"המנהיגים הסמויים שלנו הם אותם חיילים שעד לא מזמן היו תלמידים"

ההחלטה להוציא ספר על פרשת השבוע מזווית חינוכית התגבשה אצל אשת החינוך כוכי (כוכבה) כהן בחגי תשרי של שנת תשפ"ג, לפני שנה ושמונה חודשים. ימים ספורים לאחר הפגישה הראשונית עם אנשי ההוצאה לאור של ספרי ניב, היא הגיעה עם שני ילדיה לחגוג את סוכות בירושלים אצל חבריה הוותיקים דורון וליאת פרידמן. בנם הצעיר שחר, שהיה אז במהלך שירותו הסדיר, הגיע מהצבא לחופשת חג, וכהן שיתפה את כולם בהתרגשותה מהתהליך שהחל.

"שחר גם מאוד אהב את העיסוק בפרשות השבוע", מספרת כהן. "דורון, ליאת ושחר היו הראשונים ששמעו ודחפו אותי ללכת על זה, בניגוד לתגובות מחלישות שקיבלתי אחר כך". כהן לא העלתה אז על דעתה שהספר, שייצא לאור כשנה לאחר מכן, יוקדש לזכר בנם של חבריה הטובים, שנפל בקרב בעזה בתחילת חודש כסלו. "ברגע ששמעתי ששחר נפל הבנתי שהספר הזה שייך לו", מספרת כהן. "היינו אז בעיצומה של העריכה האחרונה, הודעתי לעורך שהספר יוקדש לשחר, ואמרתי גם לליאת בשבעה שהספר יוקדש לזכרו".

אני נפגש עם כהן בביתם של דורון וליאת פרידמן בירושלים, כשלושה חודשים לאחר צאת הספר, ששמו "גם אני חולמת כמו יוסף". לפני שהגענו לדבר על הספר החדש, שוחחנו על ההיכרות רבת השנים בין כוכי למשפחת פרידמן. היא החלה לפני למעלה מעשרים שנה, כשליאת וכוכי היו שתיהן מורות בבית הספר "דרור" בירושלים. "באותה תקופה שחר נולד, וגדלנו איתו", נזכרת כהן. "הוא היה ילד שאי אפשר לפספס, ילד מהסרטים. יפה תואר, חמוד, תמיד מחבק כשנפגשים. לא כל ילד רואה מבוגר, ניגש אליו ושואל מה שלומו".

ליאת פרידמן: "זה מדהים ששחר כתב לאנשים שיהיו פתוחים לביקורת. כי זה ילד שהיה חשוף מאוד לביקורת. לא היה לי זמן להיפרד ממנו, ובמקום להיות לחוצה שאולי לא ביקשתי ממנו סליחה, הוא כתב 'תהיו פתוחים לביקורת ותנסו להשתפר'. הוא גם כתב 'תהיו אנשים טובים בדרככם'. זה עוד דבר שהוא קיבל כאן בבית, להיות טוב בדרך שלך"

"נדלקתי על כוכי בשנייה שראיתי אותה", מספרת ליאת פרידמן. "כמורה לנגרות ולתיאטרון בבית הספר, היה לה חיבור מיוחד עם התלמידים ואהבתי את האנרגיות שלה. הילדים היו סביבה כמו פרפרים. היא הייתה מוקד משיכה, והיה מאוד טבעי שהיא תהפוך למנהלת בית הספר היסודי בגלל הקשר שלה לתלמידים. די מהר הציעו גם לי לנהל בית ספר, וכוכי שכנעה אותי לעשות את הצעד ולבחור איזה בית ספר לנהל. הקמתי בית ספר לנוער נושר, 'חילוץ והצלה' במעלה־אדומים, ששייך היום לרשת ברנקו וייס". בהמשך עזבה פרידמן את עולם הניהול והחינוך.

