"בתקווה שלא יקראו לי באמצע", מסייג הרב יעקב רוז'ה כאשר אנו קובעים זמן לשיחה. בחודשים האחרונים סדר יומו איננו צפוי, ושיחתנו אכן נדחתה כמה פעמים משום שלמרבה הצער המרואיין התבקש להשתתף בהכרעות על שמות שיותרו לפרסום.
לצד תפקידיו כרבה הראשי (האשכנזי) של העיר בת־ים וכחבר מועצת הרבנות הראשית, תחום מומחיותו הבולט והמרכזי של הרב רוז'ה הוא הסוגיות ההלכתיות השונות סביב קץ החיים. הוא משמש כיו"ר ועדת רבני זק"א, רב החברה־קדישא של כמה ערים, יו"ר ועדת כבוד המת של הרבנות הראשית, וחבר בצוות החליטה ברבנות הצבאית – שתפקידו לקבוע את מותם של חללי צה"ל.
עם פרוץ המלחמה גויס הרב רוז'ה, שבחורף האחרון מלאו לו שמונים, לשרת כסגן־אלוף במילואים במחנה שורה, בסיס האם של מפקדת הרבנות הצבאית, שאליו הופנו גופות הנרצחים לשם זיהוי. רוז'ה, בעל ותק של עשרות שנים בתחום, נחרד מן הזוועות. "היו גופות במצב נורא ואיום שאני לא יכול לתאר בכלל, אני לא יכול להגיד, לא יכול להירגע מזה", הוא נסער, חצי שנה אחרי 7 באוקטובר.
"אנחנו צוות שכולל רבנים, שופט ועורך דין, שקובעים באופן מוחלט וסופי את זהותו של החלל", מסביר הרב רוז'ה את תפקידו של צוות החליטה בראשותו. ככלל, חשוב לו להדגיש: "אני לא יחיד. אנחנו קבוצה של רבנים שעוסקים בנושא כתף אל כתף. כולנו עובדים, כולנו מוזנקים, אנשי מילואים יחד עם אנשי קבע. אני חלק ממערכת שעובדת מצוין".
המקרים המורכבים ביותר במלחמה הנוכחית נגעו לקביעת מוות ללא גופה, על סמך שרידים בודדים או תיעודים. גם פה עובר ההליך דרך ועדה שמורכבת מאנשי מודיעין בכירים, רופאים ורבנים. במקרה של חייל יושב בוועדה גם הרב הצבאי הראשי, ובמקרה אזרחי יהיה זה הראשון לציון הרב יצחק יוסף. "יש מצבים שרופאים ואנשי מודיעין מספקים לנו ראיות שלפיהן האדם שנחטף או נעדר אינו בין החיים. על סמך הנתונים האלה, הרבצ"ר והרה"ר יכולים להכריע אם מדובר בחלל ללא ספק".
"היה כנס של מועצת הרבנות, הופיע שם אב שכול בתוך ה'שלושים' על הבן שלו, ואמר לי 'המקום ינחם אותי' – זה שלבן שלי יש מקום, זה שיש קבר, זה מנחם אותי"
לצד המשמעות ההלכתית של קביעת המוות באופן סופי ומובהק, להתרת הספק יש כמובן חשיבות רגשית עצומה עבור המשפחות. "כבר הייתי בכל מיני מצבים, אבל במלחמה הזו קרו לי דברים שלא קרו לי מעולם", חוזר ואומר הרב רוז'ה. "היה כנס של מועצת הרבנות, הופיע שם אב שכול בתוך ה'שלושים' על הבן שלו, ואמר לי 'המקום ינחם אותי – זה שלבן שלי יש מקום, זה שיש קבר, זה מנחם אותי'".
הרב רוז'ה משתף במקרה נוסף שטלטל אותו. "מתקשר אלי אבא שכול לפני הלוויית בנו עם שאלה. הציעו לו לתרום את מסתמי הלב של הבן, אבל מדובר בכהן, ואם הגופה איננה שלמה – כהנים אסורים להיטמא גם לקרובים. האב התלבט האם לתרום ולוותר על לחבק את הבן לפני הקבורה, או לחבק ולא לתרום. שמחתי שבמקרה הזה הייתה לי תשובה טובה. הסתמכתי על פסיקתו של ה'ציץ אליעזר', שחיסרון פנימי בגוף לא נחשב חיסרון. אמרתי לאבא 'אתה יכול לתרום ולחבק, הבן שלך נחשב שלם'", מספר הרב רוז'ה, וקולו נשנק גם כעת.
