משכבר הימים נהגו במות העיר לכבד עצמן בסופרים. הסופר אומר את דברו בנחרצות ובשום שכל, הקהל מאזין ומריע, ובכל כלי התקשורת מופיעה תמונתו וציטוטים נוקבים מנאומו. גדול יום שכזה מיום צאת ספריו לאור העולם.
פניתי לבדוק האם ש"י עגנון, הישראלי היחיד שזכה עד כה בפרס נובל לספרות, היה קופץ ועולה על במה כלשהי. ניתן אולי לתמוה על חשיבותה של שאלה זו, אולם מתברר שנושא הנאומים והדרשות – בין אם בכינוסי פועלים וסתם בני אדם ובין אם בבתי מדרשות ובתי כנסיות – תפס מקום נכבד בסיפוריו לאורך שנות כתיבתו. עגנון מספק תמונות משעשעות, לעתים גרוטסקיות או מעוררות חמלה, על אותם בני אדם שכוחם בפיהם.
כפי שאראה בהמשך, קטעים שונים מכתבי עגנון מאירים את האופן שבו ראה את אמנותו ואת תפקיד הסופר, ומהם מתברר שלא ניתן לקטלג את עגנון או להכניסו לתוך מגרה ולתלות עליה שלט. פרשן וחוקר שעושים כן, מלמדים יותר על צרות מחשבתם ודלות ידיעתם בקורפוס העגנוני מאשר על הסופר ואמנותו.
בריאיון לדן מירון הצעיר בשנות השבעים, סיפר לו גרשום שלום: "חמישים ושתיים שנה הייתי ידיד של עגנון ולא הצלחתי להוציא ממנו השקפת עולם". האומנם לא היו לעגנון דעות, מחשבות ותגובות לאירועים הדרמטיים שהתרחשו לו ולעם ישראל בתקופת חייו, 1970-1887? מה הייתה דעתו במחלוקות הגדולות שליוו את הרעיון הציוני, את ההתיישבות בארץ עם הגיעו אליה בעלייה השנייה, ואחר כך עם שובו מגרמניה בסוף 1924? מה הייתה השקפתו לגבי הגישות השונות שהציגו מרטין בובר ופרנץ רוזנצווייג בגרמניה? התפתחות התרבות והחינוך בארץ? הסוגיה הערבית? ועוד כהנה וכהנה נושאים שעגנון התוודע אליהם, כפי שניכר מקשת הידידים והמתכתבים עימו, שהיו רבים ומגוונים.
ממשיך גרשום שלום ואומר לדן מירון: "בכל פעם שניסיתי היה אומר לי, אספר לך סיפור, מעשה שהיה, משל ל…". זו הייתה דרכו של עגנון לבטא את עולמו הרוחני והאינטלקטואלי, באמצעות סיפוריו.
בריחה במסווה של בחירה
העדות הבאה לקוחה מהופעותיו של עגנון באירועים שונים, והיא מחזקת את הנאמר לעיל. בספר "מעצמי אל עצמי", שיצא לאור לאחר פטירת עגנון על ידי בתו אמונה ירון, היא כינסה דברים שנשא בטקסי קבלת פרסים ובהם נובל, או בעת הכתרתו בתואר דוקטור לשם כבוד על ידי מוסדות אקדמיים כמו מכון ויצמן, אוניברסיטת קולומביה ורבים אחרים; דברים שנשא או כתב לזיכרון ידידים שהלכו לעולמם ובהם הרב קוק, ברנר, ביאליק, ברל כצנלסון ור' בנימין, ורשימות שנותרו בכתב־יד בנושאים שונים.
בכל השנים שבהן חתרו בנפשו מאורעות תרפ"ט, שמר עגנון את תהיותיו ורעיונותיו בתוכו. מעט דלף לתוך סיפוריו השונים, והגיע לידי גומרו בספר "אורח נטה ללון" שיצא לאור בספטמבר 1939. עגנון ראה חשיבות במרחק הזמן בין הכתיבה לאירועים שאליהם התייחס ביצירתו
מעניין לציין שבכתיבתו על דמויות אלו האריך ביותר, וניתן ללמוד ממנה רבות על תולדותיו והתפתחות עולמו הרוחני. מנגד, דברים שנשא בפני קהל על פי רוב קצרים היו וכללו סיפורים, בפרט על עצמו, והם יצירה ספרותית בפני עצמה המשלבת אמת ובדיה. לדוגמה, ראו דבריו בחגיגה שקיבצה את סולתה ושמנה של ירושלים לכבוד יום הולדתו השישים של הדוקטור אלברט טיכו. עגנון משתעשע בשאלה מדוע בחר בעל השמחה ברפואת עיניים, ונותן שלוש סיבות. הראשונה והשנייה משמחות לבב, והשלישית הותירה מן הסתם את הקהל במבוכה, ורק המבין מעצמו יודע שעגנון כיוון דבריו לחכמי רחביה והר הצופים שישבו לפניו. במקרים אחרים הוא סיפר סיפור באווירת עליצות המשחררת את האירוע ממחלצותיו הנוקשות, כמו בטקס במכון ויצמן, שם האריך בסיפור חסידי לאנשי המדע.
