בסוף אוקטובר 1938 עזב וילי מילר, הצעיר משלושת בניהם של מקס וקלרה מילר, את בית הוריו שבעיירה תֶמַאר (Themar) שבמרכז גרמניה, והפליג ארצה במסגרת קבוצה של עליית הנוער. עם הגיעו לארץ הצטרף וילי, עוד בטרם מלאו לו שש־עשרה, למחזור א' של כפר הנוער הדתי שליד כפר חסידים – מסגרת שהוקמה לצורך קליטת נוער דתי שהגיע מאירופה.
כעבור כשבועיים, ב"ליל הבדולח", הגיעו שוטרי האס־אס לבית המשפחה; שמו של וילי נכלל ברשימת הגברים האמורים להימצא בבית. כאשר חיפשו אותו הגיבה אימו במשיכת כתף: "הוא איננו כאן". אביו מקס ואחיו הבכור הרברט נאסרו והועברו למחנה בוכנוולד. מיינהולד, הבן האמצעי, היה בהכשרה חקלאית באיטליה לקראת עלייה ארצה במסגרת בח"ד (ברית חלוצים דתיים) – הכשרה שעברה לדנמרק ובהמשך לשוודיה. במהלך שלוש שנים וחצי התקיים הקשר של וילי עם הוריו ואחיו אך ורק באמצעות מכתבים. במאי 1942 פסקו באחת המכתבים שקיבל מהוריו, בלא שניתן לכך הסבר; עקבותיהם נעלמו לעד.
שנים לאחר מכן, משהצליח הרברט להגיע לארה"ב, הוא התייחס להיעדרו של וילי מביתו בליל הפוגרום: "בזמן המעצרים אנשים כל הזמן שאלו עליך. בבוכנוולד בקושי הצלחתי להסתיר את החיוך שלי".
היסטוריה בגוף ראשון
בשני העשורים האחרונים נחשפים עוד ועוד אוספי מכתבים מתקופת השואה, כאלה שנשמרו בעבר על ידי הנמען או משפחתו. נראה שעם היעלמות דור השורדים מתרחבת התופעה של העברת מכתבי משפחה לנחלת הכלל, לאחר שהנמען, שהמכתבים היו קרובים לליבו, אינו יכול עוד לשומרם, וקרוביו מבינים את הערך של חשיפתם לציבור. מכתבי משפחה, כמו גם יומנים אישיים, הם סוגת כתיבה שזכתה לכינוי "כתיבה בגוף ראשון" (ego documents). עם הנוכחות המתפתחת של אוספי מכתבים אישיים, צומח המחקר המתבסס עליהם ובמקביל מתרחב הדיון על ערכם כמקור היסטורי.
מקס מילר נולד בכפר זעיר במדינת תורינגיה שבמרכז גרמניה, היגר לעיירה סמוכה והיה חלק מהקהילה היהודית האורתודוקסית המקומית. צביונן של הקהילות היהודיות הכפריות היה שונה מזה של הקהילות האורתודוקסיות בערים הגדולות. הן התאפיינו בהיעדר למדנות ובהשכלה יהודית מזערית, אך בקיום מדוקדק של מצוות ומנהגים שעברו מדורות, באמונה כנה ופשוטה ובהשפעה מועטה, אם בכלל, של הרפורמה שהתפתחה בערים הגדולות.