ההלכה מכירה במדע
אחרי לימודים בישיבה התיכונית "היישוב החדש" בתל־אביב, העיר שבה גדל, ובישיבת חברון הליטאית, התגייס הרב רוז'ה באלול תשל"ג לרבנות הצבאית. חודש לאחר מכן פרצה מלחמת יום הכיפורים. רוז'ה נשלח לדרום ושובץ ביק"פ – יחידת קבורה פיקודית. "בלי שום הכנה ובלי שום קורס נפלתי לתוך המלחמה והתחלתי לטפל בנפטרים", הוא מתאר. "משם התקדמתי מתפקיד לתפקיד, ובמשך השנים הייתי יועץ הלכתי לחלק מהרבנים הצבאיים הראשיים". בעקבות הניסיון שצבר במלחמת יום הכיפורים מונה הרב רוז'ה לרב החברה־קדישא בתל אביב. במהלך השנים מילא תפקיד זהה באשדוד, בירושלים ובראשון־לציון.
לצד העיסוק האזרחי והצבאי – במסגרת שירות המילואים – בתחומי כבוד המת, מילא הרב רוז'ה תפקידי חינוך במוסדות ממלכתיים־דתיים, ובהם ניהול בית הספר "סגולה" (שהקים אביו, הרב משה רוז'ה) בבני־ברק וראשות הישיבה התיכונית אדר"ת בבת־ים. גיסיו הם רבנים בכירים בציונות הדתית: הרב יחזקאל דאום המנוח, הרב מנחם פליקס והרב חיים פוגל.
הביוגרפיה של הרב רוז'ה הביאה אותו להכיר מקרוב את שתי הטראומות הלאומיות הגדולות של ישראל – מלחמת יום הכיפורים והמלחמה הנוכחית. "ההבדל בין אז להיום הוא עצום", הוא אומר. "מצד אחד, הגופות ביום כיפור לא היו במצב כל כך קשה. זו הייתה מלחמה של צבא מול צבא, ולא השחיתו גופות בכוונה. מצד שני, אמצעי הזיהוי אז היו דלים מאוד. לא היה אז בכלל די־אן־איי, ולצבא לא היו מאגרי נתונים כמו היום. לעומת זאת כעת היו גופות במצב נורא ואיום שאני לא יכול לתאר, אבל אמצעי הזיהוי, לפחות של החיילים, מעולים. כיום כשחייל מתגייס לוקחים ממנו טביעת אצבע, די־אן־איי וצילום מבנה השיניים. כך שבמקרה שחייל נהרג לא עלינו, אם מצליחים לקחת מהחלל טביעת אצבע למשל, מגיעים מהר מאוד לזיהוי ודאי".
אירוע הטרור הגדול ביותר בתולדות המדינה חידד אצל הרב רוז'ה את התובנה שהמודל הצבאי צריך להיות מאומץ גם באזרחות, עם הקמת מאגר נתוני זיהוי. "אין מאגר מסודר של טביעות אצבע של האזרחים. יש חלק במשרד הפנים, של אלו שעשו תעודת זהות חדשה, חלק במשטרה, אבל אין גוף שמרכז הכל. אנשים לא אוהבים לשמוע את זה, הם מדחיקים את המוות, אבל גוף כזה היה רצוי מאוד. במציאות כמו של 7 באוקטובר זה היה מזרז מאוד את ההליך ומונע הרבה סבל".
