוצי הסביבה ושלח לקישקה צילומים שלהן: "איכשהו דווקא הבית והמשפחה שלו בכלל לא נפגעו, והוא הביא מעליית הגג שלו הרבה צילומי הגדות".
זורע תרם גם טקסט קצר ויפה שמספר כיצד לקיבוץ בארי הייתה הגדה משלו עוד לפני עלייתו לקרקע: חברי הקבוצה המקימה של בארי (אחת מ־11 הנקודות שעלו לקרקע במוצאי יום הכיפורים תש"ז) ישבו במחנה ליד גדרה והמתינו לעלייתם לקרקע. במחנה הם כתבו הגדה שתשקף את ערכיהם וחלומותיהם, ויצרו אותה במכונת שכפול קטנה. אחרי קום המדינה הם כבר פנו אל המעצב פאול קור (שנודע לימים כמחבר הספר "כספיון הדג הקטן"), וביקשו שיעצב להם הגדה חדשה. קור עיצב את ההגדה המודרנית של הקיבוצניקים בפונט סת"ם, המחקה את הכתב הנהוג בספרי תורה, תפילין ומזוזות. דף מן ההגדה הזו מופיע עכשיו גם בהגדה החדשה.
הקטע המרגש ביותר בהגדה הנוגע לקיבוצי העוטף הוא שיר שכתב אבנר גורן להגדת ניר־עוז, על הדימוי בין סלט הפירות המוגש בארוחת החג, לקיבוץ הגלויות המאפיין את הקיבוץ. בשמחת תורה היה גורן אחד מ־38 הנרצחים בניר־עוז:
ראו את סלט הפירות/ יש בו מתוקים ויש חמצמצים/ יש בו רכים ויש מחוספסים/ יש בו קשים ויש עסיסיים/ וכל פרי מביא עימו/ את טעמו וצבעיו ומרקמו/ והם יוצרים דבר חדש, שהוא כולם ביחד/ וכל אחד לחוד והרבה יותר// וכך גם אנו, שיש בנו מכל טוב/ יש בנו עובדי אדמה ויראי שמיים/ יש בנו חזון ואנשי מעשה/ יש מתווי דרך ויש יושבי בית/ וכל אחד מביא עימו את לשונו ומנהגיו ואמונותיו…
איך מרגישים גאולים
המשפט "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו" לא יכול היה שלא לקבל ביטוי חדש בהגדה אחרי שבעה באוקטובר. וכך, לרשימה של כ־50 אירועי פגיעה ביהודים שנכללה בהגדה המקורית – משעבוד מצרים ועד השואה – נוסף גם 7 באוקטובר 2023: "טבח מבית לבית ביישובי עוטף עזה. מעל 1,200 הרוגים", הוא מתואר בתמצית. במקביל, המאייר מישל קישקה הוסיף באותו עמוד לתמונת צוררי ישראל גם את דמותו של החמאסניק רעול הפנים.
אבל בסך הכול, מספר אזכורי הטבח בהגדה אינו גדול: "חשבנו שאי אפשר כמובן להתעלם מהטבח, אבל גם שההגדה הזו תיקרא בעזרת השם גם בשנים אחרות, ולכן נכון שעיקר הטקסטים שבה יתאימו לכל השנים". מתוך אותה הבנה שפטור בלא כלום אי אפשר, נוספו לטקסטים המכוננים שמלווים את ההגדה שני טקסטים מחצי השנה האחרונה. האחד, מאת ג'קי לוי, מתאר את ההתרגשות העצומה של בני משפחתו, גם הם מקיבוץ ניר־עוז, כשילדי המשפחה, סהר וארז קלדרון, חזרו משבי חמאס:
"…מאז שראינו סוף סוף את הפנים של נערי קיבוץ ניר־עוז, ובתוכם את סהר וארז שלנו, מתמלמלת בליבי הפתיחה של פרק התהילים שקוראים בליל יום העצמאות: "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר". כל כך הרבה פעמים גלגלתי את המילים החגיגיות והנושנות האלה, ואף פעם לא התפניתי לחשוב איך באמת אמורים להרגיש גאולים. מה מרגיש ומה אומר אדם שזכה בחייו מחדש אחרי שהיה ביד צר. אחרי שאהוביו שהו ימים, שבועות או חודשים, במקום שבו חייהם לא היו שווים פרוטה. ופתאום מגיע חיבוק – שזה ההפך מ'יד צר'. אז כנראה זה מה שאומרים: 'הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו'.
