בימים לא קלים אלה מוצגות ברחבי ירושלים עשרות תערוכות ייחודיות ומגוונות, שהמשותף לכולן הוא הזהות היהודית המתבררת מתוך ביטויים חזותיים ואסתטיים. התערוכות מוצגות לאורך השבועות האחרונים ועד לאחר חג הפסח, במבני העיר ההיסטוריים ובמוזיאונים, במוסדות תרבות ואף במבנים ירושלמיים נטושים ובמרחב הציבורי. הן פרי הפקה של "הביאנלה של ירושלים", אירוע האמנות הגדול ביותר המתקיים אחת לשנתיים בבירת ישראל.
במסגרת הביאנלה מוצגות השנה 32 תערוכות ב־21 מתחמים, בהשתתפות כ־200 אמנים מהארץ ומהעולם. מדובר בחגיגה של ממש לשוחרי התרבות והאמנות היהודית העכשווית, בחוויה יוצאת דופן למבקרים בירושלים, וגם בהזדמנות ייחודית לחיבור בין יהדות ישראלית ליהדות התפוצות.
צוות ההיגוי של הביאנלה החל להתכנס בתחילת 2023, ובחר את הנושא "צאן ברזל". "נכסי צאן ברזל" הוא מונח תלמודיּ־משפטי, המתאר את רכושה של הכלה הטרייה אשר עובר אל ביתה החדש לאחר הנישואים, ונשאר בבעלותה ללא קשר לגורל הנישואים. בעברית עכשווית, הביטוי "נכסי צאן ברזל" מתאר נכסי תרבות משמעותיים, בעלי מעמד יציב וקבוע, שהפכו לאבני דרך שאין עליהן ערעור.
תאריך הפתיחה המיועד של הביאנלה היה מיד לאחר תקופת החגים של תשפ"ד, בשלהי 2023, אך אז פרצה המלחמה והכל הוקפא באחת. רם עוזרי, מייסד הביאנלה ומנהלה, לא ויתר, ולאחר מספר חודשים הוחלט להעביר את תאריך הפתיחה לתקופת האביב, "מתוך רצון לסמן נקודה של מפנה לטובה, התחדשות, אביביות", כדברי עוזרי. הביאנלה קיבלה כותרת משנה, "ביאנלת האביב", והיא יצאה לדרך על אף החששות המרובים להציג בתקופה מורכבת ומאתגרת, ובחודש הרמדאן.
מות הערכים
לצד התייחסות מתבקשת לאירועי התקופה החברתיים, הפוליטיים והלאומיים, שהחלו עוד ב־2023, העיסוק בנשיות בהקשר יהודי, היסטורי ואישי, תופס מקום מרכזי בתערוכות הביאנלה.
בבניין "שערי צדק הישן" – מבנה ירושלמי עתיק ויפהפה שעבר שימור ושחזור ומהווה כיום בית למיזמי תרבות ואמנות, מוצגות מגוון תערוכות הפרוסות לאורך מסדרונות המבנה ובחללים מגוונים בכל קומות הבניין.
בתערוכה "כבודה", המוצגת בקומת הכניסה, מציגים את יצירותיהם אמנים ואמניות מכל חלקי החברה הישראלית – כולם מורי המסלול לאמנות במכללה האקדמית לחינוך תלפיות. הכָּבוד והכּבוּדה מבטאים רעיונות וערכים אשר לעיתים שואפים לאיזון ומחדדים זהויות, ולעיתים מביעים כבדות ונטל. העבודות, שנבחרו בקפידה, בוחנות את המושגים הללו בהיבטים יהודיים, תרבותיים ומגדריים.
ד"ר אורנה סגל, אוצרת התערוכה וראשת המסלול לאמנות, מסבירה: "העבודות מציגות מנעד רחב בין הרצון להתקשר לנכסי צאן הברזל, ובין רצון למצוא את המקום בעולם טעון ב'נכסים', שהמטען הכבד שהם נושאים בחובם מעורר רצון למחות ולבקר".
