"הרעיון היה להביא את הרב עמיטל באופן חי, קצר, נוקב וכן"

כבר לפני 14 שנים, בימי השבעה על ראש ישיבת הר־עציון, הרב יהודה עמיטל, דיברו ביניהם נכדו קותי גלעד ותלמידו הרב יאיר שטדלר על הצורך להוציא לאור תורות שבעל פה ממשנתו, שלא נכללו בפרסומים של הרב שיצאו עד אז.

כחמש שנים לפני פטירתו של הרב עמיטל ראה אור הספר "והארץ נתן לבני אדם", העוסק במשנתו החינוכית וכולל כעשרים שיחות שלו שנערכו ועובדו. "זה ספר מאוד מוצלח ויסודי", אומר הרב שטדלר, "אבל קשה לשמוע בו את הקול של הרב, ולי זה היה מאוד חסר. הרעיון שלנו היה לנסות להביא את הרב באופן חי, קצר, נוקב וכן".

"לכולם היה ברור שיש לרב עוצמות שבעל פה", מוסיף קותי גלעד. "אבל הייתה הנחה שדברים שנשמעים טוב בעל פה אינם יכולים להיכתב כמו שהם. אני מבין את ההנחה הזאת, כך בנוי כל ספר תורני או ספר הגות, וטוב מאוד שפורסמו הספרים שיצאו עד כה. ועדיין הרגשנו קושי עם הפער הגדול בין האופן שבו הדברים נקראים בספר ערוך ומעובד, ובין העוצמה, החיוניות וגם ההומור שהיו באמירות ששמענו בעל פה, ונפלו על רצפת חדר העריכה".

אחרי שנים של ליקוט, איסוף, תמלול ועריכה, מוציאים כעת גלעד ושטדלר את הספר "לעולם יהא אדם", תורות שבעל פה של הרב עמיטל (בהוצאת ידיעות ספרים), המובאות ברובן כפסקאות קצרות. "התורה ששמענו מהרב לאורך שנים לא כהתה", כותבים השניים בהקדמה לספר, "רעיונותיו ומסריו נעשו משמעותיים יותר, ולתחושתנו יש בהם כדי לתת מזור ומענה, במיוחד היום, לנבוכים המבקשים לחיות חיים שיש בהם אהבת תורה ויראת שמיים, בעולם המשתנה ללא הרף".

הרב יאיר שטדלר מקווה שהספר יספק לקוראיו חוויה של "ישיבה בטיש" עם הרב עמיטל. "ביקשנו להביא את הרב עמיטל באופן אותנטי. הוא היה מדבר באופן קצר וכן, ולכן אין טעם לנסות להפוך את דבריו למאמר אקדמי. כשיצאנו לדרך, המודל שעמד לנו בראש הוא הספר 'חסידים צוחקים מזה', שאסף שיחות קצרות של הרב מנחם פרומן. בהתחלה חשבנו להסתפק רק באמירות חזקות וקצרות שהרב עמיטל חזר עליהן הרבה. אבל אחרי שהתחלנו לעבוד על תמלול שיחות ושמענו להנאתנו הקלטות שלו במשך כמה שנים, הרגשנו שזה משהו הרבה יותר גדול ושיש פה שיטה, והבאנו גם פסקאות ארוכות יותר.

קותי גלעד: "הוא סיפר שבתקופת השואה היה לו קשה לומר את המילים 'אהבת אותנו ורצית בנו', ובכל זאת הוא אמר. אני חושב השנה הרבה על המשמעות של להיות יהודי. זו חבילה הרבה יותר מורכבת משחשבנו. אנחנו נוהגים לשיר 'אהבת אותנו ורצית בנו' במנגינה שמחה. אולי השנה מתאים יותר לשיר את זה בניגון שקט"

"הרב עמיטל גם היה מספר הרבה סיפורים. כתלמיד לא ידעתי אם הם נועדו רק כדי לתבל את השיחות. היום אין לי ספק שהוא לא סתם סיפר וחזר על הסיפורים שוב ושוב. הוא הרגיש שהם מקפלים אמירה חשובה, וסמך עלינו שנבין".