עם השנים אימצו פוסקי ההלכה את אמצעי הזיהוי של הרפואה המודרנית, שאינם מוזכרים במקורות הקדומים. "בהלכה יש מִדרג של סימני זיהוי בחלל, שמועילים להתיר עגונה", מסביר הרב רוז'ה. סימן מובהק, כזה ש'לא יימצא אפילו באחד מאלף' כפי שזה מוגדר, נחשב לרמה הגבוהה ביותר. כך שלדי־אן־איי ולטביעת אצבע, שהם ייחודיים לכל אדם, הפוסקים מתייחסים כסימן מובהק. משפט המפתח הוא מה שהפוסקים כותבים: 'והחכמים יראו לפי העניין'. כלומר, החכמים בכל דור יכולים לגלות שסימן מסוים הוא נדיר ולהסתמך עליו, גם אם הסימן לא היה מוכר לפוסקים בעבר. ואכן, הרב עובדיה פסק במפורש ביחס לעגונות מלחמת יום כיפור שטביעת אצבע נחשבת לסימן מובהק".
ההכרה ההלכתית בדי־אן־איי התרחשה בעקבות אסון התאומים. "כמה רבנים גדולים, בהם הרב זלמן נחמיה גולדברג, פסקו אז שמכיוון שאין שני אנשים עם אותו די־אן־איי – זה נחשב לסימן מובהק".
כשמדובר בזיהוי לפי מבנה השיניים והלסת, הדברים מורכבים יותר: "ככל שנעשו יותר טיפולי שיניים, יש יותר ייחודיות לפה של האדם הספציפי. אנחנו מרכיבים תמונה גם לפי הטיפולים שהשיניים עברו, גם לפי המבנה וגם לפי השורש שלהם שנמצא בצורת הלסת. את כל זה אנחנו מגלים בהדמיה פשוטה בתהליך החיול".
אם במקורותינו מסופר על חיילי בית דוד שהפקידו גט לפני יציאתם למלחמה, הצבא בימינו משתמש בשלל אמצעים טכנולוגיים כדי לפתור את הבעיה מראש. "הצבא לא מתיר עגונות אלא מונע עגונות", מחדד הרב רוז'ה. "כל גופה מובאת למחנה שורה, מומחים לוקחים ממנה את כל דגימות הזיהוי ומשווים עם הנתונים במאגר, וצוותי החליטה מכריעים אם יש זיהוי וודאי. במקרה הצורך נבקש חוות דעת של רופאים ומומחים, כמו רופא שיניים למשל. לאחר ששלושה רבנים שמרכיבים יחד בית דין, פלוס משפטן שבודק את העניין מבחינה משפטית, חותמים על מסמך שהזיהוי מוחלט, הרב הצבאי הראשי מאשר את תעודת הפטירה".
ככלל, מוסיף הרב רוז'ה, ההלכה מכירה במומחיותם של אנשי מדע. "יש כלל הלכתי ש'אומן לא מרע לאומנותיה'. כלומר, למומחה יש אינטרס לא לפגוע בשמו הטוב. לכן ההלכה מסתמכת על יושרם של אנשי מקצוע בתחום הרלוונטי, והנתונים שהם מציגים לנו משמשים לקביעת זהות החלל".
זיהוי גם בשבת
מעבר לפן ההלכתי ולמשמעות העצומה של קביעת המוות עבור המשפחה, להכרה בחללים יש גם השלכות ביטחוניות ומדיניות, למשל בהקשר של עסקאות שבויים וחטופים וכדומה. עם זאת, הצוותים פועלים באופן עצמאי ואין דרך להשפיע עליהם מבחוץ. "אנחנו יושבים במחנה צבאי סגור, מנותקים מהעולם ופוסקים לפי הנתונים וההלכה", מדגיש הרב רוז'ה. הצוות גם מוודא שהפסיקה תהיה מנומקת ומבוססת, למקרה שיבקשו לבדוק אותה בעתיד. "מניסיון העבר, בצוק איתן ועופרת יצוקה, אנחנו יודעים שלפעמים המשפחות מבקשות כעבור שנים לראות את התיק ולדעת על סמך מה הוחלט שבנם חלל. לכן אנחנו מקפידים לנמק את החלטתנו בצורה כזו שתמיד יוכלו לדעת שהכול נעשה כדת וכדין, ובלי שום מקום לספק כלל וכלל".
העיסוק בקבורת חיילים מביא איתו לעיתים גם שאלות רגישות ונפיצות. כך למשל, הרבנות הצבאית גילתה יצירתיות ומצאה דרך לקבור חיילים שיהדותם אינה מוכרת מבחינה הלכתית, יחד עם חבריהם. "המומחים בוועדת ההלכה של הרבצ"ר מצאו פתרון של מחיצה בין קבר לקבר, שמאפשרת את קבורתם של אותם חיילים בבית קברות יהודי".
