"ספרים נראו לי כמו קסם, ואני רציתי להיות חלק מהקסם, אז התחלתי להמציא סיפורים", כך העידה על עצמה לפני כעשרים שנה הסופרת הקנדית האהובה והמוערכת אליס מונרו (מבוטא באנגלית "מַנרו", אך משום מה השתמר בעברית התעתיק ששייך יותר למישהי אחרת, ששמה הפרטי מרילין). מונרו נפטרה בשבוע שעבר בביתה שבפורט־הופ, אונטריו, בגיל תשעים ושתיים, לאחר כעשור שבו סבלה מדמנציה. בפתחו של אותו עשור אחרון, אחרי כחצי מאה של כתיבה, הצהירה שלא תכתוב עוד.
קוראיה וקוראותיה למדו להכיר את המחוז בדרום מערב אונטריו, שבו מתרחשים רבים מסיפוריה, כ"ארץ מונרו", אזור כפרי ברובו, שאורחות חייו מנוגדים לחיי העיר. אפשר לומר שמדובר בסביבה אפרורית, אבל מונרו מוכיחה בסיפוריה חדי ההבחנה ומעמיקי ההתבוננות כמה עושר של חיוניות ואיזה מגוון נפשי מתגלה באפור־לכאורה הזה. תיאורי הנוף והסביבה אצלה לעולם אינם שוליים או קישוטיים, אלא שייכים לעלילה ומתפקדים כמאפיין של הדמויות הפועלות בסיפור.
"בצעירותי התגוררתי בקצה של דרך ארוכה, או דרך שבעיניי הייתה ארוכה", כתבה באחד מן המפורסמים שבסיפוריה האוטוביוגרפיים, "חיים יקרים" (כמו רבים מספריה שתורגמו לעברית, בהוצאת "מחברות לספרות", בתרגום אורטל אריכה). כאשר היא מתארת את חייה של הגיבורה־הילדה הרחק מן הפעילות של העיירה, או כאשר היא מתארת מכשולים שניצבים בפניה ברצונה להביט בזוהרם של מי הנהר, היא מתכוונת למכשולים פנימיים: חברתיים, רגשיים ואחרים, שיפותחו בעדינות במהלך הסיפור.
"שם מאחוריי, בדרכי מבית הספר היסודי ובהמשך מבית הספר התיכון, הייתה העיירה האמיתית על פעלתנותה ומדרכותיה ופנסי הרחוב שלה אחרי החשכה. שני גשרים שחצו את נהר המֵייטלֶנד סימנו את סופה של העיירה: גשר ברזל צר, שלעתים ניצבה בפני המכוניות שעברו בו הבעיה מי מהן תעצור בצד ותמתין לאחרת, ומעבר עץ להולכי רגל שלפעמים אחד מלוחות העץ שלו היה חסר, כך שאפשר היה להביט מטה היישר במים המזהירים, הנוהרים. אהבתי לעשות את זה, אבל מישהו תמיד בא בסופו של דבר ושם במקומו לוח אחר".
אותה ילדה חקרנית ונטולת אמצעים, שמבקשת להימלט, ולפחות לצמוח הלאה מן החיים הפרובינציאליים המוכרים לה, על איסוריהם הרבים, הנימוסים והמוסכמות שנדמה כי כובלים את נשמתה, היא גיבורת סיפורים רבים של מונרו. כאשר תחזור הילדה לנוף נעוריה היא תמצא אותו שונה ולא תתקבל בו בחום. וכך, בין כאב ובין בקע, תוך ניסיון להפוך לאדם שלם, מיוצגים חייה הפנימיים של הגיבורה ברכיבים שחוזרים שוב ושוב בווריאציות שונות.
צ'כוב הקנדית
מונרו הכירה את חומרי החיים הללו היטב, כיוון שאלה היו חומרי חייה האישיים. הסופר האמריקאי ג'ונתן פרנזן, שאהב את מונרו במיוחד, כתב: "ראו מה היא מסוגלת לעשות עם הסיפור הקטן שלה בלבד. ככל שהיא חוזרת אליו, כך היא מוצאת בו עוד ועוד… הקריאה במונרו מכניסה אותי למצב שבו אני משתקף לעצמי בשקט וחושב על חיי: על החלטות שהחלטתי, על הדברים שעשיתי ולא עשיתי, על סוג האדם שאני, על סיכויי מותי. מונרו היא אחת מקומץ סופרים, רובם מתים חלקם חיים, שאני חושב עליהם כשאני אומר שסיפורת היא הדת שלי. ככל שאני שקוע בסיפור של מונרו, אני חי על פי דמות בדויה שמוענק לה כבוד ועניין שָׁקט, כפי שאני מעניק לעצמי ברגעים הטובים ביותר שלי כאדם".
