"לגמרי לא הייתי מוכנה לרמות האנטישמיות שאנחנו רואים עכשיו"

ב־5 באוקטובר, יומיים לפני פלישת חמאס לישראל, חזרה אירינה נבזלין מניו־יורק עם צוות מצומצם של מוזיאון "אנו" (בית התפוצות לשעבר). יחד עימם נחת כאן מטען יקר־ערך, ולא רק מבחינה כספית. בתוך מזוודה מאובטחת בתא המטען הגיע ארצה ספר התנ"ך העתיק והשלם ביותר, המהווה עדות נדירה לתולדות הטקסט התנ"כי. "קודקס ששון" נחשב לאחד מכתבי־היד החשובים והייחודיים בעולם, ולפני שנה הוא הפך גם לכתב היד היהודי היקר בהיסטוריה: הוא נרכש תמורת כ־38 מיליון דולר על ידי יו"ר מועצת הכבוד של "אנו", אלפרד מוזס, במכירה פומבית שנערכה בניו־יורק, ונתרם לאוסף המוזיאון.

"התהליך היה מורכב ונמשך כחצי שנה", מתארת נבזלין, יו"ר הדירקטוריון של המוזיאון. "פחדנו שמישהו פרטי יקנה את התנ"ך ולא יחזיר אותו לישראל, ולנו היה מאוד חשוב שהתנ"ך יחזור הביתה". לאחר הרכישה נערך בניו־יורק טקס פרידה מכתב־היד העתיק בנוכחות השגריר גלעד ארדן, הוא הוטס לארץ והובל למוזיאון. הכול היה מוכן לאירוע החגיגי לרגל הגעתו של קודקס ששון לישראל, שנועד להתקיים מיד אחרי שמחת תורה. אבל אז פרצה המלחמה וטרפה הכול.

בשבעת החודשים שחלפו מאז רותמת נבזלין, יזמת ופילנתרופית, את קשריה וכישוריה לטובת מלחמתה של מדינת ישראל. "אנחנו נמצאים בקשר שבועי עם תורמים ושותפים של המוזיאון בארץ ובעולם, ומסבירים להם מה באמת קורה כאן. אנחנו המוזיאון היהודי הכי גדול, ואנחנו עוזרים לאנשים ‫להביא את האמת מהשטח".

איך נראו אצלכם הימים שאחרי 7 באוקטובר?

"היינו בשיח עם פיקוד העורף כדי לנסות לפתוח את המוזיאון. יש כאן מרחב מוגן, ולא רציתי שחמאס יכתיב לנו את סדר היום. שוחחתי עם התורמים והשותפים שלנו בעולם ונתתי להם תמונת מצב אמיתית. השתתפתי בכל מה שיכולתי בנושא ההסברה ונרתמתי לעסוק גם בנושא החטופים, עוד לפני העסקאות. יש לי קשרים בעולם היהודי ‫ובעולם הדיפלומטי והפוליטי, וכולנו חיפשנו את הדרך ‫להפעיל כמה שיותר לחץ על חמאס ‫ולהסביר לעולם ‫שהשחרור של ילדים חטופים לא צריך בכלל להיות חלק מהמשא ומתן. סייעתי בארגון פגישות עם הקהילה הדיפלומטית, ‫עם שגרירים, עם פרלמנטרים. ארגַנו נסיעה לברלין של הורים מהעוטף שהילדים שלהם היו חטופים, כדי שישתפו מובילי דעת קהל בסיפור שלהם. גיליתי מה שתמיד ידעתי, שלהיות חלק מהעם היהודי זה להיות חלק ממשפחה מורחבת, שכולם בה צריכים לדאוג ולסייע זה לזה".

מנקודת המבט שלך, איך המלחמה שינתה את היחס שלנו ליהודי התפוצות ואת היחס שלהם אלינו?

