ימים ספורים לאחר שמחת תורה חזר פרופ' גד יאיר ארצה משנת שבתון בהונג־קונג. לפני שובו הוא הספיק להשתתף שם בהקרנה של הסרט "חמש מצלמות שבורות", המתעד מנקודת מבט אוהדת את ההפגנות שקיימו פעילי שמאל ופלסטינים מדי יום שישי ליד הכפר בלעין, נגד גדר ההפרדה. בצל הדיווחים הקשים על מתקפת חמאס ביישובי הדרום, האופן שבו הגיבו עמיתיו באולם לאחד הרגעים שנצפו על המסך עורר אצלו מחשבות.
"הסרט עצמו לא היה מעניין מבחינתי כמו התגובה של קולגות שלי, חוקרים מכל העולם, לאחת הסצנות הקשות שבה רואים פלסטיני שוחט כבש, וילדים ממש יושבים לידו ושותפים לכל תהליך השחיטה, בטבעיות גמורה. כסוציולוג שחוקר שוני בין תרבויות, לא יכולתי שלא לשים לב איך כל המרצים האירופיים שישבו לצידי מיהרו לכסות את עיניהם כדי לא לראות את הדם שניתז.
"באותו רגע נזכרתי באירוע טראומטי שנצרב בתודעה של רבים מאיתנו, אולי הסמל של אירועי האינתיפאדה השנייה: הלינץ' ברמאללה, שתועד באותה תמונה מפורסמת של אחד המחבלים מחייך ומציג להמון הפלסטיני את ידיו המגואלות בדם החיילים שלנו. בעצם הוא ביקש לחגוג את הדם. אנחנו לא מבינים את משמעות הדם בתרבות הערבית־פלסטינית ובאסלאם בכלל, וזו רק דוגמה אחת לפער בינינו. ברגע אחד בהונג־קונג נפלה לי התובנה עד כמה עמוקה התהום התרבותית בינינו ובין הערבים. בעיניי, העובדה שלא הבנו את התהום הזאת, היא אחד השורשים לכך שלא ראינו את שבעה באוקטובר מגיע".
איך ישראלים חוקרים
תרבויות, חוזר ואומר פרופ' יאיר במהלך שיחתנו, שומרות על רציפות של תכונות יסוד לאורך שנים רבות. לדעתו, למחקר האקדמי היו כלים לצפות מבעוד מועד את מתקפת 7 באוקטובר, אלא שהכלים הללו אינם עומדים בדרישות המחמירות של שיח התקינות הפוליטית השליט כיום בשיח האקדמי במערב, וגם בישראל. "במחקר האקדמי אסור לדבר היום בהכללה על תרבויות. סוג כזה של חשיבה נחשב למיושן וגובל בגזענות. זה מה שגרם לנו במדעי החברה להיות עיוורים לסכנה מצד חמאס. מדברים לא מעט על הטירוף שאוסר להציע השערות מחקריות כדי להסביר הבדלים מהותיים בין נשים לגברים, אבל לצערי אין כמעט מודעות לכך שהלך הרוח הזה חל גם על איסור להצביע על הבדלים מהותיים בין תרבויות. אתה לא יכול להגיד 'המוסלמים' או 'הערבים' הם כך או כך. אם בכל זאת תכתוב בצורה הזאת, לא רק שלא תקבל מימון למחקרים שלך, גם תגזור על עצמך קריירה שמתקיימת בשולי האקדמיה".
העובדה שהאקדמיה מזוהה עם עמדות מאוד ליברליות של השמאל, בדיספרופורציה מטרידה, היא לא רק מקרה ישראלי. אין לנו מספיק קולות של הצד השני, וטוב היה אם יהיו יותר
איפה אתה מסמן את הרגע שבו החלו לחדול מחשיבה כזו?
"עד מלחמת העולם השנייה יכולת למצוא ספרים שלמים שעסקו בחקר 'הנפש הלאומית' – על הנפש היפנית, הנפש הרוסית, הנפש הגרמנית. אפילו בשנות השבעים, אם היית פותח מילונים בסוציולוגיה־אנתרופולוגיה, היית מוצא ערך מכובד שסקר שורה של מחקרים שביקשו לתור אחר 'הנפש' של תרבויות שונות, ותיארו את האופי הלאומי של עמים שונים. הספרות הזו נתפסה כחשובה ביותר, ובצדק, כי היא סיפקה את היכולת להבין את האויב, וגם להבין איך עושים איתו שלום ביום שאחרי.
