לפני כמעט מאה שנה קבעה הסופרת וירג'יניה וולף, באופן מהפכני אז, כי נשים זקוקות ל"חדר משלהן" כדי שתוכלנה לעסוק בכתיבה ויצירה. כך ממש, אומרת הרבנית רחלי שפרכר־פרנקל, כל אישה זקוקה עכשיו גם לבית מדרש משלה. כזה שתוכל לצלול בו ללימוד לשם לימוד, נקי מכל אג'נדה. "ואג'נדות זו לא מילה גסה מבחינתי. אבל אחד התפקידים הכי חשובים לי ב'מתן', בתכנית 'הלכתא', הוא להגן עליה מכל מיני תחומים שאינם קשורים במישרין לתורה. תנו ללמוד, פשוט ללמוד", היא אומרת בשיחה שאנחנו מקיימות רגע לפני חג מתן תורה.
זה אפשרי?
"יש לזה מחירים, ואני מקווה שהצלחנו. יש לנשים בתי מדרש נהדרים אחרים, חלקם מקדמים משימות חברתיות, חלקם מקומות שמחנכים וגם נותנים תכנים נוספים. זה מצוין. המרחב במתן לא כזה. הוא לא שואל איך את מתלבשת, או איזה תת־ז'אנר של דתייה את. יש אצלנו נשים חרדיות, יש נשים שלא מגדירות את עצמן כדתיות – לא רבות, אבל יש. זה פשוט מרחב שנשים באות אליו כמו שהן, ללמוד בו תורה".
שפרכר־פרנקל היא בוגרת המחזור הראשון של המכון התלמודי העיוני במתן – מכון תורני לנשים. היא יועצת הלכה, מלמדת תלמוד והלכה, עומדת כאמור בראש תוכנית "הלכתא" ללימודים מתקדמים בהלכה. לאחרונה מונתה (יחד עם הרבנית רחל האריס) לעמוד בראש בית המדרש המתחדש של מתן, שעובד במרץ על התרעננות לקראת השנה הבאה.
"אנחנו מרגישות אצל התלמידות המון צורך להטעין מצברים. המון שאלות, המון שברים. ואנחנו בית מדרש שלאו דווקא יבוא עם סימני קריאה, אבל זה כן מקום שבו העושר התורני נפגש עם העבר היהודי, ויודע להיפגש גם עם הכאבים, המצוקות, חוסר הוודאות"
ההתחדשות הזו נחוצה, היא אומרת, אחרי שנים של מגפה עולמית ומלחמה, שהאילוצים שהביאו איתן גרמו לכך שהרבה מהשיעורים הועברו אל הזום, והנוכחות הבית־מדרשית איבדה קצת מחיוניותה. "היה כל הזמן רצף של לימוד, אבל מאז הקורונה השיעורים בזום פרחו ומשכו אליהם הרבה קהל, ותוכניות בית המדרש היו 'בקטנה'. הרצון שלנו הוא להרים ולשדרג את זה, וגם לאחד את התוכניות השונות למרקם קהילתי משותף של כל בית המדרש".
במסגרת הרענון, תוכנית "הלכתא", שלרוב היא חמש־שנתית, מציעה כעת גם מסלול של שנה אחת, למתקדמות. "בגלל המלחמה וכל אי־הוודאות החלטנו להציע לבוגרות של תוכניות הלכה, אצלנו ובבתי מדרש אחרים, לימוד שיעסוק בתחום שבדרך כלל לא מגיעים אליו. הנשים הללו למדו דיני איסור והיתר, הלכות שבת, יום טוב, נידה, אבלות. השנה נלמד סוגיות ב'חושן משפט', על שיקולים בפסיקת הלכה, על סדרי הדין, על מקרים של טעות בשיקול דעת. ממש אחורי הקלעים של הפוסק. התוכנית הזו מכוונת לנשים שנמצאות כבר עמוק בתוך עולם של לומדות תורה, עונות על שאלות הלכתיות, בוגרות תוכניות, ר"מיות במדרשות. ברוך השם יש כבר רבות כאלה, וגם המפגש בין תלמידות בתי מדרש שונים יהיה פורה ומעניין".
קול נשי בחופה
בסקירה התפתחותית של לימוד התורה לנשים בארץ, נדמה כי בתחילה הייתה תחושה של פריחה גדולה, לאחריה איזו קפיאה על השמרים, אולי כיוון שלא מספיק נשים הצטרפו למעגל הלומדות, ואז גם תקופת משבר כשתלמידות חכמים הבינו אחרי שנות לימוד רבות, שציבורית אין הרבה תפקידים שיוכלו לאחוז בהן. איפה אנחנו ניצבות עכשיו על הגרף הזה, אני שואלת.