"אני חושבת שיש בעיה בעצם הניסוח של השאלה. זה לא אנחנו והם. הבעיה הכי גדולה פה וגם בתפוצות היא התפיסה שאנחנו שני גופים נפרדים. אנחנו גוף אחד, ואם במקום אחד כואב ונחרב, הבעיה היא בכל הגוף. לפני המלחמה הייתה לנו הפריווילגיה להחזיק בתפיסה צרה ולומר 'יש את העם היהודי פה, ויש את העם היהודי בתפוצות'. הסיבה שאני כאן במוזיאון היא שאף פעם לא האמנתי שאפשר להתייחס לעם היהודי בצורה כזאת. אנחנו עם אחד, וזו טעות לחשוב אחרת.

"המלחמה, כמו כל דבר נוראי, יוצרת גם הזדמנויות. אחת מהן היא הסולידריות של הרבה אנשים בתפוצות, שלא הרגישו כל כך קשר ‫לישראל, ודווקא דרך הצער וההזדהות עם הכאב מרגישים עכשיו את הקשר. מצד שני, גם פה אנחנו רואים ‫שכשאנחנו מדברים על ביטחון פיזי ‫יש איזו נטייה ישראלית, ‫גם לי כמובן, לחשוב שהביטחון הפיזי שלנו פה ‫לעומת הביטחון של יהודי התפוצות אלה שני דברים שונים, ‫כי פה האיום הוא ממשי, ‫ושם ‫זה אפור כזה, לא ברור. אבל תראי מה קורה עכשיו בקמפוסים, אנחנו מבינים ש‫אין באמת הבדל איפה אתה יהודי. בסופו של דבר אני טוענת שכן, יותר בטוח פה. ‫להיות יהודי על מלא – יותר בטוח במדינת ישראל".

"בתקופת הוויכוח על הרפורמה היה לי מאוד קשה ‫לראות באיזו קלות אנחנו מידרדרים ‫להאשים את האחר ‫ולא לקחת אחריות. אני לא חושבת שברמה הפרקטית ‫של ההישרדות והגורל שלנו, ‫אנחנו יכולים להרשות לעצמנו ‫את השנאה הזאת"

היא מודה שהופתעה מהיקף ומעוצמת האנטישמיות שפרצה בעקבות המלחמה. "הייתי רוצה לומר שבתור יו"ר מוזיאון 'אנו' זה לא הפתיע אותי, ואני גם פוגשת אנשים שאומרים שזה לא הפתיע אותם, אבל אני לא מאמינה להם. מאז מלחמת העולם ‫אנחנו חיים בסוג של עליות וירידות בעניין האנטישמיות, ועדיין בצורה רגועה ועם אילוזיה על הטוב שיש. לגמרי לא הייתי מוכנה לרמת האנטישמיות שאנחנו רואים עכשיו. זו הפתעה כואבת. נולדתי במקום אנטישמי בהגדרה, אז אף פעם לא ציפיתי לאהבה גדולה מהעולם, אבל בין זה ובין לראות את רמת השנאה והאטימות שלא לראות את הרוע במה שקרה כאן, זה תפס אותי בשוק".

חיבור מיידי

נבזלין, שנולדה במוסקבה ב־1978, היא בתו של האוליגרך והפילנתרופ לאוניד נבזלין, ונשואה כיום לח"כ יולי אדלשטיין. "יש סביבי המון אנשים חזקים ודומיננטיים, גם במשפחה וגם בעשייה. אני צומחת כשיש על ידי אנשים שהם השראה, אנשים שמאתגרים אותי", היא אומרת.

בגיל שבע, כשמישהו בבית הספר כינה אותה בכינוי גנאי מעליב וקשר אותו ליהדותה, גילתה לה סבתה, שהייתה מורה בבית הספר, על מוצאה. "היא אמרה לי 'יש שתי יהודיות בכל בית הספר, את ואני, ואנחנו לא נדבר על זה לעולם". כשהייתה בת 13 ביקרה אירינה בארץ בפעם הראשונה, וחשה חיבור מיידי. לאחר שהשלימה תואר ראשון ושני בכלכלה באוניברסיטת מוסקבה ועשתה כמה שנים בלונדון, עלתה ארצה לפני 18 שנה כדי להישאר.