"מה זה השוויץ הזה"

הפסקאות שקובצו בספר עוסקות בשלל נושאים ובהם מוסר טבעי, יראת שמיים, אנושיות, אכפתיות ומחויבות כלפי הזולת, נורמליות ופשטות בעבודת ה', וגם היחס לשואה, מדינת ישראל, הציונות והזהות היהודית בארץ ובתפוצות. "ניסינו להביא מגוון גדול של דברים שנאמרו", מסביר גלעד. "ככל שנחשפים ליותר דברים, בסוף הם מתחברים ורואים שהכול נובע מאותו מקום. יש כאן תפיסה מורכבת של האדם, של היחסים שבין אדם לאלוקים, בין אדם לעצמו ובין אדם לסביבתו ולזולתו. הגדול שלם מסך חלקיו, וכשקוראים הרבה קטעים ברצף מקבלים תמונה שלמה יותר".

עברו 14 שנים מאז פטירתו של הרב עמיטל, והשאלה המתבקשת היא עד כמה הדברים שאמר רלוונטיים למציאות שלנו היום.

שטדלר: "הרב עמיטל הקים יחד עם הרב ליכטנשטיין ישיבה שהצליחה לייצר ערוגה חדשה בציונות הדתית, והרבה ישיבות מתפרנסות היום מהערוגה הזאת. הייתה לרב עמיטל תורת חיים במובן של לאהוב את החיים ואת האדם, ולתת לגיטימציה לנורמליות של החיים גם ברמה התורנית וההלכתית. בציונות הדתית יש לפעמים תחושה שאנחנו נמצאים במלחמה עם החיים, בחשש כלפי המון תופעות ותנועות. הרב עמיטל לא היה במלחמה כזו. הוא עודד טבעיות ו'נתן היתר' להיות נורמלים, והמסר הזה חשוב עוד יותר היום. הוא לא פחד להיות בעד, בין אם זה בעד אקדמיה, לימוד תנ"ך בצורה פתוחה, תרבות כללית או השמאל.

"יש ויכוח בקרב בוגרי הר עציון על הרלוונטיות של הקול החינוכי שהשמיע הרב עמיטל. הוא דיבר למשל נגד עצבנות דתית ולכאורה היא כבר לא קיימת היום כמו בעבר, כי נפש הדור פחות עצבנית ועובדים יותר מאהבה ופחות מיראה. אני חושב שגם כשהרב עמיטל דיבר על זה, כבר לא הייתה עצבנות דתית. הוא ידע את זה, ועובדה שהוא דיבר גם על הביקוש להתחברות בעבודת ה'. את דבריו על העצבנות הוא אמר לא כמטיף ולא כביקורת, אלא כאמירה בעד הטבעיות. עבורי זו הייתה פעם ראשונה ששמעתי רב שמדבר בשפה תורנית על מה שאני מרגיש, ולא מטיף לי. הוא העז לדבר על התחושות של האנשים כלגיטימיות ונתן לזה אישור תורני, שזו עבודת ה' ושזה לא פסול".

גלעד: "באחת הפסקאות שאנחנו מביאים בספר, הרב עמיטל עונה לבני חו"ל שלמדו בישיבה ושואלים אם מותר ללמוד חברותא עם אישה. הוא מספר להם שענה לשאלה דומה של בנות אחרי שיעור שנתן בארה"ב, ואמר שם ש'ללמוד זו לא בעיה, הבעיה היא מה הולך אחרי הלימוד'. הוא לא נתן תשובה חותכת, אבל הוא שידר שזה לא איום ונורא לשבת יחד בחור ובחורה. עצם האמירה שזה לא נורא, מסיטה משם את האנרגיה. זה אומר לקבל את העולם הזה, גם אם הוא לא פשוט. גם בתשובה על ישיבה נפרדת בחתונה הוא אומר שהעולם המעורב הוא נורמלי והוא בסדר, ועכשיו בואו נדבר על המורכבות של זה".

שטדלר: "בקטע אחר בספר, הרב מספר על חבר שלא שר זמירות שבת חוץ מ'דרור יקרא', כי בזמירות אחרות יש ביטויים כמו 'תרנגולים מפוטמים' וכדומה, וזה לא בשבילו. הרב אמר לו: 'מה זה השוויץ הזה?'. המשפט הזה מצוטט הרבה אצלנו במשפחה, כי הוא מבטא את הצורך לפנצ'ר את העצבנות ואת הדקדקנות.

