במסגרת תפקידו כרב הראשי לארץ ישראל היה הראי"ה קוק נטוע בעולם המעשה – לא כפי שיש הטועים לחשוב – ודאג לאינספור נושאים בכל תחום אפשרי: החל מייעוץ בקניית קרקעות לגואלי אדמה, וכלה בסיוע פרטני ובשכנוע לשמירת מצוות. בנושא הדאגה לאכילת מצה בפסח, מצוי בידינו תיאור על דאגתו של הראי"ה לחייל יהודי בצבא הבריטי בשלהי מלחמת העולם הראשונה, שיוכל לאכול מצה שמורה.
הפרשייה שתובא להלן התרחשה בירושלים, במסגרת "גדוד העבודה" החלוצי, שפלוגה ממנו התמקמה בשנת תרפ"ב ברחביה, באזור מנזר רטיסבון, בצריפים ואוהלים שהוצבו על מגרש של הקרן הקיימת וחברת הכשרת הישוב. אנשי הפלוגה עסקו בעבודות חציבה וסיתות בעבור הגימנסיה העברית והאוניברסיטה העברית, בבניית האמפיתיאטרון באוניברסיטה בהר הצופים, ובסלילת כבישים בשכונה וגם מחוץ לירושלים.
בגדוד זה היה חבר, בין השאר, אליעזר אורלנד (אביו של המשורר יעקב אורלנד), שהיה ירא שמיים ומדקדק במצוות, והניח שני זוגות תפילין; יצחק שדה עצמו, מנהיג הגדוד, היה אוסף עבורו מניין לתפילה. מן הצד האחר היה בתוכם מנחם אלקינד, אשר בשנת 1927 נואש מהרעיון הציוני, ויחד עם קבוצת חברים הקימו קומונה עברית באי קרים אשר ל"אמא רוסיה". בין שני קצוות אלה עמדו שאר חברי הקבוצה, שברובם פרקו עול מצוות ואף היו מבשלים בשבת, בעוד אנשי היישוב הישן בשכונת שערי־חסד הסמוכה רואים אותם מחללים שבת בפרהסיה.
למרות זאת, ההתייחסות אליהם הייתה אוהדת וחמה גם מצד הרב חרל"פ, רבה של שערי־חסד ותלמידו המובהק של הראי"ה. בתקופות קשות, כשקופת הגדוד הייתה ריקה, היה החנווני החרדי משערי־חסד מספק את מצרכיהם בהקפה לזמן ארוך. שמואל חיים לנדוי (שח"ל), מראשי הפועל המזרחי ומקורבו של הראי"ה, שעלה ארצה בתחילת שנת תרפ"ו, היה בקשר עם אנשי גדוד העבודה שהתגוררו מול ביתו, ולפי המסופר חיזק את יהדותם.
"בין שתי אשים של זלזולים"
לקראת פסח של שנת תרפ"ו (1926) שמע הראי"ה כי חברי הגדוד מתכוונים לאכול חמץ. הוא הלך אליהם בעצמו, ולאחר מאמצים רבים הגיע למנהל הקבוצה (כנראה יצחק שדה) והציע לקנות עבורם מצות במחיר של חמץ, כדי שלא יוכלו לטעון שהדבר יקר מכפי כוחם. ראש הקבוצה אמר לו שהמעוניינים לאכול מצה כבר התארגנו, והשאר אינם מעוניינים. עוד הוסיף ואמר שהחלטת כל אדם מה יאכל היא עניין פרטי, וביקש מהראי"ה שלא יתערב. על כך השיב הראי"ה כי אכילת חמץ של אנשי הגדוד העוסקים בבניין הארץ אינה עניין פרטי, ואי אפשר שיעשו דבר "הפוצע את לב האומה". עוד המשיך ואמר שאינו מאמין כי חברי הגדוד יעדיפו חמץ כאשר המצה עולה להם במחיר זהה ("לא שביק היתרא ואכיל איסורא"). לפיכך הוא ביקש מההנהלה לקנות לכל חברי הגדוד מצות ולשלוח לו את החשבון, והוא ישלם את ההפרש בין עלות המצה לחמץ. התשובה הייתה כי דבריו יועברו אל הגדוד, אלא שבפועל לא נעשה דבר בנדון.