"אני מאוד שמחה שאני יהודייה, אני מרגישה שזה להיות חלק ממשהו מאוד עמוק, חלק משרשרת של דורות", היא אומרת. "זו בשבילי הזדמנות לעשות עם החיים שלי משהו שיש בו משמעות, ולא רק חיים רגילים. אני חושבת שהצורך שלי להשפיע בא מזה שאני יהודייה. 'תיקון עולם' הוא חלק מהדי־אן־איי היהודי. אני גם מאוד שמחה שאני בארץ, שאני בבית. בשבילי זה משהו שלגמרי שינה לי את הפרספקטיבה על כמה מלאי משמעות החיים שלי יכולים להיות".

ב־2012 מונתה נבזלין ליו"ר דירקטוריון בית התפוצות, כפי שכונה אז המוזיאון לתרבות והיסטוריה יהודית שהוקם ב־1978 בקמפוס של אוניברסיטת תל־אביב. במהלך כהונתה הובילה את תהליכי השינוי במוזיאון שכללו גם את שינוי שמו, וריכזה גיוס תרומות בהיקף של כ־100 מיליון דולר לחידוש פניו. בשעה שהמוזיאון זכה לשיפוץ יסודי ומקיף, המשרד שאנו נפגשות בו, בקומת המרתף, נראה כמו בשנות החמישים. היא עצמה מקפידה להתלבש בפשטות, בג'ינס וטי־שירט, ללא תכשיטים שיחצינו את ההון המשפחתי.

מאז פרוץ המלחמה היא חשה את הפיצול בין הרצון לקיים שגרת חיים ולפעול, ובין הכאב שאינו מרפה. "אתה כל יום קם ועושה, ‫ומצד שני הלב שלנו קרוע. אנחנו אמנם לא במעגל הכאב הראשון, לא מפונים ולא חווינו אובדן קרוב, ועדיין אנחנו חיים בסוג של סכיזופרניה".

איך הרגשת בתקופת השיח סביב הרפורמה?

"כעסתי על זה ‫שיהודים יכולים להרשות לעצמם ‫את השיח הזה. תמיד האמנתי שצורת השיח היא חלק מהאידיאולוגיה, ‫ובשבילי לראות את העם היהודי מדבר בטינה כזו אחד על השני, ‫זה לא מקובל וזה עובר כל גבול. אני לא חושבת שברמה הפרקטית ‫של ההישרדות והגורל שלנו, ‫אנחנו יכולים להרשות לעצמנו ‫את השנאה הזאת. היה לי מאוד קשה שהכול הפך להיות שחור־לבן, ‫ושאני צריכה לבחור צד. קיבלתי הרבה שאלות מאנשים שביקשו ממני לבחור צד, ולא הבנתי למה יש כזו קיצוניות סביב משהו ששנה לפני כן לאף אחד לא היה אכפת ממנו.

"לא הייתי מוכנה לרמת האנטישמיות שאנחנו רואים עכשיו. נולדתי במקום אנטישמי ואף פעם לא ציפיתי לאהבה מהעולם, אבל בין זה ובין לראות את רמת השנאה של העולם המסרב לראות את הרוע במה שקרה כאן, זה תפס אותי בשוק"

"כמה אנחנו היהודים יכולים להתעסק במשהו כזה, ולא להבחין בין עיקר לטפל? אני מבינה לגמרי ‫שלכל אחד יש את הדעות שלו ‫לגבי רפורמה כזאת או אחרת, אני מבינה מאיזה תסכול זה בא ואת חוסר ‫היכולת להשפיע על משהו, ועדיין אני חושבת שכל בן אדם ‫צריך לשים לעצמו גבולות ‫ולהציב לעצמו את הערכים שלו. אגב, הופתעתי לגלות ‫שאנחנו עם של משפטנים ‫שמבינים כל כך טוב בתחום. אני אישית ניסיתי להבין את הרפורמה ואני לא חושבת שמספיק הצלחתי, כי אין לי מספיק חינוך משפטי ורקע בנושא. לצערי היה לי מאוד קשה ‫לראות באיזו קלות אנחנו מידרדרים ‫להאשים את האחר ‫ולא לקחת אחריות. אחרי השביעי באוקטובר אנחנו רואים איך העולם מסתכל עלינו ולא מאפשר לנו ‫את השנאת חינם הזאת".

