לחיות אחרי האובדן: כשאורית מכפר עזה פגשה את אורית מעתניאל

מערכת ההגברה בכיכר החטופים, מול הקריה בתל־אביב, מתרגלת הכנות אחרונות לקראת עוד עצרת, שתיערך כאן הערב. כך שמדי פעם צריך להרים את הקול בשיחה עם אורית מרק־אטינגר ואורית צדיקביץ', כדי לגבור על צלילי שיר ישראלי שבוקע בעוז מתוך הרמקולים. אבל כמו שקורה לא פעם במציאות עמוסת צירופי המקרים, ההפרעה הלירית הזו דווקא הרמונית מאוד. דיבור משתלב בניגון, טקסט נוגע בטקסט. "שיר של יום חולין", למשל, רועם אל תוך הפינה שבה אנחנו מצטנפות לשיחה על כיסאות פלסטיק. כי אם יש בהן דאגה, היא חשופה כמעט. אם יש אהבה, היא תיאמר בשקט. אם יש שורשים, הם מתארכים לאט.

שני סוגים של כיסאות פלסטיק מונחים כאן בערימות באוהל הגדול. אורית מרק־אטינגר מסרבת לזה מהסוג הנמוך יותר, בעל משענות הידיים, שאפשר למצוא לרוב בחופי ים או באוהלי אבלים. "זה של שבעה", היא פוסקת, מתיישבת בכיסא הגבוה. לאורית צדיקביץ' כואב הגב, והיא מעדיפה את הנמוך. לא מזמן שאל אותה רופא שחיפש מקור למיחושיה, אם חוותה לאחרונה סטרס, אם צל של לחץ מערער חלף בחייה והותיר כאב פיזי. כן, היא ענתה. אפשר לומר שכן.

צדיקביץ', בת 53, נולדה וגדלה בכפר־עזה. "עובדת במכללת ספיר כרכזת מחלקה, זו עבודת היום־יום. בחזון שלי אני כותבת ויוצרת. בעלת תואר שני בקולנוע. מביימת הצגות תיאטרון קהילתי, עובדת עם ילדים ונוער. כבר 15 שנים מעלה בקיבוץ מדי שנה הצגה מקורית על מגילת אסתר". כרגע היא וילדיה, יחד עם שאר משפחות כפר־עזה, מתגוררים כמפונים בקיבוץ שפיים. "נהיה שם בשנה הקרובה. אחר כך אמורים לעבור לקיבוץ רוחמה לעוד שנה. בשנתיים הקרובות לא חוזרים הביתה".

הוויית השכול איננה חדשה בחייה. כשהייתה בת 14, ב־1985, אחיה הגדול ירון נהרג בצבא, בדרך לפעילות מבצעית בלבנון. הן נותרו שלוש אחיות. ב־7 באוקטובר התאלמנו שתיים מהשלוש. אחת מהן היא צדיקביץ', שאבי ילדיה, עומר, נרצח בקיבוץ. "הייתי נשואה עשרים שנה, יש לנו ארבעה ילדים, שני בנים ושתי בנות. לפני ארבע שנים התגרשנו. שנינו המשכנו לגור בכפר־עזה. הוא בשכונה אחרת, קרובה יותר לגבול". באופן יוצא דופן, הילדים לא היו בקיבוץ בשמחת תורה. "שניים מהם, חייל וחיילת, סגרו שבת בבסיס. בן אחד נסע לתל־אביב, הרביעית לחבר באשקלון. הסיכוי שדבר כזה יקרה הוא נמוך מאוד".

הקשר עם עומר נותק באותו יום מר כבר בסביבות שבע בבוקר. "חיפשנו, שאלנו, ניסינו. ראינו לפי הטלפון איפה המיקום שלו, לא רחוק מהבית. אמרנו שאולי הוא נפצע, אולי מתחבא, אולי נפל לו הטלפון. אבל הייתה לחימה ואי אפשר היה להתקרב. אחרי כארבעים שעות קיבלנו טלפון מחייל שלא הכרנו. הוא שאל 'יש לו קעקוע פה? יש קעקוע שם?'. 'כן'. 'אז הוא נרצח'. עומר יצא לאוטו כי היה אחראי המחשוב במועצה, שנמצאת במרחק עשר דקות נסיעה. זה היה הנוהל הרגיל שלו, לצאת לשם באירוע ביטחוני. מי דמיין לפני שבע בבוקר שהקיבוץ מוצף במחבלים. היו ראיות באוטו שהוא הצליח להגיע אליו, ושם נרצח. זכוכיות, דם. אבל החייל מצא אותו מחוץ למכונית. כנראה לעולם לא נדע מה בדיוק קרה.