"בעקבות מחאות הגזע בארה"ב בשנות השישים, בשנת 1964 עברה שם חקיקה שאסרה אפליה על בסיס גזע, צבע עור וגם מוצא לאומי, וב־1972 הכניסו גם את המגדר. התוצאה הבלתי מכוונת היא שמאז אי אפשר לדבר על מהויות קבועות בשום תחום. זה מחק את כל המחקר העשיר באנתרופולוגיה־סוציולוגיה שעסק באופן שבו התרבות מעצבת את נפש היחיד, ולמעשה את השוני בין תרבויות בכלל. כשאני בחרתי בכל זאת ללכת בדרך הזו, רק קבוצות שוליים של חוקרים באירופה הלכו בה".
כשאתה מגיע לקולגות בארה"ב עם החשיבה הזו, איך הם מגיבים?
כדי להשיב על השאלה הזו מספר יאיר על מחקר השוואתי שערך בין דרכי עבודתם של חוקרים גרמנים וישראלים, ושפורסם לימים בספרו "המוח הסורר: הזמנה למפגש עם המדע הישראלי" (הקיבוץ המאוחד, 2020). ההבדלים בין תרבויות, מתברר, משפיעים גם על עבודתה של האליטה המדעית, שנתפסת כאוניברסלית ועל־לאומית. "דרכי העבודה של חוקרים ישראלים וגרמנים שונות לחלוטין, וזה מביא ליצירת מדע אחר ממש", הוא אומר. "הבלתי־פורמליות הישראלית מאפשרת חדשנות ויצירה. מצד שני ההיררכיוּת הגרמנית מאפשרת שיטתיות ו'עבודה שחורה', שחסרה לפעמים לישראלים".
את הבסיס של "המדע הישראלי" מזהה יאיר באלפי שנות תרבות יהודית. "במחקרים שערכתי על 'איך עושים מדע ישראלי', המשיבים שלי כמעט תמיד כרכו את התשוקה שלהם למחקר ולידע כ'משהו יהודי'. ניסיתי לחפור ולשאול מה זה אומר 'משהו יהודי', והם ענו 'לשאול ולערער על כל דבר', 'לא לקבל שום דבר כמובן מאליו'. רובם אומרים שזה מגיע מהיהדות – מהפלפול, מהוויכוח, מצורת החינוך הדתית. זה כולל מרואיינים שהתחנכו ברוסיה ולא תמיד קיבלו חינוך יהודי של ממש, אבל הדפוסים התרבותיים נותרו יציבים באופן לא מודע.
"במהלך העבודה על הספר הזה שהיתי בשבתון ב־MIT (המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס; נחשבת לאחת האוניברסיטאות הטובות בעולם, מ"ח) ואמרתי לחוקרים שם שאני עורך השוואה בין המוח היהודי־ישראלי למוח הגרמני, ושאני מעוניין להכניס 20 מדענים, ישראלים וגרמנים, לבדיקת MRI, ולנסות לזהות הבדלים במבנה המוח שנובעים מהבדלי התרבות. הם הזדעזעו מעצם הרצון שלי לעשות ניסוי כזה. נוירולוג ישראלי אמר לי: 'ברור שיש הבדל בין המוח הגרמני לישראלי, אבל בוא נראה אותך משיג דולר אחד למחקר כזה'. החשש בארה"ב הוא שהצעד הבא יהיה טענות שיש שוני מהותי בין מוח שחור ומוח לבן".
הקונספציה התרבותית
"פיצוח הקודים של הנפש הערבית", "הצד האפל של האסלאם" ו"שורשי הזעם המוסלמי" – אלה כמה מכותרות השיעורים שמכיל הקורס האינטרנטי החדש של פרופ' יאיר, תחת השם "מה היינו צריכים לדעת לפני ה־7 באוקטובר".
המחשבה על סדרת ההרצאות הזו החלה להיבנות במוחו זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה, כשהוא היה בדרכו ארצה. "ישבתי בשדה התעופה בהונג־קונג וקראתי את אמנת חמאס. זה קטע לא ארוך, שאומר הכול בצורה פשוטה וישירה – ממש תוכנית עבודה לביצוע הטבח שראינו בשביעי באוקטובר. מה שבאמת נורא הוא שאתה קורא כיצד כל החברה הפלסטינית אמורה להיות מגויסת למאבק ביהודים – כל ילד, איש ואישה, וכל מוסד חברתי. על פי האמנה, אפילו 'אנשי מדע' פלסטינים, עד כמה שיש שם כאלה, אמורים להפיק מדע למען המאבק ב'כיבוש הציוני'. אין תרבות לשם תרבות, כולם חיילים של המאבק ביהודים. חשבתי לעצמי 'כמה ישראלים כבר קראו את המסמך הזה?'. ברגע הזה הקורס נולד.