מה את חושבת על התפקוד של ההסברה הישראלית?

‫"אני לא חושבת שמדינת ישראל ‫הייתה אי־פעם טובה בהסברה, ‫ועכשיו אנחנו רואים עד כמה לא היינו טובים. יש שתי סיבות ‫תרבותיות, מנטליות, למה אנחנו לא טובים בזה. קודם כול, הסברה ‫זה תהליכי בנייה ‫ואסטרטגיה של המון שנים, ואצלנו אסטרטגיה היא לא בדיוק המילה הנכונה לתאר את ההתנהלות, אנחנו אוהבים תכלס. לא ראיתי פעם אחת שהייתה לנו ממשלה שלקחה את זה באופן רציני. דבר שני, הסברה זה תהליך ‫של ניואנסים, תהליך מורכב, ובתור עם אנחנו לא אוהבים ניואנסים. מבחינה מספרית אנחנו מפסידים ברשת, אבל בעבודה טובה אנחנו יכולים לנצח שכלית, לא מספרית. יהודים תמיד ניצחו בחוכמה, ‫לא במספרים. אפשר לעשות הרבה יותר טוב ‫ממה שנעשה עכשיו. מזל שיש לנו אנשים פרטיים ‫שלקחו על עצמם את ההסברה. רוב החברים שלי מתראיינים ‫כל שני וחמישי בכל ערוץ, ‫בכל שפה שהם מדברים, ‫כי כולנו רוצים לעזור".

לדעת לשאול

הפגישה שלנו מתקיימת באסרו־חג של פסח. ליל הסדר וחג הפסח נחגג כהלכתו בבית משפחת נבזלין־אדלשטיין. לשולחן הסבו ילדיו של כל אחד מבני הזוג, וקרובי משפחה נוספים. בעבור יולי אדלשטיין, אסיר ציון בעבר, החג הזה חשוב במיוחד. נבזלין מספרת שהיא פתחה את הבוקר שלמחרת החג, עוד לפני האימון הספורטיבי, בחצי שעה של סיום העלאת כלי הפסח למקומם.

"אני מקבלת המון כפיים במשפחה על עצם זה שהשקעתי בזה חצי שעה", היא אומרת בחיוך. בדרך כלל היא נמנעת מלהתערב בתחומי הדת בבית. "אני פוחדת שזה יביא למריבות", היא משתפת בכנות. "ההסכם ביני ובין יולי הוא שאני לא עושה כלום בנושא הזה של פסח, אבל איכשהו נגררתי לסייע הבוקר, ‫כיוון שלא הייתי מודעת ‫לזמן ולכוח הפיזי שנדרשים לפרויקט הזה. למרות שאני מתאמנת ‫הרבה, זה עדיין היה מתיש. כשמוציאים את הכלים אין סיכוי שאני אהיה מעורבת, אבל בחזור אני כן משתדלת לעזור כי אני רוצה את החמץ שלי כמה שיותר מהר", היא מחייכת. בשבתות, כשהוא שוהה בבית הכנסת היא יוצאת לפילאטיס. את האוכל על הפלטה מחמם מי שחוזר מוקדם יותר, והם יושבים לסעוד יחד.

לפני כשמונה שנים היא נישאה לאדלשטיין – אדם דתי, איש ימין שהתגורר אז בגוש עציון, מבוגר בשנה מאביה. היא תושבת הרצליה, חילונית, מחזיקה בדעות מרכז. כשאני שואלת איך הזוגיות הזו שורדת, היא מעירה שהיא לא שורדת אלא פורחת. "קודם כול, התשובה הכי קיטשית ופשוטה זו האהבה. אני יודעת שאנשים מתייחסים לזה כאל זוגיות מורכבת, אבל יכול להיות שגם אני וגם יולי רגילים לרמה כזו של מורכבות בחיים שלנו, שזה לא נראה לנו מורכב. לא שלא היו דברים שלא הצריכו דיון בהתחלה, אבל כשיש לך שני אנשים בוגרים שיודעים מי הם, אז העניין הוא רק למצוא את הדרך, לכבד אחד את השני ולהמשיך לחיות כל אחד באורח החיים שמתאים לו". הקטן משני ילדיה חגג לאחרונה בר־מצווה בטקס משפחתי מצומצם בבית הכנסת שבו מתפלל אדלשטיין בהרצליה.