"אני מרגישה שהרבה מההתפתחות בארץ הייתה מאוד אורגנית, מלמטה", משיבה הרבנית פרנקל, ומציעה מבט שונה, אופטימי יותר; כזה שפחות ממתין להתפתחויות פורמליות מלמעלה, ושואב עידוד ממה שקורה בפועל. "נניח, ההשתלבות של יועצות ההלכה של נשמת. היא ענתה על צורך גדול, והעובדות נוצרו בשטח. היועצות עונות על שאלות, וכך הופכות לכתובת בנושא טהרת המשפחה. ואז, אם מדובר במי שהרחיבו אופקים ולמדו גם הלכות שבת, הן יכולות לענות גם על שאלות כאלה, ובתחומים נוספים.
"בעבור אישה צעירה שלומדת במדרשה, יש לה מלמדת שהיא ר"מית לכל דבר: היא מלמדת אותה את הסוגיה בגמרא, ואז לומדות יחד סוגיות במחשבה, ואפשר להפנות אליה גם שאלות הלכתיות", וכך נוצרת עבורה דמות נשית תורנית. "אני מוצאת גם דברים מקסימים שמתבטאים בחתונות. החל מהנוהג שכבר לא מחכים לבנים שיבואו לקרוא לכלה, אלא החברות שלה מהמדרשה מובילות אותה לחופה. זה קסם. אצל זוגות כאלו, פעמים רבות לו יש את הרב שלו, לה את הרבנית שלה. הם באים עם הקשר תורני רחב יותר משהיה פעם".
אגב, הרבנית גם נוכחת בחופה עצמה?
"אני נמצאת בהרבה חופות שבהן הרבנית אומרת דברי תורה, מקריאה את הכתובה או את הפיוט של רב עמרם גאון. לא אגיד שאצל כל זוג מכל המנעד של המגזר – אבל זה קיים. וגם אם האחות של הכלה מנחה את החופה – יש קול נשי שנמצא שם, האוזן מתרגלת וזה מרגיש יותר ויותר טבעי".
מה תצמיח חברת הלומדות? מה החזון?
"אם אני מתייחסת לבית המדרש אצלנו, שיש בו כמה חבורות לומדות בתחומים שונים – תנ"ך, מחשבת ישראל, תלמוד, הלכה – יש שם התרחשות שהיא רב־גילאית, ומגוונת גם מבחינת רקע: יש נשים שלומדות תורה כבר המון שנים, ויש נשים בתחילת דרכן, אחרי שנת מדרשה או בלי שנה כזו, ונוצר שיח בית־מדרשי נשי משותף".
לתת שפה לכאב
השנה הנוכחית, מטבע הדברים, מעניקה הקשר אחר לכל דבר, גם ללימוד התורה בבית המדרש. "אנחנו מרגישות אצל התלמידות המון צורך להטעין מצברים. המון שאלות, המון שברים. ואנחנו בית מדרש שלאו דווקא יבוא עם סימני קריאה, שיאמר 'תביאו את כל השאלות שלכן ונענה עליהן'. אבל זה כן מקום שבו העושר התורני נפגש עם העבר היהודי, ויודע להיפגש גם עם הדברים האלה. עם הכאבים, המצוקות, חוסר הוודאות. ממה שאני רואה, זו הזדמנות לא פשוטה אבל מאוד משמעותית להיכנס בשערי התורה, להרחיב ולהתרחב בתוכם. דווקא בזמן כזה יש משקל חשוב למגוון הגדול של השפות התורניות. שפה של תלמוד, שפה של תנ"ך, של מדרש, של הרב קוק, לוינס, רבי נחמן".
"כולנו חולקים את הדברים שלמדנו. נעזרתי המון באנשים, ועכשיו אני מנסה להעביר את זה הלאה. זה לא יוצא דופן בשום צורה. מישהו אמר לי שאני בשנה הזו כמו 'דמות מעונה קודמת' בסדרת טלוויזיה. זה עזר לי לנסח את הזווית שלנו על החוויה שכולנו עוברים השנה"
אנשים מחפשים תשובות בלימוד, או נחמה?
