בכותרת הפנימית של הספר "ההיסטוריה של הילדות והילדים", מסומן איקס אדום וגדול על המילים "מלכים אדירים, מלחמות חשובות, ממציאים דגולים". ההדגשה הזו מצהירה על כוונת הספר: להתמקד בהיסטוריה מנקודת מבט של "ילדות וילדים רגילים". לרוב, היסטוריה מסופרת מפריזמה של מערכות יחסים בין עמים, מלחמות וכיבושים, אירועי קצה ודמויות בולטות, בעוד שהשגרה וחיי היום־יום של ההמון הפשוט, בוודאי של הילדים, נוטים להידחק לשוליים. "ההיסטוריה של הילדות והילדים" (בהוצאת "למה", בשיתוף כנרת־זמורה־דביר), פרי יצירתה של תמר וייס גבאי, נותן מקום לחוויה האנושית היומיומית של ילדים ומשפחות לאורך ההיסטוריה, ומציע לפגוש כל תקופה דרך סיפורים קטנים על ציר הזמן, החל מהעידן הפרה־היסטורי ועד ראשית המאה העשרים.
כל פרק מפגיש את הקוראים עם תקופה מסוימת דרך פרספקטיבה ילדית: כך, למשל, יוֹ ומָמוֹ, ההומו־סאפיינס, חיים במערה על הר הכרמל ופוגשים את אחרוני הילדים הניאנדרטלים; אוּר־מֶמֶה ממסופוטמיה לומד בבית הספר הראשון בעולם וכותב בכתב יתדות; מֵיי־לִינְג מסין מכינה מגזרות נייר מהראשונות בהיסטוריה; לטיפה מבגדד ממציאה את הסוכריה על מקל, ועוד. החוויה האנושית הפרטית ניצבת במרכז, בעוד המהפכות הגדולות והשינויים ההיסטוריים נמצאים ברקע. מצרים הפרעונית ומפעלי הבנייה שלה, למשל, הם רק התפאורה לסיפורה של מֵרִית אָמוֹן, שמתכוננת בהתרגשות ליום שבו בני משפחתה יצבעו את הפשתן ויכינו ממנו בגדים לחג. הפרק האחרון, שבמרכזו בטי בת המאה ה־20, סוגר מעגל יפהפה, כאשר בתוך כל החידושים והשינויים שהעולם עבר – חוזרים אל הפרה־היסטוריה דרך שרידי האדם הקדמון.
את הפרקים מלווים איוריה הנהדרים של שירז פומן, המבוססים על תחקיר מדוקדק ומתאפיינים בעושר של פרטים וצבע; ההגשה היפהפייה, העושר התוכני וההעמקה הרגשית בחייהן של הדמויות, הופכים את "ההיסטוריה של הילדות והילדים" לספר שיעניין לא רק צעירים.
הילד ממכרה הפחם
וייס גבאי עמלה על כתיבת הספר במשך עשר שנים. העבר, היא אומרת, ריתק אותה מגיל צעיר. "כשהייתי קטנה סבתי, שגדלה כילדה בירושלים, לקחה אותי למוזיאון חצר היישוב הישן, והראתה לי באילו כלים השתמשו בילדותה, איך ניקו וכיצד בישלו והאירו את הבית. ריגש אותי לגלות שהחיים לא תמיד היו כמו שאנחנו מכירים בהווה, ושהיו דרכים שונות לחיות. גם בספרים שקראתי חיפשתי להכיר את סגנונות החיים השונים, כמו בסדרה המיתולוגית 'ילדי העולם' של אנה ריבקין־בריק ואסטריד לינדגרן. בבית הייתה לנו אנציקלופדיה צרפתית מתורגמת, 'האנציקלופדיה שלי בצבעים', והיה שם עמוד שהראה איך הדברים נראו פעם ואיך הם נראים היום. הייתי מסתכלת על זה שעות.