חוקר הספרות ד"ר אייל דותן התמקד במחקרו בסיפורה של מונרו "תעלולים", שגיבורתו היא אחות סיעודית בשם רובין. זו לומדת לגלות עד כמה מאכזבת, משפילה ומביישת יכולה להיות הציפייה התמימה לאהבתו של גבר. "בסיפור קצר מאת אליס מונרו", כתב דותן, "מתפרק ונבנה מחדש הרעיון של 'ברבור שחור' – אירוע קיצון בעל חשיבות דרמטית שמגיע בהפתעה ודורש פרשנות – בכלים ספרותיים. מונרו מראה עד כמה התפיסה הפופולרית לוקה בחסר, ומעניקה לנו ראייה מורכבת בהרבה של אירועים קיצוניים, כאלה המתרחשים בין אישה לגבר, בין אישה לגורלה".
הסופרת המנוחה רונית מטלון התמקדה בגורמים לכך שסיפוריה של מונרו שוברים את ליבנו: "בעולמה של מונרו אין ממש אלוהים או אלוהות, וגם לא נראה שהיא הייתה סומכת את ידיה על השימוש במושג הזה. אבל יש אצלה מקום למופע של הנס. או המזל. או הגמול. לאותה זכות או מתנה המתגלגלת לעתים לידינו בלי שחיפשנו אותה. בלי שבחרנו. משהו בוחר בנו לפתע".
ספרה הראשון של מונרו, "ריקוד הצללים המאושרים", פורסם בשנת 1968 וכלל סיפורים קצרים. הוא התקבל באהדה וזכה בפרס הספרותי החשוב ביותר בקנדה, "פרס המושל הכללי". בשנות השבעים התפרסמו יצירותיה במגזין הניו יורקר האמריקני ומאז הלכה והפכה לסופרת בינלאומית מוכרת, אף שהיא טענה כי לדעתה אף אחד במקום שבו התגוררה מאז, קלינטון אונטריו, אינו יודע מי היא. "שלחתי את כל הסיפורים המוקדמים שלי ל'ניו יורקר' בשנות החמישים, ואז הפסקתי לשלוח במשך זמן רב ושלחתי רק לכתבי עת בקנדה", סיפרה לפני כעשור. "ה'ניו יורקר' שלח לי פתקים מנומסים, תשובות לא רשמיות שכתובות בעיפרון. הם לא היו מעודדים במיוחד. אני עדיין זוכרת אחד מהם: 'הכתיבה נחמדה מאוד, אבל הנושא קצת מוכר מדי'".
כשהתפרסם ספרה הראשון הייתה מונרו בת 37. בהמשך חייה פרסמה למעלה מעשרה קבצים של סיפורים קצרים. היא נחשבה, גם בידי שופטי פרס נובל לספרות לשנת 2013, לאמנית הסיפור הקצר. כינו אותה "צ'כוב הקנדית". זו הייתה הפעם הראשונה שבה מחברת של סיפורים קצרים זכתה בנובל.
השופטים כתבו שהיא ידועה בשל "הדיוק המעודן שלה, הבהירות והריאליזם הפסיכולוגי. סיפוריה ממוקמים לרוב בעיירות קטנות ולגיבוריה מערכות יחסים מתוחות וקונפליקטים מוסריים הקשורים לפער הדורות ושאיפות מתנגשות. הטקסטים שלה לעתים קרובות מתארים את היום־יום, אבל ההתרחשויות מוארות ומועלות שאלות קיומיות".
"החופשה הקטנה של חיי"
אליס אן ליידלו נולדה ב־1931 בוויגהם אונטריו שבקנדה, שם בילתה כמעט את כל ילדותה במשפחה ממעמד הפועלים, שפיתחה בה תודעה מעמדית של "עניים שעובדים". אימה הייתה מורה ואביה בעל חווה לגידול שועלים ועופות. בסיפוריה מובלטים יחסי אם ובתה, על פערי הדורות. האֵם מקרבת את הילדה אליה, אך גם מפתחת בה עוינות. מונרו אמרה לגבי אימא שלה: "הרגשות שלי כלפי אימא שלי היו מאוד מורכבים. היא הייתה חולה. הייתה לה מחלת פרקינסון והיא הייתה זקוקה להרבה עזרה, קשה היה לה לדבר ואנשים לא הבינו מה היא אומרת, ובכל זאת הייתה אדם חברותי ורצתה לקחת חלק בחיי החברה, אבל זה לא היה אפשרי עבורה בגלל בעיות הדיבור שלה. הייתי נבוכה ממנה. אהבתי אותה אבל במובן מסוים לא רציתי להיות מזוהה איתה. לא רציתי להתבלט ולומר את הדברים שהיא רצתה שאגיד לאנשים. זה היה קשה באותה דרך שבה כל מתבגרת תחשוב על אדם או הורה שנפגעו במובן מסוים. הייתי רוצה להיות חופשייה מאילוצים כאלה".