סיכון חיילים למען חילוץ גופות חללים משדה הקרב ומהמנהרות בעזה מעורר דילמות מורכבות. לדברי הרב רוז'ה, בעניין הזה "יש שיקולים של פיקוח נפש דרבים. אם חיילים ידעו שחללים לא יפונו, זה יוריד אצלם את המוטיבציה להילחם. זה גם הבסיס לפסיקתו של הרב מרדכי אליהו שמותר לפנות חללים בשבת באזורי לחימה". כפי שפורסם, בשבוע הראשון למלחמה התיר הרב הראשי להמשיך במלאכת זיהוי החללים האזרחיים גם בשבת. "פה היה שיקול נוסף של פיקוח נפש, כי בכאוס שנוצר היינו צריכים לדעת מי חטוף ומי לא", מסביר רוז'ה, ומבקש לשבח בהקשר הזה את יחידת הסריקה (יס"ר), ש"עושים עבודה נהדרת במסירות נפש. במלחמה הזו הם הוכיחו את עצמם בצורה מדהימה. אנחנו מצדיעים להם".
גם במישור האזרחי מתעוררות לעיתים שאלות בעלות אופי ציבורי. כך למשל מספר הרב רוז'ה על דיון שקיימה ועדת כבוד המת בראשותו, בשאלת פתיחת הקברים של ילדי תימן בעקבות הצעת חוק שהוגשה בכנסת. "הסתמכנו על פסיקתו של הרב עובדיה, שמכיוון שיש חשש לפשע חמור שנעשה, הרי כבוד המת הוא שיפתחו את קברו".
השאלות שמונחות לפתחו של הרב רוז'ה מגיעות לעיתים ממרחקים. "בשבוע שעבר הגיעה שאלה חמורה משליח חב"ד בפרו. מתברר שיש אדם שמת בתחילת הקורונה בכפר נידח בפרו, ומפחד המגפה לא קברו אותו בצורה מכובדת ומסודרת. שליח חב"ד תכנן מבצע לפנות אותו במסוק כדי להביא אותו לקבר ישראל. הדרכתי אותו איך לעשות את זה".
בלי מדבקות וקטלוגים
כבוגר ישיבת חברון, הרב רוז'ה מקושר גם לציבור החרדי וזוכה לשיתוף פעולה פורה עם פוסקים מהמגזר. "יותר משלושים שנה הייתי הרב של המכון לרפואה משפטית באבו־כביר. רציתי לתווך בין המכון לחרדים, אבל לא תמיד הצלחתי. אני בלי מדבקות וקטלוגים. מלאך המוות לא מבדיל בין מגזרים וגבולות, ואנחנו נותנים מענה לכל אחד", הוא אומר.
במהלך השנים קיבל הרב רוז'ה הכוונה הלכתית מגדולי הפוסקים ובהם הרב עובדיה יוסף, הרב מרדכי אליהו והפוסק החרדי הנודע הרב שמואל וואזנר. כך התקבלה תמונה הלכתית "מכל צידי הקשת", כלשונו. "אף אחד לא ידע מזה", הוא מספר, "אבל הרב אליהו היה מתנדב לפעמים בעצמו לעשות טהרה לנפטרים. כך שהיה לו גם ידע מעשי והוא הבין טוב את השאלות. בנוסף, בקיאותו בקבלה הייתה ממש נצרכת, כי בעניינים כמו טהרה, תכריכים וקבורה מתחשבים הרבה בקבלה. הרב וואזנר היה חכם גדול, ובכל שאלה הבין מיד את הכיוונים, המשמעויות והמורכבות".
איך ממשיכים בחיי היומיום אחרי עבודה כזו, אני שואל לסיום. "שאלו אותי את זה הרבה פעמים. אני יכול להגיד שאני מרגיש תחושת שליחות. הקב"ה שם אותי במקום הזה, אני שליח של הנופלים, שליח של המשפחות. התחושה הזו נותנת את הכוח להמשיך לעשות מה שצריך".
