אם ובתה, שתיהן אמהות שכולות, ואיילת שקד, בשיחה של אמון בעם ישראל

השמיים מתקדרים לאיטם בדרך מתל־אביב ליסוד־המעלה. ככל שעולים צפונה האפור תופס את מקומו של התכלת, וטפטוף קל מתחיל. ולמרות האפרוריות, צבעים חיים מלווים את המסע: חוטמיות זיפניות מזדקפות לאורך הכבישים, מנקדות בוורוד עמוק וחי את צידי הדרך. כשנכנסים בשערי יסוד־המעלה, הירוק מסתער מכל עבר, כאילו מצהיר: כאן חיים. גם כשיישובים סמוכים מפונים, גם כשתותחי הפגזים יורים, הטבע החי בשלו, חזק מהכול.

אני מתלווה אל איילת שקד, שרת המשפטים והפנים לשעבר, בדרך למפגש עם שרה וַספִּי ועם בתה, ורד וספי־צברי. האם והבת שתיהן אימהות שכולות לחללי צה"ל, שתיהן מכירות גם את יגון ההתאלמנות. שרה איבדה את בעלה יואב במלחמת יום הכיפורים, ואת בנה ארנון במלחמת לבנון הראשונה. אחיינה, בן דודה ובנו של יעקב, בעלה השני, נהרגו אף הם בעת שירותם הצבאי. לפני קצת פחות מחצי שנה השכול הכה שוב בעוצמה, כשהנכד ארנון בנבניסטי, בנה של ורד, נפל בעזה. אביו, בעלה הראשון של ורד, מת לפני כמה שנים מסיבוך רפואי.

מושבה קסומה וציורית יסוד־המעלה. אחרי נסיעה בשבילים מתפתלים אנחנו מגיעות אל ביתה של שרה, בת 84, מוותיקות המקום. היא נינתו של חכם שלמה מזרחי, מהחקלאים הראשונים בעמק החולה, בת לחקלאים שהמשיכו את המורשת. לאחר שנישאה ליואב וספי עברו להתגורר בקיבוץ נחל־עוז, שם היא שימשה כאחות. בתקופת מלחמת ההתשה חזרה המשפחה הצעירה ליסוד־המעלה.

איילת שקד: "היו צריכים לפנות רק את היישובים סמוכי הגדר. זו טעות אסטרטגית. הפינוי נתן אומץ לחיזבאללה להפגיז את הבתים. קריית־שמונה ידעה תקופות קשות, אף אחד לא העלה על הדעת לפנות עיר לשנה"

בכניסה לבית מתנופף דגל של חטיבת גבעתי. הסגול בולט על רקע הפרחים הצהובים בתיאום מרהיב של צבעים משלימים. בשיחה עם שרה וּורד אנו פוגשות, לצד היגון, גם את החיים במלוא עוזם. גם הם משלימים אלה את אלה. לצד הכאב האינסופי רוחשת אמונה גדולה בחיים, בצדקת הדרך ובטוב שעוד קיים.

השיחה האחרונה

עוד לפני שאנחנו מתיישבות לשיחה, נמצאים המכנים המשותפים: אופיר, בן זוגה של איילת שקד, הוא בן עמק החולה, מקיבוץ גונן הסמוך. איילת היא צאצאית למייסדי זכרון־יעקב, דור שישי בארץ, ושרה צאצאית למקימי יסוד־המעלה, דור שביעי בארץ. ארנון הבן היה פעיל בתנועת הנוער "מכבי צעיר", וסבא־רבא של איילת ייסד בזמנו את התנועה והקים את הסניף הראשון בזכרון־יעקב. ככה זה יהודים, המעגלים משיקים גם דורות אחורה ויוצרים רשת של קשרים.

אנחנו יושבות בחצר הציורית של שרה. קול עדין של פכפוך מים מהבריכה הקטנה מלווה את השיחה. הטבע סביבנו שוקק חיים. בתוך הבית פינת זיכרון עם תמונות של יואב וארנון, ועל הקיר ציור פרי מכחולה של ורד, ששמו "האלמנה". ורד חזרה בתשובה בגיל 18 והתקרבה לעולמות החסידות וחב"ד. שרה אינה מגדירה עצמה אדם דתי. ההרמוניה, הכבוד והקִרבה נוכחים מאוד למרות פערי האמונות. בכלל, המושג אמונה חוזר על עצמו במפגש. בבית שישבו בו שבעה שוב ושוב, כנראה אי אפשר לעבור את המסע הזה בלי אמונה. כלשהי.