לפי תיאור של עזריאל קרליבך, עורך מעריב, בהספדו הכתוב על מורו ורבו הראי"ה, האירוע היה דרמטי אף יותר: "היום כבר מותר לי אולי לספר מעשה, סוד, שהיום, לאחר מותו, שוב לא ייראה משונה כל כך כפי שהיה נראה, אילו היו מגלים אותו בחייו: בשעה של התעלות הנפש ובמחיצת תלמידים מקורבים ביותר, אפיין פעם אחת את תפיסתו ביחס לייעודו עלי אדמות, כשהוא מנסח אותו ניסוח חסידי־'מקובל': ששורה בו גלגול ניצוץ מנשמתו של יהושע בן נון…
"את הדברים האלה", המשיך קרליבך וסיפר על הראי"ה, "אמר בערב פסח, לפני עשר שנים בערך, כשחזרנו מקיבוץ שעבד אז בסביבות ירושלים ורצה דווקא לאכול לחם בפסח. הרב הביא להם, לחברי הקיבוץ, מצות, והתחנן לפניהם שיקבלו את המתנה וישתמשו בה. אך הם סירבו ולבסוף קמו החלוצים הצעירים ופשוט גירשו מחצרם את הצדיק עטור השיבה, ממש בידיים גירשוהו… את הדברים על יהושע בן נון אמר לנו לאחר שגידפוהו כך בקיבוץ, ויום אחד לפני מעשה שהיה למחרת, בא' דפסח, כשצעירים מן האגודה התנפלו עליו באותה גסות בדרכו אל הכותל המערבי… כזה היה גזר הדין של חייו: לעבור בין שתי אשים של זלזולים וחשד, ולדעת שהנו – ואף להיות – יהושע בן נון" ("ספר הדמויות", עמ' 226-220).
פרשייה זו הכתה גלים בעיתונות התקופה, והעיתונות הדתית הביעה את כאבה וזעמה על המעשה. ביטאונה של אגודת ישראל בווינה, "הדרך", פרסם טור תחת הכותרת "מתינות שלא במקומה", ובו נמתחה ביקורת על הראי"ה בשל "מתינותו המוגזמת" כלפי החלוצים החילונים. על פי הכותב, כאן באה לידי ביטוי נקודת המחלוקת בין הראי"ה לאגודת ישראל. הראי"ה מאמין בקדושתם של החלוצים אף שהם מבזים את הקודש בפרהסיה בחילול שבת, במאכלות אסורות ועוד, נוהג מתינות כלפיהם ואף עוזר להם בעידוד תרומות לקרנות הציוניות, כל זאת מתוך מחשבה שבכך יועיל לשנות את דרכם. לעומת זאת, אגודת ישראל לא נרתעת ממאבק פומבי ונחוש נגד מבזי הקודש; יבוא מקרה זה ויוכיח כי הצדק על צידם, ושיטתו של הראי"ה נכשלה.
באדיבות עגנון
אלא שלתקרית זו היה המשך. לקראת פסח של השנה הבאה, תרפ"ז, קיבלו חברי הגדוד מצות בצנעה מש"י עגנון, אשר היה שכן שלהם. בשנה שלאחריה, תרפ"ח, כבר באו לקנות מצות מיוזמתם. פרשייה זו, שהעסיקה את הציבוריות בארץ ובחו"ל, מתוארת בתמציתיות במכתב מיוחד במינו המצוי באוסף עגנון שבספרייה הלאומית (צילום שלו נמסר לי מידידי הרב זאב נוימן ז"ל, שהלך לעולמו זה לא מכבר):
כ' ניסן ה' דחוה"מ [תרפ"ח]
מר עגנון היקר!
הנני להודיעו בזה דבר שיגרום לו בלי ספק קורת רוח: יום לפני ערב פסח בא אחד מן הגדוד "השמאלי" אל הרב קוק, ובקש ממנו להמציא להם מצה במחיר חמץ. משום שלרב לא היה כסף שלחו אל המזרחי, והוא מכר להם 60 רוטלים מצה בשלוש לא"י. בערב פסח בא גם ב"כ הימין בענין זה, וגם הוא קבל 40 רוטלים. והנה יש שכר לפעולתו וליגיעתו שיגע אשתקד. מכיון שטעמו פעם טעם פסח כשר, שוב לא יכלו להיגעל במאכלי חמץ. ועתה בוא וראה: לפני שנתיים ביקר אותם הרב קוק בערב פסח והתחנן לפניהם שימנעו מאכול חמץ, והשיבו את פניו ריקם. לפני שנה אכלו מצה בצנעא וע"י שדולים ופיוסים מצד כבודו. והשנה יגעו כמה יגיעות כדי להשיג מצה. כן ישיב ד' את כל נדחי ישראל ויזכנו לשוב אליו באמת ובלבב שלם.
בכבוד רב ובברכת החג
ישעי' שפירא
הנה כי כן, בעקיפין משיב האדמו"ר החלוץ לביקורת האגודאית, ומוכיח שדווקא מתינותו של הראי"ה הועילה עד מאוד. על אותו אירוע כתב הרב מאיר בר־אילן: "לא היתה שמחה כשמחתי בליל בדיקת חמץ שבאו אלי שליחים מ'גדוד העבודה', אחת הקבוצות הכי שמאליות שהתפארו בחילול קדש ובאכילת חמץ לפני שנים אחדות, ועכשיו שלחו לנו שלוחים עם כסף בידם שאנחנו נמציא להם מצות" (אגרות הרב בר־אילן, א, עמ' 262; הפנה אותי למכתב זה, כמו גם למקורות נוספים המובאים במאמר, ידידי ר' צוריאל חלמיש).