"לקחתי את 'משבר הקונספציה' שכולם מדברים עליו לבית שלי, המחקר התרבותי־סוציולוגי, ושאלתי בכנות: מה מנע מאיתנו לראות את חמאס כפי שהוא? למרות שהכתובות היו על הקיר, מדעי החברה התעלמו מהן. הקורס שבניתי הוא חלק מחשבון הנפש שבעיניי המחקר האקדמי צריך לעשות".
חשבנו שמחבלים מתאבדים אלו אנשים מטורפים שעשו להם מניפולציות רגשיות. אלה אנשים משכילים שמגיעים מהשכבות הגבוהות של האוכלוסייה, והם חדורי אידיאולוגיה דתית
במשך כמה שבועות עמל יאיר על ניסוח כשלי "הקונספציה התרבותית", כלשונו, שסירסה את האקדמיה הישראלית ועיוורה את עיניה מלראות את כוונותיהם של שכנינו. "נפלנו באותו כשל של ארה"ב שלא ראתה את 11 בספטמבר מגיע, ובאותו כשל שגרם למערב להיות מופתע מהפלישה הרוסית לאוקראינה. אם היינו קוראים פילוסופים וסוציולוגים רוסים, היינו מבינים שפניו של פוטין למלחמה. הם כתבו במשך כל השנים האחרונות שהעולם נשלט על ידי אימפריה אחת, אמריקה, אבל הוא צריך לעמוד על שלוש רגליים – סין, רוסיה וארה"ב – ולכן רוסיה צריכה לשתף פעולה עם סין כנגד ההגמון הנורא מכול, האמריקאים. אבל כמו במקרה הערבי, לא קראנו אותם, זלזלנו בהם. גם כשנסעתי בעבר למוסקבה אמרתי לעצמי 'איפה הם ואיפה אנחנו'".
בעצם עשית עבודה של מזרחנים, לא?
"יש הבחנות של ממש בין מה שאני עושה ובין מזרחנים. יש בישראל הרבה מזרחנים מצוינים, אבל בסופו של דבר המזרחנות היא מדע היסטורי. גם כאשר חוקרים את האסלאם, מדובר בעיקר בהיסטוריה שלו. חוקרים מעטים מאוד עוסקים בחברה הערבית בת ימינו, בהבנת המנטליות שלה".
מזרחן שיאיר מעריך במיוחד ומציע לשוב אל משנתו שנזנחה, הוא ההיסטוריון והאנתרופולוג המנוח רפאל פטאי. "יום אחד מגיעים אליי לחדר באוניברסיטה סטודנטים מהימין הדתי", הוא מספר, "ושואלים אם קראתי את הספר של רפאל פטאי, בשם 'הנפש הערבית'. הודיתי שלא. קראתי, ונדהמתי לגלות תובנות עמוקות. פטאי, שהיה בן בית בכפרים פלסטיניים וגם במצרים וסוריה, שלט בערבית לפני ולפנים והיה בקי מאוד ברזי החברה הערבית. בספר שלו הוא רומז שאנחנו צריכים להבין הרבה יותר לעומק את היחס של האסלאם לדם, למוות, למיניות.
"בזמנו היה מקובל לנתח תרבות דרך התבוננות בדפוסי גידול הילדים. לפי התזה שלו, בזהות הערבית יש פיצול מובנה בין צייתנות וכניעה מצד אחד, ובין עמידה אלימה שעניינה להפחית את האחר מצד שני. לדבריו, המקור שלה מצוי בפיצול שבין היחס של האבא, שמתעמר באשתו ובילדיו, ובין היחס של האם שמגוננת על הילדים ולא נותנת לאב להתעלל יתר על המידה. זה מייצר דיכוטומיה תרבותית בין ציות לשליט ובין התפרצויות אלימות כלפי האחר. כשזרקו את מסורת החשיבה הזאת מהאקדמיה, זרקו גם את ההתבוננות בדפוסי גידול הילדים וההשפעות התרבותיות שלהן. ספרו של פטאי הוא לחלוטין לא פוליטיקלי־קורקט, ולא תמצא אותו בקורסים רשמיים באקדמיה".
באילו תחומים נוספים בא לידי ביטוי הפער התרבותי בינינו ובין הערבים?