בתקופה זו של זעזועים שימש הקיום הדתי כנקודת אחיזה בתרבות המוכרת. קלרה מבטאת את געגועיה לסדר החיים הרגיל: "חבל שביום טוב [פסח] לא הייתה תפילה בבית הכנסת, אני מאוד רוצה לשמוע שוב איזו דרשה טובה, אבל לנסוע לשם כך לעיר גדולה רחוקה זה יקר מדי"
בית הכנסת היה מוסד מרכזי בציבוריות היהודית־גרמנית, ושימש מרכז החיים של הקהילה המקומית. בקהילות הכפריות אופיינו התפילות בו כמילוי חובה, ללא חזנות או החזקת מקהלה שהייתה חלק מובנה מבתי הכנסת בקהילות הגדולות. במרבית העיירות, גם כשהקהילה היהודית הייתה קטנה, התקיימו תפילות סדירות בשבתות ובחגים, ובחלק מהקהילות אף מדי יום. וילי מעיד שאביו הקפיד על שלוש תפילות ביום, זאת אף שכמרבית חברי הקהילה הוא לא הבין את מילות התפילה.
אחיו של מקס, זבאלד מילר, נולד אף הוא בכפר הקטן, אך משקיבל משרה בבית הספר היהודי שבנירנברג, כ־150 קילומטרים מכפר הולדתו, עבר לשם יחד עם רעייתו לָאוּרָה וילדיו נורברט וסוזנה. זבאלד היה פעיל בקהילה היהודית בנירנברג ושימש כמורה, חזן, מנצח מקהלה ומסדר קידושין. יחד עם רעייתו עסק במאמץ האינטנסיבי להוצאת ילדיהם מגרמניה. בנם נורברט, אז בן 15, יצא באוגוסט 1939 עם משלוח של ה"קינדר־טרנספורט" לאנגליה. סוזנה בת ה־14 נותרה בבית ההורים, שם התקיים דיון מתמשך אם להוציאה למסגרת הכשרה חקלאית לקראת עלייה לפלשתינה, או להשאירה ללימוד מקצוע בגרמניה. סוזנה והוריה לא שרדו.
מעת יציאתם של הבנים־נערים מבית הוריהם התקיים קשר מכתבים רצוף בין כל בן להוריו ולאחיו. קשר זה היה ערוץ התקשורת היחיד בין בני המשפחה, שחיו כעת במדינות שונות. המכתבים מכילים נושאים רבים ומגוונים, מבטאים את מציאות חייהם הממשית ואת תודעתם הנפשית של ההורים, ומאירים את הרבדים השונים של הקשר בין ההורים בכל אחת מהמשפחות לבן המרוחק.
המכתבים מכילים הנחיות התנהגות מההורים לבן, לצד הבעת רגשות אהבה והשתתפות בקשיים. הבנים מצידם מעדכנים את הוריהם על חוויות הקליטה בארץ היעד, ומביעים תקוות ומשאלות. המכתבים כללו גם עדכונים שוטפים על אירועי הקהילה היהודית שבעיירת המוצא, מידע על קורותיה של המשפחה הגרעינית וכן על המעגל המשפחתי והרחב, ותיאור מפורט של מאמצי ההגירה של מי שנותרו בגרמניה. תחושת הבדידות, הזמן שנעצר ואי־הוודאות באשר לעתיד חוזרים ומודגשים בעיקר, אך לא רק, על ידי הצד הנשי – כתיבתה של האם. למקום שתפסו המכתבים כחלופה ליחסים האינטימיים בין הורים לילדיהם הייתה נוכחות כה משמעותית, עד שזכתה לביטוי "ילדים הפכו למכתבים" (aus Kindern wurden Briefe).
המכתבים מציגים את יחסם הפשוט והישיר של הכותבים למציאות היומיומית של חייהם, שהלכה והפכה קשה עד בלתי אפשרית. מבין השורות עולה התחושה שהשפעתם של היהודים על מהלך חייהם ועל עתידם הולכת ודועכת. ואולם בכתיבתם לא ניכרת תחושת טראומה אלא ההפך, אופטימיות ותקווה לעתיד טוב. נציג כאן חלק קטן מכתיבתם של ההורים לבנים בשלושה נושאים: הניסיון להמשיך כקהילה מתפקדת, ניסיונות ההגירה, והכוונת הבנים שכבר יצאו מהבית.