עבודתו הפיסולית של ד"ר מתי פישר, "ראעינו רעאה", היא שרשרת ארוכה מנחושת מקופלת ומפותלת בצורה של הליקס כפול, תלויה ומסתובבת. היא מאזכרת בצורתה הגיאומטרית את המטען הגנטי האנושי, ובחומריות והצורה שלה מטען תרבותי ספציפי: זיכרון נחש הנחושת שיצר משה על פי המסופר בספר במדבר, ושהמשיך להתקיים מאות שנים עד ימי חזקיהו המלך. לדברי האמן, העבודה עוסקת במרכיבים חומריים וחזותיים של כמיהה לגאולה ולאקסטזה דתית כחלק מהמטען התרבותי והאישי של העם היהודי.
הילה קרבלניקוב־פז מציגה את הציור "הודיה" – עבודת רקמה משלל חוטים צבעוניים, עשויה על חיתול אותנטי של יולדות מבית החולים. את העבודה החלה האמנית מיד עם חזרתה מבית החולים, לאחר הניתוח הקיסרי הרביעי שעברה. בעבודה נראית היולדת הטרייה עם תינוקה ברגע אינטימי ואישי. העבודה עשויה בטכניקה יוצאת דופן, כאשר האמנית "מציירת בחוטים" ורוקמת באופן חופשי ללא כללים או מסורת רקמה כלשהי, כנהוג בקרב נשים יהודיות לאורך ההיסטוריה.
האמנית מקבילה את תהליך העבודה לחוויית הניתוח הקיסרי שעברה שוב ושוב. היא מסבירה שהתפר עצמו הוא הדרך לתפוס רגע, לחבר בין חלקים ולמלא את חלל הבד, כמו הידבקויות של רקמות אחת לשנייה בצורה עקבית ואפילו עקשנית וסיזיפית, כדי לסגור ולמלא את כל השטח ויותר. באופן דומה, הרקמה היא טכניקה מרתקת, סיזיפית ועמלנית.
עבודות נוספות העוסקות בנשיות ובאימהות הן צמד הציורים "טבילה" של הציירת שקד אביב, ציורים היפר־ריאליסטיים, גדולי ממדים ומפעימים ביופיים. עבודת קליגרפיה עדינה של קולט זיו מתארת את פסוקי "אשת חיל" על רקע לוח השנה העברי ורמזים מהקבלה; הקווים והצורות המתעגלות רומזים לאלמנטים נשיים, ויוצרים תנועה פנימית המעניקה לפסוקים יופי מיוחד.
אורלי עזרן יצרה מיצב פיסולי קטן של אבני מצבה שבורות הנערמות זו על גבי זו בגומחה שמאפיינת את מסדרונות הבניין הירושלמי הישן. על כל אבן מצוינות בשחור האותיות פ"נ (פה נטמן), ומתחתיהן מופיעות מילים המייצגות ערכים ואידיאלים שכה חסרים היום לחברה הישראלית. "סבלנות", "אמונה", "אומץ", "ענווה" – כולן מוצגות כמתים, בשברי אבן מיותמים ודוממים.
מבט חדש על מסורת ישנה
התערוכה "נוף־נוף־נוף" מוצגת בחללים הגדולים והפתוחים של מכון ון־ליר בשכונת טלביה. זוהי חגיגה לעיניים גם בעבור מי שאינם מבינים גדולים באמנות. התערוכה מציבה במרכזה את ציור הנוף הארץ־ישראלי, ז'אנר שהיה פופולרי מתחילת הציונות ועד שנותיה הראשונות של המדינה, אך נזנח במהלך השנים. אוצרי התערוכה, נחמיה בועז וּויקטור ראבצ'ין, מבקשים לתת ביטוי מחודש ומקיף לציור הנוף דרך יצירותיהם של אמנים ואמניות מדורות שונים ומאסכולות שונות. בתערוכה מוצגים מיטב אמני הנוף הישראלים ובהם מארק ינאי, שאול שץ, דליה אריאלי וסילביה בר־עם.