"ילדים מקבלים את הדברים כפי שהם ולא מקשים עליהם, כי הם נולדו לתוך המציאות המסוימת הזו ולא מכירים משהו אחר. בספר הם רואים איך בכל תקופה משתנות ההגדרות של איך צריך לחיות ומה נחשב חיים ראויים"
"רציתי לספר על ילדים כי הספר פונה לילדים, אבל בעיקר כדי לתת קול לילדים, למשפחות וליום־יום של העבר", מסבירה וייס גבאי את בחירתה בנקודת המבט הילדית. "לא לספר את ההיסטוריה כהתחשבנות אינסופית בין עמים, כשמי שחשוב ובולט אלה רק מלכים, לוחמים או אמנים. בסופו של דבר ההיסטוריה שייכת לבני אדם לא מפורסמים. הרוב ההיסטורי לא זוהר, מהפכני או טרגי, אלא מתרחש בתוך היומיום הפשוט. המבט הילדי הוא מבט ראשוני, שמסתכל על דברים באופן נקי. עד לפני זמן לא רב מבחינה היסטורית, הילדים לא חיו חיים נפרדים. הם עבדו וישנו עם ההורים והקשיבו יחד עם כולם לסיפורים, כך שהיה נראה לי טבעי להביא דרכם את חיי היום־יום של משפחות".
מסר מרכזי העולה מן הספר הוא "החוויה המעניינת והמחזקת של להיות חלק מההיסטוריה במובן המיטיב", אומרת וייס גבאי. "איך כפרט אתה שייך למשהו גדול, אבל יש לך גם החיים הפרטיים שלך. זה ספר שמצד אחד מביא מידע באופן כיפי ונגיש, ומצד שני מציף שאלות על האמונות ועל הבחירות שלנו ומסמן את זה שיש דברים שמשתנים והם לא מוחלטים".
הספר מבקש להתבונן על ההיסטוריה האנושית ממעוף הציפור, אך הוא איננו כולל נושאים קשים כמו השואה או העבדות. "לא רק בגלל שהם קשים, אלא כי אני מרגישה שנכתב עליהם כבר הרבה ולא הרגשתי שיש לי מה לתרום ולהוסיף".
האם הבחירה שלא לעסוק במלחמות או בעבדות לא מייפה את ההיסטוריה? גם חיי היום־יום של האנשים הרגילים הושפעו מאוד מהמלחמות, הנדודים והרעב.
"נכון, החיים פעם היו קשים, היו מגפות ומחלות, ולא העלמתי את הכול. יש סיפור על ילד ששבר רגל ונשאר צולע כל החיים כי אי אפשר היה לטפל בזה; על ילדים שעבדו במכרות פחם בתנאים מזעזעים; ועל ילדה מממלכת האינקה שפחדה מעונש נורא של כריתת יד בגלל שלקחה מנה נוספת של אוכל. אז היו קשיים וגם זוועות, אבל בסופו של דבר הרבה אנשים חיו בכפר שלהם והעבירו את החיים בקרב המשפחה והחמולה, וחיו והתמודדו עם הקשיים בדרכם. מה שנרשם בהיסטוריה זה דווקא הקיצוני והיוצא דופן, אבל זה לא בהכרח מה שאפיין את היום־יום. יש ילדים שחיו בכפרים פשוטים מול אחוזות מפוארות, ומה שהם עשו בשעות הפנאי היה לפלות כינים אחד מהראש של השני. גם אם אין מלחמות, אלו לא חיים טובים בהכרח. לכל תקופה ישנם האתגרים שלה".
אתגר מרכזי שהיסטוריונים מתמודדים איתו הוא שאלת האנכרוניזם, כלומר האופן שבו אנחנו מתבוננים על העבר במשקפי ההווה. בפרק העוסק במסופוטמיה, למשל, מסופר על ילד שהולך לבית הספר בעוד בת דודתו אינה לומדת, ובלב הילד עולה משאלה שגם לה תהיה האפשרות ללמוד. האם אין פה החלת ערכים עכשוויים על האופן שבו מספרים את ההיסטוריה, אני שואלת.
"אם הייתי כותבת שאותו ילד הנהיג מרד כדי שבת דודתו תצטרף ללימודים, זה כמובן היה מופרך", משיבה וייס גבאי. "ילד באותה תקופה לא התעסק בפמיניזם. אבל האם ייתכן שחלפה בו מחשבה כזו, כי חיבב את בת דודתו וחשב שהיא תהיה תלמידה טובה? יש אפשרות כזו. אני לא יכולה לדעת עד כמה היו מחשבות כאלה, אבל שמתי אותן לפעמים בראש של הילדים, כי גם אם הן לא היו רווחות, אני מניחה שהיו ילדים שחשבו אותן.