חברתה כוכי כהן ניהלה במשך תשע שנים את בית הספר "דרור", ולאחר מכן ניהלה במשך ארבע שנים את בית הספר "מקיף דרכא" בנתיבות. כשנכנסה אליו היו בו 14 אחוזי זכאות לבגרות; לאחר מספר שנים עלה אחוז הזכאות ל־55% ויותר. לפני כמה שנים פרשה כהן מניהול והחלה להעביר השתלמויות למורים ומנהלים.

ערבית שוטפת בגיל 16

בכל השנים הללו, בירושלים, שחר פרידמן גדל ועבר מהגן בשכונה לבית הספר היסודי "יהודה הלוי" ולתיכון הימלפרב. מגיל צעיר הוא אובחן כמחונן, אבל התקשה לשבת בכיתה שעות ארוכות, והמערכת התקשתה להכיל אותו.

"שחר היה אוטודידקט", מספרת אימו. "מה שעניין אותו הוא למד. הוא דיבר אנגלית שוטפת מכיתה ג' למרות שאנחנו לא דוברי אנגלית, ושיבצו אותו בהקבצה של דוברי אנגלית. מגיל 16 הוא גם דיבר ערבית שוטפת. אבל הוא התקשה לשבת לאורך זמן, והעדיף להיות בפעילות. את המורים לא עניינו הציונים הטובים אלא העובדה שהוא לא יושב. התחלנו לתת לו ריטלין כדי שהמערכת תהיה מרוצה ושלמורים יהיה קל, וזה לא עשה לו טוב. כוכי הציעה לי לשלוח אותו לבית ספר שיידע להעריך את היצירתיות שלו, אבל אני סירבתי כי לא רציתי לנתק אותו מהחברים שהוא גדל איתם ולייצר לו סטיגמה. זה לא היה מקובל כמו היום, כשיש כל כך הרבה בתי ספר מגוונים".

כוכי כהן: "כשניהלתי את בית הספר דרור, למדו בו גם המון ילדים שלא הלכו בתלם. הוא היה בית ספר אחר. השתדלנו לתת מקום ליצירתיות של התלמידים ולראות את הייחודיות של כל ילד כדי לא להגיע למקום של ריטלין. בשבילי הדבר הכי חשוב הוא שהילד ילך בשמחה לבית הספר. אנחנו לא חיים בתקופה של אלבר קאמי, שבלי המורה שלו לא היה כותב ספר. בעידן שלנו ילד כמו שחר יכול להצליח גם בלי המורה שלו. האופציות ללמידה ולהתפתחות הן אינסופיות, והשאלה איך ילד יגדל ויתפתח ויהיה אדם שלם עם עצמו היא לא רק באחריות המערכת. גם ההורים משלימים המון דברים בחינוך הילד, וגם הילדים עצמם לומדים באלף דרכים.

"בעיניי מה שחשוב הוא שיהיו חיים בתוך המערכת, ושהילד יבוא ללמוד במקום שהוא מתחבר אליו. צריכים להכניס לתוך המערכת את החיבור ואת הדבר המתוק. כחברת הנהלה בקהילת יחד־מודיעין הצעתי להכניס לבית הספר תוכנית מנטורינג. מבוגרים יקיימו פגישות עם הילדים במטרה לחפש אצלם נקודה חזקה ולהעצים אותה. יש הרבה ילדים שקופים שצריך לבדוק מה קורה איתם, גם אם הם לא מערערים לנו את השלווה".

"לכל ילד יש את החוזקות שלו", מצטרפת ליאת פרידמן לדברי חברתה. "לא צריכים שכולם יהיו רופאים, עורכי דין ואנשי הייטק. אנחנו צריכים מגוון של אנשים באוכלוסייה, ולכל אחד יש משהו אחר לתת לחברה ולעם. אם ננסה להפוך את כולם לאותו דבר, נפספס המון איכויות בדור העתיד שלנו".