יונה לוי־גרוסמן מציגה ציור נוף מאזור מעלה עקרבים, בצד התחתון שלו, לכיוון הֹר־ההר. הגבעה בקדמת התמונה מוצגת בתקריב, ומאפשרת לצופה לראות וכמעט לחוש כל אבן וגוש אדמה. לוי־גרוסמן משתמשת במכחולים קטנים מאוד ולפעמים בסכין ציירים בטכניקת האימפסטו – הנחת צבע השמן הגולמי היישר על פני הבד. גושי הצבע מתייבשים ומדמים באופן מוחשי ופיזי את רגבי האדמה ואת מרקם הסלעים.
במוזיאון יהדות איטליה, פנינת חמד ירושלמית מופלאה, מוצגת התערוכה "חוטים" באוצרותה של אמילי בילסקי. זוהי תערוכה נשית של עבודות טקסטיל ורישום עדינות ומתוחכמות המתכתבות עם החפצים המוצגים במוזיאון, אשר נוצרו בידי נשים יהודיות באיטליה מהמאה ה־17 ועד המאה ה־19. התערוכה חוקרת את שפע הנכסים התרבותיים שנוצרו בידי נשים יהודיות איטלקיות, בדגש על אמנות בטקסטיל כמדיום וכן באופן מטאפורי. האמניות העכשוויות פעלו בכמה אסטרטגיות, כמו מִחזור ושדרוג בדים בעלי משמעות אישית, כדי ליצור יצירות אמנות חדשות. בכך הן החזירו לשימוש מלאכות מסורתיות כמו אריגה ורקמה, והציבו אותן כמוטיבים ויזואליים במדיות אחרות כמו וידאו, עץ, מתכת ונייר.
רעיה ברוקנטל, אמנית רב־תחומית ומאסטרית ברישום, עבדה בדיאלוג עם חפצים מאוסף המוזיאון ויצרה סדרת ציורים בעיפרון על נייר, בעיקר בסגנון גְרִיזַיי, עם נגיעות של צהוב. אחת היצירות הגדולות בסדרה היא פרוכת קונספטואלית, שבה שילבה ברוקנטל מוטיבים מארון הקודש העתיק המוצב בבית הכנסת האיטלקי במקום. ברוקנטל ביקשה לחקור כיצד מושפעת קדושת החפץ במסעו מפריט בשימוש טקסים דתיים אל פריט מוזיאוני. בילסקי מסבירה את הקומפוזיציה הצפופה של ברוקנטל כמצביעה על כוח ההנעה שיש ליצירות יודאיקה בארוקיות באווירה שלhorror vacui ("אימת הריק"). כל גיליון נייר גדוש בדפוסים רבים ומסובכים, האופייניים לסגנון העשיר.
בערל קורות (Beryl Korot), אמנית ניו־יורקית יהודייה בעלת שם, מציגה לראשונה עבודה בישראל. קורות השתמשה באריגה כמדיום וכמסגרת רעיונית לעבודת הווידאו פורצת הדרך שלה. "נמשכתי אל הטכנולוגיה של הנול, שהיה המחשב הראשון שתוכנת ליצור דפוס מסוים על פי מבנה מספרי", היא מספרת. ביצירתה, עבודת האריגה בנול בטכניקת שתי וערב מופיעה כרשת של קווים אנכיים ואופקיים הנעים באיטיות על פני המסך בתזוזה מתמדת. על רקע התמונות הנעות, נופלות באיטיות מילים מתוך יומנה האישי של הסופרת ההולנדית אתי הילסום שנספתה באושוויץ. העבודה מייצרת חוויה רגשית ומוחשית עבור הצופה היושב בחדר מוחשך, עוקב אחר התנועה הקווית הרוטטת והמילים המרעידות, ואחר ריצוד האור שעל גבי המסך הגדול.
