לצמצם את הקושי ולהלחין מחדש את החיים

כשסיים ד"ר ברוך כהנא את לימודי התואר הראשון שלו בפסיכולוגיה, הוא חיפש אדם שינחה אותו לתואר השני והשלישי, במה שראה כייעודו בחיים: חיבור בין עולם היהדות, שאותו גילה בנעוריו כחוזר בתשובה, לבין עולם הפסיכולוגיה. פרופ' תמר קרון, אחת המרצות שלו, אמרה לו שהאיש שהוא מחפש מלמד דווקא בחוג לעבודה סוציאלית ולא בחוג לפסיכולוגיה. היה זה פרופ' מרדכי רוטנברג, מי שהמציא את המונח "פסיכולוגיה יהודית".

כך החלה ידידות קרובה בת יותר משלושים שנה: רוטנברג לא היה רק מנחה עבודות המ"א והדוקטורט של כהנא, אלא גם המנטור המקצועי שלו – שכן כהנא לא נשאר בעולם המחקר, אלא פנה לעיסוק מעשי בפסיכולוגיה קלינית. כהנא, מצידו, הפך שותף לרוטנברג בהקמה ופיתוח של מכון המחקר שאמור להרחיב את המשמעויות התיאורטיות והמעשיות של השיטה: "מכון רוטנברג לפסיכולוגיה יהודית" (המכון קרוי למעשה על־שם בנו של רוטנברג, בעז, שנהרג בזמן שירותו הצבאי). גם כיום, 14 שנים אחרי הקמת המכון, רוטנברג, כהנא ובתו של רוטנברג, ד"ר מיכל פכלר, הם שלוש הדמויות המרכזיות במכון.

עכשיו יוצא לאור ספר שיחות שקיימו ביניהם השניים: "השטיבל והסטארט אפ" (הוצאת ידיעות ספרים). המטרה הראשונית, אומר כהנא, היא קודם כול להנגיש לציבור הרחב את תפיסתו של רוטנברג, שבנויה על הרבה אסוציאציות ומשחקי לשון, ולא תמיד מובנת אפילו לקהל המשכיל: "ספר שיחות יכול להיות יותר קולח ובהיר מספר רגיל, כי כשמרדכי צריך להסביר לי דברים בשיחות שלנו הוא עצמו נעשה יותר בהיר". מעבר לכך, רוטנברג עצמו מדבר על הספר גם כ"צוואה רוחנית". הוא כבר בן 86, לא לגמרי בריא, "וחשבתי שברוך הוא האיש המתאים להעביר את המורשת, באמצעות ספר משותף".

הקריאה בספר, כמו גם חוויית המפגש ביניהם, מעניקות תחושה של מפגש בין רבי נחמן מברסלב ותלמידו רבי נתן. רוטנברג – כולו סערה, דיבור אסוציאטיבי מאוד, לא תמיד ברור; כמו רבי נחמן, דיבורו מלא להטוטי מילים ודרשות מילוליות, המנותקות במודע מפשט הכתובים. ברוח הלהטוטים האלה, את הספר עצמו הוא מתאר כ"ברוך מרדכי היהודי", ספרם של ברוך [כהנא] ומרדכי [רוטנברג] העוסק ביהדות.

כהנא, לעומתו, הוא "המבוגר האחראי". יש לו חוש הומור, אבל הוא אינו מרשה לעצמו להיות פרוע כמו רוטנברג. כוחו בריאיון המשותף, כמו בספר עצמו, הוא בתרגום שפת ההבזקים והלהטוטים של רוטנברג לשפה אנליטית קולחת, שמדגישה גם את החידוש בדברים וגם את ההקשר הנכון, שרוטנברג עצמו לא תמיד יודע לתאר. במילים פשוטות: הוא מציל את רוטנברג מהחולשות שלו. ועם זאת, יחסי מורה־תלמיד הם בהחלט לא הממד היחיד לתיאור הקשר ביניהם. בניגוד לרבי נתן, כהנא הוא מורה בפני עצמו, שגם כשהוא מודה בפה מלא שאת יסודות תפיסתו למד מרוטנברג, הוא עדיין מרשה לעצמו גם לחלוק עליו.