"ולמרות שבמשפחה השמוצניקית הזאת אני כמעט היחיד שמרגיש בבית בין פסוקים עתיקים, זה בדיוק מה שאמרה אמא שלהם, הדס, אחרי שהודיעו לה שהם ישוחררו, ואחרי שסיימה לשאוג כמו לביאה שזה עתה הצילה את גוריה. אחרי שהושיטה לשמיים את זרועותיה, שלדעתי התארכו לאחרונה באיזה עשרה סנטימטרים, היא אמרה: 'יש א־לוהים'. שזה 'הודו לה' כי טוב', הגרסה המעודכנת".
הקטע השני הוא מתוך נאום שנשאה רייצ'ל גולדברג, אימו של החטוף הירש פולין־גולדברג, בפני מליאת האו"ם:
"אני נשאלת רבות על שנאת ישראל שהתעוררה בעולם עכשיו, ואני נזכרת באמירתו של ניקולס כריסטוף: 'אם אנו מזדעזעים רק כאשר התינוקות של צד אחד נהרגים, אז המצפן המוסרי שלנו שבור. האנושיות שלנו שבורה'. לכן ברגעים השקטים שלנו עם עצמנו, על כולנו, בכל מקום על פני כדור הארץ, לשאול את עצמנו שאלה אחת: האם אני שואף להיות אנושי, או שמא אני נסחף לעולם המפתה והטעים של השנאה? זו אינה תופעה ייחודית לישראל או לעזה, אלא שאלה רלוונטית בכל מקום על פני האדמה. אני מבינה ששנאת 'האחר' – ואין זה משנה מי נחליט שהוא 'האחר' – היא מפתה וחושנית. שנאה היא האפשרות הקלה. אבל שנאה אינה מועילה ואינה בונה. בתחרות של כאב אף פעם אין מנצחים.
"בין כל זוועות השבעה באוקטובר, סיפור אחד נתן לי פתח קטן של תקווה. כשהתחיל ירי הרקטות, וכל אותם צעירים חובבי מוזיקה מהמסיבה ברעים וביניהם גם בני הירש, נכנסו בריצה למיגונית, נכנס יחד איתם גם גבר בדואי שהיה שומר בקיבוץ. כשהחמאס סגר עליהם, הגבר פנה אל הצעירים: 'תהיו בשקט. תנו לי לדבר איתם'. הוא יצא ואמר בערבית: 'אני מוסלמי! כולם בפנים הם המשפחה שלי! אתם לא צריכים לחפש שם'. הוא ניסה להציל אותם. הוא יכול היה להציל רק את עצמו, אבל הוא התעקש לעשות את הדבר הנכון, למרות הפחד הנורא ולמרות האומץ הבלתי נתפס שנדרש ממנו. הוא הוכה באכזריות, והעדים אינם יודעים מה עלה בגורלו. אבל אני מתנחמת, ולו רק לרגע חולף, בידיעה שיש אדם שהתעקש לעשות את הדבר הנכון, גם כשהיקום כולו התהפך…".
מצות ואזעקות בקייב
אזכור אחר, שנוגע בעקיפין לאירועי 7 באוקטובר, נוגע לסיפור שנכלל כבר בהגדה המקורית: סיפורו של הטייס הישראלי פיני נחמני, שנפל בשבי הסורי באפריל 1970 וישב בכלא עד אחרי מלחמת יום כיפור. ביומן שכתב הוא תיעד את ימיו ותחושותיו בכלא, ובכלל זה גם את ימי הפסח שבהם הורגש במיוחד הגעגוע לאווירת חג החירות, על רקע מצבם של נחמני וחבריו. בהתחלה חשב מישאל לוותר על הקטע הזה, אבל אחרי 7 באוקטובר הוא הבין שהדברים קיבלו אקטואליות מחודשת.