"אנשים באים עם כאב, עם שאלות. הכאב מבקש תקווה, מבקש אנרגיה, מבקש הכרה וקשב, מבקש הדהוד בתוך טקסטים יהודיים עתיקים שעברו דבר או שניים בהיסטוריה שלהם. והשאלות מבקשות התייחסות. נחמה זה סוג של התייחסות. יש כל מיני שאלות. החוויות של השנה נגעו בדברים מאוד תשתיתיים אצלנו, ואז ישנן העוצמות של התורה – האור של התורה, הטקסטים של התורה, הניסיון שמרובד בתוך כל השנים שהדבר הזה האיר בעולם. אני את השאלות שלי מפנה לעולם הזה, ולא לכל מיני רבדים שטחיים יותר. כי צריך משהו שצבר אמינות, שצבר היסטוריה, שצבר עומק. שיש בו מבחינתי קול של הקדוש ברוך הוא בעולם.
"אני נזהרת מהמקום שאומר 'יש לי תשובות'. לא לכל דבר יש לי תשובות. להפך, יש לי הכרה בעומק של חלק מהשאלות", היא אומרת, ושומעים בקולה כאב שמתגנב. "אבל יש שפה, ויש ים עמוק ורחב של כלים. אני באה מהצד ההלכתי, ומדברת כאן עכשיו את השיח הזה שנשמע יותר רוחני", היא מעירה. "בסופו של דבר זה שלם אחד, שיש לו מה להשמיע ואיך להכיל".
הגיעו אלייך השנה שאלות שלא נתקלת בהן קודם?
"כן. קודם כול בתחום של טהרת המשפחה היו דברים פסיכיים. שאלות של חזית. יחד עם כל העולם הרבני, התמודדנו עם סיפורים כמו זוג שהתחתן, הוא הצליח להגיע מהצבא אחת לארבעה שבועות והיא תמיד הייתה אסורה. או האם מותר חיבוק כשאת נפרדת ממנו ולא יודעת אם ובאיזו צורה תראי אותו בפעם הבאה. הנסיבות היו כל כך מוקצנות. ההיסטוריה היהודית ארוכה ומלאת קיצוניות, אבל השנה היו בהחלט הרבה מצבים ייחודיים שהתבקשה עבורם התייחסות מעמיקה, ואם אפשר – למצוא פתרון. או שאלות בתחומים של אבלים, כל סיפור עם המורכבויות שלו. וגם שיח אמוני.
"השפה שלי היא שפה של תורה, והרבה פעמים מה שנותן את המילים והמשמעות וההקשר, זה להכניס את זה לשיח של תורה. לימוד משפיע באופן אמיתי על החוויה, זה לא פלסטר. עצם ההבנה שהמפעל שלנו כאן בארץ ישראל הוא לא תמיד בקו ישיר כלפי מעלה, יש בו נפילות ויש בו נקודות שהן טרגיות מאוד. יש סביב זה המון שיח של אמונה, של ביטחון, של תקווה".
רעות שכזאת
היא, כידוע, מכירה על בשרה את חרדת ההיעדר, את כאב האובדן והשכול. בתמונת הפרופיל שלה בווטסאפ ניבטת משפחתה, זוג הורים ושבעה ילדים, כולם מחויכים ומחופשים בצילום פורימי. בהם גם בנה נפתלי, אחד משלושת הנערים שנחטפו ונרצחו בידי מחבלי חמאס ב־2014. גופותיהם נמצאו אז לאחר 18 ימי חיפושים, שבהם המדינה כולה עצרה את נשימתה.
"יש ציטוט מוכר של הרב זקס על כך שהיהדות היא קולה של התקווה בשיח האנושי. יש בזה אמביוולנטיות, כי אתה לא רוצה 'לחיות בסרט'. אבל כשאנחנו מדברות על תקווה נכנסת לשיחה גם פרספקטיבה היסטורית של ההגות היהודית בכל הדורות, של יהודים שחוו קשיים. אני חושבת שבשנה האחרונה התרחבה מאוד התחושה שאנחנו לא מבינים הכול, וכשאנחנו לא מבינים, אנחנו מפנים יותר מקום לקדוש ברוך הוא. בעולמו של יהודי, ויותר מזה בעולמו של יהודי מאמין, ויותר מזה בעולמו של יהודי מאמין שומר מצוות – יש לדברים האלה כוח עצום ועושר עצום. שפה שנושאת גם את התקווה, וגם את היכולת להכיל ייסורים.