הדוגמאות מלמדות שעגנון לא ראה בבמה, שניתנה לו פעמים רבות, מקום לנשיאת נאומים חוצבי להבות אודות סוגיות השעה או מחלוקות בוערות, ואפילו בהקשר למקום שבו נאם. בדבריו הנחמדים ובסיפורים שבחר להביא בפני הקהל יש בהחלט רעיונות ודעות, אבל אלה אינם מפורשים וכל אחד צריך לחצוב אותם בעצמו, אם ירצה.
דוגמה בולטת לעניין זה הם מאורעות תרפ"ט. נפשו של עגנון נסערה והוא בא חשבון עם חבריו בובר, שלום, ברגמן ואחרים, מייסדי "ברית שלום", באמצעות פרסום שני סיפורים קצרים המושכים אליו אש, אך הוא בחר שלא להכניסם לספריו. יתרה מכך, רוחו התערערה מן המאורעות עד לכדי הרהורים אודות מפעל התחייה. אלו באים לידי ביטוי בספרו "אורח נטה ללון". המספר יורד מהארץ וחוזר לעיר הולדתו ולבית אבא, בניסיון למצוא מזור לנפשו בתיקון העולם הישן. ספר לא קל כתב עגנון כעשר שנים אחרי ההתרחשויות הקשות ביפו, צפת וירושלים, ונראה שהוא רלוונטי היום יותר מתמיד. עגנון מציג את האדם כאשר המציאות סביבו פורעת באמונותיו. ביד עדינה הוא חושף ששינוי מקום, או בלשון ימינו רילוקיישן, הוא בריחה במסווה של בחירה שסופה להיחשף.
בכל השנים שבהן חתרו בנפשו מאורעות תרפ"ט וסערה הארץ בפרעות שבאו לאחריהן, שמר עגנון את תהיותיו ורעיונותיו בתוכו. מעט דלף לתוך סיפוריו השונים, והגיע לידי גומרו בספר "אורח נטה ללון" שנכתב בין אוקטובר 1938 לאפריל 1939, ויצא לאור בספטמבר שנה זו. עגנון ראה חשיבות במרחק הזמן בין הכתיבה לאירועים שאליהם התייחס ביצירתו, והרחקה זו סייעה להוציא מתחת ידו יצירה בת תוקף מעבר לזמן ולמקום העלילה ואף הכתיבה.
דמות עלובה וגרוטסקית
ניתן לאתר בתולדותיו של עגנון שני מקורות שעוררו בו סלידה מתרבות הנאומים. האחד בעולם הדתי, שבו מעשה הדרשנות מעוגן בלוח השנה. בחודש אלול ובין ראש השנה ליום הכיפורים מסתובבים דרשנים בקהילות ישראל ומוכיחים את העם לשוב בתשובה; ב"שבת הגדול", השבת שלפני פסח, נשקל מעמדו של רב לפי דרשותיו וסוג הקהל הניצב לפניו, ועוד ימים כהנה וכהנה. על זה יש להוסיף את הדרשות הבאות בעקבות פורענויות או להבדיל אירועים שמחים בחיי האדם והקהילה.
הסלידה מדרשות "מקצועיות", שעניינן להציג למאזינים את אפסותם לעומת גדולת הדרשן בש"ס ופוסקים, מצויה בהרבה מסיפוריו של עגנון וקצרה היריעה מלהזכיר את כולם. אציין כאן רק מעט מהרבה, אלו שבהם עניין זה מצוי בהרחבה. אחד מהם הוא הסיפור "בלתי לה' לבדו", שנכלל בחטיבת "תכלית המעשים" בתוך הכרך "האש והעצים". זהו מעשה גרוטסקי בחסיד ההולך אל רבו לקראת ראש השנה ובהילוכו מדמיין את עצמו כדרשן. בהתלהבות הוא מניף את ידיו ותפיליו נושרות ממנו. בהיותו שקוע בהצגה הוא לא מרגיש בכך, וזוהי הזדמנות ל"חיצונים", המרעין בישין למיניהם, ללכוד אותו. הם משחררים אותו ללכת אל רבו בתנאי שישוב אליהם בתום שלושים יום.