כוכי כהן: "אנחנו לא מספיק מבינים את הגדולה של הילדים שלנו. במלחמה הזאת הבנו שהמנהיגים הסמויים שלנו הם אותם חיילים שעד לא מזמן היו תלמידים בבית הספר, שאוהבים לחיות ומתעקשים על עצמם. אנחנו דור שעוד היה לנו בראש את השואה והמלחמות. הבאנו לעולם דור שאוהב את עצמו, וגילינו שהם החזירו לנו את האהבה ואת האגו הבסיסי שאנחנו זקוקים לו כעם"

"מורה צריך להסתכל על התלמידים בגובה העיניים", מוסיף דורון פרידמן. "כהורים היינו חברים של שחר, הסתכלנו לו בגובה העיניים ונתַנו לו תחושת ביטחון שלא משנה מה יקרה, אנחנו שם בשבילו. כשאתה בא עם תחושה שאוהבים אותך וסומכים עליך ויש לך גב, זה נותן ביטחון. לשחר היה ביטחון לעמוד שם בעוטף אחרי השביעי באוקטובר, לדבר עם עיתונאים ולומר שהאירועים שהיו בתל־אביב ביום הכיפורים פגעו בו מאוד. הוא אמר שאם המלחמה הגיעה כדי למנוע מלחמת אחים, הוא מוכן להקריב את נפשו בשביל אחדות העם".

כוכי כהן: "אנחנו לא מספיק מבינים את הגדולה של הילדים שלנו. במלחמה הזאת הבנו שהמנהיגים הסמויים שלנו הם אותם חיילים שעד לא מזמן היו תלמידים בבית הספר, שאוהבים לחיות ושמתעקשים על עצמם. את אותה אנרגיה של חיים הם מביאים לנו היום כאומה. העקשנות והנתינה שלהם היא עצומה. אנחנו דור שעוד היה לנו בראש את השואה והמלחמות. הבאנו לעולם דור שאוהב את עצמו ופחדנו ממנו. תהינו מה יצא מהם, וגילינו שהם החזירו לנו את האהבה ואת האגו הבסיסי שאנחנו זקוקים לו כעם. כששחר היה בגיל ההתבגרות שאלנו מה יצא ממנו, והוא הפך להיות מנטור. הוא השאיר אחריו צוואה שאני באמת לא יודעת אם אני הייתי מצליחה להשאיר. הוא השאיר צוואה כזו כי הוא ידע לחיות, גם אם המערכת לא תמיד ידעה להכיל אותו".

למד גמרא עם השומר

הצוואה שהשאיר שחר פרידמן פורסמה במקומות רבים מאז נפילתו. מדובר במשפטים שהוא שלח לחברתו בטלפון לפני שנכנס לעזה. "הוא אמר לה 'אל תיבהלי, זה לא הספד אלא אג'נדה בעקבות כמה דברים שראיתי'", מספרים הוריו. וכך הוא כתב: "היו אנשים טובים, תחייכו, תשאפו לגרום לכל אדם שיפגוש בכם לחייך גם, תהיו פתוחים לביקורת ותנסו תמיד להשתפר. דעו כי המידה הגדולה ביותר אשר יכולה להיות לאדם היא היכולת לשמח אדם אחר. תפתחו אוזניים לצרכיו של הזולת ותפקחו עיניים לצערו. השתדלו לחייך כמה שיותר גם כשקשה. שימו לב לאנשים הקטנים הנופלים לנו בזווית של העין. תעריכו את הדברים הקטנים שיש לעולם להציע, בעיקר טבע ומוזיקה. והכי חשוב, תהיו אנשים טובים בדרככם, אל תתנו לחברה להכתיב לכם מה עושה אתכם אנשים טובים, פשוט השתדלו כמה שאפשר, וגם כשנופלים דעו כי זאת הדרך להצלחה במעלה זאת. תאהבו את עצמכם ואת העולם, וכאשר תקרינו החוצה שמחה ייווצר לאט לאט מעגל שייצור עולם טוב יותר".

