ספרו החדש של הרב משה (מומי) פאלוך, "רְאֹה פָניךָ", הוא יצור חריג מעט בנוף הספרות הענפה שנכתבה על הגותו של הראי"ה קוק. מדובר בניסיון מעט חדשני לבחון את תפיסת האלוקות במשנת הרב קוק, ולהבין כיצד היא יכולה להשפיע על דרך עבודת ה' שלנו.
מה שהוביל את פאלוך לעיסוק בנושא היה תחושה של משבר בתחום התפילה. "אני מרגיש שהציונות הדתית בנתה בעשרות השנים האחרונות קומה חדשה של לימוד תורה על גבי הקומה של עולם הישיבות הליטאי. יש דבר כזה 'תורת ארץ ישראל', ואפשר לראות את זה באופן הלימוד, בתחומי הלימוד ועוד. בנושא התפילה, לעומת זאת, יש משבר. לא רק בפרקטיקה אלא בדעת אלוקים, בשאלה מיהו האלוקים שלך. כל עוד זה לא יתברר, גם התפילה לא תמצא את הגאולה שלה.
"רציתי לגאול את התפילה, גם העמוקה וגם הפשוטה. לכן שני פרקים בספר עוסקים בתפילה של הרב קוק, ובמושג של 'עילוי הרצון'. אחרי זה מגיעים הנושאים של לימוד התורה, התשובה ותיקון המידות, כל אחד הוא פרק בפני עצמו. בסוף יש פרק מעט שונה, על סגולת ישראל, שעוסק בביטוי של סגולת ישראל בהלכה אצל הרב קוק. הלב של הספר הוא ליצור אופציה של עבודת ה' אמיתית מבית מדרשו של הרב, להבין איך הדברים מתרחשים".
את השאיפה לחלץ את ההיבט המעשי מתוך הלימוד העיוני מייחס הרב פאלוך לתורה שקיבל מרבותיו, ובייחוד הרב דב זינגר. "אני נוהג לומר שהרב שג"ר הוא הרב שלי, אבל הרב דב זינגר הוא הרבי שלי. למדתי אצלו בכל מיני מסגרות ואני מרגיש קשור אליו. ממנו קיבלתי את הדחף להפנות את המבט פנימה, 'להפוך את התורות לתפילות', לבדוק אחרי שלמדתי משהו 'איך אני לומד עם זה', 'איך אני מתפלל עם זה'. כל שנה לקחתי לעצמי נושא שאני רוצה ללמוד ולכתוב אותו, כדי שזה יחייב אותי".
"במבט לאחור אני מרגיש שבאמת הייתה לרב תורה גואלת. החיים שלנו בשנת 2024 מחייבים איזושהי התבוננות רוחנית אחרת, ואני מרגיש שעל גבי חב"ד וברסלב יש פה איזו קומה גבוהה יותר. בספר אני משתדל לא רק לפרוש את התובנות אלא לתת כיווני דרך מעשיים ולהדגים את הדברים דרך החיים שלנו"
המאמרים הללו, שעליהם מתבסס הספר, פורסמו ב"אסיף" – ביטאון תורני של ישיבות ההסדר. "אני חייב תודה גדולה לרב אייל רזניקוביץ' (ממייסדי 'אסיף'), שאמר לי 'שמע, אתה צריך לכתוב ספר'. זה הביא אותי לאסוף את החומרים שעבדתי עליהם, לחשוב אם יש פה איזו תמה. במבט לאחור אני מרגיש שבאמת הייתה לרב תורה גואלת. החיים שלנו בשנת 2024 מחייבים איזושהי התבוננות רוחנית אחרת, ואני מרגיש שעל גבי חב"ד וברסלב יש פה איזו קומה גבוהה יותר. בספר אני משתדל לא רק לפרוש את התובנות אלא לתת כיווני דרך מעשיים ולהדגים את הדברים דרך החיים שלנו".
את קהל היעד של הספר מחלק פאלוך לשניים: "מצד אחד אוהבי תורת הרב קוק, שרוצים ללמוד עוד ולהעמיק עוד במשנתו, ומצד שני אנשים שמבקשים 'עבודה', שמבקשים פנימיות". הוא מבקש להודות גם לעורך הספר, שמואל מרצבך: "אנחנו שותפים לדרך של בירור רעיוני ולשוני מזה עשר שנים".
חרדיות מודרנית של פעם
הרב מומי פאלוך, 52, חי מאז שנות ילדותו על קווי התפר של החברה הדתית לגווניה השונים. הוא נולד בתל־אביב להורים שעלו ארצה מאירופה. אביו הגיע לישראל מגרמניה ואימו משווייץ, "אבל אבא שלי לא יקה", הוא מבהיר. סבו היה חסיד גור, בן למשפחה גוראית ותיקה, ואף שימש את האדמו"ר בעל "אמרי אמת". אחרי השואה הוא התגלגל לגרמניה, תחילה מתוך מחשבה לעלות משם ארצה אך בפועל נשאר שם כחמישים שנה. בשנות התשעים, בסוף ימיו, הוא עלה ארצה. לאורך השנים, מספר נכדו, הוא שמר על קשר אמיץ עם אדמו"רי גור.