"עכשיו אני גם אימא וגם אבא. וגם אחות שכולה. וגם הבעל של אחותי נרצח. שחר אביאני, הרבש"צ של הקיבוץ", שנפל בקרב גבורה מול המחבלים. "אנחנו שתי אחיות בלי בן זוג, שמונה נכדים בלי אבא. השכול רודף אותנו. את מכירה את זה", היא אומרת לאורית מרק־אטינגר.

נערה שעוברת בסמוך מזהה את אורית מרק, אומרת לה שאתמול הייתה להם שיחה עם בן דודה, מנחם קלמנזון. "רק רציתי להגיד שאתם ממש משפחה מעוררת השראה".

"אולי הוא כן שמר"

אורית מרק־אטינגר, בת 24, מתגוררת בעתניאל, היישוב שבו גדלה, נשואה לדניאל ואימא לילד שבקרוב יהיה בן שלוש. "אני אשת תקשורת ומרצה. הוצאתי ספרים שהפכו להיות רבי מכר, ברוך השם. 'קרן אור שבורה' מספר את סיפור חיי, רק לא מעודכן עדיין בשני הנופלים החדשים. מנהלת את עמותת אור מיכאל, לזכר אבא שלי, שפועלת ב־25 בתי חולים, עם אלפי מתנדבים ברחבי הארץ".

מיכאל מרק, אביה של אורית, נרצח בפיגוע ירי ב־2016. אימה ושניים מאחיה, פדיה ותהילה, היו ברכב ונפצעו בדרגות שונות. "שניהם התגייסו בהמשך לצבא, למרות שלא היו חייבים כי היו בפיגוע וכי אנחנו משפחה שכולה", מספרת אורית.

שנתיים ותשעה חודשים אחר כך, ב־2019, נהרג שלומי, אחיה הבכור של אורית, בתאונת דרכים בדרך לעבודתו במוסד. "שלומי היה זה שתפס את המקום של אבא. עשה קידוש בערב שבת, ליווה אותי לחופה. דמות מאוד משמעותית לכולנו. חווינו אובדנים קשים מאוד שאנחנו עדיין לומדים להתמודד איתם. חשבנו שהאסונות נגמרו, ואז הגיע שבעה באוקטובר.

"פדיה יצא מיד עם החיילים שלו, נלחם בכפר־עזה בימים הראשונים. בתחילת המלחמה נהרג בן הדוד שלי אלחנן קלמנזון מעתניאל. הוא היה משמעותי מאוד עבורי, דמות אבהית. והוא גר ביישוב שלנו, אז כולנו חמולה. כשאלחנן נהרג וכולנו ישבנו שבעה, אני זוכרת שממש ביקשתי שיתקשרו לפדיה שייצא דחוף, כי ההודעה הזו על עוד אובדן תגמור אותו. אבל הוא לא הסכים לחזור, אמר שהוא עם החיילים שלו ושאנחנו במלחמה על הארץ הזו, שגדולה מהאובדן האישי שלו. הוא לא היה בהלוויה של אלחנן ולא בשבעה". ב־31 באוקטובר, שלושה ימים אחרי הכניסה הקרקעית לעזה, סגן פדיה מרק, מפקד מחלקה בגבעתי, נפל בצפון הרצועה.

בואו נדבר על אלוהים.

צדיקביץ': "אני לא יודעת אם כדאי שתכתבי את מה שיש לי לומר בנושא", היא יורה מיד, ואז מוסיפה: "אימא שלי נולדה במרוקו בבית מסורתי, ואני מאוד מחוברת. בכפר־עזה פתחו בית כנסת לפני שנתיים, והייתי הולכת כל שבת", היא אומרת והדמעות מתחילות לזלוג ולזלוג. אצלה, וגם אצלנו. הטישו יוצא מהתיק, גם החיבוק.

הסיפור על בית הכנסת הוא שגורם לבכי? על אימא?

אטינגר־מרק: "אני חושבת שזה הבית. הכול ביחד".

