עולם המכינות הקדם־צבאיות חווה פריחה בעשורים האחרונים, וזוכה לביקוש ופופולריות גבוהה. על כל מקום פנוי ישנם מועמדים רבים, ורשימות ההמתנה מתארכות משנה לשנה. אלא שכל זה נכון כאשר מדובר במכינות הפונות לנוער "צברי"; בנוגע לעולים חדשים, בדגש על יוצאי מדינות חבר העמים, המציאות שונה. כמפקח על הפנימיות מטעם משרד החינוך הבחין שמואל דוקוב כי בעוד צעירים ישראלים צובאים על מסלול המקד"צים, עולים צעירים או ילדיהם כמעט אינם פונים למכינות. גם אצל כאלה שפנו ונקלטו, ניסיונות ההשתלבות לא תמיד צלחו.
על רקע המציאות הזו יזם דוקוב את הקמתה של "הראל", מכינה קדם־צבאית במסגרת חצי־שנתית, המיועדת לעולים ממדינות שונות, בעיקר יוצאי רוסיה והמרחב הסובייטי, לצד חניכים צברים. המכינה על שני סניפיה, בירושלים ובבאר־יעקב, מבקשת להעצים את הזהות הציונית והישראלית של עולים צעירים או בניהם, ולחזק את תחושת השייכות שלהם למדינה, ליהדות ולחברה הישראלית.
שמה של המכינה הקטנה עלה לכותרות בחודשים האחרונים כאשר שניים מבוגריה, סמ"ר בוריס דונבצקי וסמ"ר סימון שלומוב ז"ל, נפלו ברצועת עזה. "סימון ובוריס מסמלים את היפה בעם שלנו – מסירות נפש, ציונות, עלייה לארץ ונתינה ללא גבול", ספד מנהל המכינה, ישי חדד, לשני בוגריו בעת ההלוויה של שלומוב.
חדד מנהל את המכינה מיום היווסדה. בעברו היה מורה בחוות הנוער הציוני בירושלים, ומחנך בתוכנית נתיב במסגרת מסלול גיור, שאת שלביו הראשונים עשו תלמידי י"ב לקראת גיוסם. בעקבות הצלחתה של התוכנית הוצע לחדד לפתוח מכינה קדם־צבאית לדוברי רוסית, שתחזק את מטענם הערכי והזהותי לפני השירות, ותשלב גם מסלול גיור.
חדד: "בוריס וסימון נתנו את הנשמה שלהם למדינה כי הם הרגישו יהודים, הרגישו חלק. לפחות 18 עולים נהרגו במלחמה הזו, והכול נסוב סביב השאלה אם הוא היה יהודי או לא"
"בשנה הראשונה היו לנו 14 חניכים", מספר חדד. "היה מאוד לא פשוט להביא אותם, ועד היום, עשור אחרי, מאוד לא פשוט לגייס אותם. בזמן שמכינות אחרות מתמלאות מעצמן, אני יוצא למסע חיזור כדי לאסוף תלמידים יוצאי חבר העמים, מצפון ועד דרום. הרעיון של מכינה קדם־צבאית זר להם. הם לא מבינים למה צריך את זה ומה יצא להם מזה. אם אין דיפלומה ואין תואר, אז למה להשקיע?"
עם הרבה מאמץ ובסיוע משרדי החינוך, הביטחון והקליטה, הסוכנות היהודית ועיריית ירושלים, המכינה יצאה לדרך, וכיום כל מחזור מונה בין 40 ל־50 תלמידים. שמה של המכינה, הראל, ניתן לה בעקבות חטיבת הראל. "היה לי בראש את דדו, שבעצמו היה קצת מין נוער של נעל"ה", אומר חדד, ומזכיר כי הרמטכ"ל התשיעי היה יליד בוסניה שעלה לבדו ארצה, ובין השאר שימש כמג"ד בחטיבת הראל.
נותנים כבוד לנובי גוד
חדד, נשוי ואב לחמישה, הוא חבר בקהילת "בית ישראל" בשכונת גילה בירושלים. כילד גדל במרכז שפירא, וגן הילדים שלו היה צמוד לביתו של הרב חיים דרוקמן. הוא זוכר מילדות את אמירתו של הרב דרוקמן בנוגע ליהודי ברית המועצות: "הם האחים שלנו. כל מי שרוצה לעלות, צריך לעזור לו". אשתו אילנה עלתה ארצה מברית המועצות בגיל ארבע, ובבגרותה שירתה כמורה חיילת בצבא, שם הכירו השניים. היא חזרה בתשובה, וכיום היא ר"מית ויועצת הלכה במדרשת נשמת.