"נבחרתי להיות פרנס"
חרף הקשיים ההולכים וגוברים, ניסו בני משפחת מילר להמשיך ולקיים את הפעילות הדתית־קהילתית בעיירתם. לאחר ליל הבדולח כתב מקס: "יש כאן כוונה, לנוכח דוגמאות מקהילות אחרות, לחדש את פעילות בית הכנסת, כל עוד יהיה מניין". זאת אף ש"כל ספרי התורה, להוציא שניים, סולקו, אבל אנחנו מסתדרים עם השניים האלה".
בהמשך מעדכן מקס את וילי: "האם כבר כתבתי לך שלפני 14 ימים נבחרתי להיות הפרנס? (ברצינות) [כך במקור]. גסנהיימר התפטר מתפקידו ולא מצאו מישהו יותר טיפש ממני. נעבעך [במקור: nebbich], אין כאן מבחר גדול". מעבר לאירוניה העצמית, יש כאן עדות לדבקות בהמשך תפקודם של מוסדות הקהילה, חרף הקשיים שיצרו הידלדלותה ונטישת חלק מחבריה, נטישה שהכבידה על חברי הקהילה שנותרו, שכן התפקידים הקבועים הועמסו על קבוצה הולכת ומצטמקת.
למרות רצונם וניסיונותיהם של חברי הקהילה לקיים תפילה מסודרת בבית הכנסת, לאחר פסח 1939 לא התקיימה עוד פעילות בבית הכנסת בתמאר, "מה שמצער רבים מחברי הקהילה", סיפר מקס. לצורך חידוש התפילות ביקשה הקהילה את אישורו של ראש העיר. זה טען שעליו לקבל את אישורה של המפלגה הנאצית, ולא השיב לקהילה. המקום שהוקדש במכתבים שנשלחו לבן המרוחק לקשיים בקיום התפילות ולשימוש במה שנותר מבית הכנסת, מעידים על המשקל שאורח החיים הקהילתי והתפילה תפסו כחלק מרכזי בתודעת המשפחה בחיי היום־יום.
בהמשך מתאר מקס את התפוררות הקהילה, שנבעה מכמה גורמים: הגירה פנימית לערים גדולות, הגירה אל מחוץ לגרמניה, וכן קשיים שהערימו השלטונות על תפקודה השוטף של הקהילה. "הקהילה מצטמצמת, כמו בשאר המקומות. רבים עוזבים או מהגרים… מבנה הקהילה נמכר לבית החרושת בזוהל [עיר סמוכה]", כחלק מהלאמת נכסים יהודיים. בתקופה זו של זעזועים, אובדן הפרנסה וגדיעת הקשרים החברתיים המספקים יציבות ואחיזה במערכות החיים, שימש הקיום הדתי במקרים רבים ככלי הישרדותי, מעין נקודת אחיזה בתרבות המוכרת ובעלת השורשים העמוקים. דעיכתה של הפעילות הדתית מעיקה על המשפחה, וקלרה מבטאת את געגועיה לסדר החיים הרגיל: "חבל שביום טוב [פסח] לא הייתה תפילה בבית הכנסת, אני מאוד רוצה לשמוע שוב איזו דרשה טובה, אבל לנסוע לשם כך לעיר גדולה רחוקה זה יקר מדי".