עגנון חוזר לנושא זה גם בסיפור "המשל והנמשל", שבו מצויה תמונה מהנפלאות בסיפורי עגנון, המעמיקה עוד לבטא את עוינותו כלפי בני אדם שרואים בעצמם מגדלור של אמת וחכמה:
מדור אחד יש בגיהנם נקרא צלמות. ארוך מארץ מדו ורוחבו כאורכו… באותו המדור לא חם ולא קר ולא פושר. כל רוח אין שם, חוץ מרוח אטומה, שמוכלאת ברוח דוממה יבשה וצנונה… יושבים שם באותו המדור כפלים כיוצאי מצרים, כולם עטופי טליתות מעוטרות בעטרות כסף, ותפילין שבראשם גדולות כשל רבני הגלילות כשל ראשי ישיבות, ומהלך תחום שבת בין אדם לחבירו. וכולם חריפים ומופלגים בקיאים בש"ס ופוסקים וראשונים ואחרונים. יושב לו כל אחד בפני עצמו, טליתו ותפיליו בראשו ותורתו בתוך מעיו. מבקש הוא להוציא מעיינותיו חוצה. פונה לכאן ולכאן ואינו רואה אדם, שמרוב עיוניו בספרים עיניו כהות ואינו רואה שיש שם אלפי אלפים בעלי תורה שכמותו. תופח עליו רוחו ואומר יחיד אני בעולם, עמי תמות חכמה. מגביה עצמו ממקומו ונוטל עיניו ורואה בריות הרבה קטנים כשומשמין. אומר בלבו תפילין שבראשם מעידות עליהם שמבני אדם הם. אלך ואומר להם פלפול.
מפורסמת מכולם דמותו הגרוטסקית של הדרשן ר' גרונם יקום פורקן מ"תמול שלשום", מן הדמויות החקוקות בזיכרון בתום קריאת הספר. איש מאה שערים מוכיח את העם הצמא למים בדברים קשים. הופעתו עלובה ועוניו ניכר ממנה, אך הרבצת התוכחה בעם מעניקה לו מקום ומעמד בעולם.
יער של אוזניים
המקור האחר בתולדות עגנון שעורר את סלידתו מנאומים הם העסקנים הציונים, שבהם פגש עוד בשהותו בבוטשאטש ואחר כך במסעו לארץ. אחד מהם מונצח בספר "תמול שלשום", במפגש במלון מפואר בעיר למברג, היא לבוב של ימינו, בין יצחק קומר הצעיר העולה לארץ ישראל ובין מנהיג ציוני:
אבל תמהים היו עליו שהולך לפלסתינא. מי שהוא ציוני ויש לו מעות נוסע לקונפרנציות, יש לו הרבה נוסע לקונגרס. שעדיין לא היו רגילים לעלות לארץ ישראל, אלא כל שהוא ציוני יושב בעירו ובמקומו ועושה נפשות לציונות. ואם השעה צריכה, נוסעים לוועידות ולנשפים לנאום נאומים.
האירוניה העגנונית זכתה לפרסום רב בעיקר בזכות טיפולו בעסקנים למיניהם השבים ועולים בסיפוריו וכך גם כאן. אבל יש גם רגע של רצינות נוקבת:
יש מהם שהפקירו את עולמם בשביל הציונות והיו מוכנים לתת נפשם עליה, אלא שמפני האמצעים שכחו את התכלית, וטעו לחשוב שתכלית הציונות אסיפות, ותכלית אסיפות נאומים, ותכלית נאומים תעמולה, ותכלית תעמולה – תעמולה.
פרק סאטירי מוקדש לנואמים ב"ספר המדינה". צעירים ממעמד הפועלים חוטפים את הנואם טרם עלותו לבמה, בתקווה שקהל המאזינים ימתין עד בוש ובסוף יתייאש וילך לביתו. החוטפים מקווים להביא בכך את הקץ על מנהג מגונה שפשט בארץ, לבלות בעצרות ונאומים. בפיליטון קצר, שנראה שאין רלוונטי ממנו בימים אלו, דמותו של הנואם מתבררת כמי שעולמו רדוד וקיומו תלוי במספר האוזניים המאזינות לו. אין הוא רואה פנים, אלא יער של אוזניים. תוכן דבריו בטל ומבוטל ועיקרם בגינוני הנאום.
עגנון מתאר אנשים שהפרסום הוא חמצן קיומם, וסבלנותם עומדת להם לקרוא בעיתונים בלבד או להאזין לרדיו. עילת הסיפור מתבררת בסופו. מכיוון שתמו הנאומים, יושבים אנשים בביתם וקוראים בספר עם בניהם. מתברר שהתפוררות היחידה המשפחתית הלומדת, המשכילה והמצמיחה בוגרים בעלי דעה ודעת, עמדה לנגד עיניו. הוא ראה כנגע רע את תרבות הכינוסים שהתפשטה בשנות השלושים והארבעים בארץ, והגיעה לשיאה בשנות החמישים לאחר קום המדינה והקמת המנגנונים הבירוקרטיים והמפלגתיים.