"אגיד דבר שדורש בירור עמוק. בגדול, אני רואה את המפגש בינינו ובין הפלסטינים כמפגש בין תרבות חיים מול תרבות מוות. התרבות היהודית מעמידה בראש את החיים. לעומת זאת, כל מי שקורא את הקוראן וגם את אמנת חמאס מבין שמדובר בתרבות שמהללת את המוות, כאשר הכבוד הגדול ביותר זה למות בג'יהאד. לא היינו מודעים לתרבות המוות. חשבנו שמחבלים מתאבדים אלו אנשים מטורפים שעשו להם מניפולציות רגשיות. זה לא המצב; אלו אנשים משכילים שמגיעים מהשכבות הגבוהות של האוכלוסייה, והם חדורי אידיאולוגיה דתית. האסימון נפל לי כשראינו סרטונים של אימהות עזתיות שמחות שהבעל או הבן הוא שהיד, או שהוא רצח יהודים. מקור ההלם שלנו נובע מכך שאנחנו באמת אחרים מבחינה תרבותית".
מה שעבד ביפן
אחד הנושאים שפרופ' יאיר חוקר הוא האופן שבו טראומות הופכות לנקודות מפנה בהיסטוריה של תרבויות. "כאשר אסון גדול נופל על עם, זה רגע לשינוי. אם תסתכל למשל על החוקה הגרמנית, אי אפשר שלא לזהות בה את הניסיון לשקם את גרמניה מחטאי התקופה הנאצית".
בספרו "אהבה זה לא פרקטיש: המבט הישראלי על גרמניה" (הקיבוץ המאוחד, 2015), ביסס יאיר את הטענה שלפיה צמיחת התנועה הנאצית דווקא בגרמניה איננה מקרית. "אני שייך לאסכולה של חוקרים שסבורים שתמיד צריך לפקוח עין אחת על גרמניה, זאת מאחר שהיסודות התרבותיים שלה הם רציפים. גם אחרי 8 במאי 1945, המאפיינים הבסיסיים של הגרמנים לא השתנו".
גרמניה עומדת בעקביות לצד ישראל, גם כמה חודשים לאחר המלחמה.
"במובן מסוים אכן הופתעתי, אם כי המחויבות שממשלת גרמניה מביעה לישראל היא לא עניין חדש אלא חלק מהאל"ף־בי"ת של היחסים בין המדינות. מה שריגש במיוחד הייתה התגובה של האקדמיה הגרמנית, שכמובן לא מחויבת לעמדת הממשלה, ושהתייצבה בצורה מאוד ברורה לצד ישראל. מכתבי התמיכה של האקדמיה הגרמנית בישראל בולטים מול הגינויים שאנחנו מקבלים מהאקדמיה ברחבי המערב. עצומות התמיכה בפלסטינים שאגודות מדעיות מובילות פרסמו זמן קצר אחרי הטבח השרו רוח של הלם על האקדמיה הישראלית: בפיזיקה, במתמטיקה, כמובן בסוציולוגיה־אנתרופולוגיה – מכולם עלו קריאות לחרמות נגד האקדמיה הישראלית. עברנו על רשימות של לפעמים 2,500 חוקרים שחתמו על עצומות נגד ישראל, ואמרנו לעצמנו 'או ואבוי, גם הוא ברשימה? גם היא?'. ניסינו לגייס עצומות נגד, אבל צריך להודות, לא בהצלחה מרובה".
מאיזה מוסד אקדמי הכי התאכזבת?
"בעוד שמאנגליה למשל לא היו לי ציפיות, הרי יש לנו חשבון איתם עוד מימי המנדט, האכזבה התהומית היא ממה שמתרחש בארה"ב, אם כי אנחנו עוד רחוקים מלראות את המילה האחרונה שם בגלל הלחץ האדיר מתורמים יהודים. יש גם מחירים להזדהות עם הצד הפלסטיני. זה מאבק, ואנחנו בשנת בחירות באמריקה".