מעבר לקושי המיידי להמשיך את קיומה של תפילה בציבור, להידלדלותה של הקהילה הייתה גם השפעה חברתית. היא גרמה לתחושות בדידות אצל הנותרים, והגבירה את הדאגה בעקבות אי־הצלחתם במאמצי ההגירה שלהם עצמם. תחושת הבדידות מבוטאת במכתבים רבים. "נותרנו 23 נפשות ועוד 12 שבאו מבחוץ, הרוב עזבו לברלין", כותב מקס. תופעת ההגירה הפנימית מקהילות קטנות לקהילות גדולות החישה את התפוררותן ואת דעיכתן של הקהילות הקטנות. לאחר שנאסר עליהם לעסוק במקצועותיהם ובהיעדר עיסוק אחר, העבירו יהודי העיירה חלק ניכר מזמנם בטיפול בגינת בית הכנסת. קלרה מעדכנת: "מקס ומשפחתו מעבדים יחד עם הרוזנברגים את חצי הגינה של בית הכנסת, כאן נפגשת למעשה כל יום מחצית מהקהילה". ניתן להבחין באירוניה ואף בסרקזם שבשורות אלו, המתארות את עליבותו של קומץ היהודים שנותרו מתוך קהילה גאה וענפה.
זבאלד, אחיו של מקס, חי בתוך הקהילה היהודית בנירנברג. הייתה זו קהילה עירונית שעדיין המשיכה לתפקד. מאחר שהוא עבד עם הקהילה היהודית ועבורה, עבודתו לא הושפעה ישירות מהחקיקה שהצרה את צעדיה של האוכלוסייה היהודית. הצרת צעדיהם של היהודים תחת השלטון הנאצי, ובפרט הוצאתם של ילדים ממוסדות החינוך הציבוריים, גרמה באופן פרדוקסלי להרחבתם של מוסדות החינוך היהודיים, שנאלצו לקלוט את התלמידים היהודים שהודרו מבתי הספר הציבוריים.
תפקידו של זבאלד כמנצח ומוביל של מקהלת בית הכנסת, ולפיכך אדם מרכזי בפעילויות התפילה שבקהילה, תפס מקום בולט במכתביו. הקהילה, חייה וחוויותיה הקולקטיביות מילאו את עולמו. לאחר שבית הכנסת המרכזי בנירנברג נהרס, התקיימו התפילות באולם הספורט של בית הספר היהודי, שהפך למרכז החיים היהודיים בעיר. ראש השנה של שנת ת"ש חל ב־14 בספטמבר 1939, כשבועיים לאחר פרוץ המלחמה, ובמהלך הימים הנוראים של 1939 לא התקיימה תפילה מכיוון שאולם הספורט נלקח לשמש אכסנייה ללינת חיילים. זבאלד הוביל תפילה בביתו, והוא משתבח בתקיעתו בשופר "שיצאה די טוב".
עם חזרתה של התפילה לאולם הספורט הוא מעדכן את בנו על כך ש"המקהלה שלי בשבת האחרונה שרה בהתלהבות. זו הייתה הפעם הראשונה מזה זמן שהצלחנו לערוך טקס דתי". בהמשך מובלטת התרגשותו של זבאלד לקראת תפילת חג הסוכות של שנת 1939, הראשון לאחר פוגרום ליל הבדולח, ויותר מכך, לקראת חידוש הופעתה של המקהלה לאחר נתק.
זבאלד מדווח לבנו על הקושי שנוצר עם הנהגת שעון הקיץ באביב 1940, מול האיסור להימצא מחוץ לבית לאחר השעה שמונה: "בשישי בערב אנחנו צריכים לשיר את ה'לכה דודי' כבר בשש וחצי כדי שנוכל להגיע לשולחן עד שמונה. לכה דודי מתחיל שלוש שעות לפני רדת הלילה"
ההשוואה בין הכפר לעיר בהקשר היהודי מעלה תמונה של שפע יחסי מבחינת אורח החיים היהודי־דתי בעיר, לעומת היעדרות מוחלטת בכפר. פער זה נבע מההבדלים בגודלן של הקהילות, והוא הוחרף ככל שהחיים היהודיים בכפר דעכו. כך לדוגמה, כשקלרה מעוניינת לקנות חליפה, מנמק מקס את נסיעתם לביקור אצל אחיו בנירנברג, "מפני שאיננו מכירים בסביבה חייט לנשים מוכשר שהוא בן אמונה". זהו ביטוי להיותו של החייט יהודי, מבלי לכתוב זאת במפורש.