"זה לא כל כך קשה כמו שזה נשמע, ‫מכיוון שיש כמה דברים בסיסיים ‫שאנחנו מבינים", היא מוסיפה. "אלה לא הנישואים הראשונים שלנו, וידענו שיש לנו אורח חיים שונה ושאנחנו צריכים להתאמץ. הוא ידע מי אני, אני ידעתי מי הוא, ונשאר רק למצוא את הדרך לעשות את זה יחד. ביום־יום אנחנו חיים חיים מאוד נפרדים. יש לו חיים מלאים בעשייה משלו, ולי יש את העשייה שלי. מרגישים את זה בעיקר בשבת, ואז זה דורש משנינו גמישות לקבל את גבולות הגזרה של כל אחד".

לפני כשלוש שנים התפרסם ספרה "כוחה של זהות", באנגלית ואז בעברית (בהוצאת ידיעות ספרים). הספר דורג במקום הראשון ברשימת רבי־המכר של אמזון בכמה קטגוריות – גלובליזציה, מדיניות הגירה, פסיכולוגיה סוציולוגית, אנתרופולוגיה תרבותית ופילוסופיה מודרנית. אישים כמו ראש ממשלת בריטניה לשעבר טוני בלייר, ואלוף העולם לשעבר בשחמט גארי קספרוב, הרעיפו עליו שבחים. היא עוסקת בו במשמעותה של היהדות ובחיבור שלה עצמה אל הדת והלאום.

סוגיית הזהות, היא אומרת, ממשיכה להעסיק אותה. "תמיד ידעתי ‫שאני חייבת להתמודד עם השאלות ‫של מי אני ומה הערכים שלי. זה לא אומר ‫שזה לא משתנה. עד 7 באוקטובר הצגתי את עצמי קודם כול כיהודייה, עכשיו אני אומרת קודם כול ישראלית. בחיים לא הרגשתי כל כך ישראלית כמו עכשיו, למרות שמהיום הראשון שלי כאן הרגשתי בבית.

"אני חושבת שהיכולת לכבד ולהעריך את האחר נובעת קודם כול מהידיעה מי אתה. אני יודעת שאני יהודייה, ישראלית, חילונית. הטיפ היחיד שאני יכולה לתת לאנשים זה לשאול את עצמם שאלות ולענות לעצמם, ופחות להתייחס למה שהסביבה אומרת להם כתשובה. הרבה פעמים אנשים מקבלים איזושהי תפיסה בגלל שהם נולדו למקום מסוים, למשפחה מסוימת, לסטטוס מסוים – אז כביכול ענו עבורם את כל התשובות, ונוצר מצב שהם לא כל כך שואלים את עצמם במה הם באמת מאמינים. אנשים הולכים עם העדר כי הם לא רוצים להרגיש לבד. הטיפ שלי זה לשאול את עצמך שאלות על אמת".

אכפת יותר מדי

השנה היא מציינת שמונה־עשרה שנים לעלייתה ארצה. "חי", היא מעירה. תהליך הקליטה שלה לא היה כרוך בקשיים חריגים, והיא מייחסת זאת גם לכך שבשנות התיכון למדה בבית ספר יהודי. "זה פתח לי את התיאבון להיות בסביבה של יהודים. דבר שני, אני אוהבת אתגרים ושינויים. איך אמר לי פעם ידיד? 'אירינה לא מפחדת לפחד'. אני פוחדת משינויים כמו כולם אבל גם אוהבת להתחיל דברים חדשים. הקליטה שלי לא הייתה קשה כי בחוויה שלי חזרתי הביתה. ביקרתי כאן בפעם הראשונה בגיל 13 וישר הרגשתי בבית".