מונרו למדה ספרות ותקשורת באוניברסיטת אונטריו, אבל הפסיקה את הלימודים האקדמיים לאחר שהתחתנה, כשהייתה בת עשרים. כשנשאלה האם בזמן לימודיה האמינה שתהיה סופרת, ענתה: "כן. לא היה לי סיכוי להיות משהו אחר כי לא היה לי כסף. ידעתי שאלמד רק שנתיים. המלגות הזמינות באותה עת מימנו רק שנתיים. זו הייתה החופשה הקטנה של חיי. תקופה נפלאה. כשהייתי נערה בת־עשרה הייתי אחראית על הבית של ההורים שלי. האוניברסיטה הייתה בערך הפעם היחידה בחיי שבמהלכה לא נאלצתי לעשות את עבודות הבית".
את בעלה הראשון, ג'יימס מונרו, הכירה בספריית האוניברסיטה. היא תמיד הייתה רעבה כי לא היה לה כסף לאוכל, והוא אכל סוכריות מצופות שוקולד. אחת נפלה על הרצפה, והוא רצה להרים אותה ולאכול אבל התבייש. היא הביטה בו ואמרה: "אני אוכל את זה". כשהם התחתנו לא היה לה כסף לשמלה לבנה, אז היא לבשה שמלת קטיפה בצבע בורדו, בדומה לשמלה שמתוארת בסיפור משנת 1946 שכותרתו "שמלה אדומה", וכלול אף הוא בקובץ הביכורים שלה.
"התחתנתי מיד אחרי השנה השנייה ללימודים", סיפרה. "נסענו לוונקובר וזה היה הדבר הגדול בלהתחתן. ההרפתקה הענקית הזאת, המרגשת. זה היה הכי רחוק שיכולנו להגיע ובכל זאת להישאר בקנדה. היינו רק בני 20 ו־22, אבל מיד הקמנו סוג מאוד ראוי של קיום ממעמד הביניים. חשבנו לקנות בית וללדת תינוק, ואכן עשינו את הדברים הללו מיד. את התינוק הראשון שלי ילדתי בגיל 21. כתבתי באופן נואש כשהייתי בהריון, כי חשבתי שלעולם לא אוכל להתפנות ולכתוב לאחר מכן. כל הריון לאחר מכן דרבן אותי לעשות משהו גדול לפני שהתינוק נולד, אבל למעשה לא עשיתי שום דבר גדול". בתחילת שנות השבעים עזבה את בעלה הראשון. לאחר מכן, כשנדרשה לציין את העיסוק שלה בטפסים, כבר לא כתבה "עקרת בית" אלא "סופרת".
שינתה עד הרגע האחרון
סיפורים היא חיברה עוד כשהייתה נערה. היא נהגה להמציא סיפורים בראשה תוך כדי הליכה ארוכה אל בית הספר. אבל כאמור, רק לקראת גיל ארבעים פרסמה קובץ סיפורים ראשון. היא ידעה שהיא רוצה להיות סופרת, אבל לא הציבה את השאיפה הזו כמטרת חיים מוצהרת.
"בזמנים ההם לא הסתובבת והצהרת על משהו כזה. לא היית אמורה למשוך תשומת לב. אולי זה האופי הקנדי, אולי זה חלק מלהיות אישה. אולי גם וגם", אמרה. כילדה היא נחרדה מאגדת בת הים הקטנה, ובדמיונה כתבה מחדש את הסוף של האגדה. "זה נורא עצוב", אמרה. "בת הים הקטנה מתאהבת בנסיך, אבל היא לא יכולה להינשא לו כי היא בתולת ים. זה כל כך עצוב, שברגע שסיימתי את הסיפור הזה יצאתי החוצה, הסתובבתי סביב הבית שבו גרנו והמצאתי סיפור עם סוף טוב. הרגשתי שעשיתי כמיטב יכולתי, ומעכשיו בתולת הים הקטנה תתחתן עם הנסיך ותחיה באושר, כי היא עשתה דברים איומים כדי לזכות בו. היא נאלצה לשנות את האיברים שלה. היא נאלצה לקבל איברים שיש לאנשים רגילים וללכת, אבל כל צעד שהיא עשתה גרם לכאב מייסר. חשבתי שמגיע לה יותר ממוות על המים. לא דאגתי מהעובדה ששאר העולם כנראה לא יכיר את הסוף החדש, אבל הרגשתי שהוא פורסם ברגע שחשבתי על זה. מבחינתי זו הייתה תחילת הכתיבה שלי".