שימוש במושג הצמצום

הפורמט של ספר שיחות, וההקשר של "צוואה רוחנית", גורמים לשניים לעסוק בספר לא רק במושגי היסוד של השיטה, אלא גם באופן שבו נולדו. הדבר בולט במיוחד ביחס למושג הצמצום. רוטנברג לקח מקבלת האר"י את הרעיון המהפכני שבריאת העולם התאפשרה רק משום שהקב"ה "צמצם" את עצמו ואפשר בכך מקום לעולם. רוטנברג הפך זאת למושג יסוד בשיטתו: "צמצום" כמודל ליחסים בין בני אדם, שכל אחד מהם מתבקש להפחית בערך עצמו כדי לפנות מקום לזולת; צמצום ביחסי מטפל־מטופל, שבו המטפל עצמו צריך לצמצם את מקומו כדי לא להנחית על המטופל תיאוריות אלא להקשיב לסיפורו שלו; צמצום המטופל את הבעיה שבגללה בא לטיפול, כך שיראה שהיא איננה חזות הכול בחייו; ומכאן קצרה הדרך לראיית הצמצום כמודל ליחסים בין מגזרים שונים של החברה, בין מדינות ותרבויות שונות, ובקיצור: מודל לפתרון כל בעיות העולם. רוטנברג מודה בחיוך ש"כבר אמרו לי שאצלי גם היחס לבול עץ צריך לעבור דרך מושג הצמצום".

המודל הוא כמובן סיפורו של רבי נחמן על 'בן המלך שחשב שהוא הינדיק', כלומר תרנגול הודו. הוא החל ללקט גרגרים מתחת לשולחן, והתרפא רק כשהובהר לו שניתן להישאר הינדיק גם אם יושבים ליד השולחן ואוכלים כשאר בני האדם. רוטנברג מאשר: "מבחינתי, סיפור ההינדיק הוא סיפור מכונן". וכהנא ממשיך: "הרציונל הוא שאם מופיעה תופעה נפשית כלשהי, סימן שיש בה ניצוץ חיוני למטופל. אם לא עליתי על היסוד הזה, נכשלתי כמטפל. לכן תפקידי הוא לא לנסות להחיל עליך את התיאוריות שהבאתי מהבית, אלא קודם כול להבין את עולמך. ברור שהדיכאון הוא כלי שהמטופל מצא כדי לבטא משהו משמעותי בנפש שלו. אני צריך לפענח את הצורך הזה, כדי לנסות להציע כלי אחר שימלא את אותו צורך, תוך כדי צמצום הדיכאון".

בספר הנוכחי מגלה רוטנברג איך הגיע לרעיון הצמצום: "ב־1978 הייתי בשנת שבתון בארה"ב, ובדיוק פורסם אז באנגלית ספרי הראשון, שעסק בקלוויניזם [תפיסתו של הכומר הפרוטסטנטי ז'אן קלווין, שנחשבת כבסיס לקפיטליזם האמריקני. י"ש]. בסוף הספר ישנו פרק המשווה בין תפיסת הגאולה של קלווין לזו של הבעל שם טוב. זה עניין מאוד את המו"לים שלי, שבעצמם היו פרוטסטנטים, והם ביקשו ממני לכתוב ספר שלם על החסידות. נסעתי אז יומיום ברכבת מניו יורק, שם התגוררתי אצל חותני, לפילדלפיה, שם עבדתי. וכל הזמן חשבתי: מה יש לי לחדש בחקר החסידות, שבובר ושולם [גרשם שלום. י"ש] עוד לא אמרו? ואז, באחת הנסיעות האלה, באה לי הברקה: אכתוב על מושג הצמצום כבסיס לגישה טיפולית".