מבחינת יאיר, הוויכוח על שאלת האופי הגרמני לא נותר בגבולות ההיסטוריה; הזוועות שביצעו כוחות הנוח'בה וההזדהות העקבית של הרחוב הפלסטיני עם חמאס, הפכו אותו לרלוונטי במיוחד. באחד הפרקים בקורס מזכיר יאיר פולמוס מפורסם שניצת בין חוקרי שואה בשנות התשעים: ההיסטוריון כריסטופר בראונינג, שחקר לוחמי מילואים גרמנים שקיבלו פקודות לרצוח יהודים ומילאו אחריהן בהתלהבות, טען בספרו "אנשים רגילים" כי יש להסביר את הציות לפקודות על רקע הפסיכולוגיה החברתית; אנשים מבקשים להימנע מנידוי חברתי בכל מחיר, גם אם הדבר כרוך בביצוע פקודות מזעזעות. לעומתו טען פרופ' דניאל יונה גולדהגן, בספרו "תליינים מרצון בשירות היטלר: גרמנים רגילים והשואה", כי בראונינג התעלם לחלוטין מהרקע התרבותי של החיילים, קרי התרבות הגרמנית, שלאורך מאות שנים התפתחה בה אנטישמיות "חסלנית".
אם אני מבין נכון, אתה לוקח את השיח על הגרמנים בתקופת השואה ומחיל אותו על הפלסטינים כיום.
"בדיוק. זה יושב על הוויכוח שבין בראונינג לגולדהגן: האם הנוח'בה הם צבא טרוריסטי שמנותק מהחברה שלו, או שבעצם כל מי שעברו במערכת החינוך הפלסטינית מאז אוסלו – הם במידה מסוימת תומכי נוח'בה. כשאתה מסתכל על סקרי דעת קהל שהפלסטינים עושים בעצמם, אתה רואה גם כעת 70 אחוזי תמיכה בחמאס. והוא רק במקום השני, במקום הראשון נמצא הג'יהאד האסלאמי. עזה הם עוד הליברלים; ביו"ש אחוזי התמיכה גדולים יותר.
"התובנות של גולדהגן יפות גם במקרה הגרמני וגם במקרה הפלסטיני. המשמעות היא שהבעיה שלנו היא לא רק מול הנוח'בה אלא מול החברה הפלסטינית בכלל, שמאדירה את המוות ואת הדם מגיל צעיר. הדיון הזה חשוב גם ביום שאחרי המלחמה: עלינו לקחת כמודל את הדה־נאציפיקציה שבעלות הברית הובילו בגרמניה, או את החינוך מחדש שנעשה ליפנים. אם נסתפק בחיסול חמאס אבל נשאיר את מערכת החינוך הפלסטינית על כנה, נקבל חמאס חדש עוד 10־15 שנה. מאחר שאנחנו האויב שלהם, אנחנו לא יכולים להיות אלה שמבצעים את זה בפועל. צריך להיות פה כינוס בינלאומי, מתוך הבנה שהתרבות הפלסטינית היא שורש כל רע בסכסוך הזה. יכול להיות ששילוב של האמירויות יכול להועיל. בגרמניה וביפן זה עבד, זה יכול לעבוד גם כאן".
כשפרופ' גד יאיר מדבר על מערכת החינוך הפלסטינית, הוא עושה זאת מתוך היכרות מקרוב. "בתחילת שנות האלפיים, ימי האינתיפאדה השנייה, ביקרנו ב־27 בתי ספר מוסלמים במזרח ירושלים במסגרת מחקר שנעשה עבור העירייה. תיארנו כיצד הספרים הפורמליים מושלכים, וההורים קונים בשוק השחור את הספרים ה'לא מחוקים' שבהם מופיעה שנאת ישראל הפרועה. אני בטוח שכך קורה גם כיום. הגענו אז לבתי ספר לראיין את המנהל, כשמאחוריו תלויה מפת הארץ ללא מדינת ישראל. כשמגיע המפקח ממשרד החינוך המנהל דואג להחליף את המפות, וכשהוא עוזב הוא מחזיר את 'המפה הפלסטינית'. חשפנו את העמדת הפנים, כאשר בפועל המערכת נשלטה מרמאללה, גם במזרח ירושלים. מה שחשוב לזכור לימינו זה שעד 6 באוקטובר, גם ברצועת עזה הרש"פ היא ששולטת בפועל על הנלמד בבתי הספר. התכנים שלה ושל אונר"א מלאים באנטישמיות לכל דבר ועניין. כאן האתגר האמיתי שלנו בטווח הרחוק".
יש שיאמרו שהאידיאולוגיה האסלאמיסטית מוטמעת כל כך עמוק באוכלוסייה הזאת, שזה בלתי ניתן לעקירה.