"האם אתה מתפלל?"
עם עלייתה של המפלגה הנאצית לשלטון בינואר 1933 גברה הגירת היהודים מגרמניה, והיא הוסיפה להתגבר עם חקיקתן של התקנות שהצרו את חיי היהודים. ליל הבדולח, שהחריף את רדיפות היהודים, היווה נקודת מפנה ביחסם של יהודי גרמניה לסוגיית ההגירה, ולאחריו הפכה ההגירה משאלה של "האם" ל"להיכן". ההבנה שאין לנוער היהודי עתיד בגרמניה הייתה משותפת למרבית החוגים והובילה למאמצים להוצאת הנערים, כמו אלה המתוארים כאן. המכשולים הרבים מספור שעמדו בדרכם של המבוגרים להגר הובילו לכך שרק מעטים יחסית הצליחו.
מקס וקלרה, שכבר הצליחו להוציא שניים משלושת ילדיהם, החליטו להגר בעצמם לפני ליל הבדולח. במכתבו הראשון עם שחרורו מבוכנוולד מציין מקס: "אינך יכול לתאר לעצמך עד כמה יהודי גרמניה שואפים להגר מכאן, גם אם הם חסרי פרוטה ואין בכוחם לעשות זאת". במכתב סמוך מתאר מקס את קריסתה הכלכלית של המשפחה: "החנות שלנו מציגה רק מדפים ריקים. המלאי שלנו, נמכר ל… זה נורא! לגבי החובות שלנו, נפסיד אלפים". מכאן ואילך, העיסוק בהגירת בני המשפחה תופס מקום מרכזי ומוזכר בכל מכתב במהלך שנת 1939. על מרכזיותם של ניסיונות ההגירה בתוך מארג החיים הכולל מעידה האמירה כי "כבר אין כל נושא או עניין אחר בעלי חשיבות". בניגוד למקס, זבאלד מתלבט רבות בסוגיית ההגירה. נראה שהעובדה שהוא חי בתוך קהילה יהודית גדולה שהמשיכה לתפקד, גרמה לכך שהוא לא חש את הדחיפות שבדבר.
הקריסה הכלכלית הובילה לשחיקה בזהותם של הגברים כמפרנסים, ובעקבותיה לפגיעה בסמכותם ההורית, אולם חינוך הבנים היה אחת מאבני היסוד של התרבות הגרמנית ושל היהודים כחלק ממנה. במכתביהם מנסים האחים מקס וזבאלד מילר לשמר את סמכותם ההורית ואת מעמדם כמחנכים. הם חוזרים ומנחים את הבנים באשר להתנהגות הראויה עם סביבתם, ומעדכנים את הבן המרוחק בהתנהלותם כיהודים שומרי מצוות וכחברי קהילה, תוך שיקוף התנהלות זו לבן שעזב, והכוונתו להמשיך ולדבוק ככל הניתן בזהות היהודית המסורתית ובאורח החיים הדתי.
היה זה ניסיון להתגבר על הניגוד בין המסורת, שבה חינוך הבנים ממשיך עד בגרותם, ובין המציאות שבה הבן יצא מן הבית בטרם הסתיים תהליך חינוכו, והחשש ש"ילך לאיבוד" בסביבתו החדשה. כך לדוגמה, מקס מעודד את מיינהולד, הנמצא בהכשרה חקלאית בשוודיה, להתמיד בהשתייכות לקהילה דתית: "כתוֹב לנו בפירוט מה המרחק לקהילה הקרובה אליכם. האם אתם יכולים ליצור קשר איתה, והאם תוכלו להשתתף במניין? האם אתם חייבים לעבוד בשבתות?"