"בסביבה שבה אני גדלתי, למשל, לא העליתי בדעתי שאני רוצה לעלות לתורה. אבי ואחי עלו לתורה והיו בעלי תפילה, וזה היה דבר דומיננטי בחייהם. זה בכלל לא היה בטווח האפשרויות שלי ולא חשבתי על זה, עד הרגע שכן חושבים על זה. לא הכנסתי לילדים בכוח מחשבות ושאלות לגבי עצמם, כמו למה אנחנו מתנהגים ככה ולא אחרת, כי בפועל רוב האנשים חיים בתוך המוסכמות של הזמן והתרבות שלהם, ומבחינות מסוימות גם טוב להם איתן. אבל יש דברים שהם לא מיטיבים, שצורמים לילד, ושאפשר לבחון אותם במבט לאחור. ככה נוצרים שינויים וככה נוצרת היסטוריה".
היו מקומות שהרשית לעצמך עמדה יותר ביקורתית מתוך החירות שלך כסופרת?
"לא אמרתי מעצמי משהו ביקורתי, אבל יש נקודות בזמן שהשאלה עולה מעצמה, כמו למשל בתקופה הביזנטית, כשילדה רוצה להיות שחקנית אבל זה נחשב דבר בזוי, או במעבר שבין עבודת אלילים לנצרות, כשאני מספרת על ילדה שדואגת לחברתה כי היא חריגה באמונותיה ולכן גם נרדפת, כי מותר להאמין באלילים בלבד. מאוחר יותר, כשהנצרות מתפשטת, עובדי האלילים הופכים מרודפים לנרדפים. אני לא צריכה לייצר ביקורת. אני מתארת דברים שאכן קרו, כמו רדיפה על בסיס דתי, והביקורת עולה מאליה גם אם לא אגיד אותה מפורשות".
תפילה במקום שעון
וייס גבאי (49), תושבת ירושלים, נולדה ברמת־גן וגדלה בציונות הדתית. השקפותיה השתנו מאז, כמו גם אורח חייה. היא כתבה ספרים למבוגרים (בהם "החזאית", שזיכה אותה בפרס ברנר) וספרי ילדים (בהם "טלי מתחת לשולחן" שזיכה אותה בפרס דבורה עומר). היא אחת ממקימות כתב העת לספרות "המוסך", והייתה מיוזמי רעיון ספריות הרחוב בירושלים, שעם הזמן התרחב למקומות נוספים.
אחת מחוויות הילדות הבסיסיות, אומרת וייס־גבאי, היא השלמה עם מרחב אפשרויות מצומצם, וההכרח להתאים את עצמך למה שקיים סביבך. "הרבה פעמים ילדים מקבלים את הדברים כפי שהם ולא מקשים עליהם, כי הם נולדו לתוך המציאות המסוימת הזו ולא מכירים משהו אחר. כל אחד לכוד בתוך המציאות שלו ומשוכנע שזה הדבר הנכון, בלי הרבה יכולת להסתכל מבחוץ. ועדיין, הרבה פעמים ילדים ירגישו זרות ויחושו איזו צרימה בין מה שהטבע וההיגיון שלהם אומרים ובין מה שהעולם אומר להם על איך צריך להתנהג. זו הייתה גם החוויה שלי בתור ילדה. בספר אני מראה לילדים דרך סיפור, איך בכל תקופה משתנות ההגדרות של איך צריך לחיות ומה נחשב חיים ראויים".
"אני נמשכת לפרקים הפרה־היסטוריים, כי זה לדמיין עולם מאוד שונה מאיתנו ועם זאת יש בו משהו שאנחנו יכולים להרגיש מאוד קרובים אליו. הילד הביזנטי יותר קרוב אליי בזמן, אבל יש בו הרבה יותר אמונות ותפיסות שאני רחוקה מהן. משהו בפרה־היסטוריה הוא הפרא שבתוכנו, שקל לחזור אליו"
העניין באפשרויות אלטרנטיביות התפתח אצלה גם על רקע אישי. "כנערה שגדלה בסביבה דתית, העולם שידר לי שאלה החיים. יש אורח חיים מסוים וככה צריך לחיות, עם הכוונה איך להתלבש, איך להסתרק, איך לדבר ואיך להתנהג. הרבה פעמים ילדים לכודים בקבוצה מסוימת ואין להם הרבה ברירות, הם חייבים להיות חלק ממה שסביבם. כמבוגרת את יכולה לבחור מה מתאים לך ועם מי את רוצה להסתובב. אף שהייתי ילדה די קונפורמיסטית ובסך הכול שיתפתי פעולה, חוויתי גם תחושה של זרות. מהבחינה הזו יש צד משחרר בידיעה שלאו דווקא אני זאת שלא בסדר, אלא שאולי אני לא מתאימה לזמן ולמקום, ואולי בזמן אחר ובמקום אחר הייתי מוצאת את עצמי יותר. יש משהו מנחם ומעורר מחשבה בהבנה שדברים משתנים ושאמונות יכולות להיות מיטיבות ולפעמים גם מזיקות. דברים הם פחות מוחלטים ממה שאנחנו נוטים לחשוב, ואולי אנחנו צריכים ללמוד לשחרר את המוחלטות ולתת מקום גם למבט הילדי הראשוני, לפני שכיסינו אותו בכל המוסכמות".