מישאל מוסיף ואומר שכבר בטקסט הקלאסי של ההגדה יש כמה קטעים שהשנה אי אפשר יהיה לומר אותם בלי לחשוב אקטואליה: "זה מתחיל כבר עם השאלה 'מה נשתנה'. כל אחד שיגיע לקטע הזה ישאל את עצמו 'מה נשתנה הפסח הזה מכל הפסחים'. אחר כך במשפט 'בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו', ובסוף ההגדה, שירת התקווה 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה'. יש בתוכנו אנשים שכל תקוותם היא לראות את עצמם ואת בני משפחתם חוגגים איתנו, בירושלים או בכל מקום אחר בארץ, את סדר הפסח הבא, והלוואי שכבר את הסדר הקרוב".
"בקהילה היהודית היה ברור שהמרכז החינוכי הוא בבית, אבל המדינה המודרנית ביקשה למסור את החינוך למיקור חוץ: בתי ספר, תנועות נוער. רק לפני כעשור התחילו הטקסים של 'זיכרון בסלון' ו'נר ואיש'. ליל הסדר, וההגדה שמלווה אותו, הם טקסים שמלכתחילה נוצרו במחשבה הזו"
החיבור של ההגדה לאירועי החודשים האחרונים איננו מסתכם רק בתכניה. במהלך חודשי המלחמה חש נעם ציון שהוא חייב לעשות משהו למען נפגעיה ועקוריה. מגבית שיזם בקרב חבריו בארה"ב הניבה כ־45 אלף דולר, והם שימשו לתרומה של כ־6,000 עותקים של ההגדה למפוני הדרום והצפון. כמה אלפי עותקים כבר חולקו בשדרות, ועוד כמה אלפים יחולקו בימים הקרובים גם בצפון.
ההגדה מתייחסת גם לאירועים אקטואליים אחרים מן השנים האחרונות. כך למשל החליטו העורכים לכלול בה גם התייחסות למלחמת רוסיה־אוקראינה. הם עשו זאת בעקבות פנייה שקיבל נעם משתי פעילות יהודיות באוקראינה, שביקשו את עזרתו בהכנת הגדה חדשה, באוקראינית, לאחר שחשו כי אינן יכולות להשתמש בהגדה הקיימת ברשותן, הכתובה ברוסית. נעם הפנה אותן להגדה באנגלית שפרסם עוד לפני ההגדה בעברית, אבל לא הסתפק בכך. במהדורה החדשה של ההגדה בעברית מופיע טקסט של אחת מהן, ולאדה נדק, שמספרת על הסדר שערכה בקייב לפני שנתיים, לצלילי האזעקות.
גימיקים חינוכיים
"הגדה ישראלית" נולדה כאמור לפני 20 שנה. היא הייתה אז חלק מגל נרחב של טקסטים ומוסדות שביקשו להעניק לבוש ישראלי עכשווי למקורות ולמסורות העתיקים של היהדות. הטקסט הקאנוני של ההגדה נשאר כמות שהוא, אבל צורפו לו טקסטים רבים בעלי אופי עכשווי: נאומו של הנשיא לשעבר עזר ויצמן בבונדסטאג הגרמני (שכתב הסופר מאיר שלו), שבו תיאר את עצמו כמי שהיה בכל גלגוליה של ההיסטוריה היהודית ("הייתי עבד במצרים… נכנסתי לירושלים עם דוד, וגליתי ממנה עם צדקיהו"); נאומו של דוד בן־גוריון בפני הוועדה שבאה לחקור את המצב בארץ ישראל בשנות השלושים, ובו הזכיר להם שהאונייה "מייפלאואר" הפליגה מאנגליה לאמריקה רק לפני 300 שנה, ובכל זאת איש לא יודע באיזה תאריך הפליגה ומה אכלו נוסעיה, ואילו יציאת מצרים התרחשה לפני 3,300 שנה והיהודים עדיין זוכרים את התאריך שלה ומה אכלו היוצאים; תיאורו של המשורר חיים גורי, המסייר בשכונות דרום תל־אביב ופוגש שם את "העבדים המודרניים", שלנו; סיפור "יציאת מצרים" המודרנית של יהודי אתיופיה, ועד גרסאות שונות ומשונות של סיפור ארבעת הבנים, כולל גרסה פמיניסטית של ארבע בנות. כל הטקסטים הללו ממחישים כיצד בכל הדורות, ובייחוד בדורות האחרונים, שימשה ההגדה כנקודת מוצא לאמירות מגוונות על המצב היהודי.