"בעשור האחרון הגיעו ארצה בערך 250 אלף עולים", אומר חדד, "יותר מחמישים אחוז מהם דוברי רוסית. אם בעבר העלייה הייתה ממניעים ציוניים ומקושי כלכלי, היום הצטרפה לנסיבות גם המלחמה באוקראינה. הדבר המרכזי שחסר בעליות של השנים האחרונות הוא תחושת השייכות והקהילה. הרבה מהעולים הצעירים עלו ארצה בלי משפחה, והם צריכים את החיבור הקהילתי. במכינה מכירים בתרבות ובצרכים הייחודיים של העולים, ונותנים את המענה הזה. הבוגרים הפכו לקהילה, ואנחנו מהווים בשבילם בית שפתוח תמיד".
במכינת הראל מתמודדים עם סוגיות של זהות ותרבות המעסיקות את החניכים באמצעות הכרה בשורשיהם ומתן מקום לאירועים חשובים מבחינתם. היחס ל"נובי גוד", החג המציין את תחילת השנה האזרחית במדינות בריה"מ לשעבר, הוא דוגמה טובה לעניין הזה.
"בהתחלה לא הבנתי מה זה החג הזה", מודה חדד, "חשבתי שזה סילבסטר. עד שהבנתי שברוסיה הקומוניסטית שברו את המוסד המשפחתי כמעט לחלוטין, וה'נובי גוד' היה החג היחיד שאושר למשפחה. הסממנים של החג מאוד מזכירים את סנטה קלאוס, ולכן ליהודי דתי מאוד קשה להכיל את זה, אבל עם הזמן הבנתי שמבחינת החניכים החג הזה מזכיר מאוד את הבית. אז אמרתי לעצמי, 'במקום להתנגד לדבר הזה, נרתום את עצמנו אליו'. הפכנו את הימים שלפני החג ל'שבוע יהדות רוסיה'. מדי שנה בשבוע הזה המכינה עוסקת בזהות יהודית, ומדמה את יציאת יהודי ברית המועצות ליציאת מצרים של דורנו. גם את האוכל המסורתי חיברנו לאירוע. במקום להגיד 'לא בבית ספרנו', הרחבנו את העיסוק בזהות הרוסית שלהם, ובתקווה גם את הזהות הישראלית כאן בארץ. צריך לדעת להכיל את הדברים האלה, כי מתוך השורש שלך אתה מתחבר גם לדברים אחרים".
ההבדלים התרבותיים שחדד מדבר עליהם באים לידי ביטוי לא רק בחגים, אלא גם בניואנסים יומיומיים שקשורים למנטליות וחינוך שונים. "קרה שיצאנו לטייל ובאמצע הדרך היה שלט 'אין כניסה'", הוא מספר. "ישראלי ממוצע היה עוקף את זה, אבל חניכים שגדלו עם חינוך רוסי רואים את השלט והם ממושמעים – אם כתוב שאסור אז אסור. או כשהלכנו למוזיאון באמצע טיול והיו חניכים שהזדעזעו, איך אפשר להיכנס למוזיאון בבגדים מלוכלכים מהטיול, למוזיאון באים בצורה מכובדת. הם גדלו על הערכה גדולה לתרבות, ולכן הלימודים במכינה כוללים, לצד ציונות ויהדות, גם אמנות ומוזיקה. זה עניין עמוק שכדאי ללמוד מהם".
לפערים התרבותיים מצטרף הרכיב הזהותי וההלכתי: "הרוב המוחלט של העולים היום הם יהודים לא על פי ההלכה, כלומר רק האב יהודי. לצערי אני רואה עד כמה הערך של העלייה נשחק, הרבה בגלל הדיבור סביב שאלת יהודי או לא יהודי. זה אחד הדברים הכי כואבים. הרי הם היו יכולים להגר לצרפת או לגרמניה ולקבל תנאים טובים יותר, אבל הם בחרו לבוא לישראל. בעיניי הם חלק בלתי נפרד משיבת ציון. במקום לראות בזה ערך ונס, יש מי שרק חשוב לו לדעת אם העולים יהודים על פי ההלכה או לא. לפחות 18 עולים חדשים נהרגו במלחמה הזאת. הם הקריבו את חייהם, והכול נסוב סביב השאלה האם הוא היה יהודי או לא יהודי, במקום להשקיע את האנרגיה בקירוב".
לצד תכני הלימוד במכינה הכוללים עיסוק ביהדות, ציונות, היסטוריה ותרבות, היא מקיימת מסלול גיור שמתחיל בתקופת המכינה, כחלק מן התוכנית שלה, ונמשך במסגרת השירות הצבאי. "שמתי לב", מציין חדד בהקשר הזה, "שדווקא מי ששואף הכי גבוה ורחוק וחולם על שירות קרבי וקצונה, הכי קשה לו להשלים את ההליך כי הוא צריך לסגור שבתות ויש לו יותר מחויבויות. לכן המחשבה הייתה להתחיל את תהליך הגיור במכינה, ולעשות את המסלול עם חבורה.