"בדרך לכאן אמרתי לפנינה שלדעתי למשפחות דתיות קל יותר להתמודד עם שכול", משתפת איילת שקד. "לצערי ביקרתי עשרות רבות של משפחות שכולות מאז השביעי לאוקטובר. כל אחת מתמודדת באופן אחר עם האובדן, אבל אמונה זה דבר שמקל".

"כשיואב נפל במלחמת יום הכיפורים, האח התאום שלי היה קצין העיר, והוא זה שבא לבשר את הבשורה", מספרת שרה. "סבתא שלי ישבה במרפסת ושמעתי אותה אומרת: 'אלוהים, למה לקחת את הבעל של הנכדה שלי? היית לוקח אותי, אני ראיתי כבר הכול'. ואז היא סיימה ואמרה: 'אלוהים נתן, אלוהים לקח, יהי שם אלוהים מבורך'. אמונה זה דבר מחזק".

ורד נתלית באמונה לא רק כעוגן אלא גם כמצפן עתידי: "בלי אמונה, איך מאמינים בהישארות הנפש? הבן נהיה עפר וזהו? לא. אני אומרת לעצמי שהבן שלי הלך למקום גבוה יותר. אני לא אוהבת את המינוח נפל. למה להגיד נופלים? הבן שלי, וחיילים שנהרגו, מסרו את נפשם, לא נפלו. אני מעדיפה את התפיסה הזו. אני מתכננת לעצמי את הלימוד, את ההתבוננות, שאוכל לפגוש אותו בעתיד בממדים אחרים. אבל אם אין לי אמונה והכול נמצא רק בחומר, אז הכול נגמר".

אני מספרת לוורד שכאשר איבדתי את חברתי הטובה, דפנה מאיר הי"ד, התקשיתי להתנחם במחשבה שהנשמה נשארת. יחד עם האמונה הפציע גם כעס.

"גם משה רבנו כעס", היא משיבה. "הוא הולך לפרעה, ולא רק שפרעה לא מוציא את עם ישראל לחופשי אלא עוד מכביד את העבודה. משה צועק לקב"ה 'למה הרעותָ לעם הזה?'. איך יכול להיות שמשה, התגלמות האמונה, חושב שה' מרֵע? זאת בדיוק הנקודה של נשיאת ההפכים. מצד השכל מותר לשאול 'למה הרעות', ויחד עם זה להאמין שאין רע יורד מלמעלה. אנחנו לא צריכים להיות רחמנים על בורא עולם. אפשר לשאול אותו מה קורה פה, וגם לדעת שהוא גבוה כל כך מתפיסתנו וידיעתנו".

ארנון בנבניסטי, בנה של ורד, נפל בעזה בז' בכסלו, 20 בנובמבר. בחור מוכשר, אקטיבי ומלא חיים. בגיל צעיר הקים חברה עסקית יחד עם אחותו חיה מושקא, ובהמשך מצא את מקומו בעבודה עם סוסים והיה מדריך רכיבה בחווה ליד צפת. בתפקידו הצבאי היה סמ"פ בסיירת גבעתי.

לפני כמה חודשים, ביום הולדתה ה־84 של שרה, שלח ארנון לסבתו ברכה בוואטסאפ מתוככי עזה. זו הייתה ההודעה האחרונה שלו. כמה ימים לפני כן הוא הרים אליה טלפון ואמר 'זו הפעם האחרונה שאני מתקשר', מתכוון לכך שהוא נכנס ללחימה ולא יהיה זמין לשוחח. בדיעבד זו אכן הייתה הפעם האחרונה בהחלט. "הוא אמר לי 'סבתא, אני יודע עבור מה אני נלחם. אין לנו מלחמה צודקת מזו'. הוא היה חדור מטרה וידע מה המשמעות של מה שהוא עושה", אומרת שרה. ורד מספרת שארנון לא המתין לצו 8, ובבוקר שמחת תורה עלה על מדים ונסע דרומה.