ואולם שורשיה של ההגדה הישראלית נטמנו הרבה לפני צאתה לאור, עוד לפני חמישים שנה, כאשר ד"ר נעם ציון עלה לארץ והחל ללמוד במכון הרטמן בירושלים יחד עם החברותא שלו מאז ועד היום, דוד דישון. בין השאר הם למדו את מסכת פסחים, ונעם החל לגבש מחשבות מקוריות על אופייה של ההגדה: "שמתי לב שלמרבה הפלא סיפור יציאת מצרים לא מופיע בהגדה כסיפור כרונולוגי מסודר, כמו שהיינו מצפים. יש אזכורים של עשר המכות ודיון על מספר המכות שהמצרים קיבלו על ים סוף, אבל הטקסט המרכזי הוא מדרש על ההיסטוריה היהודית כולה, מימי לבן ויעקב; מדרש היוצא מפסוקים שנאמרים בכלל בטקס הבאת הביכורים.
"לא ברור גם מה למשל מקומם של 'ארבעת הבנים' בטקסט. ואז הבנתי שההגדה היא לא עוד טקסט קאנוני שאמור להיקרא ברצף, כמו פרשת השבוע, אלא מעין 'מדריך למורה' בעבור עורך הסדר, שכדי להתמודד עם המשימה שהוטלה עליו צריך לדאוג גם לצד הלמדני־מדרשי וגם לצד החווייתי. יש פה גם רובד קלאסי של מתח בין־דורי: האב רוצה ללמד את בנו את המורשת הלאומית, ואילו הבן מתעניין כנראה בדברים אחרים, ויש צורך בכל מיני גימיקים חינוכיים כדי ללכוד את תשומת ליבו. לכן גם ההגדה מסבירה לעורך הסדר את סוגי הילדים שהוא ייתקל בהם, ואיך עליו להתמודד עם כל אחד.
"כמו הרבה טקסטים יהודיים, ההגדה, שעוצבה עוד בימי חז"ל, הועלתה על הכתב כנראה רק בתקופת הגאונים, כאשר היה מעבר מדיבור בארמית לדיבור בערבית, והטקסט העברי היה עלול להישכח. חז"ל העמיסו על עורך הסדר הרבה תפקידים – למדני, חווייתי, רגשי – והרבה הורים התקשו בכך. להערכתי, בנסיבות האלה נוצרה התחושה שאם פשוט נקרא את 'המדריך למורה', נצליח להביא משהו מן האווירה המקורית ונצא ידי חובה".
חוזרים למרחב המשפחתי
המחשבות הללו על ההגדה התאימו לתפיסתו הכללית של נעם ציון, שלפיה המקום החינוכי החשוב ביותר אינו בית הספר או תנועת הנוער, אלא הבית והמשפחה. בנו מישאל מרחיב: "בקהילה היהודית היה ברור וטבעי שהמרכז החינוכי הוא בבית. אבל המדינה המודרנית, כולל מדינת ישראל, לא מספיק האמינה במשפחה, וביקשה למסור את החינוך למיקור חוץ: בתי ספר, תנועות נוער, כלי התקשורת. רק בעשורים האחרונים חוזרת ההכרה שהמרכז צריך להיות הבית. קח למשל את טקסי יום השואה. עד לפני כעשר שנים הכול היה בחוץ: טקס ממלכתי ביד ושם שכולנו צופים בו בטלוויזיה, טקסים בבתי הספר, במוסדות ציבור. רק לפני כעשור התחילו הטקסים של 'זיכרון בסלון' ו'נר ואיש' (טקס שבו הילדים מביאים מבית הספר נר ובו שמו של אדם שנספה בשואה, והמשפחה מתבקשת לערוך לו בבית טקס זיכרון, שהיא אחראית לעיצובו). ליל הסדר, וההגדה שמלווה אותו, הם טקסים שמלכתחילה נוצרו במחשבה הזו".