"צד נוסף הוא שבזמנים קשים אנשים זקוקים מאוד לרעוּת. רעות יכולה להתקיים בכל מיני רבדים, אבל רעות של אנשים שלומדים יחד תורה זה אוצר יוצא דופן. זה חיבור שקשה להשיג אותו במקומות אחרים. בית מדרש זה מקום שיודע לשאול שאלות, שלא מפחד לומר שאין לו תשובה פשוטה. שחייב לדעת להכיל זוויות שונות על אותו אירוע, אפילו שונות בחריפות. ועם זאת, זה לא פלורליזם אפאתי. זה עדיין תוך כדי חיפוש אמת, ומתוך הנחה שיש לדברים משמעות. זה שילוב נורא מעניין, היכולת הזו להתווכח כמו שמתווכחים בבית מדרש, וגם להחזיק כל הזמן את התחושה שיש אמת ששווה לחפש אותה, שיש משמעות ששווה לחקור אותה, ששווה לי להקשיב למה שיש לך לומר גם אם את מהכיוון השני לגמרי. כל הדיון החריף הזה שווה את הזמן והמאמץ כי דעתך חשובה לי ואני מעריכה אותה. זה נשמע כאילו אני מדברת על החברה הישראלית, אבל כל זה קורה בתוך בית המדרש. וזה רלוונטי יותר מתמיד".
את חושבת שהבקשה הזו לתשובות־עומק מגיעה יותר לפתחך בגלל הסיפור האישי שלך?
"אני מניחה שכן. כולנו חולקים את הדברים שלמדנו. אני נעזרתי המון באנשים, ועכשיו, אם יש לי יכולת, אני מנסה להעביר את זה הלאה. ככה זה, כל הרקמה האנושית החיה הזו. זה לא יוצא דופן בשום צורה. מישהו אמר לי שאני בשנה הזו כמו 'דמות מעונה קודמת' בסדרת טלוויזיה. זה עזר לי לנסח את הזווית שלנו על החוויה שכולנו עוברים השנה".
במסגרת ההתחדשות הבית־מדרשית שאתן מובילות, דיברת על הרצון לבנות קהילה. יש היום קהילה של לומדות תורה?
"אגיד לך משהו. למדתי במחזור הראשון של המכון התלמודי במתן. היה נפלא ללמוד תורה, אבל הדבר הכי חשוב שיצאתי איתו משם הוא קבוצת החברות שלמדו איתי, שעד היום הן אחיותיי ממש. יש משהו בתורה שעושה את זה. אני רוצה שבתוכניות השונות שלומדות יחד אצלנו, לא רק כל אחת תעשה את שלה, אלא שתהיה הרבה אינטראקציה ביניהן. עשינו אפילו שינויים טכניים כדי שזה יהיה ככה. העברנו תוכניות לאותם ימים וכדומה, כדי שכל אחת תיתן מעצמה במרחב הזה, שתלַמד אחרות. אני מקווה שכל החלומות האלו יתגשמו".
מסלול חדש, קצר מועד, שמציעים עכשיו במתן לראשונה, הוא תוכנית אלול. "הרבה בחורות אחרי שנת מדרשה או שלא מתכוונות להשקיע שנה במדרשה, מחפשות מקום ללמוד תורה באופן טוטלי למשך הזמן הזה של אלול. רוב המדרשות היו שמחות לעזור, אבל קשה להעמיד תוכנית כזו, כי התוכנית שלהן היא לשנה וזה מורכב. לכן זו נישה שיש בה מעט היצע. כשהתחלנו לפרסם קיבלנו המון התעניינות מנשים צעירות. גם בתוכנית החד־שנתית של הלכתא יש התעניינות רבה. אני מתרגשת מזה".
באלו תפקידים יוכלו הבוגרות להשתלב?
"הנשים של הלכתא כבר עובדות בתחומים האלו. הן מלמדות בתוכניות שונות, רבניות בית ספר או תיכון. אחרות הן ר"מיות, או עוסקות בכתיבה ועריכה של מאמרים תלמודיים והלכתיים. בתור רבנית בית ספר את כתובת לאינסוף שאלות הלכתיות. במחזור הקודם יש שמונה שכבר לפני התוכנית היו יועצות הלכה, ועכשיו יודעות לענות בעוד תחומים".
כן, הרבנית
שאלת הכינוי, התואר, שמקבלות הבוגרות, עדיין רלוונטית?