צדיקביץ': "לא יוצא לי כל כך לדבר על זה, על בית הכנסת. מאוד שמחתי בזמנו על המהלך של פתיחתו. המון אנשים היו נגד, הייתי מאוד בעד. הייתי היחידה בעזרת נשים. אני לא שומרת שבת אבל היה עושה לי טוב לבוא בבוקר, קצת לפני פרשת השבוע. הסיפורים כל כך מרתקים שלפעמים חזרתי הביתה ואמרתי לילדים 'אתם חייבים לשמוע מה קרה עם יוסף והאחים שלו'.

"לא תמיד יש מניין, לפעמים באים מקיבוץ סעד להשלים", היא מדברת על בית הכנסת שלהם בלשון הווה. "אם יש, אז עולים לתורה ומברכים, גם אותי. אורית בת בתיה. כל פעם עושה לי דמעות", היא שוב דומעת. "אני מנסה להיות אדם טוב. לא מצליחה להבין מה קרה בשבעה באוקטובר. הוא שכח אותנו".

יש לך דיבור איתו?

"כן, אבל בהתחלה לא הצלחתי. מאוד כעסתי. כעסתי על כולם. גם עליו. גם על הממשלה, על הצבא, על הקיבוץ, על עצמי. איך האמנו שישמרו עלינו ולא שמרו עלינו. כולם בגדו בנו, וגם הוא. אלו מילים קשות להגיד. אבל באמת, לא הבנתי מה עשיתי לא בסדר. כשהיינו יוצאים כילדים לטיולים בפסח, תמיד היו צוחקים עליי. כולם קונים פיתות ומחביאים, ורק אורית אוכלת מצות. לא היה אכפת לי. תמיד היה ברור שאני בפסח אוכלת מצות וצמה ביום כיפור, גם אם כולם רואים טלוויזיה. מגיל 12 אני צמה. עכשיו הכול נהיה חסר משמעות. ברור לי שזה זמני. אבל ייקח זמן לבנות שוב את האמון.

"החברים הכי טובים של הבן שלי, גלי וזיו ברמן, תאומים בני 26, נחטפו לעזה. כשזה מגיע אליהם, אני כן מדברת איתו. בעיקר קורה לי בנהיגה. צועקת כשאני לבד באוטו. אומרת לו 'רק תחזיר אותם. אלו גלי וזיווי שלנו. אתה חייב להחזיר אותם'. 64 איש נרצחו בכפר־עזה. אנשים כל כך טובים. זה לא נתפס. גם ככה כל השנים נאבקתי עם האמונה, ועכשיו זה עוד יותר קשה".

עוד הולכת לבית הכנסת בשבת?

"לא. לא יודעת אם יש בכלל בית כנסת בשפיים".

ההורים שלך בחיים?

"אבא שלי נפטר לפני שנתיים. אימא שלי, בת 83, הייתה 30 שעות לבד בממ"ד. בלי מים, בלי אוכל, בלי חשמל, בלי אוויר. המחבלים כל הזמן היו בבית שלה, היא שמעה אותם. מבינה ערבית. שמעה בדיוק מה הם מתכננים, לאן הם הולכים כדי לרצוח. ב־11 בבוקר נותק לנו הקשר איתה. בדיעבד היא מספרת שבסביבות 12 בצהריים הרגישה בום כל כך חזק, כאילו מישהו הרים את הממ"ד מהמקום והחזיר חזרה. היא לא ידעה מה קרה, לא פתחה את הדלת. רק למחרת, כשחילצו אותה, ראתה חור ענק בתקרה. הייתה פגיעה ישירה של קסאם אצלה בבית. רק אז הבינה למה המחבלים לא הגיעו עד אליה להרוג אותה. כל הרסיסים, ההרס מהקסאם, חסמו את הדרך לממ"ד. אז אני אומרת, אולי הוא כן שמר, אולי כן הייתה השגחה. אם הקסאם היה נופל קצת לפה או לשם, היא הייתה נהרגת ממנו. הנקודה המדויקת שבה הוא נפל הצילה אותה".

כמו בני זוג שרבים

אורית מרק, איפה את ואלוהים, הקדוש ברוך הוא?