נעם: "ה'סדר' צריך להיות לא רק בחיק המשפחה, אלא גם להתאים את עצמו לכל אחד מהנוכחים. שמעתי פעם מאיזה רב רפורמי שהוזמן לערוך סדר גדול בהוליווד, ולא היה לו מושג מה יעשה. פתאום הוא רואה שלאולם נכנסים מרלון ברנדו ובוב דילן, יחד עם איזה צ'יף אינדיאני. ואז באה לו הברקה: שכל אחד ישתתף בסדר לפי כישוריו. הביאו לדילן גיטרה, והוא שר את 'The times are changing', ומרלון ברנדו הוזמן לומר את הקידוש בקול הבס העמוק שלו".
ברוח זו יצר נעם ציון, עוד בראשית פעילותו החינוכית, ספרי הדרכה לחגיגות שבת וחנוכה במסגרת הביתית עבור הקהילה היהודית־אמריקנית שהוא בא ממנה. בעקבותיהם יצר ב־1997, כמה שנים לפני ההגדה הישראלית, גם הגדה באנגלית שמציעה מגוון פעילויות וטקסטים לליל הסדר. ההגדה ההיא נמכרה, לדבריו, ברבע מיליון עותקים (!), עדות לצימאון גדול. בעקבותיה הציע נעם לבנו לעבוד גם על גרסה עברית־ישראלית של ההגדה.
"הייתי אז בן 22, חייל בצבא", משחזר מישאל. "ישבתי עם אבא במשרדו במכון הרטמן, והוא העביר לי ערימה של תיקיות עם החומרים שהכין להגדה האמריקנית. זו הייתה נקודת המוצא. במשך שנתיים ראיינתי כמעט כל מי שהכרתי על מנהגי הסדר במשפחתו. גיליתי למשל שהישראלים, מכל העדות, אוהבים מאוד את ליל הסדר, אבל אוהבים גם לצחוק עליו. בכלל, לישראלים יש הומור ציני, כולל הומור עצמי, הרבה יותר חריף משל יהודי התפוצות, שאצלם הכול נורא רציני. כמעט לכל משפחה יש גם איזה מנהג ייחודי שהיא גאה בו. אחרי שכבר הוצאנו את ההגדה פגשתי מנתח פלסטי שסיפר לי שאצלם נוהגים להכות זה את זה בבצל ירוק בזמן אמירת 'דיינו' – זכר לאופי היהודי הבעייתי שבמקום להגיד תודה על כל הניסים הגדולים, מיד התחילו בתלונות וגעגוע לבצלים והשומים שהשאירו במצרים. הוא שאל אותי אם המנהג הזה – של יהודי פרס – מופיע גם אצלנו, ושמחתי לספר לו שבהחלט כן.
"בכלל, זו אולי ההגדה היחידה שבני כל העדות יכולים להרגיש בה בבית. יש בה מנהגים וטקסטים אשכנזיים ומזרחיים". מצד שני, מוסיף נעם, "בכריכה של ההגדה המקורית קישקה צייר לבקשתנו שולחן סדר שיש בו מגוון עדתי. בהגדה החדשה כבר לא ראינו צורך להפגין את העדתיות, וביקשנו שיצייר פשוט 'מגוון ישראלים'".
הישראלים כמו שהם
הקשר עם קישקה מלווה את פרויקט ההגדה מראשיתו. מישאל: "היה לנו ברור שאנחנו רוצים להגדה איורים בעלי 'קו ישראלי', ושיהיה בהם גם הומור. זה נראה לנו נכון גם ככוח משיכה להגדה, וגם משום שלאורך ההיסטוריה הגדות תמיד בלטו בעיצובן. מהר מאוד חשבנו על מישל, שאת הציורים שלו הכרנו עוד בספרי הילדים שקראנו".
קישקה מוסיף את הצד שלו בסיפור: "כשמישאל פנה אלי, שמחתי מאוד. ההגדה של פסח זכורה לי מילדותי כספר שאהבתי מאוד, משום שכבר אז היו בו ציורים יפים, שאני כמובן התעניינתי בהם. בנוסף, הסבא האהוב שלי נתן לי עותק של ההגדה עם הקדשה בעברית, שיכולתי לקרוא ולהבין רק כשעליתי לארץ מבלגיה. נפגשתי עם נעם ומישאל, ישבנו ולמדנו את כל הטקסט של ההגדה כדי להבין אותו לעומק, והם הנחו אותי איך היו רוצים לראות את הציורים. הם הבטיחו לתת לי חופש מלא, ועמדו בזה. לפעמים הם ביקשו לשנות פרט מסוים, אבל לא היה ציור אחד שלם שהם צנזרו לי".