גם זבאלד מנסה להמשיך את חינוך בנו שכבר הגיע לאנגליה. "האם אתה מתפלל?", הוא שואל, ומבלי שהמתין לתשובת בנו הוא מודיע שישלח אליו "תפילה בחיבור עצמי". דיווחיו המפורטים על חוויותיו בקהילה מלווים תמיד בהתעניינות על החוויות המקבילות של נורברט: "האם הייתם ערניים לחגים והאם חגגתם אותם?" הכוונת ההתנהלות הדתית מלווה כאן בהערה, ספק צינית: "מקווה שעדיין הכרת את הברכה כשנקראת לעלות לתורה".
הכיוון החינוכי של בית בלומסברי (Bloomsbury House), העמותה שטיפלה בילדי הקינדר־טרנספורט באנגליה, לא היה דתי. הימצאותו של נורברט במוסד חינוכי שאינו מוכר לזבאלד, במקביל ליציאתו המוקדמת לעולם העבודה והיחלשותה של יכולתו להשפיע על בנו, הטרידה את זבאלד ומתבטאת בכתיבתו לבנו. "האם כל חבריך לעבודה יהודים?… שומרים כשרות? אולי עדיף היה לו היית מתאכסן במוסד של מונק" (משפחה חרדית גרמנית שהחזיקה מוסד לנערים).
המאבק להשגת מצות
לשבת נשמר מקום של כבוד, והיא שימשה עוגן חברתי ומשפחתי. כתיבת מכתב סמוך לשבת הייתה נפוצה ונעשתה במקביל לצורך להזדרז בהכנות ולסיים אותם עד כניסת השבת. קלרה מעדכנת: "אמנם היום יום שישי, אבל אנחנו כבר ניקינו וכעת סיימנו. עכשיו אני רוצה לכתוב לך". גם במשפחתו של זבאלד קיבלה השבת יחס דומה. "אני צריך להגיע מהר ללכה דודי", מסיים זבאלד את אחד ממכתביו. זבאלד מדווח על הקונפליקט שנוצר עם הנהגתו של שעון הקיץ באביב 1940, לראשונה מזה כעשרים שנה, מול האיסור להימצא מחוץ לבית לאחר השעה שמונה בערב: "רק בשישי ושבת בערב זה מורגש, כי אנחנו צריכים לשיר את ה'לכה דודי' כבר בשש וחצי כדי שנוכל להגיע לשולחן עד שמונה. כך, לכה דודי מתחיל כמעט שלוש שעות לפני רדת הלילה".
ההורים מפרטים את מאמציהם לציין את החגים על פי המסורת. כך למשל מתאר מקס באריכות את הדרך שבה השיג מצות בשפע לקראת פסח של שנת 1939. בפסח שאחריו מתארת קלרה את המאמץ שהניב הפעם כמות מועטה של מצות. לפני פסח 1942 כותבת קלרה: "את פסח לא נוכל לחגוג כראוי בגלל המצות". אי יכולתם להשיג מצות ייסרה אותם מאוד.
מסיבת חנוכה הייתה אירוע מרכזי בתרבותם של יהודי גרמניה ובהווייתם הציבורית, המשפחתית והקהילתית, כפי שעולה גם ממכתביהם של בני משפחת מילר. זבאלד מרחיב על מסיבות חנוכה שהוביל בשני מוסדות הסיוע הקהילתי לאוכלוסיות חלשות. מסיבת חנוכה כזו כללה הדלקת נרות, שירת מעוז צור ושירים נוספים, משחקי סביבון והענקת מתנות לבני הנוער. עוד כללה המסיבה דרשה, הופעת חזן, הופעת רביעיית נגנים, משחקי חברה והענקה הדדית של מתנות סמליות. סוזנה, בת 14, מרחיבה על כך בכתיבה שופעת.