"נכון, יש מי שיגידו שהאסלאם מטבעו הוא כזה, ואני לא מזלזל באמירות הללו. עם זאת, חשוב לזכור שיש גם מדינות מוסלמיות ליברליות. היסודות האלימים קיימים באסלאם, ואולי גם רוב המוסלמים כיום נמצאים במקום אלים, בוודאי כלפי ישראל, אבל יש גם את איחוד האמירויות. תמיד ישנה הסכנה של הרדיקליזציה, של השאיפה לחזור לימי הנביא ולחקות אותו; אם מוחמד החזיק חרב, הרג, טבח ורימה, אנחנו נהיה כמו מוחמד. הסכנה קיימת, זה נכון. עם זאת, מדינות מודרניות מודעות לכך וחוששות מעליית האחים המוסלמים, מצרים למשל. אז אני אומר: יש סיכוי לשינוי, אבל זאת עבודה ארוכה שתיקח לפחות שנות דור. זה לא רק תוכניות הלימוד אלא גם מה מותר להגיד במסגדים, איזה מסרים אתה מעביר בסיפורי אב לבן, ואפילו איזה תוויות אתה שם על חדרים באוניברסיטה. באוניברסיטת ביר־זית, החדרים נקראים על שם שאהידים".
הזכרת את גרמניה ויפן. ברלין וערים גרמניות אחרות הוחרבו, וכמובן היו פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי. אנשים ראו לאיזה הרס האידיאולוגיות הללו הובילו את ארצם. אז אולי מי שמקדם כרגע את השינוי התרבותי הכי גדול בעזה אלו בכלל התותחים של צה"ל.
"בשבוע השני של המלחמה אמרתי משהו בסגנון הזה בערוץ היוטיוב שלי, על כך שמה שיקרה עכשיו זו הנכבה השנייה. צנזרו אותי מהאוניברסיטה ואמרו לי להוריד את הסרטון. אמרתי שם שהאסון הפלסטיני של ימינו הוא חמור לאין שיעור מהאסון של 48', לפחות מבחינת מספר ההרוגים והמגורשים. אין ספק שתהיה שם טראומה, ושוב, אסון גדול שנופל על עם זה רגע לשינוי. בהיסטוריה יש נקודות מפנה כאלו. זה רגע למנהיגים גדולים, אם כי צריך לומר את האמת הקשה: נכון לעכשיו אנחנו לא רואים כרגע מנהיגים גדולים שעולים בצד השני. ימים יגידו".
בזכות הריצה
פרופ' גד יאיר, 64, גדל בשכונת נווה־עוז בפתח־תקווה. אביו, יליד בלגיה, שרד את השואה בזכות משפחה לא יהודית שהסתירה אותו, והגיע ארצה בשנת 1946. "המשפחה הייתה ציונית מאוד עוד לפני השואה, הדודים שלי היו חלק ממנהיגי ההסתדרות הציונית של בלגיה. ההוויה הציונית הזו חלחלה בילדות שלי", הוא מספר. הוא החל את שירותו הצבאי בחיל הים והמשיך לשירות קבע בחיל המודיעין, במסגרתו שירת בבסיס אמ"ן שהיה צמוד לקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית. "ראיתי שיש אוכל נחמד, נרשמתי למועמדות ביום פתוח, ומשנת 81' נתקעתי בקמפוס", הוא צוחק.
את הבחירה בתחום הסוציולוגיה הוא תולה בתחביב ילדות: "כנער הייתי רץ למרחקים ארוכים. הייתי בורח מבית הספר לספרייה של מכון וינגייט. כיוונתי את עצמי להיות מאמן ריצה או חוקר בתחום הפיזיולוגיה של המאמץ, והתחלתי לאמן קבוצות ריצה. כדי לדעת איך ליצור בקבוצה מוטיבציה וסולידריות פנימית, קראתי ספרות בפסיכולוגיה חברתית ובסוציולוגיה. זה ריתק אותי. כשבזמן שירות מילואים מצאתי את עצמי מתרגם ספרי סוציולוגיה מאנגלית, היה לי כבר ברור שאני חותר לקריירה אקדמית בתחום". במהלך השנים שימש כראש המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, וכמנהל המכון לחקר הטיפוח בחינוך. הוא מתגורר במבשרת־ציון, נשוי לאורנה ולהם שלושה ילדים.