הנה כי כן, רעיון הצמצום לא נולד מעיון "אובייקטיבי" במקורות. הוא אפילו לא נולד מחיפוש אחר רעיון שיעזור למטופלים. הוא נולד מרעיון שיעזור לרוטנברג עצמו לכתוב ספר על החסידות; שיאפשר לו להוסיף את "האות המיוחדת שלו" בעולם המחקר. באופן אירוני, רעיון הצמצום שימש להרחבה או לפחות להנכחה של מקומו של רוטנברג בעולם האקדמי.

גישה פרוגנוסטית

התועלתנות הזו אינה מקרית והיא חלק מהותי משיטתו של רוטנברג. אין לו עניין רב במחקר לשמו; מחקר שהוא מכנה אותו "דיאגנוסטי", כלומר כזה שבא לתאר ולנתח את המציאות, כמו רופא היודע לאתר את הבעיה שממנה סובל החולה. מה שמעניין אותו הוא המחקר הפרוגנוסטי – זה שמציע לחולה את התרופה. לשם כך הוא לא רק מוכן, אלא גם תובע, להפוך את סדרי הבראשית של עולם המחקר: לא עוד מחקר המבקש ללמוד "מה אומר הטקסט", אלא מחקר המבקש ללמוד "איך אוכל לפרש את הטקסט", או להשתמש בו, באופן שיעזור לי להתמודד עם בעיות המטופל, או עם בעיות העולם בכלל.

הכיוון הוא זה של עולם המדרש, שלפי רוטנברג הלך בדיוק בדרך הפרוגנוסטית: נקודת המוצא אינה הטקסט אלא המציאות. קודם יש לזהות מהן הבעיות שהמציאות מעלה ואז לנסות למצוא פתרון אפשרי, ולעיתים אפילו רק אישור לפתרונות שהועלו כבר במקורות. "זה קיים במדרש, ובעולם המודרני זה מופיע בשיטת הדה־קונסטרוקציה של ז'אק דרידה ומישל פוקו. מה שמעניין את הפרשן אינו 'מה הטקסט אומר' אלא 'אילו פרשנויות הוא מאפשר'".

אבל המודל האמיתי של רוטנברג אינו דרידה ופוקו, ואפילו לא מדרשי חז"ל, אלא בעיקר החסידות. כהנא: "החסידות לקחה את המקורות היהודיים כבסיס לפתרון בעיות תקופתה, כמו משבר השבתאות, או משבר 'היהודים הפשוטים' בחברה שנטתה להחשיב רק את תלמידי החכמים. הצרה היא שבמשך השנים היא נתקעה בבעיות של תקופתה, וגם התמסדה מאוד מבחינה ארגונית. עכשיו צריך לחלץ מתוכה את המתודה הפרשנית, ולנסות לפתור באמצעותה את בעיות דורנו".

כהנא מביא לדוגמה את מצוקתו של העולם בעידן הטכנולוגי: מצד אחד התקדמות אדירה לתועלת האנושות, ומצד שני יצירת פערים אדירים בין אנשים. מעבר לכך, עולם הרוח נוטה להביט בזלזול על עולם החומר, כפי שתלמידה דתית של כהנא אמרה לו פעם: "'אותי לא מעניין החומר, אלא רק רבי נחמן'. אמרתי לה: 'אבל היית רוצה שהמהנדס שבנה את המטוס שיטיס אותך לאומן יעשה היטב את מלאכתו, נכון?'". הפתרון: הבנה של חשיבות האיזון והמיזוג בין השטיבל והסטארט־אפ.

כהנא: "כשר' לוי־יצחק מברדיצ'ב ראה יהודי מגרז את העגלה שלו ותוך כדי כך גם מתפלל, הוא לא ראה בזה חילול הקודש, אלא להיפך, את קדושתו של היהודי שגם הגירוז הופך אצלו לעבודת השם. הוא בחר בפרשנות החיובית. הצרה היא שזה נתקע בשלב גירוז העגלה. צריך ללמוד מזה גם על חשיבות העולם של טילים גרעיניים ומטוסים משוכללים. מצד שני, השטיבל יכול להעניק לעולם הסטארט אפ את הנשמה שחסרה לו".