"אני קוראת לו אלוהים, הקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולם, מי שמנהל את העולם. מאוד מאמינה, גדלתי בבית מאוד מאמין. מבחינתי אלוהים הוא הפרטנר שלי. מסביבי הרבה אנשים, גם דתיים, אומרים לי שהם כבר לא מאמינים. שאיך אפשר, אחרי כל כך הרבה אובדנים. אבל זה מה שמחזיק אותי, האמונה שיש מי שמנהל את העולם, שהוא רוצה שיהיה כאן טוב ועושה דברים בדרכים שאני לא מבינה. אני סומכת עליו, שהוא עושה את הדברים בדרך שלו. שאולי בגלל מה שעברתי, אני יכולה לעזור לאנשים אחרים. אני גם יודעת לומר לו את זה, שאני לא מבינה מה הוא עושה. איך הוא יכול לקחת מאיתנו כל כך הרבה בזמן כל כך קצר? יש לי המון תסכול. אבל זה קשר כמו של בני זוג שרבים. אני כועסת עליו, אבל לא יכולה בלעדיו. הוא חלק ממי שאני".

אורית מרק: "אני לא מגרדת את עצמי מהמיטה, אני קמה בגאווה ואומרת 'איזו זכות יש לי לחיות במדינה הזו'. נכון, היא לא מילאה את תפקידה באותו יום, אבל כמו שאני מאמינה באלוקים ולא מוותרת, אני רוצה להאמין במדינה הזו"

כשפדיה נהרג, המון אנשים מאמינים הרימו עיניים לשמיים ואמרו: הגזמת.

"נכון. רבים אמרו לי שלא יכול להיות שבתוך שבע שנים משפחה גרעינית תאבד כך שלושה אנשים. ובתוך כל זה אני באה ואומרת, בסוף הוא מנהל את העולם. וזה חלק מהאמונה לומר 'אני לא מבינה מה אתה עושה, איך נתת לשבעה באוקטובר לקרות'. אני יושבת באולפנים ושואלים אותי איפה אלוהים היה כאן, איפה כאן".

כאילו את אחראית על הלו"ז שלו.

"ממש. אני מאמינה שהוא מכוון דברים בצורה שאני לא מבינה. אחרי שאבא שלי נרצח, בימי השבעה בעלי היה אמור להשתתף במעצר של המחבל שרצח אותו. ברגע האחרון שינו את התוכניות, ובעלי החליט שאם לא לפעולה, הוא יגיע לשבעה הזו לנחם. ושם הכרנו. הברית של הבן שלנו הייתה ביום האזכרה של אבא. מה הסיכוי שמהקבר של אבא שלי הלכנו לברית של הבן הבכור שלי? הוא מנהל את העולם. גם כשקשה לי, גם כשאני מאושרת. זה מה שמחזיק אותי. אם לא הייתי מאמינה לא הייתי מחזיקה מעמד. כל כך הרבה כאב, כל כך הרבה אובדן, שאתה כבר לא זוכר על מי אתה בוכה. אם לא הייתי מאמינה שיש לזה סיבה, לא הייתי יכולה להחזיק את זה. מישהו דואג לי. מישהו יודע מה הוא עושה".

"אני מקנאת בך", אומרת צדיקביץ'. "ממש בא לי להיות במקום כזה של אמונה שלמה. לחשוב שמישהו מכוון. לא מצליחה להיות שם בלב שלם".

מה אומרת לכן המילה "התיישבות"? שתיכן גרות במקום שהוא משימה ציונית. אורית, את תחזרי לכפר־עזה?

"שאלה קשה. אני לא יכולה לחשוב על כך שחלק הארץ הזה, שהוא בשטח מדינת ישראל, יישאר ריק. כי מה זה אומר, שהם ניצחו? אלו אדמות שלנו, יש לנו חקלאות. אני מניחה שאחזור, אבל כרגע לא יודעת לומר בוודאות. כרגע זה מקום שמתים בו. אני לא יכולה ללכת לישון כל לילה ולחשוב שאולי לא אקום בבוקר. קשה לי לענות אם ההרגשה הציונית של ליישב את המקום תנצח. עד שבעה באוקטובר היה לי ברור שאני שם, למרות שמסוכן ולמרות שנופלים טילים. באותו יום הכול קרס. מאז חזר לי הביטחון בחיילי צה"ל, אבל התחושה הזו שהמחבלים הולכים ומתקדמים ואף אחד לא בא להציל, זה נורא".

בים של עזה

יש שאלה שנלחשת בחדרי חדרים, ואני תוהה אם ראוי לשאול אותה גם בפומבי. אלחנן בעתניאל שמע על הטבח ובא לבארי. אם חלילה היה קורה הפוך, היו באים מבארי להציל?