את כתיבת הספר ליווה תחקיר מעמיק והסתייעות בעשרות חוקרים, מומחים לתקופות שונות. העובדות המעניינות שליקטה וייס גבאי נשזרו בסיפורים. התברר לה, למשל, שדקלום תפילה שימש אמצעי למדידת זמן בתקופה הביזנטית, בהיעדר שעון. "זה הזכיר לי את המנהג להשתמש בפסוק 'הושיעה את עמך' כדי לספור. היה לי גם מרתק ללמוד על היחס המיוחד לילדים תאומים במסורות אפריקאיות קדומות, שגרסו כי תאומים הם כוחות משלימים שמביאים ברכה לעולם. שמחתי גם לגלות שהמחקר מאשש את זה שחלק מציורי הקיר בתקופות הפרה־היסטוריות צוירו על ידי ילדים".
בהשראת הזיכרון של חיי סבתה בירושלים של פעם, וייס גבאי מצביעה על הבדל בין ההיסטוריה המקומית ובין מקומות שונים בעולם. "כיהודים ישראלים יש לנו לקונה בהיסטוריה חומרית. הסבים והסבתות של רבים מאיתנו נולדו בחו"ל ועלו לארץ, כך שרובנו לא יכולים להצביע על אחוזה משפחתית של דורות, כי הרבה מהסבים שלנו איבדו את הבית והחפצים שלהם והשאירו אותם מאחור. מובן שיש יוצאי דופן, וזה גם לא בהכרח עניין שהוא ייחודי רק לנו כיהודים בישראל, אבל יש מקומות שבהם אנשים כן יכולים להגיד 'זאת האחוזה של סבא וסבתא שלנו מדורי דורות'. אולי מתוך החוסר הזה, כשאנחנו רוצים קשר חומרי אנחנו מדלגים אחורה ישר אל התנ"ך ומחפשים ממצאים באדמה. אבל אותי עניין כילדה להתחבר לעבר המשפחתי דרך מגהץ הפחמים, שעון המטוטלת, בור המים שסבתא הראתה לי בשכונה. זה מחבר באופן ישיר לעולם חי, לשרשרת החיים שהיו.
"אני זכיתי במשהו די נדיר בדור שלי – גדלתי בבית שאבא שלי גדל בו. זה בית שסבא שלי בנה ברמת־גן בשנות הארבעים, ויש תמונה שרואים איך הכול מסביב היה חולות ופרדסים, ומגדל המים מעל. התנים היו מתקרבים לבית, וזה משהו שקשה לדמיין היום, כשהכול כבר בנוי".
המצאת הסכו"ם
אחד הפרקים, העוסק בתקופת הממלכה הפרסית, מוקדש לילד יהודי בשם צדוק. רמזים ליהודים יש גם בפרקים נוספים, כמו בפרק על ימי הביניים בשטרסבורג, כשיהודים הואשמו בהפצת מגפות, או בפרק שמתרחש בבגדד, כאשר לילדה המוסלמית יש חברה יהודייה שאסור לה ללבוש ירוק, דבר שהותר למוסלמים בלבד.
בקריאה מקומית, יהודית־ישראלית, עולה השאלה היכן "הסיפור שלנו". האם הסיפור היהודי הוא זניח בממדים היסטוריים, או שהמוכוונות לשוק הבינלאומי דחקה אותו הצידה?