"זה מדהים שהוא כתב לאנשים שיהיו פתוחים לביקורת וינסו להשתפר, כי זה ילד שהיה חשוף מאוד לביקורת", אומרת ליאת פרידמן. "לא היה לי זמן להיפרד ממנו, ובמקום להיות לחוצה שאולי לא ביקשתי ממנו סליחה, הוא כתב 'תהיו פתוחים לביקורת ותנסו תמיד להשתפר'. הוא גם כתב 'תהיו אנשים טובים בדרככם'. זה עוד דבר שהוא קיבל כאן בבית, להיות טוב בדרך שלך".

"שחר היה חבר של כל האנשים השקופים", מספר אביו דורון. "בכיתה י"א המחנך שלו אמר לו שהוא חייב להיבחן בשש יחידות גמרא בבגרות, כי כך זה בהימלפרב, ושחר אמר לו 'יהיה בסדר'. אחרי כמה שבועות המחנך ראה ששחר נכנס לכל השיעורים, משתתף ומביא ציונים גבוהים. הוא שאל אותו מה קרה, ושחר אמר לו 'אני חבר טוב של השומר, הוא מתחזק עכשיו, וביקש שאלמד אותו גמרא, אז בשבילו אני לומד גמרא'. בסוף הוא הוציא מאה בשש יחידות".

"שחר הדריך את שבט יובל בסניף מרכז (שבט לחניכים עם צרכים מיוחדים; א"ר)", מוסיפה ליאת. "הוא לא הסכים שהם יהיו נבדלים מהסניף. הוא כינס את המדריכים של השבטים האחרים ואמר שהוא רוצה שבכל שבת שבט אחר יארח את החניכים שלו".

דיברנו על התאמת המערכת לתלמידים. השאלה היא אם אנחנו לא צריכים להכין אותם לשלבים בחיים שבהם לא תמיד יתאימו עבורם את המסגרת.

כוכי כהן: "אין ספק שצריכים גם מסגרת וגבולות. בספר שלי כתבתי, בפרשת במדבר, על חשיבות הסדר והמסגרת הברורה. הסדר והארגון חשובים לתחושת הביטחון של הילד, אבל בתוך המסגרת הוא צריך עיניים אוהבות. הוא צריך הורים שהוא יודע שיש להם מעטפת עצומה בשבילו, והוא צריך את זה גם בבית הספר. אני חושבת שמורה שמצליח להביט בעיניים אוהבות על ילד ייתן לו פי מיליון. התחושה שאני אהוב ורצוי ושדואגים לי היא התחושה שאיתה הוא יגיע בהמשך לכל מישורי החיים, והיא תיתן לו את השמחה שראיתי אצל שחר בשירות הצבאי.

"בצבא הרוסי דיברו על זה שמאות אלפים רצו לברוח כי החזיקו אותם בפחד, ופה במלחמה היו 150 אחוזי גיוס. כשיש תחושת שייכות ומסוגלות וערכים עמוקים בנפש, הדברים הללו מובילים גם בהתנהלות באירועים טרגיים. אנחנו יודעים שאנחנו יכולים לסמוך על הלוחמים שלנו לא כי הם חזקים פיזית, אלא כי יש להם משהו בפנימיות שהעניקו להם. זה לא שהם לא יעברו משבר בצבא. הם יעברו ויסתגלו, כי גם המפקד שלהם בא מאותו מקום".

תהיו יוסף

הספר של כהן נכתב כולו מפרספקטיבה חינוכית. בכל פרשה יש שני פרקים, כאשר בכל פרק מגישה כהן רעיון המבוסס על פרשנות מקורית לפסוקים מהפרשה. לאחר החלק הפרשני היא מוסיפה פסקה המתארת את נקודת מבטה כאשת חינוך, מביאה ציטוט ממקור חיצוני, וחותמת בהצעה לכיוון לצמיחה. "הניסיון שלי הוא להעביר את הנושאים שבפרשה לכאן ועכשיו, ולהעניק לקורא  הסתכלות עכשווית", היא אומרת.