בתקופה האחרונה סערה האוניברסיטה העברית, ביתו האקדמי של פרופ' יאיר, בעקבות התבטאויותיה של פרופ' נדירה שלהוב־קיבורקיאן, פרופסור לקרימינולוגיה באוניברסיטה. עוד באוקטובר חתמה קיבורקיאן על עצומה שמאשימה את ישראל בביצוע רצח־עם בעזה. בכירי האוניברסיטה הודיעו לה אז כי ראוי שתשקול לעזוב את משרתה. בהמשך פורסם ריאיון שנערך עימה ובו דיברה בחיוב על כך שיהודים מפחדים כשהיא מדברת ערבית ("הם צריכים לפחד"), קראה ל"ביטול הציונות", והדהדה את הכחשת מקרי האונס שביצעו מחבלי חמאס בעוטף עזה. "הם ישתמשו בכל שקר. הם התחילו עם תינוקות, הם המשיכו עם אונס, והם ימשיכו עם עוד מיליון שקרים, כל יום עם סיפור אחר. אנחנו הפסקנו להאמין להם, אני מקווה שהעולם יפסיק להאמין להם", אמרה.
בעקבות פרסום הדברים הודיעה האוניברסיטה העברית כי קיבורקיאן תושעה מהוראה, אך הפרשה הייתה רחוקה מסיום. 90 מאנשי הסגל האקדמי באוניברסיטה תבעו לבטל את השעייתה אף שהביעו הסתייגות מדבריה, ואילו מרצים אחרים תמכו בהשעיה. ההשעיה בוטלה לאחר שקיבורקיאן הבהירה כי כ"חוקרת פמיניסטית ביקורתית" היא מאמינה לכל הקורבנות, ואיננה מכחישה את העובדה שב־7 באוקטובר היו בעוטף עזה מקרי אונס.
כשאני מבקש לשמוע את דעתו על הפרשה, יאיר מפתיע אותי: "טרחתי לשמוע את כל מלוא 95 הדקות של הפודקאסט שהיא התראיינה אליו, וכתבתי לחברים שלי שמי שבאמת הקשיב לנדירה במלוא הדקות, לא צריך לפעול להדחתה. יש נסיבות פוליטיות שהביאו את האוניברסיטה העברית להגיב כפי שהגיבה. כבר שלושים שנה נדירה היא אדם מעצבן שמתבטא בכיוונים האלה. בסוף שנות השמונים הייתי מראשוני בעלי המחשב, בגלל הרקע הטכני שלי, והדפסתי עבורה את עבודת הדוקטורט שלה. זה היה מעצבן כבר אז, בימי האינתיפאדה הראשונה. אבל בעיניי צריך לראות את אמירותיה המקוממות בהקשר של ים הכאב שהיא משמיעה ומנתחת. כשהיא מדברת על אבא פלסטיני שאוסף את החלקים של הילדים שלו אחרי הפצצה של חיל האוויר – והיו אלפים כאלה – קשה להכיל את זה".
אתה לא חושב שהיא עברה גבולות מבחינת חופש הביטוי?
"תראה, אין תופסים אדם בשעת צערו, ואותה תפסו בשעת צערה, ובגדול. היא מאוד אינטליגנטית. לדעתי אם יקשיבו לה בחפץ לב, לא יצאו עם הדחה או פיטורין. ואני אומר את זה למרות כל השקרים העצמיים, ההונאה והמניפולטיביות. היא אמרה שהיא לא מתווכחת על האונס של הישראליות, 'זה לא בשמי, לא מייצג אותי'. מבחינתה ממשלת ישראל היא 'עבריינית ומשקרת'. בסדר, אני יכול להבין אותה, היא משמיעה את הקול הפלסטיני. לדעתי היא מתעלמת משאלות סיבתיות, מי פה הקורבן ומי המקרבן, אבל יש עם מי לדבר. אם תקשיב לשיחה כולה תבין שכל מה שהיא מבקשת זה הכרה בסבל. תכירו בנו, אנחנו פה, חווינו הרבה כאב. כרגע אנחנו לא שומעים אותם, מטעמים מובנים. אנחנו חייבים הכרה הדדית בסבל".
יש בצד השני מי שיכיר בסבל שלנו?
"זה נכון שיש סרבנות פלסטינית להכיר בשואה ובמקום שלה עבורנו. אנחנו מתעלמים מ־1948, ועדיין סובלים מבעיות שמיעה וראייה מול מה שקורה ב־23'־24'. הכרה הדדית בסבל היא תנאי ראשון לכל הידברות. זה מצריך המון לב, ותחת הכאב הישראלי הנוכחי, מ־7 באוקטובר אין לנו לב, אין לנו אוזן לשמוע, אין לנו עיניים לראות, כי הכאב שלנו עצום. הוא מחריש את אוזנינו ומעוור אותנו, ואפשר לומר בצדק. בהמשך נצטרך לראות איך נותנים יותר מקום ללב. אני מודה שבדיונים הפנימיים בין חבריי האקדמאים אני בעמדת מיעוט, אבל בעיניי האקדמיה צריכה להישאר באולימפוס האקדמי. אסור לה להיות מגויסת למלחמה, אסור לה להיות מגויסת לתרבות מסוימת".