לחתום או לא לחתום

אצל משפחות שהשכול הכה בהן, שאלת הגיוס של בני המשפחה האחרים הופכת לסוגיה מורכבת של התנגשות רצונות. כידוע, צה"ל מתנה את שירותם הקרבי של בני משפחות שכולות בהסכמה חתומה של הוריהם. שרה, שאיבדה כאמור את בעלה במלחמת יום הכיפורים, פגשה בדילמה הזו כשבנה ארנון היה לקראת גיוס.

"ארנון רצה שאני אחתום לו, אבל לא העז לדבר איתי על זה", היא מספרת. "בכיתה י"ב הוא התחיל לרדת בלימודים, ובימי שישי, כשלא היו לימודים וחבריו נסעו לים, הוא הלך לעבוד במשק מתוך תחושת אחריות שהוא 'הגבר במשפחה', אחרי מותו של אביו. פניתי ליועץ החינוכי ושאלתי אם קרה משהו בבית הספר שבגללו ארנון יורד ככה, אז הוא אמר: 'ארנון רוצה ללכת ליחידה קרבית והוא לא יודע מה זה יעשה לך, כי הוא צריך את החתימה שלך'. חתמתי ואמרתי לעצמי 'יש אלוהים בשמיים, פעם שנייה זה לא יקרה'. וזה קרה.

"היה לי חבר שכעס עלי, 'למה חתמת'. אמרתי לו 'גם לך יש בן יחיד. אם הוא יבקש ממך לחתום, לא תחתום לו? אתה יכול להבטיח שעל הכביש לא יקרה לו משהו?' אי אפשר לסגור את הילד בבועת זכוכית. יש לילד רצון, ואני לא יכולה להגיד לו שבגלל משהו שקרה, הרצונות שלך סגורים ואין לך אפשרויות. אני חושבת שלא צריך להעמיד את ההורה במצב הזה של לחתום או לא. הורים שלא ירצו, שישוחחו עם הילדים. צריך להשאיר את זה פתוח".

בנה הצעיר של ורד, יוסף, היה בגואטמלה עם פרוץ המלחמה; הוא מנהל שם מסעדות מקומיות. "הוא לא הצליח להגיע לשדה התעופה", מספרת ורד. "הם שכרו הליקופטר שלקח אותם למקסיקו, משם לפריז, משם למדריד, משם לאתונה ומשם לישראל. הוא אפילו לא הגיע הביתה, ישר נסע להתגייס. הוא הגיע הביתה רק לשבעה של ארנון. כשהוא סיים את השבעה אמרו לו שהוא לא יכול לחזור לעזה. עכשיו הוא מאתגר אותנו, הוא רצה ללכת לקצונה וצריך לחתום על זה. הוא כבר לא ילד. את יכולה לבקש, לדבר, אבל צריך לכבד אותו. את רוצה להישאר ביחסים טובים עם הבן שלך. יש לו רצונות משל עצמו. הוא כעס שעירבתי את כל העולם".

"בגלל זה חשובה ההוראה שראש אכ"א נתן, שאחים לא יכולים להיכנס", מגיבה איילת שקד. "בסוף צריך להסתכל על המשפחה. לפעמים בניחומי אבלים, כשקלטתי שאחד האחים גם משרת בעזה, הייתי לוקחת אותו הצידה, מדברת איתו ומסבירה לו שהוא לא יכול להיכנס שוב, גם אם הוא רוצה וחושב שזה חשוב. שהמשפחה תרמה מספיק והוא צריך לחשוב על ההורים. זה קרה לי כמה פעמים".

ורד: "כל הרצון הזה להתגייסות בעם הוא מדהים. כל כך הרבה אנשים חזרו ארצה כדי להתגייס. מה שקורה פה מצד אחד נורא, ומצד שני מנחם. ואני רוצה להגיד משהו על עולם התקשורת: יש לו רמקול מאוד גדול והוא יכול לחולל שינוי עצום. אני רוצה להגיד למי שנמצא בתחום – דברו כמה שאתם רוצים, אבל קחו שלוש שעות ביום שאתם נותנים גם מקום להתגייסות, לאחדות ולמסירות הנפש שיש כאן. אנשים רואים ופוגשים את זה במציאות, אבל בתקשורת שומעים דברים אחרים ומפנימים את זה. בתקשורת תמיד שומעים את הקיצון, מדגישים את הצד השלילי".

