בפברואר השנה קראתי את "באומגרטנר" (עם עובד, 2024), ספרו האחרון של פול פוסטר. כשסיימתי אותו תכננתי להתיישב לכתוב לסופר מכתב תודה. לאו דווקא על הספר הספציפי, אלא על כל השנים וכל הספרים. ידעתי שהוא חולה ושזה ככל הנראה ספרו האחרון והמסכם, ורציתי להסתפח לסיכום ולספר לו כל עוד אפשר על המשמעות שהייתה לו בצד שלי. אבל היו חדשות והותר לפרסום והיו דברים אחרים לכתוב, ושערורייה תורנית אחת רדפה אחרת ותפסה את התודעה. ובוקר אחד במאי התעוררתי וגיליתי שמאוחר מדי. הדברים שלא נכתבו נשארו על קצה המקלדת, ומשהו מחיי נגרע.
פול אוסטר, הסופר היהודי־אמריקאי יליד 1947, היה רוקסטאר ספרותי, באמריקה וגם אצלנו. מה הפך אותו לכזה? את התשובה אפשר לחפש אצלו בספרים. "למה משהו מסוים קורה דווקא למישהו מסוים", הייתה אחת התמות המרכזיות שלו. התשובות נעו בכל הצירים המתבקשים (מיקום בהיסטוריה, יחסים עם המשפחה, אירועים מכוננים), אבל צריך לומר גם את זה: אף אחד לא הופך לסופר רב־מכר בינלאומי, אלא אם כן הוא כותב ספרים טובים.
אוסטר אהב לבחון את גחמנות הגורל בקביעת מסלולי חיים. הוא עצמו היה אחד מגוורדיית הסופרים היהודים־אמריקאים שכל פרסום שלהם כיכב ברשימות רבי המכר כמעט אוטומטית, יחד עם פיליפ רות' ואחרים. הוא נקלט בארץ היטב, גם כי בתקופה שבה הוא התפרסם קראנו כאן בעיקר ספרות אמריקאית, גם כי היה יהודי שכותב על דמויות יהודיות, ואולי גם בגלל אותה גחמנות גורל. הוא היה היקום היהודי המקביל אך הנראה לעין; יהדות ארצות הברית היוצרת, המשגשגת, המודעת ליהדותה אך לא נמצאת במאבק הישרדות. אלו שנמלטו מאירופה בזמן או פשוט לא נולדו בה, ובאבחת גורל היו פנויים לכתוב על דרמות משפחתיות או פנימיות.
על פי עדותו שלו, אוסטר היה בן לאב מנוכר, ובהיותו בן ארבע־עשרה מכת ברק פגעה בחברו והרגה אותו. השפעת שני האירועים האלו שזורה כמעט בכל ספריו. דמויות של אנשי מעמד הביניים, לרוב יהודים, סופרים או אנשי אקדמיה שהם כמעט סופרים, מנהלות מערכות יחסים רב־דוריות ופנים־משפחתיות, ומתמודדות עם כותרות שתיים מיצירותיו הראשונות: "המצאת הבדידות" ו"מוסיקת המקרה". ב־2019 כתב את "4321", שאיגד את כל תחביביו אלו לרומן אחד: סיפורו של נער יהודי שנולד בארבע מציאויות שונות.
לא שאלתי אם פול בבית
פול אוסטר לא היה הסופר שלי, על משקל "הרב שלי". זהו תואר חמקמק ובוגדני ממילא, והוא שייך אצלי לסופרים אחרים ולסופרות אחרות. המשמעות שלו בחיי הייתה רוחבית: הוא היה חלק מהפסקול הספרותי שלי במשך כל שנות הקריאה שלי, מילדות ועד לפני שלושה חודשים. רוקסטאריות היא במידה רבה עניין של טיימינג. הייתי נערה כשפול אוסטר היה בשיאו. המנוי לספריית עם עובד היה שמחת חיי, וכל ספר שהגיע היה חגיגה שהעברנו בינינו, אימא שלי ואני ואחותי הצעירה, שמתלוננת עד היום שקראה הכול בגיל צעיר מדי. פול אוסטר היה ברשימת הסופרים שתמיד בחרנו מהקטלוג בתחילת השנה.