ככל שמונרו התבגרה, הסיפורים שלה עסקו בחייה שלה. היא הפכה להיות הגיבורה של סיפוריה. "לא הפריע לי שהסיפורים לא יתפרסמו בעולם מיד", אמרה. "לא חשבתי בכלל על אנשים אחרים שיכירו אותם או יקראו אותם. התמקדתי בסיפור עצמו".
את רוב הסיפורים בקובץ הראשון שלה כתבה במשך חמש־עשרה שנים, כאשר עבדה כעקרת בית וכאימא לילדות. היא חשבה על הסיפורים שלה כשהילדות ישנו, ואמרה שאם חברה דפקה בדלת באותו זמן, היא לא הייתה יכולה לומר לה שהיא לא מארחת אותה עכשיו כי היא חושבת.
בין קובץ סיפורים אחד למשנהו תמיד רצתה לכתוב רומן. "בין ספר לספר חשבתי תמיד 'טוב, עכשיו הגיע הזמן לדברים הרציניים'", אמרה. המו"ל שלה אמר לה שאם תרצה לפרסם סיפורים קצרים עד סוף חייה, הוא ימשיך לפרסם אותה. למרות זאת, לאורך מחצית שנות העשרים ומחצית שנות השלושים של חייה היא חששה שאין לה כישרון להיות סופרת. היא השליכה יצירות שכתבה וסבלה ממחסום כתיבה ומחרדות. היא הודתה שמעולם לא התחרטה על שהשליכה יצירות. מונרו ידועה כסופרת שמשנה את הנוסח של הסיפורים שלה עד רגע לפני הדפוס, גם אם המו"לים אינם מסכימים שצריך לשנות ולשכתב אותם שוב.
חלומות שלא העזו להיחלם
יחסה של מונרו אל ז'אנר הסיפור הקצר שיקף את היחס הרווח כלפי הסוגה הזו. היא אמרה שבמשך שנים רבות היא חשבה שסיפורים קצרים הם רק אימון לקראת כתיבת רומן. היא חשבה שהמלאכה הנרטיבית שלה פחותה משל נובליסטים, וכך העידה: "הבנתי שזה כל מה שאני יכולה לעשות, אז השלמתי עם זה. אני מניחה שהעובדה שאני מכניסה כל כך הרבה בסיפורים, זאת דרך לפצות על כך".
מונרו אכן מכניסה המון בסיפוריה הכתובים בבהירות, בהומור דק ובטון ענייני, ועוסקים באכזבות ובשברים, במבוכות ובבושות, בחלומות שלא זו בלבד שלא התגשמו אלא בכלל לא העזו להיחלם. הם מורכבים, בנויים היטב, מכילים אינסוף רבדים, מעידים על הבנה יוצאת דופן בנפש האדם, ונדמה שאין בהם מילה אחת מיותרת. העורכת של המדור הספרותי ב"ניו יורקר" אמרה שלפעמים היא קוראת בסיפור של מונרו שורה או פסקה שנראית לה לא קשורה, רק כדי לגלות לאחר עשרים עמודים שהיא הייתה חיונית לחלוטין.
בסיפור אחד של מונרו, בשם fiction, גיבורה בשם ג'ויס מדברת על אוסף של סיפורים קצרים כספר שמאכזב אותה מראש. "זה אוסף של סיפורים קצרים, לא רומן. זו כשלעצמה אכזבה", היא אומרת. "נראֶה שזה מקטין את הסמכות של הספר, וגורם למחבר להיראות כמו מישהו שרק נשען על שערי הספרות, ולא מתמקם בבטחה בתוכה". החיווי הזה נטען כמובן באירוניה, כשמביאים בחשבון שכתבה אותו אחת המאסטרים של הסיפור הקצר לדורותיו.
בריאיון משנת 2013 אמרה מונרו שהגיבורות של הסיפורים שלה הן נשים כי היא מעולם לא חשבה על עצמה כעל משהו אחר מלבד אישה: "כשהייתי ילדה לא הייתה לי בכלל תחושת נחיתות לגבי היותי בת. אולי בגלל שהתגוררתי בחלק של אונטריו שבו נשים קראו וסיפרו את רוב הסיפורים. הגברים היו בחוץ ועשו דברים חשובים. הם לא נכנסו לסיפורים, אז הרגשתי די בבית. בהתחלה לא סבלתי סופים אומללים, וחשוב היה לי סוף טוב. מאוחר יותר התחלתי לקרוא דברים כמו 'אנקת גבהים' מאת אמילי ברונטה, ושיניתי את הרעיונות שלי לחלוטין. נכנסתי לטרגי ונהניתי ממנו".
מונרו זכתה לתהילת עולם בדומה לסופרים שבנערותה היא חייתה בספריהם: קתרין אן פורטר, ויליאם פוקנר ופלאנרי אוקונור.