"יש קטע אחר, מפורסם, שהוא אמר לתלמיד שחיפש חומרות, שהוא משוכנע שהציצית שלו יותר קטנה משל התלמיד, כי כתוב ב'משנה ברורה' שירא שמיים יחמיר בזה, והוא לא חושב שהכוונה היא אליו. להגיד לבחור בגיל 18 שהגיע מישיבה תיכונית שהציצית שלו כרב יותר קטנה כי הוא לא מרגיש ירא שמיים, זו אמירה שמשנה תפיסת עולם. בחורים בישיבה תיכונית מסתכלים הרבה פעמים על בחורי ישיבה גבוהה באי־נוחות מסוימת, משהו בפוזה הבני"שית נראה להם לא טבעי. הרב עמיטל לא פחד לפנצ'ר את זה".

גלעד: "יש קטע בספר שבו הרב מדבר על כך שיש אנשים שרעבים ללחם ויש הרבה אנשים שרעבים ליחס, לתשומת לב ולחיוך. אנחנו כבר יודעים שליהדות יש מה לומר בשאלות לאומיות, ואנחנו יודעים שיש לה מה לומר על נבכי נפשו של האדם המאמין, אבל דווקא אמירות כאלו, שבמובן מסוים אומרים אותן גם בגן הילדים, די נדיר לשמוע אותם מרב. הרב עמיטל דיבר על המסרים הללו גם במפגש עם מאות בוגרים, וגם בישיבה בשיחה לתלמידים. הוא נגע פה באחת הבעיות הכי כואבות לאנשים היום, שהיא הניכור והבדידות. אנשים יושבים שעות בפלאפון ומחפשים חֶברה. הם משתפים בדברים, אוספים חברים ולייקים ורוצים לקבל הכרה ויחס חם. מה שחסר ברשתות החברתיות הוא המבט פנים אל פנים והחיוך".

שטדלר: "הרב עמיטל דיבר המון על אחריות חברתית, וזה חסר הרבה פעמים בדיבור החסידי והרוחני שמכונס בתוך עצמו. הוא חזר על מסרים של צדק חברתי ותיקון חברתי, וזה גם משהו שחסר היום".

לא הסביר סיפורים

שטדלר וגלעד למדו יחד כחברותא בישיבת הר עציון, אבל מאז כבר עברו כמעט עשרים שנה והיום הם נמצאים בעולמות עשייה שונים, עם זיקה שונה לתכנים שבהם עוסק הספר. הרב יאיר שטדלר הוא איש חינוך, ובשש השנים האחרונות הוא עומד בראש ישיבת בני עקיבא בנתניה. קותי גלעד הוא עובד סוציאלי בעברו וכיום מתכנן ערים, ולצד היותו תלמיד של הרב עמיטל הוא גם נכדו, בנה של בתו דינה (גילוי נאות: גלעד הוא בן דודי מצד אביו, הרב יהודה גלעד).

כנכד שמעת את הרב עמיטל לא מעט גם בפורום המשפחתי. היו מחשבות להביא גם משם תורות שבעל פה?

קותי גלעד: "בהקדמה לספר הזכרתי את ליל הסדר אצל סבא שלי, שהיה נפתח בשירת 'כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה'. ליל הסדר היה אירוע משפחתי יוצא דופן. סבא היה אמן שידע לתפוס את הילדים. אני לא מבין איך ישבנו שם כל הנכדים על הכיסא כל כך הרבה זמן. לא זכור לי שהלכנו באמצע לשחק. הערב כולו היה מאוד משפחתי ומותאם גם לילדים.

"סבתא שלי גדלה עם 'סדר פסח' מאוד כבד בבית של אבא שלה (הרבנית מרים עמיטל היא בתו של הרב צבי יהודה מלצר ונכדתו של הרב איסר זלמן מלצר; א"ר), ועם סבא כל החיים הדתיים נראו אחרת לגמרי. היא אמרה שליל הסדר איתו היה השיא של השנה. היו לי עוד חוויות ילדות משפחתיות שהייתה להן גם משמעות דתית ורוחנית, אבל כילד התייחסתי לזה באופן טבעי וחי.