"זאת הבעיה, שתמיד משמיעים קולות קיצוניים", מסכימה שקד. "פוליטיקאי שרוצה להיכנס לתקשורת אומר דברים קיצוניים. ציוץ קיצוני יקבל תהודה. אמירה מפייסת, מאחדת – לא נכנסת".

ורד וספי־צברי: "הייתי באירוע של גבעתי והתבאסתי שהדגישו את ממד הנופלים יותר מהניצחון והגבורה. רציתי להגיד 'היי, תעודדו את החיילים'"

העיסוק בשאלה מה בוחרת התקשורת להדגיש מזכיר לשרה סיפור. "יהורם גאון סיפר שפעם הוא הלך להופיע לפני חיילים בסיני, ופתאום הוא שם לב שהחיילים מתחילים לצאת מהמופע. הוא לא הבין מה קרה. התברר שהרב גורן הגיע באותו זמן עם שקים של ספרי תהילים, וכל החיילים רצו לקחת לעצמם תהילים. זה מה שקורה היום. ספרי התהילים והציציות אזלו מהחנויות. יש גרעין חזק של אמונה בקרב החיילים, וזה חוזר עכשיו, עם התגייסות המונית ואמונה בצדקת הדרך. אבל בתקשורת מביאים את הצד השלילי, לא מדברים על הכוחות והאמונה. אני אומרת: תדגישו את החיובי, תנו מקום לטוב".

איילת שקד: "רואים הרבה עוצמות בעם, כולם רוצים ללחום. המלחמה חשפה יכולות מדהימות של עם ישראל: ערבות הדדית, נתינה, אומץ וגבורה. מצד שני, בגלל הקרע והמחלוקת, יש אנשים שלא רוצים לחיות פה. יש לי חברים שאומרים לי 'קשה לנו לראות פה עתיד לילדים שלנו'. יש שבר גדול. מצד שני, יש לי חברים שגרים בחו"ל ועכשיו הם חוזרים לארץ, דווקא עכשיו. הם מבינים שאין לנו מה לחפש בחו"ל בגלל האנטישמיות. אני חושבת שזו הזדמנות עבור העם שלנו לחזק פה את היסודות ולקלוט עלייה. אבל דרושה מנהיגות אחרת, מאחדת ומכילה".

"יש לי כעס על הקרע", אומרת שרה בכאב, "ויש לי כעס על אותם אנשים שהיו בקודקודים של הצבא והממשלה והתקשורת, שמלבים את הסחף של הקרע. בימים הראשונים של המלחמה הייתה לי הרגשה שהנה זה נפסק והנה אחדות, אבל זאת הייתה אשליה. החיילים שנלחמים אחד לצד השני, חשבתי שכשהם יצאו מהמלחמה הם לא ייתנו לזה להמשיך לקרות. אבל זה קורה".

"תמיד היו מחלוקות בעם", אומרת ורד, "מאז שאני ילדה. זה לא חדש. זה משהו בשיטה שלא עובד. מפלגה לשון פילוג, והמפלגות יוצרות פלגנות. מה שחסר לנו פה זה רוחניות, מה שמעל האני הפרטי".

שקד: "הייתי בשבעה של יוסי הרשקוביץ, והדס אשתו שאלה אותי: מה יהיה עם הקרע בעם, מתי זה ייפסק? אמרתי: זה לא ייפסק. בתוך תוכי ידעתי שזה יחזור".

שרה: "שלום בית זה דבר שקשה לבנות אותו אחרי שהוא נשבר. יש מי שמחרב אותנו, מקרוב ומרחוק. אמרתי באחד המפגשים של פורום הגבורה: איבדתי בעל, איבדתי בן, איבדתי נכד, אני כבר לא יודעת מה לחשוב לגבי נינים. האמנתי שיש אלוהים והבן לא ילך, והנה גם הבן וגם הנכד. אבל, ויש פה אבל, אין לנו ארץ אחרת ואני רוצה לקוות שאנשים יתפכחו. נכדי ארנון יצא להילחם מתוך האמונה הזו, שזה הבית".

שקד: "אין ספק שהם ספגו את הערכים האלה ממך ומהסביבה. בסוף הבנים, הבנות והנכדים הם תבנית נוף מולדתם וביתם".

"אלה כוחות של ארנון"

שרה מציתה סיגריה דקה. שובלי עשן צרים מסתלסלים באוויר ומתפוגגים. הציפורים לא פוסקות מלצייץ.