שמו של הספר, "חולמת כמו יוסף", נבע מחיבור עמוק של כהן לדמותו. "יוסף הוא נער שגדל במשפחה שלא קיבלה אותו. הוא הולך לחפש את האחים שלו, וכדי לקבל אותם בחזרה הוא צריך לעבור קודם תהליך אישי בתוך הבור שהוא הושלך אליו. כשהאחים שלו מורידים אותו לבור אין לו הגנות, אין אבא ואימא, רק עבודה עצמית. מהבור הזה הוא יוצא אל הלא נודע ומתחיל לגייס את הכוחות שלו, שהרבה מהם הוא קיבל מהאהבה שאביו יעקב העניק לו. מהבור הוא מתחיל לצמוח.

"אני מאמינה שהסיפור הזה קיים בכל אחד מאיתנו. כולנו עוברים בחיים דרך בורות, ומגייסים כוחות פנימיים כדי לבנות את עצמנו מחדש. כמו שחנן בן־ארי שר, 'גם אותי זרקו לבור'. יש אנשים שכל החיים יקטרו על זה שזרקו אותם לבור, ויש כאלה שייקחו את האנרגיה הפנימית שלהם ויסתכלו הלאה. הספר הזה הוא ה'הלאה' האישי שלי וגם ה'הלאה' שאני רואה בסיפור של יוסף, שבצורה עקיפה מביא גאולה לעם ישראל".

בתחילה קראה כהן לספרה "חולם כמו יוסף", כמו בשיר של חנן בן־ארי. בהמשך היא שינתה את השם ל"חולמת כמו יוסף", שנותן מקום לזהותה כאישה. "גדלתי בבית לא פשוט של עולים שעלו ארצה מתוניס. אימא שלי לא ידעה קרוא וכתוב. היא ידעה היטב את התורה כי היא הייתה אוטודידקטית, אבל היא לא מימשה את עצמה. בשם של הספר יש גם אמירה על המקום של הנשים. לאישה אצלנו בבית היה מקום אחר מזה שיש לי היום".

כהן (57) גדלה בשכונת בקעה בירושלים, במשפחה בת 11 ילדים. חלק גדול מאחיה משתייכים כיום לציבור החרדי. היא עצמה משתייכת כיום לקהילת יחד־מודיעין, קהילה של דתיים, מסורתיים וחילוניים שהתאגדה סביב מוסדות חינוך המשלבים תלמידים מזרמים שונים. גם שני ילדיה לומדים בבית הספר של "יחד מודיעין".

"אני מאמינה בשותפות של קהילות שונות, לא רק בשכל אלא בקיום יומיומי", היא אומרת. "במהלך כתיבת הספר ראיתי מול העיניים את החברים שלי, שהם מאוד מגוונים. יש לי חברות עמוקה עם דתיים, חילונים, חרדים. אני אדם דתי ומאמין, אבל רציתי לכתוב בסגנון שידבר לקהל מגוון. אחרי 7 באוקטובר התקשיתי להמשיך לעבוד על עריכת הספר. שבועיים לאחר מכן אמרתי לעורך שלי, יכין בועז זית, בוא נביא בשורה לעם ישראל, בוא נביא שפה משותפת שתחזק את האחדות בעם. זה עוד דבר שמחבר את הספר לשחר, שאמר שבשביל האחדות הוא מוכן להקריב את עצמו. אני מרגישה שגם הספר הזה נועד לאותה מטרה.

"התחושה שלי היא שגם כעם אנחנו צריכים לעבור את התהליך שיוסף עבר. אנחנו נמצאים בבור, ויש לנו את המדיינים והישמעאלים של היום, אבל אנחנו לא ניפול. מהבור הזה, החיילים שלנו, עם הדי־אן־איי שלהם, שחינכנו אותם מתוך אהבה ולא שנאה, יצמיחו לנו את ה'יוסף' של עם ישראל ויביאו את הגאולה".