"בכל שנה, בנר שני של חנוכה, הרב עמיטל היה חוגג בחוג המשפחה את עלייתו לארץ. מבחינתו זה היה יום ההולדת שלו, ואז הוא היה מספר את סיפורי העלייה שלו. הסיפור הראשון שאני זוכר מוזכר גם בביוגרפיה שכתבת עליו, על הריקודים שלו כילד ב'חדר', יחד עם חבריו, כשהוא היה משוכנע שהמשיח מגיע, עד שהרב'ה בא והשבית להם את השמחה… כילד הבנתי את הסיפור הזה באופן אחד, בגיל עשרים הבנתי אותו באופן אחר, ובגיל ארבעים באופן אחר. הוא לא היה נוהג להסביר סיפורים אלא סיים אותם עם חיוך. כשהייתי סטודנט בבר־אילן נכחתי במפגש שלו עם אנשי ישיבת בינ"ה החילונית. הרגשתי אז שבלא מעט מובנים הוא הרבה יותר נועז, מקורי ומרענן מתלמידים שלו שצעירים ממנו בעשרות שנים, גם אם השפה שלהם יותר קרובה לשפה של החילונים".

הרב שטדלר: "הרבה מהתלמידים של הרב עמיטל הם תלמידי חכמים ליברלים ומודרניים, אבל דווקא הוא, שהגיע מהשטעטל בהונגריה, הצליח להשמיע מסרים ישראליים רלוונטיים בשפה יהודית, מסורתית ורבנית, עם כל עולם התוכן והמקורות, מבלי לתרגם. הוא לא היה רב מודרני, ובכל זאת הצליח לדבר באופן מרענן".

הרב יאיר, בתפקידך כראש ישיבה תיכונית אתה מצטט הרבה את הרב עמיטל?

"התלמידים שלי צוחקים עלי שאין שתי שיחות ברצף שאני לא מצטט את הרב. אני מזכיר אותו המון. אני מספר הרבה את סיפור 'התינוק הבוכה' שהוא נהג לחזור עליו (סיפור חב"די שהמסר שלו הוא שכשלומדים תורה ולא שומעים קול בכיו של תינוק, משהו פגום בלימוד; א"ר). אני מצטט את האמירות שלו על הצורך לתת אמון באדם. בשיחה המוקלטת האחרונה של הרב, שנאמרה לפני סליחות, הוא דיבר על הבשורה בפסוק 'קדושים תהיו כי קדוש אני', שזו אמירה שנותנת הרבה אמון באדם, כמו האמירה 'מה הוא רחום, אף אתה רחום'. התורה מאמינה באדם.

הרב יאיר שטדלר: "כל מחנה מתכנס היום בעמדתו, והרב עמיטל, שהיה ממנהיגי הציבור הדתי־לאומי והקים את הישיבה הראשונה ביהודה ושומרון, ידע בכנות אמיצה להשתנות ולהיות בתנועה. הוא לא היה הקלטה של עצמו ולא חזר על מנטרות. הכנות והיכולת שלו לחשוב מחדש אלו דברים שחסרים היום מאוד"

"גם כרב הוא האמין בתלמידים. לספר סיפור בלי להגיד את המסר בסופו, זה נובע מכך שאתה מאמין בשומע שהוא יבין. כך גם האמירה שלו שאין אדם עומד על דעת רבו אלא לאחר ארבעים שנה. הרב זרע זרעים ולא אמר אמירות סגורות, וגם בספר ניסינו לשמור את זה כך – להביא זרעים, ושכל אחד מהקוראים ייקח את זה למקום אחר. זו הייתה הדרך החינוכית שלו, וכך הוא גם לימד תורה".

שטדלר מספר שהעבודה על הספר חשפה בפניו מחדש גם את הגדלות התורנית של הרב עמיטל. "קודם כול זה ההיקף והמגוון של המקורות שהוא משתמש בהם, עוד לפני עידן פרויקט השו"ת – מדברי חז"ל בגמרא ובמדרשים ועד הרב קוק והוגי החסידות, דרך כל גדולי המחשבה, המהר"ל והרמח"ל, הזוהר וכתבי ר' חיים ויטאל. היקף מקורות יוצא דופן. בנוסף, זו גם היצירתיות והמקוריות בניתוח של המקורות ובשימוש בהם. הוא יצר תשתית רעיונית ומחשבתית להשקפה שהאמין בה, והעמיד לה כר שלם של מקורות. הגודל, הרוחב, העומק והמקוריות שלו הם יוצאי דופן".