הישראלים קיבלו אותה בחום אבל גם בעודף פתיחות והתעניינות. היא זוכרת את הפעם הראשונה שערכה קניות: "הקשבתי לשיחה של שתי נשים שעמדו מאחורי, הן דיברו על זה שאחת מהן מתכננת להיכנס להיריון, ואז הן הסתובבו אליי ואחת מהן שאלה 'כמה ילדים יש לך'. אני מאוד לא רגילה שמישהו בכלל, ובמיוחד מישהו שלא מכיר אותי, שואל אותי שאלות כאלה. הייתי אז בת 28 ולא היו לי עדיין ילדים, ואז קיבלתי הרצאה שלמה על החשיבות של ילדים. זה דבר שהכי לא ציפיתי לו בשמונה בבוקר בסופר. זה היה שוק תרבותי. עברתי אותו די מהר, ואני מעדיפה את זה לעומת הריחוק שיש בין אנשים במקומות אחרים. כן, לפעמים קשה פה עם הפרטיות, זה אחד הדברים שאני מרגישה, אבל בסך הכול זה בית".

לפני עלייתה ארצה עבדה בתחום יחסי הציבור והלובינג; לאחר עלייתה השתלבה במיזמי הפילנתרופיה המשפחתית. בשנת 2008 החלה לשמש כנשיאת קרן נדב שהקים אביה. הקרן פועלת לקידום פרויקטים המחזקים את הזהות היהודית הקולקטיבית ואת ערכי הליברליזם. בין השאר תורמת הקרן למוזיאון "אנו" ולמרכז נבזלין לחקר יהדות רוסיה ומזרח אירופה, הפועל באוניברסיטה העברית. "דרך הפילנתרופיה המשפחתית מצאתי את מקום העבודה שאנחנו יושבים בו. אני נמצאת כאן כבר חמש־עשרה שנה, בהתנדבות, ומבלה בו הכי הרבה זמן".

בשנת 2019 הקימה את Improvate, פלטפורמה המחברת בין ממשלות לחברות טכנולוגיה וחדשנות, ומאפשרת להן לעבוד בשיתוף פעולה למציאת פתרונות מעשיים במטרה לשפר את איכות החיים של אוכלוסיות שונות. "זו עוד דרך להביע את הציונות שלי ואת האהבה שלי לעם היהודי", אומרת נבזלין. "החברה עושה שני דברים. היא מביאה את הידע של הסייבר מישראל לשוק הבינלאומי. אנחנו מלמדים מקצועות סייבר לאנשים בארץ ובעולם, והפידבק שאנחנו מקבלים הוא שאנשים עדיין מאמינים שאנחנו הכי טובים בסייבר. הדבר השני שאני עושה, בחלק העסקי, זה לעזור לחברות ישראליות להגיע לעולם. יש לנו המון טכנולוגיות מדהימות, ואנחנו עוזרים לחברות הייטק לא רק בתחום הסייבר".

בין מסורת למקצוע

מה את חושבת על הפילנתרופיה הישראלית?

"זו שאלה מצוינת, שדורשת ספר וסדרת הרצאות. תחום הפילנתרופיה והמגזר השלישי בישראל הוא תחום מתפתח, אבל הוא עדיין מאוד בחיתולים. המון מהידע שיש במדינות אחרות לא קיים אצלנו, כי אנחנו מדינה צעירה. המסורת היהודית של צדקה קיימת כמובן המון שנים, אבל בין מסורת למקצוע יש הבדל. יש כאן את התשוקה, אבל צריך לפתח יותר את המקצוענות ואת התהליכים הנכונים, כדי שבסופו של דבר פילנתרופיה תוכל לעשות את מה שלדעתי היא צריכה לעשות.