תהא הסיבה אשר תהא, בין אם מקורה במסורת ובין אם בתרבות המודרנית ובהמולה הציונית על פלגיה וחילוקיה, לדידו של עגנון אחת היא: יותר ממה שדרשות ונאומים באו ללמד דעת או להניע תהליכי שינוי משמעותיים במאזינים, הם מייצרים עדרי בני אדם המאבדים את שיקול הדעת והמחשבה היוצרת.
"כותב לכל ישראל"
בשנות הארבעים לחייו פרסם עגנון סיפורים שמצאו את מקומם ב"ספר המעשים", ומהם נושבת רוח אחרת מזו שהייתה מוכרת לקוראיו עד כה. במקום סיפורי עלילה עם דמויות, זמן ומקום ברורים, במרכזם עומד המספר, הטומן בהם מפתחות לתהומות נפשו. וכך מסתיים הסיפור "הנרות": "הגביהו עצמם מימי הים ועלו והציפו את כפות רגלי. קפצתי ועליתי על הגשר. כיון שעליתי על הגשר נזדעזע הגשר והתחיל מרתת".
סערה מתחוללת בנפשו של המספר, הוא הגשר שתפקידו לחבר בין שתי גדות, בין עולמות ומרחבים, לעמוד מעל תהומות. והנה הוא עצמו בחרדה שמא יציף אותו הים, וכיצד יעניק להולכים עליו תחושת יציבות? בקטע אישי מעיד עגנון על עצמו בגילוי לב: "אף הוא היה מטולטל ומסוער מכל רוח מצויה" (מעצמי אל עצמי, עמ' 45).
ממצב נפשי זה נבעה הכתיבה בחדרו בבדידות מוחלטת, מוקף באוצר היצירה היהודית מכל תפוצות ישראל. שם התחבר אל שרשרת הדורות, ומתוכה רשם לעצמו את ייעודו בשנת תרפ"ו:
הסופר הגדול, הסופר האמיתי, שרואה את ישראל חטיבה אחת, ושרואה בכל אדם מישראל חלק מן האומה, כדבר שנחלק מדבר, ועדיין הוא שייך לאותו דבר, לא היה יכול לכתת עצמו לכת זו, או לכת זו. הריהו כותב לכל ישראל וכל אדם מישראל יש לו חלק בדבריו. ואפילו הסופר שהוא כותב כאילו לעצמו, הואיל והוא חלק מכל האומה וכל האומה חלקו, כל אחד מן האומה טועם טעם בדבריו כאילו נכתבו דבריו לו וללבו. לפיכך לא תמצאו סופרים גדולים בשום כתה מישראל. סופרי פולמוס יש, אבל סופרים כוללים, כלומר שכוללים את נשמת ישראל בדבריהם, מי ימצא (מעצמי אל עצמי, תשל"ו עמ' 381-382).
יש לקרוא קטע זה כמה פעמים על מנת להבין את סוד הצלחתו של עגנון, הסופר הנקרא ביותר כיום מכל בני דורו שנותרו ללא דורש על מדפי הספרים, ואולי ניתן לראות בזאת גם הנחיה למבקשים אחר מקצוע הכתיבה. לענייננו, היחס שבין הסופר לכלל ישראל עומד במרכז. כנגדה מעמיד המחבר את הסופרים המכתתים בעטם את העם, "סופרי פולמוס" העולים על כל במה שאליה הם נקראים לשאת את משאם. לא עגנון.
הפירוד והמחלוקת ומלחמות הקודש שבין היהודים זוכים לתשומת לב רבה בסיפורים כמו "הנדח" ו"בנערינו ובזקנינו", ובספרים "תמול שלשום", "עיר ומלואה" ועוד. הם העסיקו את עגנון, ובאמצעות עטו התריע עליהם יותר מכל סופר אחר כגורמי הרס וחורבן בקהילה ובעם. עגנון, שכתב את הדברים לעצמו ולא פרסמם בחייו, ראה ביצירה הספרותית פוטנציאל לחוויה חוזרת של הר סיני. הסופר הוא שניתנה בידו היכולת ליצירתה. מהי חוויית הר סיני? "ויחן שם ישראל – כאיש אחד בלב אחד". על הר סיני זה ניצב עגנון, והוא יחיד.
ד"ר מיכל שיר־אל היא מייסדת הקתדרה ללימודי עגנון ומעיינותיו ומלמדת ספרות בבצלאל