חוזר לקרוא לו סבא

שטדלר (41) גדל בנתניה לאב יהלומן ואימא מטפלת במוזיקה. לאחר לימודיו בישיבה התיכונית בעיר הגיע לישיבת הר עציון ולמד בה עשר שנים. בהמשך לימד תשע שנים באולפנית בר־אילן בנתניה וכיהן כרב אולפנה, ומשם עבר לעמוד בראש הישיבה התיכונית שבה למד. הוא מכהן כרב קהילת דרכי נעם בנתניה, נשוי לבת־חן, מנהלת בית ספר יסודי בעיר. אחד מארבעת ילדיהם נקרא יהודה, על שמו של הרב עמיטל.

"לא היה לי קשר אישי עם הרב עמיטל בשנים שהייתי בישיבה, וגם לא שיחות אישיות, מעבר לכמה שאלות", הוא משתף, "אבל הקפדתי להגיע לכל שיעור ושיחה שלו, וגם ארגנתי שיעור שבועי מצומצם אצלו בבית כשהוא נפצע בברך. לא הייתי בטוח שהוא יודע מה שמי, אבל בחנוכה לפני פטירתו ביקרתי אותו בביתו. זו הייתה תקופה שהוא היה יותר רגשן, ואז הוא קרא בשמי ונתן לי נשיקה. מבחינתי זה היה גילוי שהוא יודע שאני תלמיד שלו.

"בשנה שלאחר פטירתו חלמתי עליו כמעט כל שבוע, ובמשך שנים הייתי בוכה כשהייתי מדבר עליו. זה קשר עמוק שאני לא יכול להסביר. הרבה גושניקים חמורי סבר מתחילים לבכות כשהם מתחילים לדבר על הרב עמיטל. הוא הצליח לפרוט על נימים פנימיים באופן שקשה להסביר במילים. כשעבדנו על הספר גיליתי שהרבה דברים שאני חושב ואומר, ושהייתי בטוח שהם שלי – הם ממנו. גיליתי למפרע שהוא הצליח לטעת בי זרעים שלא ידעתי על קיומם, ואני מרגיש שכל תורתי ממנו".

קותי גלעד (41) גדל בקיבוץ לביא, שאביו הרב יהודה גלעד, מראשי ישיבת מעלה גלבוע, מכהן כרבו במשך למעלה מארבעים שנה. הוא למד בישיבה תיכונית בטבריה, ומשם המשיך להר עציון.

איך זה ללמוד בישיבה כשסבא שלך הוא ראש הישיבה?

"זה היה קצת מוזר, אבל זה לא היה עניין. לא אמרתי לאף אחד שאני נכד של הרב עמיטל, כי לא רציתי שיתייחסו אליי רק כנכד של ראש הישיבה אלא כמי שאני. מי שידע – ידע. היה לי חברותא שגילה רק לאחר חצי שנה שאני נכד שלו. בשנים האחרונות אני מרגיש יותר בנוח להזכיר את זה, ובדיעבד אני חושב היום שזה קשור לעבודה על הספר. בזכותה הרגשתי שאני לוקח חלק יותר פעיל ביחס לסבא שלי, וזו לא איזו כותרת שנחתה עליי בלי שעשיתי משהו. היה לי קצת מוזר במהלך העבודה על הספר לקרוא לו כל הזמן הרב עמיטל ולא סבא… אחרי שהספר הודפס אני חוזר לקרוא לו סבא".

לאחר לימודיו בישיבה עבד גלעד כעובד סוציאלי קהילתי, ובשנים האחרונות הוא עוסק בתכנון ערים ומשמש כיועץ במטה הארצי של מנהל התכנון. הוא נשוי להדס, שעוסקת בהכשרת מנהלים במיזם "מישרים" של קרן יד הנדיב. הם מתגוררים בירושלים והורים לשלושה.