"עכשיו חמישים שנה ממלחמת יום כיפור וכמעט ארבעים שנה מאז שבני ארנון נפל", אומרת שרה, קולה רועד. "אף פעם, מעולם, לא שאלתי את עצמי האם זה היה קורבן לשווא. מעולם לא. כשהתחיל כל הקרע והשסע שלפני השביעי באוקטובר, פגשתי חברה ואמרתי לה שקשה לי עם הקרע והשסע שנוצר, האם בשביל זה יואב הלך? בשביל זה ארנון הלך? זאת הייתה הפעם הראשונה מזה חמישים שנה ששאלתי את השאלה הזאת. כשאני פותחת את הטלוויזיה ורואה את חלוץ אומר שבשבילו ניצחון זה שביבי לא יהיה בשלטון, איך אפשר להבין את זה? לחיילים שנלחמים לא אכפת מי דתי ומי חילוני. הם נלחמים יחד, יש להם מטרה, הם מרגישים אחים".

ורד: "זאת הגדולה של החיילים. אלה שמאמינים בקב"ה, ואלה שלא – מאמינים בעם ישראל. יש פה אמונה בעם. הם יוצאים מהצבא ומיד רוצים לחזור. זה דבר ענק".

שקד: "עם ישראל בבסיסו הוא בריא. רואים את העוצמות של עם ישראל. אני הולכת לבקר משפחות שכולות, ולצערי מאז תחילת המלחמה הלכתי להרבה. לפעמים אחרי השבעה אני מרימה טלפון לדמויות כמו מרים פרץ או חגית ריין, אימהות שכולות שיש בהן עוצמה ואמונה, כדי שהן יחזקו משפחות שכולות אחרות. כשקראתי עליכן רציתי להגיד לכן שגם אתן יכולות לעשות את זה, כי יש בשתיכן עוצמה פנימית שיכולה לתת הרבה כוח למשפחות אחרות. בזמן המלחמה הצבא נתן למרים פרץ נהג ורכב כדי שהיא תיסע ותחזק משפחות שכולות. אני ראיתי כמה הביקורים שלה והשיחות איתה מחזקות. כל אחד מתמודד עם זה בצורה אחרת, ונשים כמוכן יכולות לתת הרבה כוח ולעזור".

ורד: "בחג אמרנו בבית הכנסת 'יזכור', ולא האמנתי שאני אומרת את השם של הבן שלי. זה לא נתפס. עוד רגע יום הזיכרון, ואני חושבת שהשנה היה צריך לחכות עם זה. אנחנו עדיין באמצע מלחמה, אנשים עדיין נהרגים. חכו רגע, לא סיימנו".

"אבל איך אפשר?", מגיבה שקד. "התפיסה היא דווקא להמשיך, לא לתת לאויב לשנות לנו דבר. אסור לוותר השנה על ציון יום הזיכרון והעצמאות, זה יהיה ניצחון לסינוואר. הממשלה טועה גם בזה שעושים את הטקס בלי קהל. יום העצמאות מסמל את העבר, ההווה והעתיד. הדבר הנכון היה לדבוק בממלכתיות".

ורד: "יום הזיכרון הוא לא יום העצמאות. אנחנו ממילא עדיין בתוך האבל והאובדן, אבל דווקא את השמחות שלנו אנחנו חייבים להדגיש ולחגוג. בחודשים האחרונים הלכתי לכל חתונה אפשרית, כי זה ניצחון מבחינתי. הייתי באיזה אירוע של גבעתי והתבאסתי שהדגישו את ממד הזיכרון והנופלים יותר מאשר הניצחון והגבורה. רציתי להגיד 'היי, תעודדו את החיילים, הם רק יצאו עכשיו מהמלחמה'. אנחנו ממילא בכאב עצום, לא צריך את התזכורת הזו. זה יותר מדי. צריך את ההפך, את רוח הניצחון והאמונה".

שקד: "ואולי זה צורך של החיילים. הם איבדו חברים ואולי יש להם צורך להתאבל. חלקם לא הספיקו להגיע לא להלוויה ולא לשבעה".