צדיקביץ': "כן. איפה הבן שלי היה באותה שבת בצבא? שמר באיו"ש. בזמן שרוצחים את אבא שלו בכפר־עזה. היו באים. ובכל זאת זה מעורר הערצה שהם באו ככה. עזבו הכול ובאו".

מרק: "מה שמטורף הוא שמבחינתם לא הייתה בכלל שאלה. אלחנן רק וידא שיש מישהו שדואג ליישוב ונסע".

צדיקביץ': "לשיא התופת".

מרק: "במשך 16 שעות וחצי, הם הוציאו יותר ממאה אנשים. אלחנן היה בן 42, לא חייל בן 20, והוא נכנס ויצא עם מנחם ואיתיאל לעוד ועוד בתים. שעות של עבודה. והרגישות שהייתה להם, שאנשים ייצאו בצורה מכובדת. הוא אמר לאישה מבוגרת 'בואי נחפש את מכשיר השמיעה שלך, את המשקפיים'. ביקש מאנשים להוריד את הראש, כאילו כדי שלא יקבלו מכה ובעצם כדי שלא יראו את הזוועות".

צדיקביץ': "סעד זה מעבר לכביש. באו משם חבר'ה מכיתת הכוננות, הצילו אצלנו. מכיתת הכוננות שלנו, בחצי שעה הראשונה נרצחו שבעה. ואנשים מסעד חברו אלינו יד ביד. בלעדיהם היו מתים אצלנו עוד עשרות. כמה זה עילאי לעזוב את הקיבוץ שלך כשעוד רגע האויב מגיע גם אליו, ולבוא להילחם אצלנו".

מרק: "אנשים אצלכם בקיבוץ עם נשק?"

צדיקביץ': "לא הסכימו שהנשקים יהיו בבתים, הם היו בנשקייה. ושם המחבלים חיכו להם. הם ידעו הכול. התחבאו על הגגות".

זה שינה לך את ההשקפה על אנשי עזה?

"כשהייתי קטנה היה לנו קשר טוב. היו הולכים לשם לים, לקניות. ילדים נסעו לבד באוטובוס לים. אבל האמת היא שתמיד לא סמכתי עליהם. לאימא שלי היו סיפורים ממרוקו, ותפיסה של 'כבדהו וחשדהו'. גם אבא שלי. אני לא מאמינה ב'בלתי מעורבים'. מי לא מעורב? ההמון שהריע כשלקחו את החטופים לא מעורב? המורה שמלמדת לשנוא?"

אורית צדיקביץ': "אני אומרת לילדים שהם איבדו אבא נוכח ומדהים, אבל הם יחליטו אם לחיות עם העצב. אימא שלי חיה את המוות של אחי. אני לא רוצה שהילדים יחיו כך. שידעו שאפשר לעשות דברים משמחים וזה לא מוריד מהאבל"

מה זה עושה לך להיות פה בכיכר?

"עצוב נורא, כואב נורא. אני מגיעה לפה כל מוצאי שבת לעצרת. היא לא פוליטית, רק עם קריאה שתחזירו אותם. אנחנו מחבקים את המשפחות של החטופים מכפר־עזה. אני רוצה שיקראו לה כבר כיכר השבים, ושנעשה פה חגיגה כשיחזרו. לקחו אנשים עם פיג'מות מהמיטות, צריך להחזיר אותם למיטות שלהם. לא משנה מה המחיר, לא משנה כלום. איזה מין דבר זה, הם גרים במדינת ישראל והיו בבית שלהם. אני חושבת שאפשר לעשות יותר כדי להחזיר אותם".

אורית מרק, איך את רואה את הסוגיה?

"ראיתי לאחרונה את התמונות של העזתים שרוחצים בחוף הים. זה מטורף. איך יכול להיות שהם בכיף שלהם, וכמה מטרים מהם כלואים חטופים שלנו? אני לא מבינה איך מצב כזה יכול להתקיים. אני לא נוגעת בדברים פוליטיים, אבל לא יכול להיות שהמטרות שלנו לא יושגו. אח שלי הלך להילחם כדי להחזיר את החטופים. הוא סיכן את החיים שלו וידע שלמשפחה שלו זה יכאב מאוד אם יקרה לו משהו. הוא רצה להתגייס כדי שילדים אחרים לא יחוו את מה שהוא חווה בפיגוע. את חוסר האונים שרוצחים את אבא שלו מול העיניים שלו. והוא נפל שם.