"יש המון נושאים שלדעתי פילנתרופיה לא צריכה לטפל בהם אלא המדינה. כל העניין של עזרה לאוכלוסיות מוחלשות, למשל. אם אנחנו משווים כסף של פילנתרופיה לעומת כסף של מדינה, כמה שפילנתרופיה נשמעת כמו דבר גדול, בסופו של דבר זה טיפה בים. מצד שני, לפילנתרופיה יש הרבה פחות רגולציה והרבה יותר יכולת ליזום ולהרים דברים. אני חושבת שהתפקיד הנכון של פילנתרופיה הוא להתחיל דברים חדשים, לבדוק אפשרויות חדשות, ואחר כך לשתף פעולה איפה שאפשר עם פילנתרופיה אחרת ועם המדינה. המדינה מוגבלת ביכולת שלה להרים פרויקטים חדשים, לעומת זאת פילנתרופיה פרטית יכולה לעשות את זה.

"בסופו של דבר, הדברים הכי טובים ומשפיעים לטווח ארוך נעשים בשיתוף פעולה עם המדינה. קחי את מה שקרה לנו במוזיאון. הרעיון של להפוך אותו לגמרי הגיע מפילנתרופיה פרטית, אבל אם לא היה חוק התפוצות, שמאפשר מצ'ינג של המדינה, אי אפשר היה לעשות את זה. פילנתרופיה נותנת את היכולת לבדוק ולהתנסות.

"יש פה עשייה מפוארת שאני מצדיעה לה בתחום הפילנתרופיה, ויש גם המון מקום לשיפור. אם הייתי יכולה להביא את הצד שלי הייתי אומרת שיש עוד מקום בישראל לפתח את שיתופי הפעולה. מה שקורה פה זה המון אנשים שעושים דברים, כל אחד בצורה שהוא רואה לנכון, ושיתוף פעולה יעזור. זה קשה, כי כל אחד מגיע עם הערכים שלו וגם עם האגו שלו. המוזיאון פה נבנה כדי לספר את הסיפור של העם היהודי, וכל אחד רואה אותו מזווית אחרת, מהמבט שלו ומהמקום שלו. אבל בסופו של דבר אני חושבת שהדברים שיש להם השפעה גדולה וחזקה יותר מגיעים משיתופי פעולה. ובנושא הזה יש לפילנתרופיה הישראלית מה ללמוד".

אני מספרת לנבזלין שלפני פגישתנו סיירתי בקומה השלישית של המוזיאון, וכשהשוויתי אותה לבית התפוצות של ילדותי, לא יכולתי שלא לחשוב על כך שמבקרים רבים בוודאי חשים שלא בנוח עם ייצוג של משפחה יהודית שבה האם יהודייה והגבר לא, או משפחה של שני גברים.

"אני חושבת שכל אדם, גם חילוני וגם כיפה סרוגה וגם אמריקאי, מוצא את עצמו כאילו הוא לא הכי מיוצג פה. יש לזה סיבה, והסיבה היא שהמקום הזה נועד כדי לספר לכולם על כולם. ה'לא נוח' הזה הוא בסדר לי, כי יש פה הרבה דברים ‫שגם אני מרגישה לא הכי נוח ‫כי אני לא מוצאת את עצמי. ‫המקום פה לא כדי להיות נוח אלא כדי להכיר. מבקרים חרדים לא חייבים לעבור בקומה השלישית, יש אלטרנטיבות. ‫אין פה שום דבר שהוא פרובוקטיבי ובכוונה".

היא מספרת על רב חשוב שהגיע לביקור מיוחד במקום, שלא במסגרת שעות הפתיחה, ומתח ביקורת על כך שבהיכל בתי הכנסת מוקרן סרט ובו חזנית אישה. "התמונה הבאה באותו סרט זו תפילה של אלפי גברים עטויים חלוקים לבנים שעומדים ומתפללים, פריים שאין בו אף אישה, ולי זה מפריע. הסברתי לו שלהרגיש קצת לא נוח זה בסדר, כי בסופו של דבר כל אחד ‫חי קצת בבועה שלו וכדאי לו להיחשף לאחרים. לדעתי עשינו את זה ‫בטוב טעם ובעדינות. יכול להיות שזה יפריע לך בקטנה, אבל לא ברמה שאנשים יגידו שהם בחיים לא ייכנסו לפה. זה מוזיאון שמייצג 15 מיליון איש, שחלק חיים פה וחלק בחו"ל, והתפקיד שלנו הוא לספר את הסיפור של כולם".