טסי גרינברג, חברתו של סימון שלומוב: "ביומנים הוא כתב בצמצום, אבל ראו את ההתלהבות שלו, שהוא שמח במה שהוא עושה. הוא כתב הרבה פעמים 'נפלה בחלקי הזכות'"
"צריך להגיד שזה לא מסלול קל", הוא מבקש להדגיש. "הרבה פעמים חושבים שמסלול הגיור של נתיב הוא 'קליל', זה ממש לא נכון. הוא רציני מאוד. יש שם אתגר וקושי, ולכן צריך לעזור להם להגיע לשם עוד לפני הצבא. זה מה שאנחנו מנסים לעשות במכינה ובתוכניות שאנחנו מפעילים בכפרי הנוער. ממה שלמדתי העניין היהודי מעסיק את הצעירים מאוד, גם אם הם אומרים לך שלא".
עם פרוץ המלחמה באוקראינה הוציאה מכינת הראל משלחת של אנשי צוות ובוגרים לסיוע בקישינב בירת מולדובה, שקלטה אליה רבים מן הפליטים. "חזרנו ארצה יחד עם קבוצה גדולה של עולים", מספר חדד. "בשדה התעופה היו חברי תנועות נוער ששרו לעולים החדשים 'ושבו בנים'. הייתה אווירה חגיגית ומרגשת, כמו בשנות התשעים. נציג של משרד הקליטה נכח שם וקיצר לעולים את התור, ואנשים שחזרו מחופשות בדובאי התלוננו למה מקצרים להם את התור. אמרו להם 'אלה עולים חדשים', אבל לא על כולם זה עושה רושם. העלייה כבר לא נתפסת כערך בעל חשיבות.
"בסוף הרי כולם יעברו את התהליך ויהפכו לישראלים, השאלה היא מה המשקע ואיזה זיכרון יישאר לשנים הבאות, איך קיבלו אותי והאם האירו לי פנים. ההורים שלי עלו מתוניס. במבחן הזמן, בסוף כולם מרגישים בבית. ועדיין חשוב לוודא שלא יהיו משקעים. גם אם כל העליות ההיסטוריות הצליחו, היו שם הרבה פצעים בדרך. צריך להקל כמה שאפשר".
חלק מסיפור שיבת ציון
בוריס דונבצקי היה חייל בודד ששירת כלוחם בגדוד 46 של השריון. הוא עלה מרוסיה לפני חמש שנים, למד בכפר הנוער אלוני־יצחק, והיה לו חלום: לשרת בחיל השריון, בדומה לסבו השריונר שלחם בצבא האדום במלחמת העולם השנייה. לקראת חג החנוכה הוא הספיק לצלם סרטון "חג שמח" אופטימי ולשגר לחבריו. זמן לא רב לאחר מכן, בה' בטבת (17 בדצמבר), הוא נפל בקרבות בעזה.
בוריס עלה לבדו ארצה במסגרת תוכנית נעל"ה (נוער עולה לפני הורים). הוא אומץ כאן על ידי דודו ודודתו, אליק ויוליה בסקין, תושבי אריאל שעלו ארצה לפני שלושים שנה. אליק עצמו עבר מסלול דומה כשעלה ארצה לבדו בגיל 18. בוריס מיעט לדבר, אבל אליק מספר כי הוא מצא את מקומו במכינה. "היו כמה פעמים שנסעתי אליו להביא לו דברים, וראיתי עד כמה הוא מצא מקום. הוא הרגיש שזה בית לא במובן של דירה אלא במובן של מקום. הוא השתלב שם מצוין. זאת סביבה שבה החניכים למדו להרגיש שייכות וקשר. ברוסיה היו ארגונים ציוניים שהכירו לנו את ישראל ואת הציונות, ונתנו את ההרגשה כאילו יש משהו מושך שכדאי להכיר, לבוא ולבדוק. בוריס היה מאוד בעניין. הוא עקף אותי בסיבוב. לי לקח שלושים שנה מה שהוא עשה בחמש שנים".
אליק מספר כי כשהוא עצמו עלה ארצה, אי־אז בשנות התשעים, הוא חש כי הגיע למקום שהכול בו כבר עשוי וגמור. "הייתה לי תחושה שבאנו מאוחר מדי. בנו כבר הכול, פיתחו הכול ותכננו הכול. באיזשהו שלב, במיוחד עכשיו אחרי שבעה באוקטובר, אנחנו מבינים שיש עוד לא מעט לעשות. אני כבר סיימתי עם המילואים שלי, אבל בוריס הלך לעשות את מה שאני לא עשיתי אז".