"הדם של החיילים עדיין שם ברחובות, החטופים עדיין שם, והם רוחצים בים? איך יכול להיות? אם אין עסקה על הפרק, אז תתקפו. אני חושבת שאין יותר מדי עסקאות לעשות איתם. אבל אם לא זה – תנסו דרכים אחרות. תחזירו אותם באמצעות מלחמה. לא יכול להיות שאנחנו ממשיכים בחיים כשיש אנשים שעוברים את ההתעללויות האלו בעזה. הצבא חזק, כוחות הביטחון עושים עבודה מטורפת, ובתוך זה צריך לעשות עוד".

לתת מקום לכאב

הפכת למעין סמל של חוסן, אופטימיות. מתי בכל זאת יש רגעים שאת אומרת די?

אורית מרק: "חלק מהעניין הוא לתת מקום לכאב. כשאני מסתובבת, נותנת הרצאות, לפעמים אומרים לי 'אל תהיי חזקה בשביל כולם'. אבל אני לא חזקה בשביל כולם. אני לא חזקה בכלל. אני מי שאני. כשעצוב לי עצוב וכשאני שמחה אני שמחה, בלי לרַצות אף אחד. אמרו לי בני משפחה שכולה ששלושה חודשים הם לא יצאו מהבית, והפעם הראשונה הייתה להרצאה שלי, כדי לקבל כוח. או אנשים שאומרים שרואים אותי בסטורי כל בוקר, ופיזית זה עוזר להם לקום מהמיטה. אם אנשים רואים אותי ואומרים לעצמם 'אפשר להמשיך, אפשר לחייך' – אז זה עושה משהו.

"זה לא רק אני והסיפור הטרגי של משפחת מרק. כל ההיסטוריה שלנו תמיד טבחו בנו, והעם הזה הוא כמו עוף החול. כל פעם אנחנו מצליחים לקום. שואלים אותי איך אפשר, אבל כל הדורות שלנו עשו את זה. אם אותם ניצולי שואה שלא שרדו אחד מכל משפחה אלא רק אחד או שניים מעיר, הצליחו להמשיך, גם אנחנו נצליח. זה קשה, וזה מטלטל, ויש הרבה טראומה, וצריך הרבה עזרה בתחום בריאות הנפש, המורכבויות הן אינסופיות, אבל בסוף אנחנו עם שמנצח.

"כשאני בוכה, כשאני מלאת געגועים, כשאני אומרת לאלוקים 'אתה לא חושב שזה גדול עליי?', תמיד פתאום מגיעה הודעה ממישהי שקראה את הספר ואמרה שזה נתן לה כוח. אין לי ספק שאנשים שיקראו על ההתמודדות של אורית מכפר־עזה יאמרו לעצמם 'וואו, כמה היא עברה'. יאמרו לעצמם שלפחות יש להם בית לגור בו. בסוף כולנו יכולים להשפיע טוב בלי לדעת אפילו".

אורית מכפר־עזה, את מתחברת?

צדיקביץ': "אנחנו עכשיו בשפיים 64 משפחות שכולות. הרבה אנשים מרגישים שאין להם לגיטימציה להיות עצובים. כי אם, נניח, אני מגיעה בבוקר לחדר האוכל וכולי מפורקת, ואז מישהי שהבת שלה חטופה שואלת אותי מה קרה, אני מיד תוהה איך אני יכולה להרשות לעצמי להיות מפורקת כשהבת שלה בעזה. ואז את רואה מישהי שאיבדה בן, ואומרת איך אני בוכה על הגרוש שלי כשהיא איבדה את הילד שלה".

מרק: "אובדן הוא אובדן, כאב הוא כאב. אחד יכול בגלל זה לא לקום מהמיטה ואחד יפעל אחרת, ואין מקום להשוואה".

צדיקביץ': "נכון. ועוד דבר שאני אומרת לילדים שלי, שבסוף אנחנו פה לפרק זמן קצוב, ואנחנו נחליט איך לחיות אותו. הם איבדו אבא נוכח ומדהים, וזה מאוד עצוב, אבל הם יחליטו אם לחיות את החיים או לחיות עם העצב. אימא שלי חיה את המוות של ירון. לא היה יום שבו הגעתי הביתה והעיניים שלה לא היו אדומות. לא היה יום שבו הוא לא הוזכר, ארוחה שבה לא דובר עליו. חיינו את המוות, ואני לא רוצה שהילדים יחיו כך. שידעו שאפשר גם לעשות דברים משמחים, שזה לא אומר שהם פחות עצובים או שהם לא רגישים, או שלא אכפת להם. שזה לא מוריד מהאבל".