תמרור אזהרה
בתיאטרון ירושלים מוצגת התערוכה "דרך ארץ: בין יבנה, ציפורי וירושלים". כאוצרים של שתי גלריות שנמצאות במוקדי ההנהגה היהודית בתקופת המשנה – יבנה וציפורי – בחרו רוני ראובן וליאורה לוי להתמקד בביטוי החז"לי "דרך ארץ". התערוכה הוצגה בעבר בגלריה "הסדנה לאמנות ביבנה" ובגלריה "אורייתא" בהושעיה, ציפורי. כעת היא מוצגת בירושלים, כנקודת חיבור.
המונח "דרך ארץ" מוזכר רבות במשנה, הן במובן של מלאכה ועבודה, והן במובן של התנהגות ערכית ומערכות יחסים המאפשרות קיום בין בני אדם במשפחה, בקהילה, בארץ ובכלל. היוצרים מתייחסים אליו גם במובן של הדרך המחברת בין המיקומים של שתי הגלריות.
ישראל רבינוביץ יצר את המילה "וירושלים" כמעין כתובת אש (שטרם הוצתה) המוצבת על גבי פלח רכב – שבר של אבן ריחיים (פרגמנט ארכיאולוגי בן מאות שנים), אשר גם הוא עשוי משני שברים המוחזקים יחד על ידי כתובת האש. רבינוביץ' רואה ביצירתו תמרור אזהרה לשבר הגדול של חורבן הבית בעבר, מול פני ה"בית" הנוכחי – הישות הלאומית של העם היהודי בארצו.
בציור "חבל ארץ", של הציירת רות קסטנבאום בן־דב, יוצרת האמנית ביטוי חזותי למושגים "חבל" ו"ארץ". בציור זה המפגש בין תקריב למבט אווירי מועצם, עם רגל העולה מתוך הים ודורכת על הארץ, אך גם פוסעת על חבל התלוי רחוק מעליה. חדי עין ישימו לב לדמות השנייה, שרגלה המרומזת צצה בקצה החבל. האמנית מסבירה שחבל ארץ היא גם המפגש עם הזולת; כאן מפגש זה רווי מתח וסכנה מכיוון שהוא עתיד להתרחש על חבל צר. היא מוסיפה כי בהיבט האישי זהו דיוקן עצמי כאשר דמות הציירת ההולכת על חבל מרמזת שבמעשה הציור, כמו בחיים בארץ הזו, טמונים מתח והתרגשות, חרדה ואהבה.
ז'אק ז'אנו, מהאמנים היהודיים המרתקים בימינו, יוצר ללא הרף מהסטודיו המיוחד שלו בכליל שבגליל. בעבודה "אשרי האיש" יצר ז'אנו בחיתוך ברזל דמות ליצן בעל כובע מחודד, וגזר בה את הפסוק "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד", מתחילת ספר תהילים. הדמות הדקיקה והחלודה נמצאת בהליכה, תוך שהיא נושאת על גבה בית מואר העשוי מנייר ועליו מודפסות מילים מסידור התפילה. הקשיות והחומריות של הברזל, שהושפע מפגעי הזמן והאקלים, עומדות בניגוד גמור לאותיות האור המרחפות שמלוות את הדמות ומעניקות לה פוטנציאל רוחני. המושג "דרך ארץ", אומר ז'אנו, "מחזיר אותי למסלול התשוקה להבנת המסתורי שבאדם, הקשר האלוהי מעל הנצח. נצח הזמן".
התערוכות בביאנלה צועדות במרחבי הזמן והמקום. הן מדלגות בין עבר, הווה ועתיד, בין נופים חוליים לאתרים מקודשים, בין חומריות וּויזואליות מוחשית ובין המופשט והמושגי, בין הפרט והמשפחה, הכלל והלאום. כולן יחד מקפלות בתוכן הוויה יהודית, עולמית וישראלית.
התערוכות יוצגו לאורך ימי חול המועד פסח ובמהלך חודש אפריל