סימון שלומוב, לוחם גדוד 202 בחטיבת הצנחנים, היה עמוק בלחימה כאשר הגיעה אליו הבשורה המרה על נפילת חברו הטוב בוריס. הוא הצטער שלא היה בידו להגיע להלוויה. בנעוריו עלה לבדו מקזחסטן, בן יחיד לאימו, ונקלט בכפר הנוער מאיר שפיה. לפני גיוסו חסך כסף מעבודות שונות ושלח לאימו בקזחסטן. חודשיים לאחר נפילת חברו נפל גם הוא בקרבות.
"סימון היה מאוד מיוחד", מספרת טסי גרינברג, חברתו מהמכינה. "תמיד מלא שמחת חיים, העיניים תמיד מחייכות, אף פעם לא היו לו אמירות כמו 'אין לי כוח'. תמיד היה בתנועה, רצה לחוות ולחקור דברים חדשים, והביא המון אנרגיה חיובית לחבורה שלנו. אדם מאוד אופטימי וגם מאוד חושב. עסק בשאלות הנכונות ובחיפוש תשובות. כל התהליך הזה היה מאוד נוכח כשהוא רצה להתגייס, במהלך הגיבושים ועד שהתגייס לסיירת צנחנים. היה לו המון ווסאח, והוא הרגיש מאוד שייך ובדרך הנכונה.
אליק, דודו של בוריס דונבצקי: "הוא הרגיש שהמכינה היא בית והשתלב שם מצוין. הוא עקף אותי בסיבוב. לי לקח שלושים שנה מה שהוא עשה בחמש שנים"
"הגיוס לא היה לו קל. מעבר לקושי הפיזי, שמשותף לכל החיילים, יש את הקושי של חייל בודד: לחזור הביתה בלי אימא שתחכה בבית, תכבס את המדים, תכין אוכל ותציע מיטה. לא פעם ולא פעמיים הוא שאל את עצמו במהלך השירות אם מה שהוא עושה שווה את הקושי, אבל הוא תמיד נאחז בזה שיש לו 'למה' וממילא יש לו את ה'איך', ואיכשהו הוא התגבר על כל הקשיים. הוא אף פעם לא התלונן, וראה את הדברים מהצד הטוב שלהם".
לאחר נפילתו קראה גרינברג ביומנים שכתב בתקופת המלחמה. "כמו שבשפה היומיומית שלו הוא לא פירט יותר מדי, גם ביומנים הוא כתב מאוד בצמצום, אבל ראו את ההתלהבות שלו, שהוא שמח במה שהוא עושה. הוא כתב הרבה פעמים 'נפלה בחלקי הזכות'. למשל על הפעם הראשונה שהוא זרק רימון, או על הפעם הראשונה שהוא נכנס לעזה. זה הפך למוטיב כזה, 'נפלה בחלקי הזכות'".
גרינברג עצמה עלתה ב־2018 ממולדובה במסגרת נעל"ה, ולמדה בתיכון בהרצליה. "הנציגים של המכינה באו אלינו לתיכון וסיפרו על הטיולים ועל תחושת השייכות והחיבור ליהדות ולמסורת. העיניים שלהם כל כך נצצו, והחלטתי שאני רוצה ללמוד מהאנשים האלה ולהיות חברה שלהם. מהר מאוד המכינה הפכה להיות הבית והמשפחה שלי. זכיתי במכינה לתחושת שייכות ומשפחתיות, למדתי על הרבה ערכים וקיבלתי כלים לחיים. כמישהי שעוד רגע משתחררת מהצבא יש לי בכל צעד את הקהילה של הבוגרים והסגל איתי, וזה משמעותי לי להמשך. יש לי שם כתובת קבועה וקשרים מיוחדים שאין בשום מקום אחר".
"שני חבר'ה שנופלים מתוך שנתון של ארבעים זה המון", אומר ישי חדד, ראש המכינה. "אלה לא מחזורים גדולים של מאה פלוס. זה 'עמך עמי ואלוהייך אלוהיי', אחרת הם לא היו פה. היו להם הרבה מקומות אחרים ללכת אליהם, ואסור לשכוח את זה. הייתי רוצה שביום שאחרי המלחמה יסתכלו על החבר'ה האלה אחרת.
"אנשים כמו בוריס וסימון נתנו את הנשמה שלהם למדינה כי הם הרגישו יהודים, הם הרגישו חלק. התהליך שלהם הוא חלק מהסיפור הגדול של שיבת ציון. קצת שכחנו את הקדוש ברוך הוא בכל הסיפור הזה, אבל הוא מכוון פה הכול. הרבה מהם מגיעים מאזורים חסידיים ומחפשים את החיבור היהודי. צריך להשקיע שם, וזה לא כזה מסובך".