מרק: "הם היו רוצים שנמשיך".

צדיקביץ': "בדיוק. אני אומרת, אבא היה כועס אם לא היית הולך עכשיו להופעה. אני אבֵלה ועצובה אבל אני רוצה לדעת לחיות עם זה. אפשר ללמוד את זה ממך. את לא פחות עצובה כשאת מחייכת".

מרק: "העצב תמיד נמצא. החושך קיים ותמיד יהיה קיים. אנחנו צריכים למצוא את האור".

צדיקביץ': "והכול נורא טרי. אנשים אומרים 'עברה חצי שנה'. זה כלום. זה הפסח הראשון, ויום ההולדת הראשון. ואין לנו בית. אין בית להתאבל. ישבנו שבעה באוהל".

קעקועים ופאות

מרק: "את יודעת, כשישבתי שבעה על פדיה, ישבתי עם האחים שלי בפעם הרביעית מבחינתי, ואמרתי להם – כמה שמדכא כאן, ומדכא, יש משפחות שיושבות שבעה בחדר קטן במלון. לפחות אנחנו בבית שלנו, החברים סביבי, יש לי את המיטה שלי לישון בה. בתוך כל ים החושך תמיד יש אור להיאחז בו. לפעמים יותר קשה למצוא אותו, אבל הוא תמיד נוכח. זכיתי לאח במשך 22 שנה. אם פדיה היה נרצח בפיגוע עם אבא, לא היינו רואים אותו גדל. זכינו בו. עכשיו הוא לא כאן, אבל אתה מודה על מה שיש, כי מה שלא, לא בידיים שלך. ואני משתדלת להסתכל קדימה. לומר שהם במקום טוב עכשיו. סיימו את השליחות שלהם בעולם. לנו זה קשה, אבל אם את נשארת ותודה לאל שאת חיה, כנראה שיש לך עוד טוב להביא לעולם. צריך אותך כאן.

"אני לא מגרדת את עצמי מהמיטה, אני קמה בגאווה. אומרת לעצמי: איזו זכות יש לי לחיות במדינה הזו, שדורות שלמים נרצחו ולא זכו לראות אותה. והיא לא מילאה את תפקידה באותו יום, זה נכון. גם אצלנו אחרי הפיגוע הייתה תחושה של ערעור בביטחון. אבל כמו שאני מאמינה באלוקים ולא מוותרת עליו, אני רוצה להאמין במדינה הזו. שהנה, בסוף החיילים באו והצילו. האזרחים באו והצילו. יש לנו צוותי רפואה מדהימים. יש לנו מדינה, שאפשר לשמוע בה שירים ביחד", היא אומרת על רקע המוזיקה המתעצמת ברמקולים, "לעמוד בה יחד. אי אפשר למחוק אותה. יש לנו טכנולוגיה ויש לנו צבא. יש המון על מה להודות בתוך המורכבות והחוסר".

צדיקביץ': "אני לא רואה את עצמי חיה במקום שהוא לא ישראל. אלו שורשים עמוקים. אני ואת, אנחנו מרקעים שונים ובגילים שונים, אבל יש כאן עכשיו חיבור. שכול חוצה אמונות ומגזרים וגילים".

מה המקום שבעזרתו את מוצאת תקווה?

"באנשים. יש כל כך הרבה אנשים טובים. אני צריכה לעשות לי רשימה. לשבת ולכתוב את כל האנשים שמתנדבים לעזור. למדתי לקבל, וכשאני יכולה אני גם נותנת".

מרק: "אנחנו עם אחד בסוף, כמו משפחה. אם היית רואה את האחים שלי – יש לי אח אחד עם קעקועים ועגילים, אח אחר עם פאות וכיפה גדולה. אנחנו שונים אחד מהשני, אבל אנחנו לב אחד. כל העם הזה. כולנו רוצים לחיות כאן ולהיות שמחים. בואי, אפילו רק לחיות זה הישג מרשים", היא צוחקת, והן קמות לעוד חיבוק בצל המוזיקה ששוב מתעצמת.

"אולי אתה מקשיב, אולי אתה דומה לי, הן בפניך משתקפים פתאום פניי".