ההיררכיה הייתה ברורה: סופרים יהודים אמריקאים היה הדבר הכי קרוב לספרות המקומית. היו הגדוילים שלהם והגדוילים שלנו, והם היו בראש פירמידת הקריאה. האם, במבט לאחור, נראה קצת מוזר שכוכבי הרוק הספרותיים היו קומץ גברים עם מאפיינים זהים? לא נכחיש. אבל יצאו אז הרבה פחות ספרים, ואני הייתי צעירה, ובשילוב שני אלו, כמעט כל ספר חדש של מי מהחבורה היה אירוע מרגש. חרף כל מה שיש לומר על התקופה ההיא, בשורה התחתונה אלה היו סופרים טובים, שידענו שממש הרגע הם יושבים בחדרם וכותבים לנו את הספר הבא, וזה הפך את העולם לבטוח ולמסעיר במקביל.
כל הסופרים בראש הפירמידה הספרותית ההיא, בארץ ובאמריקה, התאפיינו בפרסומים רבים, ולכן גם בחוסר אחידות. אי אפשר לומר על אף אחד מהם שכל אחת ואחת מיצירותיו היא הברקה. מה גם שיש ספרים שהקוראים שלהם נחלקים לשני מחנות. אוהבי ושונאי "עשיו" ו"סיפור על אהבה וחושך", למשל, אצלנו; אוהבי ושונאי "המצאת הבדידות" בזירה האמריקאית. מה שהפך את הסופרים האלו למי שהם היה הפסקול המצטבר. ב־1994 ראה אור "מר ורטיגו" ותורגם לעברית כמעט מיד. זה היה סיפור על ילד שמאסטר יהודי מלמד אותו לעוף, ויהיה מדויק לומר שהקליטה שלו בארץ הייתה אסטרונומית. הוא הפך אצלנו למחזה, לשיר של להקת רוק, לספר שהוא אירוע. זה כנראה לא הספר שיככב ברשימת השאלה הנצחית "חמישה ספרים שתיקחי איתך לאי בודד", אבל הוא ריגש אותי כמו שספרים מוצלחים מרגשים נערות בתחילת חיי הקריאה שלהן, וזה נכון כמעט לגבי כל מי שאני מכירה וקרא אותו אז.
"המנוח ואני" הוא ביטוי מוצדק, שלפעמים מגחיך צער אמיתי. על אנשים שפגשנו אנחנו באמת מצטערים יותר. בחורף של 2013 ביקרתי בביתם של פול אוסטר וסירי הוסטוודט בברוקלין. סיבת הביקור הייתה ריאיון שהוזמן למוסף זה, לא עם אוסטר אלא עם הוסטוודט, שחשבתי אז ואני חושבת גם היום שהיא סופרת נפלאה. אני אוהבת לבקר סופרים בביתם, ושמחתי כשהציעה שהריאיון יערך אצלם בסלון ולא בבית קפה. ומכיוון שהיא הייתה הנושא, לא שאלתי כמובן אם גם פול יהיה בבית. וכרגיל כשמפגינים פאסון, פינה סודית בלב פצחה במופע זיקוקים כשגיליתי שהוא שם.
הבית היה גבה תקרה ועמוס ספרים והרגיש חמים ומוכר. חשבתי אז שזה בגלל כל הספרים והסרטים. ניו־יורק הרי מעוררת תחושה מוכרת לישראלים שצורכים את התרבות שלה. אנחנו מזהים רחובות שלא היינו בהם, מכירים את תחושת השלג בחצר הבית בחג המולד, ויודעים מה אוכלים שוטרים אמריקאים כשהם במארב. אפילו הסבטקסט האמריקאי לא חולף לנו מעל הראש, כמו שקורה לפעמים בתרבויות זרות.
לימים גיליתי שהבית של הזוג הוסטוודט־אוסטר ידוע במיוחד בחמימותו. אוסטר פינה את הסלון לטובת הריאיון, ואחר כך הגיע להגיד שלום, כי בכל זאת אני פרום איזראל. דיברנו קצת על כתיבה וקריאה וקצת על המצב בשתי המדינות. הוא לא היה זקן סיני שפגשתי על קצה הר והעניק לי תובנה. הוא היה סופר שקראתי ואהבתי והחלפתי על ספריו רשמים עם המשפחה והחברים, ואז גדלתי ויכולתי לפגוש אותו בעצמי ולהגיד לו את זה. חלקתי איתו שני עמים – העם היהודי ועם אוהבי הספרים – וחלקתי איתו את התקופה שבה לשני הדברים הייתה משמעות.