"רובן מכונות 'הרבנית'. אני חושבת שקצת עברנו כבר את השלב הזה. בארץ עברנו אותו בצורה מתונה. באמריקה שברו את הראש על הכותרות והטייטלים, כי יש שם תרבות שמדגישה טייטלים וגם משכורות שקשורות לכך. לכל קהילה רצינית שם יש כמה משרות, וכל טייטל מגיע עם המשכורת. אז יש סוג של מתח בעניין הזה, סביב המתח הכללי עם העולם הקונסרבטיבי והרפורמי. בארץ זה קיים הרבה פחות.
"לי תמיד עדיף שקוראים לי רחלי, אבל אם מישהו מתעקש, אז בסדר, שיוסיף הרבנית. כשמזמינים אותך כדי לשמוע ממך, פחות חשוב מהו התואר. עם זאת, אף אחד מאיתנו כבר לא אוהב לראות למשל הזמנה לאירוע תורני, שבו ינאמו הרב הזה, הרב הזה, הרב הזה, ו'הגברת'. מי שמלמדות ועומדות בראש תוכניות, התרגלו להיקרא 'הרבנית'".
אולי רבניות מסוג אחר, כמו הרבנית ימימה מזרחי, גם הן נרמלו את התואר.
"היא תלמידת חכמים מופלגת, להיות בליגה שלה זה כבוד. הקבוצה שאני מדברת עליה עוסקת בהלכה, אבל מישהי שעוסקת בחסידות או בתנ"ך ולמדת ממנה תורה הרבה, אין סיבה בעולם שלא תקראי לה בתואר הזה. אני גם מכירה הרבה גברים שלא עוסקים בפסיקת הלכה, ובכל זאת אף אחד לא מהסס לקרוא להם 'הרב'".
מתי תהיה לנו דיינית?
"ברמה התיאורטית, למעט מעמד אישי שפועל בכפייה ומוסדר על פי חוק, בתחומי הדיינות הממונית אנשים שמגיעים לבתי דין רבניים חותמים על הסכם בוררות. זה אינטרס של הדיינים. אם יש יכולת להחליט מי הבורר בינינו, ודאי שזו יכולה להיות גם אישה. הסוג הזה של דיינות אפשרי. חברתית מתי זה יקרה? יש פער בין יכולת תיאורטית ובין בשלות חברתית".
את אומרת את זה מאוד בנחת, יחסית לתסכול הטבעי שזה מייצר.
"אני רואה אצל חברותיי, כמו מיכל טיקוצ'ינסקי ואחרות שלמדתי איתן, שאנשים באים אליהן בעניינים מאוד רציניים כי רוצים את שיקול הדעת ההלכתי שלהן. יש עולם מאוד גדול של רבנים ובוררים, והן משתלבות בו. הייתי במחזור גם עם ד"ר תהילה אליצור. יש מאמר שהיא כתבה שהגיע לכל דיין ודיין בארץ. אז גם אם מצטטים ואומרים 'ת. אליצור', ולא מציינים בראש חוצות שמדובר באישה, זה עשה שינוי משמעותי בעניין ספציפי בפסיקה. כשיש כתיבה משמעותית והיא מגיעה למקומות, זה משפיע. טוענות רבניות כבר מזמן יש, ואישית אני לא במקום של התסכולים. מאוד מאמינה בתהליכים אורגניים שקורים בתוך קהילות, בתוך בתי מדרש. החתונות שתיארנו, ההשתלבות של דמויות הלכתיות, נשים וגברים, בחיים של זוגות צעירים.
"בסוף בשביל מה צריך דמות רבנית? בשביל עזרה הלכתית, עזרה רוחנית, תמיכה בזמנים קשים בחיים – החברות שלי עושות את כל הדברים האלה. כשאני חושבת על רב שכונה, אם הוא אדם נבון הוא ודאי מתייעץ לא מעט, ולעיתים אומר למי שבאים אליו – זה מחוץ לליגה שלי, בואו נתייעץ עם רב אחר. נשים עושות את זה כל הזמן. אז לי לא אכפת אם אני לפעמים דמות שמתווכת בין הפונה לפוסקים בעלי כתפיים רחבות, או אם אני דמות שמכנסת יחד כמה דמויות שיחליטו. הכול בסדר. אני מבינה את הצורך בהכרה, במשרות, בפרנסה, זה לא זר לי. אבל הנשים שאני מכירה בתחום הזה באו אליו מאהבת תורה, ומפני שהן רוצות לשרת את הציבור, סוג של 'עבד לעם קדוש'. עם השנים את מוצאת את הדרכים שלך לרתום את הידע התורני כדי לעזור לאנשים, להיות שם בשבילם".