במכתביו של מקס, שנפרסים על פני יותר משלוש שנים, מוזכר חג הפורים פעם אחת בלבד, תוך הנגדה בין חוויית הפורים הדלה בתמאר מול זו העשירה שמתאר וילי להוריו. אצל זבאלד מהווה חג הפורים מוקד לפעילות אישית וקהילתית המשלבת חוויה דתית וחברתית. קריאת המגילה בערב ובבוקר ממלאת אותו גאווה ותחושת ערך, כיוון שמאז הגעתו לנירנברג לא קרא את המגילה בציבור. הוא מתכונן לקריאת המגילה, ונערך לצורך לסיים אותה עד התחלת עוצר היהודים הלילי, בשמונה בערב. החוויה של קריאת המגילה ומרכזיותו של זבאלד בפעילות הדתית־חברתית של הקהילה העניקה גאווה למשפחה. סוזנה מעדכנת את אחיה: "אבא הצליח בגדול. כולם נדהמו מהיכולת שלו לעשות כך טוב אחרי תרדמת חורף כה ארוכה".
אמונה פשוטה ותמה
מקס וזבאלד היו אנשים מאמינים מאוד שתלו את יהבם באלוהים, ונתנו לכך ביטוי במכתביהם רוויי השפה הדתית. אמונה זו מתחדדת נוכח ההכרה במגבלות השפעת היהודים עצמם על גורלם. כאשר מקס מעדכן על הגירתו הצפויה של הרברט, הבן שנותר בגרמניה, ועל הבדידות שהוא ורעייתו יחוו בעקבותיה, הוא מוסיף: "את מה שיקרה אז, עלינו להשאיר לעליון" (כלומר, לאל). בעת שזבאלד מכתיב לנורברט את נוסח הפנייה לנותן החסות שאמור לערוב להם כלכלית לאחר הגירתם, הוא מדגיש את רכיב האמונה בהנחייתו לבנו לכתוב בגוף ראשון: "בכל שעה אני חושב על משפחתי בגרמניה ומתפלל עבורם שהאל היקר ייתן להם כוח". ביטויי אופטימיות משולבים כמעט תמיד באזכור האל: "עד שכולנו, אם ירצה השם, נבלה שוב ימים טובים יותר יחד".
ביטויי אמונה פשוטה, כמו "אם ירצה השם" ו"בעזרת האל", מופיעים באופן בולט במכתבי הנשים יותר מאשר אצל הגברים. בהקשר זה צריך לומר שקיום המצוות היה הרכיב המרכזי והעיקרי בתודעה היהודית של כותבי המכתבים. ביטויי האמונה שלהם אינם מעידים על עיסוק בסוגיות אמונה או בשאלות משמעות של המשבר שלתוכו נקלעו, אלא מייצגים את יראת השמים הכנה והפשוטה שאפיינה את היהודים הכפריים.
במכתבם האחרון לווילי ולמיינהולד עדכן מקס: "אנחנו עוזבים מחר מוקדם בבוקר". ב־9 במאי 1942 יצאו מקס וקלרה עם יהודים נוספים מהעיירה ברכבת לווימאר, ובלילה שהו שם באולם מכירות הבקר. למחרת נאספו יהודים מ־42 כפרים נוספים באזור והועברו לתחנת הרכבת בוויימאר. היה זה הגירוש הראשון של יהודי תורינגיה, הוא כלל 342 גברים, נשים וילדים, ובמסגרתו פונו יישובים אלה מכל היהודים שחיו בהם. המגורשים הורשו ליטול עימם 50 מרקים גרמניים ומטען שמשקלו עד 50 ק"ג, שהוגבל לבגדים להחלפה, נעליים, מצעים, כלי אוכל ומזון לימים ספורים. צלמים רשמיים תיעדו את הגירוש. למחרת יצאה הרכבת מווימאר כשעליה 513 יהודים, הגיעה כעבור יומיים ללובלין והמשיכה משם לגטו בלזץ'. מקס וקלרה נספו במיידנק.