ורד: "אחד הדברים שראיתי במהלך המלחמה זה שהחיילים מאוד העריכו את הקשר עם העורף. זה היה עבורם כמו חיבוק של בית. החיילים צריכים עכשיו את החיבוק ואת הכוח, לא את החיטוט בכאב. הוא מפיל, והם צריכים לקום כל יום מחדש. אני עוד לא מכניסה את ארנון למקום הזה של הזיכרון. אני מקווה שתהיה לנו גאולה אמיתית ושלמה. אני מאמינה שאנחנו הולכים לזמן שלא היינו בו".

שרה וספי: "אף פעם לא שאלתי את עצמי אם זה היה קורבן לשווא. כשהתחיל כל הקרע אמרתי לחברה שקשה לי, בשביל זה יואב הלך? בשביל זה ארנון הלך?"

"שאבא וארנון יבואו ויגידו 'לא צריך יותר אנדרטאות', יורידו את תמונות הזיכרון ונפתח בשירה…", מחייכת שרה, ובתה ורד אומרת בהומור שאימה כל כך מושפעת ממנה שהיא כבר הפנימה את חזון תחיית המתים.

"היום אני כבר לא מתכננת קדימה, כי אני לא יודעת מה יהיה מחרתיים", מוסיפה שרה. "מספיק שנקום בבוקר והשמש תזרח. לפני שיואב נפל קיבלנו ממנו גלויה. הוא כתב לנו 'התחלתי להאמין שיש אלוהים בשמיים, אוהב אתכם'. לא ידעתי שכשקיבלתי את הגלויה הוא כבר נפל. אז מה שנשאר זה להיאחז בדברים הטובים: יש לי ילדים ויש לי נכדים, ואני מאמינה שבאיזשהו מקום הם כולם נפגשים למעלה, יואב פוגש את הבן ואת הנכד שלו…".

ורד: "אפשר להיות בדיכאון, ואפשר למנף את הכוח ליצור ולעשות. אני מרגישה שהכוחות שיש לי עכשיו הן לא כוחות שלי. אלה כוחות של ארנון".

הנצחה חיה

במהלך השיחה מכשיר הטלפון של שקד מצלצל. על הקו חיים איטקיס, ששכל שני בנים: ברק, ששירת בחיל הים, ועמיחי, שהיה טייס בחיל האוויר. מטוסו התרסק לנגד עיניו של אופיר, בן זוגה של איילת שקד, כשהם טסו במבנה משותף, ארבעה מטוסים יחד. משפחת איטקיס מקיימת מדי שנה אירוע שירה בציבור לזכר הבנים, ומשפחת שקד נוהגת להשתתף בו. שכול כפול, אומרת שקד, הוא דבר קשה מנשוא. "עד המלחמה הזו זה היה נדיר. אחרי שבעה באוקטובר זו נחלתן של הרבה משפחות".

מה אתן עושות בסוגיית ההנצחה?

"לא רציתי הנצחה בצורת חדרי זיכרון, יזמתי צעדות לזכר יואב וארנון", אומרת שרה. "הצעדה הכי קטנה הייתה בין 2,500 ל־3,000 איש. פנו אלי ממכבי צעיר לעשות את הצעדה לזכר ארנון הבן שלי, שהיה מדריך פעיל בתנועה. אמרתי שזה ארנון ויואב ביחד, אני לא מפרידה ביניהם. כל שנה היה מסלול אחר סביב המושבה. החברים היו מגיעים ערב לפני כן, מפזרים מים ופירות לאורך המסלול".

כאמנית וציירת, ורד לקחה את ההנצחה למחוזות הקרובים אליה והחליטה להפוך את הסטודיו שלה בראש פינה לקפה־גלריה. בזמן המלחמה השותפות שהיו לה בסטודיו קצת ונשאו בעול הכספי נעלמו, אבל בעל המקום אמר לה: אני לא נותן לך לעזוב. ורד עיצבה את המקום עם שולחנות מגוונים, הביאה יינות מיקב טורא בשומרון וגבינות משדה אליעזר, וייסדה את "המקום של ארנון". מבחינתה זהו מקום של נחמה, לפני הכול.

"אחת הצעקות הפנימיות שלי בתוך השבעה הייתה שהבן שלי לא יהפוך להיות תמונה כמו אבא שלי, אח שלי ובן דוד שלי. 'המקום של ארנון' זה מבחינתי מקום להתנחם ולזכות בהתבוננות. יש כאן בחירה, האם להמשיך לעלות, לצמוח וליצור. לא רק אני צריכה נחמה, כל העם צריך להתנחם. זה לא עניין עסקי. אני לא עושה את זה כדי להרוויח, ומקווה שזה ישלם את עצמו".