בעבר כתב גלעד מדור שבועי בעיתון "כל העיר", שבו תיאר רגעים אנושיים קטנים בירושלים, דרך מפגשים עם אנשים שעצרו לרגע לשבת על ספסל ברחוב. גם היום, כמתכנן, הוא עסוק בשאלות קהילתיות וחברתיות. "התכנון הוא תחום עם המון השפעה חברתית", הוא אומר. "הוא נוגע בשאלות של צדק חברתי, נגישות למשאבים ומוביליות חברתית. קח למשל את נושא הצפיפות האורבנית. בניגוד לדעה המקובלת, בקרב המתכננים יש תמימות דעים שצפיפות אורבנית היא דבר טוב עם השלכות חברתיות חשובות, כי היא מאפשרת נגישות ומייצרת קהילה. במקום המונח 'צפיפות', צריכים להתחיל לדבר על 'קרבה'. צפיפות יוצרת קונוטציות שליליות ומגיעה מעולם הפיזיקה; 'קרבה' זה האופן שבו נחווה את הצפיפות, כחוויית חיים שיש בה גם איכויות חברתיות וקהילתיות שאין במרחב דליל ופרברי".

לא המשך מאובן

אנחנו במלחמה קשה כבר למעלה מחצי שנה. אלו דברים שאמר הרב עמיטל רלוונטיים לדעתכם למציאות שלנו?

קותי גלעד: "באחד הסיפורים שלו מתקופת השואה הוא מספר שבימים הנוראים הוא השתתף בתפילה עם אנשים שאיבדו את המשפחות שלהם. היה לו קשה לומר אז את המשפט 'אהבת אותנו ורצית בנו', ובכל זאת הוא אמר אותו. אני חושב השנה הרבה על המשמעות של להיות יהודי. זו חבילה הרבה יותר מורכבת ממה שחשבנו, חבילה שיש בה מחירים ושדורשת מאיתנו יותר. את המשפט 'אהבת אותנו ורצית בנו' אנחנו נוהגים לשיר במנגינה שמחה, ואני חושב שאולי לפחות השנה מתאים יותר לשיר את זה בניגון שקט".

יאיר שטדלר: "במכתב שכתבתי לתלמידים שלי במוצאי שמחת תורה ציטטתי את הרב, השתמשתי בכמה שורות שלו מדברים שהוא אמר אחרי פיגועים. זה היה דיבור של תקווה שהיה בו גם כאב גדול וגם אמירה שלא ליפול לייאוש. במלחמה הזאת חסר לי גם הרכיב המוסרי וההומני שהוא דיבר עליו הרבה, וקצת נדחק הצידה. אני לא איש ביטחון ולא מדינאי אבל זה ערך שצריך להיות על השולחן וצריכים להיות מודעים לו, גם אם אין ברירה וצריכים לעשות מה שצריך.

"אני חושב שיש רלוונטיות לדבריו גם במישור הפוליטי. כל מחנה מתכנס היום בעמדתו, והרב עמיטל, שהיה ממנהיגי הציבור הדתי־לאומי והקים את הישיבה הראשונה ביהודה ושומרון, ידע בכנות אמיצה להשתנות ולהיות בתנועה. הוא לא היה הקלטה של עצמו ולא חזר על מנטרות. הכנות והיכולת שלו לחשוב מחדש אלו דברים שחסרים היום מאוד.

"יש בספר קטע שבו הוא אומר: 'כל תפיסת עולמי מושפעת ממרן הרב קוק. כל דבר טוב שיש בי קיבלתי מכתבי הרב קוק. גם תפיסת עולמי הפוליטית מבוססת על משנתו של הרב קוק. אפילו את היכולת שלי לומר על חלק מדבריו של הרב קוק שהם לא רלוונטיים – גם את זה למדתי מהרב קוק; ודאי שאת היכולת לעמוד לפעמים בודד מול ציבור שלם, קיבלתי מהרב קוק". הוא חווה את עצמו כתלמיד של הרב קוק, אבל הוא לא היה המשך מאובן אלא חי את הזרמים התת־קרקעיים של התורה שלו, ומתוכה ניסה להנביע את האמירות הרלוונטיות להיום".