שלושה בקבוקים מלאים באדמה
לאחר שנתיים של חניכה בכפר הנוער הדתי, הגיע וילי, שעבר להשתמש בשמו העברי זאב, לעמק בית־שאן והיה ממקימי קיבוץ שדה־אליהו. לימים סיפר שבהיותו הצעיר שבחבורה זכה לשיר "מה נשתנה" בליל הסדר של שנת 1941. וילי־זאב התגייס למשטרה הבריטית ("חיל הנוטרים"), ובמלחמת העצמאות עסק בליווי שיירות. הוא חי בקיבוצו עד מותו בגיל תשעים. הרברט ורעייתו הצליחו לצאת מגרמניה סמוך לסגירתה בפני הגירת יהודים והגיעו לניו־יורק ביולי 1941, שם חיו עד פטירתם. מיינהולד המשיך את חייו בשוודיה.
זבאלד, לאורה, סוזנה מילר וקלרה יונגסטר נאספו על ידי הגסטפו, יחד עם יהודים רבים בנירנברג, ב־27 בנובמבר 1941. הם היו חלק ממימושה של הפקודה לגרש 50 אלף יהודים, שנחתמה למחרת האיסור הרשמי על הגירת יהודים. לאחר תהליך מיון שנמשך שתי יממות הם הועברו לריגה בירת לטביה, ונכלאו במחנה הריכוז יונגפרנהוף. גירוש זה היה תחילתו של גל הגירושים השני, והיה גירוש לדוגמה, שתועד על ידי חברת הסרטים מילר־ניקל ואוזכר במחקרים שונים. לאחר שנדבקו בטיפוס הם נרצחו ב־26 במרץ 1942 כחלק מהוצאה המונית להורג של קשישים וחולים בגטו ריגה.
נורברט, שהגיע ללונדון בספטמבר 1939, התגייס לצבא הבריטי ב־1944, ועל פי הצעת הצבא שינה את שמו לנורמן אלברט מילר, כדי ששמו יישמע פחות גרמני. שליטתו בגרמנית הובילה אותו לשירות ביחידות המודיעין.
ב־7 במאי 1945 נכנעה גרמניה לבעלות הברית. במהלך ביקורת שגרתית במחסום על הנהר אלבה, עצר חייל בריטי מכונית ובדק את מסמכי הנוסעים. כיוון שהתקשה בקריאת מסמכים גרמניים הוא קרא לנורמן, שהיה מוצב עימו במחסום, וביקשו לבדוק את המסמכים. נורמן הביט בנוסעי המכונית וזיהה מיד את ארתור זייס־אינקווארט, קצין נאצי בכיר מאוד שהיה מושל אוסטריה עם סיפוחה ומושל הולנד הכבושה מטעם המשטר הנאצי. זייס־אינקווארט היה אחראי לגירושם של אלפים מיהודי הולנד למחנות המוות וכן אלפים מיהודי פולין. נורמן, שגדל בגרמניה, זיהה את הבכיר הנאצי על פי תמונותיו שבעיתונות ועצר אותו מיד. זייס־אינקווארט הורשע בפשעי מלחמה ונתלה באוקטובר 1946.
שנים מאוחר יותר ביקר נורמן עם בנו סטיבן ביער ליד ריגה שבו נרצחו הוריו, סבתו ואחותו. הוא נטל משם שלושה בקבוקים שמילא באדמה מן היער. נורמן, יליד יוני 1924, התכוון לציין בקרוב את יום הולדתו המאה, אך לא זכה לכך. הוא נפטר שלושה חודשים לפני המועד, כשהוא צלול לחלוטין ומוקף בני משפחה, ובהם נכדתו סוזנה. לאחר שהורד ארונו לאדמה כיסו אותו בניו בעפר שנטלו מגיא ההריגה בריגה. נורמן לא יכול היה להביא את הוריו ואחותו לקבר ישראל בחייו, אך הייתה זו דרכו להביאם לקבורה יהודית עימו במותו.