דיאלוג עם הנצרות

רוטנברג לא מסתפק רק בעקרון הצמצום. במשך השנים הוא השתדל לדלות מהמקורות היהודיים עוד רעיונות שיוכלו לשמש את הטיפול הפסיכולוגי. אחד המרכזיים שבהם הוא רעיון התשובה. רוטנברג טוען שבניגוד לתפיסה הפרוטסטנטית הגורסת שגורלו של אדם נקבע מראש, וסיפור חייו רק נועד לגלות מהו אותו גורל, רעיון התשובה, כמו כלל הרעיון של בחירה חופשית, מאפשר שליטה בסיפור החיים ושינוי מסלולם. למעשה, כדי להדגיש את הרעיון שהתשובה לא רק משנה את העתיד אלא גם מעניקה משמעות חדשה לעבר, יצר רוטנברג עבורה מושג חדש: שלחון – הלחנה מחדש של סיפור החיים.

ברוח הזו הוא מבקש בספר להתמודד עם עוד אתגר בן ימינו: האסלאם הפונדמנטליסטי, ובעיקר היכולת של עם קטן כמו העם היהודי להתמודד איתו. הוא מציע לשם כך לפעול לשלחונה של מערכת היחסים בין היהדות והנצרות – לא רק הפיוס ההיסטורי שהחל לאחר השואה, אלא ברית יהודית־נוצרית מול סכנת האסלאם. כמי שנולד בגרמניה שנה לפני עליית היטלר לשלטון, מפתיעה ההישענות שלו על התרבות הנוצרית, אבל רוטנברג אומר: "אין לנו בררה. מבחינה דמוגרפית, אנחנו פסיק קטן מול האסלאם".

האמצעי ליצירת ברית כזו ברמה רוחנית היא באמצעות עוד מושג יהודי שהוא יוצר לו עיבוד מודרני: גיור חברתי. "לקיים דיאלוג רוחני עם הנצרות, בלי לנסות לגרום לאנשיה להפוך ליהודים שומרי מצוות. מספיק שיזדהו עם הרעיונות היהודיים, עם תפיסת העולם שלנו. זה כבר יביא את הברית שאנחנו זקוקים לה".

אתה לא מאמין באפשרות שלחונו של האסלאם?
"לא. שם זה כבר עמוק מדי. יש שם גם גורמים מתונים, אבל ככל שהספקתי להציץ בעולם התיאולוגיה המוסלמית, אני כמעט לא מוצא שם את האפשרות הזו. התובנות התיאולוגיות הדומיננטיות הן מאוד אלימות, אפילו רצחניות". זו, אגב, אחת מנקודות המחלוקת בינו לבין כהנא, שאומר: "אני יותר אופטימי ממרדכי לגבי אפשרות ההשתנות באסלאם, למרות שאני מסכים שזה בכל מקרה תהליך של הרבה שנים".

השיטה של רוטנברג מעוררת שתי שאלות עקרוניות גדולות. האחת – האם השימוש במקורות אינו חיצוני, ואפילו ציני? עושה רושם שרוטנברג יכול היה להציג את הפתרונות שלו לבעיות השונות גם בלי להזדקק למקורות, ואם כך, מדוע יש צורך לעגן אותם במושג הצמצום או במושגים יהודיים אחרים? רוטנברג אומר שפרופ' יהודה ליבס, מחוקרי הקבלה החשובים בדורנו, כבר העלה בפניו בעבר את אותה שאלה בדיוק: "החזרתי לו בשאלה: ולמה צריך את אדיפוס בשביל לדבר על יחסי אבות־בנים? מסתבר שהעיגון במיתוס קמאי, קלאסי, הופך את הרעיון שאתה מדבר עליו למשהו הרבה יותר מכונן. האדם זקוק לשפה מוכרת, והדתות הן בכל זאת תשתית התרבות".