היו גם כאלה שלא אהבו את הרוח החופשית הזו: "בהגדה המקורית הפסדנו הרבה קונים שהחופשיות של האיורים הפריעה להם", מספר מישאל. "גם עכשיו מופיע בהגדה, במסגרת איור של 'ארבע בנות', ציור של רצת המרתון לונה צ'מטאי־סלפטר, והיא מופיעה כמובן בגופייה קצרה. חבר שלי, רב אורתודוקסי, אמר לי שזה לא נראה לו מתאים שמשפחה דתית תשב לסדר עם איור כזה. אמרתי לו שזה בדיוק הרעיון של 'הגדה ישראלית', להביא לשולחן הסדר את הישראלים כמות שהם".
ההגדה הישראלית וקודמתה האמריקנית דומות למדי באופיין, אומר מישאל, למעט שני מרכיבים חשובים: "המרכיב האחד הוא ההומור, כולל בדיחות על מנהגי הסדר עצמם, שקיים בישראל ולא קיים בארה"ב. אבל המרכיב היותר חשוב הוא שבהגדה האמריקאית אבא כלל גם הרבה אזכורים לשואה. זה מאוד מקובל בליל הסדר האמריקאי, ולמיטב ידיעתי בתפוצות בכלל. זה נובע מכך שבתפוצות אין 'ערב יום השואה', ולמעשה הלילה המשפחתי היחידי שמספר את הסיפור היהודי הוא ליל הסדר, אז מוכרחים להכניס גם את סיפור השואה".
בישראל, לעומת זאת, "כשאתה חוגג את ליל הסדר אתה כבר יודע שבעוד שבועיים יהיה יום השואה, ובעוד שלושה שבועות יום הזיכרון ויום העצמאות. זה רצף מאוד משמעותי שמאפשר 'להוריד' מליל הסדר את אזכור השואה. אומנם הוספנו בהגדה שלנו כמה אזכורים לכך, אבל הם לא דומיננטיים. אגב, החלום שלי הוא ליצור רצף חגים יהודי־ישראלי, שיתחיל מליל הסדר, ימשיך בימי השואה, הזיכרון והעצמאות, אבל לא יעצור שם אלא ימשיך גם לל"ג בעומר, יום מאוד משמעותי בהוויה המזרחית (והחסידית), אחריו יום ירושלים שהיום הוא משמעותי רק לבני הציונות הדתית, וייגמר בשבועות. מעין רצף של מהלך מברית הגורל לברית הייעוד".
בשכונה של עגנון
כשנעם ומישאל מספרים על ההיסטוריה המשפחתית, מתברר שלא מדובר בשני דורות של יוצרי הגדה אלא בשלושה. כבר אביו של נעם ציון כתב הגדה עבור החיילים היהודים האמריקנים ששירתו באוקינאווה ב־1947. זמן קצר אחר כך הגיעו הוריו של נעם לארץ. "אבא שלי למד אצל מרטין בובר, ואז פרצה מלחמת העצמאות. הוא ואימא הצטרפו להגנה, ואבא שלי ערך את ליל הסדר של החיילים דוברי האנגלית בתלפיות, במקום שבו שוכנת כיום השגרירות האמריקנית, ממש מול הבית שאנחנו גרים בו כיום. אגב, באותה תקופה קצרה של שהות בארץ הוא הספיק להתיידד עם עגנון, ולקראת הסדר הוא הזמין אותו להצטרף לסדר שהוא עורך לחיילים. עגנון אכן הצטרף, והיה מעין 'אב הסדר' והדובר המרכזי בו. שאלתי פעם את אבא אם החיילים נהנו מהנוכחות של עגנון. אתה יכול לנחש: הם לא ידעו עברית, בטח לא עברית במבטא של עגנון. בשבילם הוא היה עוד איזה גליציאנר זקן".