בשטח שמאחורי הגלריה הקימה ורד את "גינת ארנון", וביסוד־המעלה, מקום מגוריה, היא מתעתדת להקים את "גן השלושה" לזכר אביה, אחיה ובנה. עכשיו היא מגייסת לו כספים, והגיעה למחצית מהסכום. שקד מציעה לה עזרה בפרסום ובגיוס, ומבקשת להתעדכן כשהמקום ייפתח כדי שתוכל לפרסם אצלה. אגב, המקום נפתח בימים אלה.

השמש מתחילה לשקוע, והשיחים נצבעים באור מוזהב. שרת המשפטים לשעבר מותחת ביקורת על הפינוי המקיף בצפון. "זה שפינו את כולם זה לא נורמלי", סבורה שקד. "היו צריכים לפנות רק את היישובים סמוכי הגדר. לא את קריית־שמונה, לא את הגושרים. זו עוד טעות אסטרטגית של הממשלה. הפינוי נתן אומץ לחיזבאללה להפגיז את הבתים, כי הם לא מאוישים. מעולם לא נטשו את מטולה ובטח לא את קריית־שמונה, גם בתקופות קשות יותר. הייתי בביקור במטולה, ממש יעד מבוצר. יושב שם ראש המועצה כמעט לבד. השרים לא באים בטענה שהאבטחה לא מאשרת. איפה נשמע דבר כזה? קריית־שמונה ידעה תקופות קשות, אך אחד לא העלה על הדעת לפנות עיר לשנה שלמה בגלל ארגון טרור".

"אני קרועה בתוכי", אומרת שרה על סוגיית החטופים, שמפלגת כעת את העם. "מצד אחד ישנם החטופים, ואני לא חושבת שיש אחד שלא רוצה שהם יחזרו. מצד שני, אם יעצרו עכשיו ויפסיקו את הלחימה, אז מה, נחזור לעוד סבב ועוד סבב? זה ילך ויחמיר".

"בשביל זה החיילים נכנסו", אומרת ורד. "ארנון, מה היה בראש שלו? להחזיר את החטופים. היו צריכים ועדיין צריכים ללכת עד הסוף. הבעיה האמיתית שלנו היא הקרע. ככל שאנחנו קרועים יותר, הם מתחזקים יותר. אני מאמינה שיש כוחות מבחוץ שיש להם אינטרס לתדלק את זה, אבל ככל שנתגבר על הקרע לא יוכלו עלינו. זה הסוד".

"בגלל הקרע בעם איבדנו את ההרתעה", מוסיפה שקד. "הדבר הראשון שמונע תקיפה זו הרתעה. היינו מסוכסכים והם העזו. ההרתעה קרסה גם מול חמאס, גם מול איראן וגם מול חיזבאללה. תפיסת הביטחון של ישראל כוללת שלושה עקרונות חשובים – הרתעה, התרעה והגנה; כדי שמתקפה של האויב תצלח, שלושתם צריכים לקרוס, כפי שקרה בבוקר 7 באוקטובר. להמחשה: ב־14 באפריל, כאשר ישראל הותקפה על ידי איראן, קרסה רק ההרתעה. ההתרעה וההגנה עבדו כמו שצריך, ולכן המתקפה נבלמה".

בשלב הזה פונה שקד אל המארחת שלנו ושואלת: "שרה, איך את רואה את העתיד, עם כל האבדות? את טיפוס אופטימי שדבק בחיים, ואני מרגישה שאת תמיד מנסה לראות את היופי והטוב".