"כשההורים שלי עלו לארץ המודעות שלהם הייתה אורתודוקסית שורשית, אבל עם אוריינטציה מודרנית", מתאר פאלוך. "הם הצטרפו לקהילה של יוצאי מזרח אירופה בצפון תל־אביב, שהתחברה לאדמו"ר מסדיגורה, ה'כנסת מרדכי'. שם גדלנו, מתוך איזשהו ערבוב של חיים מודרניים עם שורשיות חרדית. בתחילת הדרך לא היה ברור להורים שלי לאן זה הולך. עד כיתה ח' למדתי במוסדות חרדיים אבל במקביל הלכתי לבני עקיבא. הייתי כפסע מללכת ל'יישוב' (ישיבה תיכונית חרדית ותיקה; ש"פ), אבל בסוף ההורים שלי החליטו שהכיוון הוא הציונות הדתית. ככה הגעתי לנתיב מאיר".
הזיקות לעולם החרדי המשיכו ללוות את פאלוך גם בנתיב מאיר, שהרבה מהר"מים שלה באותן שנים היו חרדים. "הייתה לנו חבורה מחתרתית של חבר'ה שרצו יותר לימוד תורה. עשינו 'משמרים' וכדומה. הייתה גם תקופה קצרה שחשבתי להיות חסיד גור, אבל די מהר הבנתי שזה לא זה. אחר כך היה לי קטע חזק עם חב"ד, שבמובן מסוים ממשיך עד היום. למדתי הרבה מתורת חב"ד, אף שבאופן רשמי היה אסור ללמוד 'תניא' בנתיב מאיר. הר"מ שלנו אמר לנו בשקט 'תלמדו בספרייה ואל תעשו מזה עניין'. בשמינית הייתי גם אצל הרבי מלובביץ'. זה דבר שנשאר איתי, לימוד החסידות והקשר לחסידות".
השילוב של לימוד גמרא, הגות ציונית־דתית וספרי חסידות, שבאותן שנים לא היה מצוי כל כך, הביא את פאלוך ללמוד אצל הרב שבתי רפפורט בישיבת "שבות ישראל" באפרת. "היה שם משהו קסום, משפחתי", הוא זוכר את התקופה הזו בערגה. "במחזור שלפנינו היו שני תלמידים, ואנחנו באנו עשרה מנתיב־מאיר. כבר בשמינית היה לנו שיעור אצלו בבית באתיקה רפואית, ואחר כך למדנו 'דרך מצוותיך' (מחיבורי היסוד של חב"ד; ש"פ). "הלימוד היה יחד איתו מסביב לשולחן, בלי שום דיסטנס".
באותה תקופה גילה פאלוך את הרב שג"ר, ונסע להשתתף בשיעורים שמסר בישיבת הר עציון, "למדתי כבר הרבה מתורת חב"ד וידעתי ליקוטי תורה ותניא, אבל פתאום ראיתי מישהו שיודע את זה מתוכו, מהלב. לא רק מדקלם את כל המבנים, אלא גם מתרגם את זה לשפה אפשרית, קיומית, של עבודת ה' ממשית. השיעורים האלה הדהימו אותי. באותו שלב לא נקשרתי אליו אישית, אבל שמעתי את כל הקלטות של השיעורים שהוא העביר בישיבת הר עציון – מורה נבוכים, רמב"ן על התורה, חובות הלבבות, 'סיפורי מעשיות' ועוד. אחר כך גיליתי שיש ספריית קלטות גדולה אצל הרב דב זינגר בתקוע, קלטות שהוא שמר משיעורים של הרב שג"ר עוד בישיבת הכותל ובמקומות נוספים. נסעתי אליו כל פעם לתקוע כדי לקחת קלטות, ואחרי שהרב דב השתכנע שאני בסדר הוא נתן לי הכול. שמעתי את זה באדיקות וכתבתי הכול".
אחרי השירות הצבאי חש פאלוך כמיהה ללימוד משמעותי של גמרא, והפעם הגיע אל הרב שג"ר עצמו. "חיפשתי משהו שהוא מעבר לטכניקה ולגאונות. לימוד שנוגע, שיש בו משמעות. אז הלכתי ללמוד אצל הרב שג"ר בבית מורשה. הייתי קשור אליו, עד כמה שהדבר היה אפשרי".