נעם עצמו נולד בירושלים, בנובמבר 1948, חודשים ספורים לאחר הקמת המדינה, ונקרא על שם ידיד המשפחה נעם גרוסמן, שנהרג במלחמת העצמאות. אגב, גם אביו של נעם גרוסמן יצר בעקבות אבלו טקסט חשוב. הוא שינה את שם משפחתו מגרוסמן לאבינועם, והיה העורך הראשון של סדרת "גווילי אש" שכינסה את יצירותיהם של הלוחמים שנפלו, הרבה לפני מיזמי ההנצחה של גלי צה"ל.
כמה שנים לאחר הקמת המדינה חזרה המשפחה לארה"ב, בעקבות מחלת הסבא. נעם חזר לארץ רק אחרי מלחמת יום כיפור. מישאל: "הוא רצה מאוד לעזור למדינה בשעתה הקשה, אבל כמובן לא היה יכול להיות חייל כי לא הייתה לו הכשרה. אז הוא התנדב באיסוף זבל". במהלך השנים היה נעם עמית מחקר במכון הרטמן, עסק במסגרתו בהכשרות והשתלמויות מורים והכין עשרות תוכניות לימודים.
בנו מישאל נולד ב־1981, באותה שכונת תלפיות שבה התגורר הסבא ובה מתגורר עד היום הוא עצמו, עם אשתו וארבעת בנותיו. "אני מרגיש שהזהות שלי היא מאוד דרום־ירושלמית, על כל מה שזה אומר – חיים בעיר שיש בה הרבה אפשרויות יהודיות, וגם הרבה חיבור לישראליות. זו לא שכונה רק של דתיים".
בשנת 2018 ייסד מישאל את תוכנית מנדל למנהיגות בתרבות יהודית, בחסות מכון מנדל. התוכנית לוקחת פעילים בתחום היהדות הישראלית ונותנת להם העשרה וכלים מקצועיים. בין העמיתים שעברו בתוכנית בשנים האחרונות: העיתונאים רומי נוימרק ורוני קובן, הרבנית שירה מרילי־מירוויס, הפעיל החברתי אופיר טובול, והעיתונאית חן ארצי־סרור, שקיבלה לפני כשנתיים את שרביט הובלת התוכנית. מישאל, יזם בלתי נלאה, גם הקים, עוד לפני כשני עשורים, קהילה אורתודוקסית שוויונית בשכונת מגוריו. היא מכונה "קהילת קלוזנר", על שם הרחוב שבו התכנסה לראשונה.
בעיניו יש קשר בין אופייה של הקהילה לאופי ההגדה: "הרעיון של הקהילה, ובעצם גם של הפעילות במנדל, הוא שבית הכנסת אמור להיות מרחב שמאחד בין הבתים שמהם באים חברי הקהילה ומחזק אותם, אבל הכול מתחיל מהבית. אני גם אומר שמבחינתי עיקר ייחודה של הקהילה הוא לא הרעיון הפמיניסטי, אלא שזה מניין משפחתי, שכל המשפחה יכולה לבוא אליו ולכל אחד יש תפקיד. הילדים והילדות שרים 'אנעים זמירות', האימא תקרא בתורה, האבא יתפלל מוסף, וכדומה. בית הכנסת הופך להרחבה של ההקשר המשפחתי".
גם את החיים בתלפיות הוא רואה בהקשר הזה, בייחוד בחודשים האחרונים: "השכונה שלנו ספגה מכה כבדה במלחמה הזו. מבעל המכולת השכונתית שאיבד את בנו, ועד נקודה אחת בשכונה שבה עומדים זה מול זה שני בתים שבהם משפחות שאיבדו יקירים. פתאום אנשים מתחברים לסיפור השכונתי ונזכרים שהשכונה הזו עברה עוד את פרעות תרפ"ט, ועגנון ופרופ' קלוזנר, שגם הם גרו זה מול זה, פונו אז מבתיהם. כשעמדנו עם הדגלים, ביציאה להלוויות, מצאתי את עצמי אומר לאנשים: השכונה שלנו כבר עברה דברים קשים ונחלצה מהם. זה גם מסר התקווה שאני לוקח מההגדה: עברנו את פרעה, נעבור גם את זה".