בשלב הזה, מגיע תורה של השאלה הבוטה יותר: עושה רושם שהשיטה שלו לא רק משתמשת ביהדות בכלל באופן תועלתני, אלא גם בפרשנות הספציפית של המקורות. קודם מזהים בעיה, אחר כך נותנים לה פתרון, ואז אומרים שהפתרון הזה בעצם נמצא במקורות. זו לא ירייה של החץ, שרק לאחריה בא סימון העיגול? לרוטנברג אין בעיה להודות בכך: "זה מה שעשו חז"ל בעולם המדרש". אבל כהנא, שמבין את המלכוד שבשאלה, מבקש לחלץ את רוטנברג ולהתעקש שזה לא בדיוק כך: "יש ספר המשך ל'זן ואמנות אחזקת האופנוע', שנקרא 'לילה'. יש שם אמירה צינית על צורת החשיבה האקדמית. הדימוי הוא של גיאולוג שעובר באיזה מקום ואומר 'יש כאן עורקים עצומים של מתכת צהובה'. רוטנברג, במקום זה, יקרא לילד בשמו ויגיד 'יש כאן מכרה זהב'".

רוטנברג עצמו טוען שגם לפתיחות של שיטתו יש גבולות. "לכאורה, השיטה שלי בפרשנות הטקסט מזכירה את הפוסט מודרניזם שטוען שאין 'אמת', והכל נתון לנקודת המבט האינטרסנטית של כל אחד. אבל יש בכל זאת הבדל יסודי. אצלי יש גבול ליכולת הפרשנות, במובן של 'מה הטקסט באמת יכול לאפשר'. המשל הוא דמות הרועה, שתפקידו לשמור על העדר גם שלא ילך לשדות זרים וגם שבעלי חיים אחרים לא ייכנסו לשטח שלו. כך הפרשן צריך לשמור על הטקסט, שלא יפורש באופן שרירותי, כשאי אפשר למצוא לזה עיגון בטקסט".

נפרד מדמות הליצן

רובד אחר בספר קושר בין הביוגרפיה הפרטית של רוטנברג לתפיסת עולמו המקצועית והפרשנית. כהנא: "כפסיכולוג, אני לא מאמין בכלל באפשרות של כתיבת הגות שאינה נובעת מסיפור חייו של ההוגה". אז איפה הקשר במקרה של רוטנברג? הוא נולד ב־1932 בעיר ברסלאו שבגרמניה. ליד חצר ביתו היה מקום מפגש של "היטלר יוגנד" [נוער היטלר]. "ברגע שהם גילו שאני יהודי, הם גנבו לי את הקורקינט ורצו למרתף למטה. הם ידעו שאני עקשן וארוץ אחריהם, וברגע שהגעתי למרתף הם דקרו אותי בכל הגוף, אבל גם אז לא ויתרתי והלכתי איתם מכות. ההורים שלי הבינו את הסכנה שבמצב הזה, ושמו אותי במוסד לילדים, עד שעלינו לארץ ב־1939, זמן קצר לפני פרוץ המלחמה".

בארץ הוא נכנס לתפקיד שהוא מכנה כיום "ליצן החצר": שחקן בתסכיתים של "קול ישראל", חקיין של קולות בעלי חיים, ומספר בדיחות אובססיבי במסיבות של החבר'ה. "חבר טוב שלי, עמרם בלום, אמר לי אז: מוטקה, אם אתה רוצה להתקדם, אתה חייב להפסיק להיות ליצן. אחרת לא יתייחסו אליך ברצינות. ואז הבנתי מה פירוש הביטוי 'ליצן עצוב': הוא עצוב כיוון שבבדיחות שלו הוא אומר בעצם אמיתות גדולות, אבל בגלל שהן נאמרות כבדיחות אף אחד לא מעריך אותו על זה".