אתה לא נופל באותו מקום שהאקדמיה בארה"ב ובאירופה נופלת בו?
"אני לא עיוור, ואמרתי פה דברים שעד שבעה באוקטובר נחשבו למאוד ימניים. כשקיבורקיאן או מישהו אחר עם דעות כמו שלה מדבר איתי, אני מודע לכך שמאחוריה ניצב צבא שלם שרוצה להשמיד אותי. ויחד עם זאת, אני גם מבין שיום אחד נצטרך לקיים כאן דיאלוג. נתתי פעם הרצאה בחו"ל שעסקה בחרדה הקיומית הישראלית בעקבות השואה. ניגש אלי סוציולוג איראני צעיר והפתיע אותי. הוא אמר לי 'גם אנחנו מפחדים', והציג בפניי איך בתודעה שלהם, איראן ולפניה פרס נכבשו שוב ושוב על ידי מעצמות שונות – רוסיה, אנגליה, ארה"ב. הן הקימו והפילו ממשלות. כתבנו יחד מאמר שכל עניינו שנכיר בכאב האחד של השני כדי להתקדם לאיזושהי הידברות".
שיבת המודחק
איך אתה רואה את השיח שהיה באקדמיה בתקופת הרפורמה המשפטית? הרבה אנשי ימין הרגישו מושתקים.
"לאחר מקרה של דיקן באוניברסיטה העברית שסירב לסטודנטים שביקשו להביא קול ימני, דיברתי בזמן אמת על הצורך בחופש ביטוי לימין. למרות שהייתי חד־משמעית נגד הרפורמה, חשבתי שלחסום את השיח באקדמיה זה לא לגיטימי. חופש הביטוי הוא ערך מרכזי, צנזורה באקדמיה היא דבר איום ונורא. זה הפריע לי גם לפני עשרים שנה, כשהייתי יו"ר ועדת הוראה והיו מגיעים אלי סטודנטים מהימין וטוענים שהמרצה משתיק אותם. העובדה שהאקדמיה מזוהה עם עמדות מאוד ליברליות של השמאל, בדיספרופורציה מטרידה, היא לא רק מקרה ישראלי. אין לנו מספיק קולות של הצד השני, וטוב היה אם יהיו יותר. זה גם פן מאוד חשוב של הישראליות: מותר להגיד הכול, דוגרי, על השולחן".
בספרו "צופן הישראליות" טוען יאיר כי גם את הישראלים בני זמננו יש להבין על פי האיכויות, ההישגים ובעיקר הטראומות שנטבעו באלפי שנות יהדות. אחרי שבעה באוקטובר, הוא מעריך, הרכיב היהודי יקבל משקל רב יותר בזהות של הישראלים. "יש לפרויד מונח שנקרא 'שיבת המודחק'. רבדים שהדחקת עמוק, בבת אחת חוזרים לתודעה הגלויה. הרבה ישראלים חילונים לא רצו להכיר בזהותם היהודית. פתאום הפלסטינים מגיעים ומכריחים אותנו להכיר בזהות היהודית שלנו. אני חושב שזה רגע היסטורי שבו הרכיב היהודי, שעד היום היה נמוך בהשוואה ל'ישראליות', יקבל הרבה יותר מקום. בעיניי זה לא בהכרח אומר שצריך בשביל זה ללמוד תנ"ך או גמרא. היהדות מוטמעת בנו בדרכים סמויות מן העין".
עליית היהדות קשורה כמובן גם לתודעת השואה שצפה נוכח הזוועות. "הרבה ישראלים התחילו לחשוב לראשונה בחייהם 'איפה אני אתחבא אם יגיעו לפה מחבלים'. החזרה של שיח השואה היא חיזוק של היהדות וגם של הציונות. ההבנה שאין מקום אחר. יהודים בחו"ל מורידים מזוזות מהדלת, פוחדים ללכת לבית הכנסת, פוחדים לדבר בעברית. את הפחדים האלה אין לנו פה בארץ. יום אחרי שנרצחו פה 1,200 איש, יהודים אמריקאים עדיין אומרים שזה המקום הכי בטוח ליהודים ברחבי העולם. זה פלא".