"אני ממחנה השלום"
במעבר חד מעולמו של הרב שג"ר, פנה פאלוך בגיל 28 ללמוד במסגרת הישיבה הגבוהה "מעלה אליהו" בתל־אביב, בראשות הרב חיים גנץ, שקמה שנה קודם לכן. "כשהרב גנץ הגיע לתל־אביב הוא חיפש מעטפת קהילתית שתתמוך בו, ובין השאר גם המשפחה שלי לקחה חלק בזה. להורים שלי היה מאוד חשוב שתהיה תורה בתל־אביב. כך נוצר הקשר. הרב גנץ ידע שלמדתי אצל הרב שג"ר, והוא השלים עם עוד 'חטא' שלי – לימודים אקדמיים. בגיל 28 הרגשתי שאני צריך ללמוד עוד משהו. בהתחלה למדתי פסיכולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטת תל־אביב, ובהמשך עברתי ללמוד משפטים במין שלוחה תל־אביבית של האוניברסיטה העברית. בבוקר ובצהריים למדתי בישיבה, ובערב למדתי משפטים. משם המשכתי לתואר שני בתלמוד באוניברסיטה העברית".
את החיבור לתורת הרב קוק מייחס פאלוך לרב שג"ר ("בדיעבד הבנתי שהשיעורים שלו בכתבי הרב היו למתקדמים"), אך לא פחות מכך לתקופתו בישיבת מעלה אליהו. "הרבה מתלמידיו של הרב צבי יהודה הגיעו למסור שיעורים שם – הרבנים אלי הורוביץ, יוסף קלנר, יהושע צוקרמן, יעקב לבנון, והיה מקובל שנוסעים לשמוע את הרב טאו. היה שם עוד יהודי שפתח לי שערים, הרב אמנון ברדח. זה היה מחזה יוצא דופן. הוא היה לומד רק את כתבי הרב, מגיע מירושלים עם כל הספרים של הרב בתיק ענק. נקשרתי אליו מאוד. אלה היו ארבע שנים קסומות שקיבלתי בהן המון, אבל בשלב מסוים הבנתי שאני לא יכול להישאר שם. בסיום לימודי המשפטים עשיתי סטאז' במשרד הביטחון, ואז הייתי צריך להחליט לאן אני הולך".
הפור נפל על ישיבת ההסדר "אורות שאול", שקמה באותם ימים בפתח־תקווה, על ידי הרבנים יובל שרלו, דוד סתיו ושי פירון. "היה נראה לי שזה המקום הנכון. ר"מים צעירים שעוסקים בתורת הרב קוק עם איזושהי רעננות צעירה. זה היה זמן לא רב אחרי שהרב שרלו הוציא את הספר שלו על תורת ארץ ישראל. למדתי שם שנה אחת, ואחריה הרב שרלו ביקש ממני להפוך לחלק מהצוות. מאז, 22 שנים שאני שם".
כאשר אני תוהה כיצד כל האפיקים הללו מתיישבים יחד, ומתעניין במיקום האישי שלו בתוך קווי השבר שחוצים את המגזר הציוני־דתי, פאלוך משיב: "אני ממחנה השלום, חיבורים בין עולמות זה דבר שמרגש ומרתק אותי. חשוב לי מאוד לקבל מזה ומזה ולראות איך הדברים יכולים לצמוח יחד". ברוח זו הוא נטל חלק פעיל בעריכת ספרי השיעורים של הרב מרדכי שטרנברג, ראש ישיבת הר המור, משתתף בצוות שמוציא לאור את כתבי הרב שג"ר, וגם לימד בעבר בבית המדרש "עלמא", שייסדה רות קלדרון. "היא חיפשה מישהו מעולם הישיבות שיערוך את הספר שלה 'הבית והלב', ודרך זה נוצר קשר גם בין המשפחות. מדי פעם היא מבקשת שאבוא ללמד איזה סמסטר.
"לפני 12 שנים קם פה בגבעת־שמואל בית מדרש של בוגרי מצפה־רמון ועוד ישיבות", הוא מספר על תפקידו בעריכת שיעורי הרב שטרנברג. "אבא שלי רצה להנציח את סבא שלי, סיפרתי לו שיש פה בית מדרש שצריך תמיכה כלכלית, והוא אמר 'זה לא הולך בלי תוצר'. הצעתי שהם יוציאו לאור את השיעורים של הרב מרדכי שטרנברג. זה בית מדרש קטן, אבל הם באמת לקחו על עצמם את המשימה. עד היום הוצאנו שישה ספרים. אני מרכז את המערכת, וכך גם נוצר הקשר שלי עם הרב מרדכי שטרנברג. הייתי מתייעץ איתו. שני הדברים שוכנים אצלי בלב, ואני משתדל לא להיכנס לאזורים של הוויכוחים והמחלוקות אלא להתמקד בלהוסיף אהבה ותורה".