"הסיפור היהודי טמון בכמה מן הפרקים, והיהודים נמצאים שם בכל מיני דרכים. בפרק האחרון, שבו כתבתי על ילדה במאה העשרים, סיפרתי על ילדה מהגרת. זה אמנם לא כתוב, אבל ילדה שמהגרת מאירופה לניו־יורק באותה תקופה, אני מדמיינת אותה כיהודייה. בהקשר הרחב יותר, עשיתי אלף בחירות כל הזמן, ועד עכשיו אני אומרת לעצמי למה לא כתבתי על התרבות ההיא ועל המקום ההוא, ומישהי שאלה אותי איך אין בספר משהו על הודו, הרי זו אימפריה עצומה, וזה נכון. ההחלטות היו שילוב של החומר שעמד לרשותי, והתחושה שלי שאני מסוגלת לברוא מתוכו את חיי היומיום. אולי יום אחד אעשה ספר השלמה. כן ניסיתי לשלב את התקופות שאי אפשר בלעדיהן, לפחות כל עוד מדובר בספר שפונה לקורא מערבי, ובתוך זה להתייחס לסין, לבגדד, לאפריקה ולדרום־אמריקה ולעוד תרבויות שבספרי היסטוריה מערביים פחות התייחסו אליהן".
מתוך סקרנות אני מבקשת לדעת אם הייתה תקופה שדיברה אליה יותר, כזו שהיא נהנתה במיוחד לכתוב עליה. "אני נמשכת מאוד לפרקים הפרה־היסטוריים, כי זה לדמיין עולם מאוד שונה מאיתנו ועם זאת יש בו משהו שאנחנו יכולים להרגיש מאוד קרובים אליו. הילד הביזנטי יותר קרוב אליי בזמן, אבל יש בו הרבה יותר שכבות של אמונות ותפיסות שאני רחוקה מהן. משהו בפרה־היסטוריה הוא הפרא שבתוכנו, שקל לי לחזור אליו. בכל אחד מהפרקים שמתי משהו מהחוויות שלי. לא כביוגרפיה ישירה כמובן, אבל משהו מהחוויה. כשאני כותבת אני מנסה לשים את עצמי בנעליים של האחר מתוך אמונה שחוויה אנושית היא דבר משותף, ובחוויות ילדות יש בסיס משותף גם אם התקופות שונות".
את מוצאת מרכיבים משותפים לכל התקופות?
"אני סופרת ולא היסטוריונית, כך שאני לא בעלת הידע. אני באה עם שאלות ובאה לספר סיפור שלא כל כך סופר, בצורה מעניינת, אני מקווה. אבל אפשר לומר שילדים תמיד היו כרוכים אחרי מבוגרים וצמודים אליהם. תמיד היו משחקים, כולל מבוגרים ששיחקו הרבה, ותמיד היו סיפורים, שהיו מיועדים לכולם. הילדים היו חלק מהסיפור והמיתולוגיה. טקסי מעבר וחניכה, שהופכים את הילדים למבוגרים, גם מופיעים בחלק ניכר מהתקופות".
האם כתיבת הספר עשתה משהו למבט שלך על ילדות, כאדם מבוגר וכהורה?
"לאורך הדרך זה עורר בי שאלות כאימא, וגם הילדים שלי קראו והעירו תוך כדי כתיבה, והיו שאלות שזימנו מבט רפלקסיבי אל היום־יום שלנו ואל הנימוסים וההרגלים שלנו. הבן שלי שאל אותי למשל למה הוא חייב להשתמש בסכו"ם, הנה עובדה, בעבר אכלו בידיים, ומזלגות אפילו נחשבו כמסוכנים.
"במכתב שכתבה זלדה לילד שהיה בן של חברים שלה, היא כותבת לו שהחטא הנורא הוא שאדם מסתכל על עצמו בעיני השכנים ולא "בעיני האינסוף". אני חושבת שזה סוג של ציטוט שהחזקתי מול העיניים שלי כמטאפורה. רציתי לאפשר לילדים שיקראו את הספר להסתכל על עצמם ולקבל פרספקטיבה על עצמם לא רק בעיניים של השכנים, אלא לראות את עצמם מלמעלה. אם ההתחלה של הציטוט מדברת על המבט בעיני השכנים, אז ההפך מזה זו הזכות למבט אחר, שיש בו שחרור וחופש במובן העמוק. להצליח לראות את הדברים במבט רחב ומיטיב, שלא חוטא לך ולא מצמצם אותך".