שרה: "בתקופת ההמתנה שלפני ששת הימים היינו בנחל־עוז, הייתי האחות. יואב היה מ"פ, ושלח את הג'יפ להביא אותי ואת ארנון לכרם־שלום, להתכנסות. ושם הוא אמר לי: 'שרה, לכל כדור יש כתובת, ואני לא הכתובת של אף כדור. וארנון שלנו כבר לא יצטרך להילחם'. ואז, כשהוא נפל, הייתי צריכה לבחור לחיות או לשקוע. הייתי עם שלושה ילדים קטנים: ורד, ארנון, ועינב הקטן שעוד לא מלאו לו ארבע. שאלתי את עצמי, מה יואב היה רוצה? שאני אמשיך ואבחר בחיים. הכי קל זה לשקוע. למזלי גם הייתה לי תמיכה מהמשפחה ומהקהילה במושבה. האם זה היה קל? בוודאי שלא. אחרי שיואב נפל היו באים ואומרים לי 'לפחות היו לו ילדים'. נורא כעסתי. מה זה להגיד 'לפחות היו לו ילדים'? אלה ילדים שקמים בלילה ובוכים שהם רוצים את אבא, ואני יכולה רק לבכות איתם ולהגיד להם שגם אני רוצה.

"יואב ידע מה זה להקים משפחה, מה זו זוגיות, הוא היה יכול לבוא הביתה ולראות את הילד עושה את הצעד הראשון. ארנון לא ראה את כל זה. הוא כן הספיק, לפחות, לחיות חיי זוגיות, הייתה לו בת זוג שהוא פגש סביב אהבתם המשותפת לסוסים. ברור לי שאם היו שואלים אותם, את יואב ואת ארנון, איך הם היו רוצים למות, אז זה היה ככה, למען הארץ, ולא בתאונה על הכביש".

לא יכולה לגונן

אני שואלת את שרה ואת ורד מה השכול עושה להורות. "כיתומה", אומרת ורד, "הרגשתי את נשיאת ההפכים ביתר עוצמה, עם האובדן מצד אחד וההשגחה מצד שני. הרגשתי מאוד מושגחת".

שרה: "להיות אלמנה ולהיות אם שכולה זה לא אותו קושי. לאבד בן זה לאבד חלק מתוך הגוף שלך. בהלוויה של הבן שלי ארנון הייתי עם כאבי בטן איומים. את ארנון נכדי אני מרגישה כמו שאני מרגישה בן. הכאב הנוסף הוא שאני לא יכולה לקחת מהם את הכאב שלהם. יש לי את הצורך לגונן, והתחושה היא שאין לי את הכוחות שהיו לי לפני כן. אני שואלת את עצמי למה הבת שלי צריכה לעבור את מה שאני עברתי. היא איבדה אבא ואח, את אחי שהיה עבורם כמו אבא ואת בנו שהיה בן דוד קרוב. אני מרגישה חסרת אונים. הייתי רוצה לקחת ממנה את הכאב".

אתן תומכות אחת בשנייה? יש דיבורי חיזוק הדדיים?

ורד: "לא צריך לדבר. עצם זה שאנחנו ביחד נותן כוח. היא דואגת לי, ואני לה".

פסח, אומרות ורד ושרה, הוא זמן קשה למשפחות שכולות. כמו חגים אחרים, בעצם, ואולי יותר. שרה מספרת שהם נהגו לנסוע בכל שנה, "לברוח יחד", אבל השנה ציינו את הפסח יחד במלון בירושלים. "העצב הולך איתך לכל מקום", אומרת שרה, "והשנה הדבר הכי חשוב היה להיות יחד. התחלתי לשמור על כשרות עבור ורד, ולמדתי לשים לב לכשרויות. כשהילדים חזרו בתשובה אמרו לי 'איזו מסכנה'. אני בכלל לא מסכנה. הרי מה אימא רוצה? שהילדים שלה יהיו מאושרים. יש לי בבית מה שצריך בשביל מטבח כשר, והקפדתי על זה עבורם".

אני שומעת ממך תנועה של הרפיה ושחרור. לתת לילדים לחיות כאמונתם, לכבד את הבחירות שלהם. ברצון להתגייס למרות השכול, ובחזרה בתשובה.

שרה: "מה עדיף לי? להתבצר ולאבד אותם? הצד השני הוא שהילדים שלי איתי ואני מאפשרת להם את החופש שלהם. אבל גם בהם, בילדים, יש משהו. זה לא כפייתי. ורד הייתה בהריון בסן־פרנסיסקו ונסעתי להיות איתה במשך חודש. שבת אחת רציתי לעשן, אבל ורד כבר שמרה שבת, אז אמרתי לה 'תתקדמי, אני אשב פה רגע'. אז היא אמרה 'זו בחירה שלך'. גם היא ידעה להכיל את השוני בצורה מכבדת. בסוף מה שיש לנו זאת המשפחה והאהבה".