רבות דובר על חילופי האליטות הספרותיות (תקציר בקליפת אגוז: נשים נכנסו לרשימות רבי המכר, ההוצאות הרחיבו פעילות ומוציאות הרבה יותר כותרים מהרבה יותר סוגים. ובשילוב שני אלו, תקופת האליטות תמה). אין יותר סופרים מובהקים שממוקמים בראש הפירמידה. יש הרבה יותר מבחר והרבה פחות התרגשות. ואנחנו בישראל כבר מזמן לא קוראים בעיקר ספרות אמריקאית. נפתחנו לאפשרויות נוספות מבחינת שפות וז'אנרים. פול אוסטר היה סופר קלאסי מבחינת שפה ומבנה. גם כשניסה ללהטט במשחקי זמנים מקבילים, בשורה התחתונה הוא היה סופר מהסוג שנותן כבוד לעלילה עצמה, וכותב בשפה ברורה ולא מתחכמת.
מה היה קורה אם את "באומגרטנר" שלו – סיפור כמעט אוטוביוגרפי בהיפוך, שבו הרעיה מתה ואדם מבוגר נותר לחיות את שארית חייו – היה נכתב בידי סופר צעיר ואלמוני? אין לדעת. פול אוסטר היה שמח כנראה לכתוב את התרחיש הזה. באומגרטנר נקרא בתור חלק ממסה מצטברת של סופר ספציפי עם היסטוריה ארוכת שנים, וזה חלק מהטקסט עצמו. במילים אחרות: פול אוסטר היה אחד הסופרים הבולטים ברשימה הקצרה של אליטת הספרות העולמית.
התרבות האמריקאית שלנו
כשסופר מת, מתים גם הספרים שכבר לא יכתוב. זה החלק שצובט את לב קוראיו, ולפול אוסטר היו המון קוראים ישראלים. ואצלנו אפשר לשאול גם: מה יקרה למערכת היחסים שלנו עם סופרי ויוצרי אמריקה, אחרי מותם של נציגי האליטה הקודמת? המצב הנוכחי בקמפוסים הוא הצצה אל עתיד אחד אפשרי. בשנים האחרונות לא רק הסופרים מתים, גם מערכת היחסים של קוראים ישראלים עם סופרים יהודים־אמריקאים כבר לא כשהייתה. נשמעים כאן קולות שקוראים להתנתק מיהדות ארצות הברית, על סופריה ויוצריה. אני שומעת וליבי נחמץ. בשביל הדור שלי, פול אוסטר ופיליפ רות' וסטיבן שפילברג וחבריהם העשירו את חיי, ויהודי ארצות הברית, כמו יהודי כל התפוצות, הם המשפחה והעם שלי, והתרבות האמריקאית היא חלק מחיי.
ספרות מקומית שלא מתכתבת עם ספרות עולמית היא רעיון רע באופן כללי, ורצון להתנתק מיהדות ארצות הברית הוא אובדן חוט נוסף של העם היהודי. נכון שרבים מהגיבורים של חבורת הסופרים הזו הם אנשי אקדמיה, וספרות קמפוסים נראית מכאן כעת פריווילגית ודלה. ועדיין, חיי קריאה בלי הגיבורים הפול־אוסטריים, עם צלקות הניכור ההורי ומערכות היחסים והגורל, הם חיי קריאה פחות עשירים וטובים. וצריך לומר גם את זה: הרבה מאבקים אידיאולוגיים בארץ הם העתקה והדבקה של מאבקים מארצות הברית. אנחנו צריכים גם לקרוא את הספרים ולראות את הסרטים, כי ספרים וסרטים הם חלק מתיווך ועיבוד ופרשנות על מציאות. אני לא באמת רוצה להסתפק בתרבות מקומית. כציונית אני רוצה לחיות במדינה משגשגת עם קשרים תרבותיים בינלאומיים. אני לא רוצה לבחור בין עם הספרים לעם הספר.