בחייהם ובמותם לא נפרדו

אנחנו חוזרים לשוחח על שחר. אירועי שמחת תורה, שבעה באוקטובר, תפסו אותו כבר בחופשת שחרור עם כרטיס טיסה לתאילנד. הוריו היו בחופשה בים המלח, והוא התארח בבית חברתו נגה ברמת־השרון.

"התקשרו אליו מהצבא, הוא עזב הכול ונסע לכאן, אבל לא היה לו מפתח לבית", מספר דורון. "אחרי שהוא השיג מפתח מאחת האחיות שלו הוא חיפש ציוד צבאי, כי הוא כבר הזדכה על הציוד שלו. עם הציוד שהוא הצליח לגרד הוא חיפש דרך להגיע לנקודת הכינוס, ומי שלקח אותו בסוף היה בעל חנות אופניים בשכונה ששחר עבד אצלו בזמן החופשות בתיכון. כשהוא הגיע לדרום, בשעה שלוש, הוא מיד עלה על מסוק לבארי ופגש שם את המפקד שלו, ג'מאל עבאס. שחר היה הקשר והקמב"ץ של ג'מאל, והייתה ביניהם אהבת נפש. הם לא זזו אחד בלי השני. הם נלחמו יחד רצוף עד למחרת בשעה ארבע אחר הצהריים, וראו מראות קשים מאוד. שחר כתב על זה אחר כך ביומן שלו. אחר כך הם לחמו באזור מפלסים כמעט עשרה ימים. בהמשך פגשנו אותו לפני הכניסה לעזה, הוא סיפר לנו קצת ואמר שיספר יותר כשיחזור. כששאלתי אותו אם הוא מפחד, הוא אמר לי 'ממש לא. עכשיו זה הזמן שלי. אנחנו מאומנים, אנחנו אריות ואנחנו ננצח'".

ב־18 בנובמבר נהרג סמ"ר שחר פרידמן בקרב בעזה, יחד עם מפקדו רס"ן ג'מאל עבאס, ועם סמל בנימין מאיר ארלי. "ישב פה המג"ד של שחר וג'מאל, וסיפר לנו שמתחילת התקרית הם לחצו עליו להיכנס לבית שהיו בו מחבלים. בעיקרון רק קצינים נכנסו לבית הזה, אבל היה ברור ששחר לא ייתן לג'מאל להיכנס לבדו ושג'מאל לא יוותר עליו".

למעלה מחצי שנה חלפה מאז נפילתו של שחר, והמילים שהותיר אחריו עדיין מהדהדות ומככבות במקומות רבים. גם ברחוב שבו התגורר הוא כבר מונצח. גן אילנה, שאליו הלך כילד, נקרא היום גן שחר. "שחר השאיר רושם מאוד עוצמתי על אילנה הגננת", מספרת אימו ליאת. "כנער הוא היה מבקר בגן ועוזר לה. היא החליטה לקרוא לגן על שמו, והילדים לומדים את הדברים שהוא כתב בצוואה שלו".

בספרה של כוכי כהן מופיעה תמונתו של שחר, ולצידה משפט מתוך היומן שכתב בעזה. "עכשיו תורי לתת את חלקי בבית, במשפחה, במדינה ובעולם. אני חלק ממשהו ענק".

כהן מרגישה שדמותו של שחר נוכחת לאורך כל הספר. "שחר מוביל את הספר. אני רואה בתכנים של הספר את החוכמה שלו, את ההכלה שלו, את ההסתכלות הטבעית והפשוטה על החיים, את הרצון שלו לאהבה, לאחדות ולחיבור. כמו יוסף, גם שחר השאיר מורשת אחריו".