מאז הוא השתדל להפסיק לספר בדיחות בפומבי, ולהתמקד במחקר רציני. "השתתפתי פעם באיזו ישיבה רצינית, ומישהו הגיב על אמירה שלי בצחוק גדול, למרות שהיא בכלל לא נאמרה כבדיחה. הבנתי שרוצים להחזיר אותי לתפקיד הליצן, כך שאת ההתעקשות שלי לשנות את מעמדי אפשר לתאר כשלחון שעשיתי לעצמי". צריך להודות, כמובן, שהשלחון אינו מלא עד היום. המזג הפרוע שלו, כובע המלחים שהוא לובש, להטוטי הלשון והמחשבות האסוציאטיביות הם כולם סוג של משחק.

גם באקדמיה היו הסתייגויות ממעמדו הרציני: "אמנם לא עצרו את הקידום שלי, כי חשבו כנראה שגם בדור שלנו צריך כנראה איזה בובר, שלא יהיה חוקר קלאסי אלא הוגה. אבל בפועל, גם לבובר לא איפשרו ללמד בחוג למחשבת ישראל אלא רק בחוג לסוציולוגיה, וגם אותי דחקו מהחוג לפסיכולוגיה, שהיה לכאורה המסגרת הטבעית מבחינתי, אל החוג לעבודה סוציאלית". אבל צוחק מי שצוחק אחרון: מבין כל עמיתיו, רוטנברג הוא בין הבודדים שזכה בפרס ישראל, ושיטתו מפורסמת בעולם כולו.

האירוע המכונן של חייו הבוגרים הוא ללא ספק נפילת הבן בעז במהלך שירותו הצבאי, ב־1988. כיצד השפיע האירוע הזה על חייו? רוטנברג: "אני לא אוהב לנבור בזה. אנשים אוהבים לחטט בזה, אבל אני לא רואה עצמי כ'שכולן' מקצועי. יש הרבה דברים שקורים לאדם בחיים, ואני תמיד מנסה לזרום עם מה שיש. בגדול אפשר לומר שהייתה אז החלטה פנימית שלי שהנפילה היא 'לצורך עלייה', ואני חייב להמשיך וליצור, אחרת באמת אפול".

בפועל, הוא כן כתב אחרי נפילת הבן ספר העוסק בשכול ובאפשרות לנקוט גם לגביו מדרש יצירתי המסייע להתמודדות. זמן מה לאחר נפילת הבן ערך רוטנברג גם מסע בין בתי כנסת רבים כדי לבדוק מי מהם מקפיד לומר את התפילה לשלום חיילי צה"ל, והזדעזע לגלות שבמקומות רבים אין עושים זאת. הדבר הוליד אצלו את הרעיון שאסור להסתפק בתפילה, בגלל הממד האגואיסטי שבה, וצריך גם לעשות למען הכלל: "בתפילה אתה בעיקר מתפלל על צרכיך. ומה עם כלל ישראל? ובעצם, גם תפילה על כלל ישראל לא מספיקה. צריך גם לעשות בפועל למען הגנת עם ישראל". אם תרצו, זה עוד ביטוי של המתח והאיזון בין הסטארט אפ והשטיבל.

כהנא אומר שבעשור האחרון הוא שם לב שרוטנברג חוזר יותר ויותר בדבריו אל עולם ילדותו, עולם של יהודים פולנים שבעקבות האנטישמיות בפולין של שנות העשרים מצאו את עצמם מהגרים לגרמניה ומתמודדים עם עולם של תרבות חדשה: "אנחנו מכירים כבר 30 שנה, ואני שם לב שבעשור האחרון עניין הזהות המזרח־אירופית שלך עולה הרבה יותר בשיחות שלנו. זו זהות של אנשים שפתאום נקלעו לתרבות מערבית, וצריכים לתאר את עולמם וזהותם בשפה מערבית שהם לא מכירים. אני מניח שזה קשור גם לעיסוק בצורך לתרגם את מכלול השפה היהודית לתרבות המערבית, ולהיפך".