אישית, נשארתי נאמנה לחיבתי הוותיקה לתרבות אמריקאית. אני קוראת בעניין גם את הדור החדש של סופרים יהודים־אמריקאים, ומתעניינת גם בפוליטיקה הפנימית, במערכת היחסים שלהם איתנו, בעליות ובמורדות ובשינויי הכיוון. מעניין אותי מה הם חושבים עלינו, על ישראל, על העתיד. נשארתי אוהבת של הספרות האמריקאית גם כשהיא פנתה אל דיונים פנימיים על גזענות ומעמדות, ומצאתי לדברים חיבור מקומי. אבל השבת ההיא באוקטובר הפכה את כל הנושאים האלו בבת אחת לרחוקים. לא הצלחתי מאז לחזור ולהתעניין בדיוני שחורים מול לבנים בקמפוסים. הכול נראה לי רחוק ודל, ואמריקה נראית לי מקום אחר.
"לדעת שהותרתי את עצמי מאחור"
לפני כמה שנים, בקורונה ההיא שמי בכלל זוכר, הארץ געשה לכמה שעות כשרב חשוב הלך לעולמו ורבבות חרדים התעקשו ללכת להלוויה למרות הסגר. כולם כעסו אז. גם אני. תמצית דבר התביעה: הרי לא הכרתם אותו אישית, זה לא באמת אֵבל, סתם פולחן אישיות. היום אני חושבת שהייתי עושה אותו הדבר: אם הייתי מזדמנת לברוקלין, הייתי הולכת להלוויה של פול אוסטר גם באמצע מגפה עולמית. כי צו השעה נדחק בפני הנפש הזקוקה לטקס סיום פסקול התקופה. והידיעה שהסופר הזה כבר לא יושב בבית ההוא וכותב את הספר הבא, היא פרידה מהעולם שדור קוראים שלם הכיר. אוסטר הוא כמובן לא היחיד. באופן כללי יש תחושה של סוף עידן בעשור האחרון. פיליפ רות נפטר ב־2018. עמוס עוז וא"ב יהושע אינם גם. מחשש עינא בישא לא ננקוב בשמות הנותרים, כאן ושם. אבל פול אוסטר סגר כמעט סופית את הימים ההם.
את העבר אי אפשר לקחת. והוא לא תמים ולא חף מפגמים, ובמבט לאחור הוא גם משמעותי ומלא אהבה. רציתי להגיד לפול אוסטר תודה על זה ולא הספקתי. אולי מה שנגזר מכל זה זו מסקנה אישית טריוויאלית: אם יש לכם משהו להגיד למישהו, הזמן הנכון הוא הרגע. אין לדעת מתי יהיה מאוחר מדי. ואולי זו הזדמנות להציע לדלג מעל התסריט הידוע מראש של הסרט "ידיעה על מות סופר": גל של הספדים, גל שני של "הוא בכלל לא היה סופר כזה מוצלח", ואז שכחה. ולהכיר בלי ציניות בכך שסופר משמעותי, מאליטת הסופרים היהודים־אמריקאים של דורנו, הלך לעולמו. שתמה תקופה, ושזה עצוב.
אפשר גם להציע את הכבוד האולטימטיבי לסופרים: לקרוא ספר שלהם, ולתת להם לחיות עוד קצת. אישית אני מתכוונת לקרוא שוב את "ארמון הירח" (עם עובד, 1994). הסיפור ההוא על מרקו סטנלי פוג, שאחת התמות המרכזיות שבו היא הקשר הבין־דורי. כשקראתי אותו בפעם הראשונה, סמוך לזמן יציאתו, הייתי נערה עם פנקס קטן שאליו העתקתי ציטוטים מספרים שאהבתי. העתקתי ממנו משום מה את "לא היה עלי אלא להמשיך ללכת כדי לדעת שהותרתי את עצמי מאחור, ששוב אינני האדם שהייתי פעם". הפנקס ההוא מזמן איננו, אבל המשפט הזה נחרת אצלי בזיכרון. כנראה אהבתי את הפומפוזיות שבו. זה העניין עם פסקול ילדות. מה שנחרת נשאר אהוב ומקבל עם השנים נופך חדש של מתיקות נוסטלגית. נראה לי שזה מה שרציתי לכתוב לפול אוסטר. תודה על שהפכת אותי להולוגרמה משוטטת בסמטאות ניו־יורק. תודה על הדור שעיצב את חיי הקריאה שלי, תודה על הספרים.