במכתב אל הנהלת הסוכנות היהודית בלונדון מכ' בתמוז תר"ץ (16 ביולי 1930), תיאר הרב בר־אילן שיחה עם סיר ג'ון הופ־סימפסון, אשר נשלח מטעם בריטניה לחבר דו"ח על המצב בארץ לאחר פרעות תרפ"ט. האנגלים רצו לדעת האם היישוב היהודי בארץ אכן מתאים לחזון הנביאים שמכוחו ניסחו את הצהרת בלפור:
סיפרתי לו עובדות שונות בנוגע לשמירת שבת, בנוגע למטבחים של קופת חולים, בנוגע לפסח בנהלל, בנוגע לאכילת מצה בגדוד העבודה וכדומה. הראיתי לו עובדות שאמנם, ביודעים ובלא יודעים, הולכים פה אפילו החופשים מדת ומתקרבים אל מצוות מעשיות וחוקים דתיים פחות או יותר, מה שאין כן בכל ארץ ובכל מדינה אשר שם הולכים ומתרחקים יותר ויותר (מוולוז'ין עד ירושלים א, עמ' 63).
התקרבות זו לדת התחוללה בעזרת התנהלותו של הראי"ה, אשר נקט בעיקר ימין מקרבת, לצד שמאל דוחה. הוא היה השושבין הראשי של ההסכם שנחתם בחודש תמוז תרפ"ז (1927) בין קופת חולים של הסתדרות הפועל המזרחי ובין קופת חולים של ההסתדרות הכללית. באותו הסכם התחייבה תנועת הפועל המזרחי לתמוך בהסתדרות מבחינה פוליטית, ואילו ההסתדרות מצידה התחייבה להפריש מקומות עבודה והתיישבות לחברי הפועל המזרחי ולתקן כמה נושאים מרכזיים בהלכה, ובהם כשרות ושמירת שבת במטבחי הפועלים, שעד אותה עת היו טרפה וחיללו שבת, וכן לקיים ברית מילה כהלכה בבתי החולים שלה. בעקבות ההסכם אמר הראי"ה לאנשי הפועל המזרחי:
החסידות מלמדת אותנו שגדולה כללות ישראל אפילו שלא לשמה, מפרוד ח"ו לשמה. כללות ישראל הם מרכבה לקדושה, מי יכול להעריך את זכותו של מחנה הפועלים במסירות הנפש בבניינה של ארץ ישראל? הלא כה דברי רבי מאיר, "בין כך ובין כך אתם קרואים בנים". מכיר אני בתוכם בעלי נפש ובעלי מידות, זו הסתדרות של חלוצי ישראל, ואולי בזכותכם גם הם ישובו. זכות גדולה בידכם וחלילה להחמיצנה. ואולי השולחן הטהור יעורר הרהורי תשובה בלבם של בנינו. אחרי פסוקי מאכלות אסורות, נאמר בתורה 'והתקדשתם והייתם קדושים', והרמב"ם מכניס את הלכות מאכלות אסורות בספר קדושה; למדנו שמאכל כשר מביא לידי קדושה (ההד, ניסן תרפ"ט).
אמנם עוד עבודה רבה נותרה גם לאחר ההצלחות הללו, ובשנת תרצ"ב (1932) שב הראי"ה ופנה לראשי ההסתדרות בקריאה נרגשת לדאוג שהפועלים לא יאכלו חמץ בפסח:
הנני בזה מכל תהומות נשמתי קורא אל כבודכם חוסו נא על כבודם של ישראל ושל ארץ ישראל והעירו את לבב כל הקבוצות והסיעות… להסיר מעלינו את כלימת עולם הנוראה של אכילת חמץ בפסח הבע"ל. הה! נורא הוא השבר הזה, מי יכילנו? נשמת כל אדם מזדעזעת לשמוע הקלון האיום הזה שבנינו בוני ארץ האבות הם המה ישלחו יד בעורק החיים ביסוד קודש הקדשים…
בהמשך הוא מסביר כי גם אם אין להם די כסף לקנות מצות לכל החג, יוכלו לאכול פירות וירקות "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם", ובלבד שלא יאכלו חמץ:
ולא יבוא על ידי אחינו שהם כל כך יקרים לנו מצד מפעלם בבניין ארץ האבות ויישובה. אכילת חמץ בפסח ח"ו זוהי מחט דוקרת בתוך לבבה של האומה כולה, על ידי ניאוץ הקדש של הפרת דבר ה' החי ומחיה אותנו ואת לאומיותנו ותקותנו לעד. שמעו נא אחים ובנים חביבים… שמעו נא לאחיכם נאמן עבודתם החותם בהמיית לבב… (ההד, ניסן תרצ"ב).
