במהלך חודשים בודדים פרסמה סיון הר־שפי שני ספרי שירה: “מרחוק" (ריתמוס; הקיבוץ המאוחד) היה הראשון, וכמה חודשים אחריו הגיע “בלעדינו מתחוללים החיים הדקים" (מקום לשירה), שראה אור בשבועות האחרונים.
“אמרו לי שהם נולדו כמו תאומים, אז אם הם תאומים – הם לא זהים בעליל", היא צוחקת. “הספר הראשון מלא בשירים של כאב, מחאה וביקורת על הנעשה בארץ. הוא נושא בתוכו זרעים לפורענות שהגיעה עלינו. 7 באוקטובר לא קרה יש מאין, הוא קשור מאוד לשנה הקודמת. הספר השני הוא אחר. גלעד מאירי, שערך אותו, כתב שזה ספר שמח".
"בלעדינו מתחוללים החיים הדקים" מכיל שירים קצרים, לרוב בני שלוש שורות, הכתובים ברוח שירת ההייקו היפנית ומציעים נקודת מבט חיובית מתוך התבוננות בטבע. הם מגלמים כמיהה להתחדשות, כמו בתהליכים של צמיחה, פריחה וקמילה, שמאפיינים את מעגל השנה.
“קשה לשחזר בעברית את כל החוקים ההדוקים של הצורה הקלאסית של ההייקו, כי הם קשורים מאוד למבנה של השפה היפנית", מסבירה הר־שפי. "לכן הייקו בעברית מוגדר בעיקר על ידי מספר הברות בשורה, 5 בשורה הראשונה, 7 בשנייה ושוב 5 בשלישית. רוב התרגומים של שירי ההייקו לא עומדים גם בכלל הזה. יש דברים מהותיים יותר לסוגה, שהם קווי האופי שלה – מאיפה היא נובעת ומה היא מעוררת".
איך שקטלב מתקלף
שני הספרים ראו אור במהלך חצי השנה האחרונה, אך נכתבו לפני 7 באוקטובר. הר־שפי מספרת על ההתלבטות שהייתה אם להוציאם לאור כצורתם, ללא התאמות. “התחושה הראשונית הייתה שזה לא קשור להוציא עכשיו ספר, שזה משהו מרגש וחגיגי, אבל הספר הראשון ממש מדבר ומתקשר עם מה שקורה לנו כאן, אז התשובה הייתה ברורה. בספר השני הבנתי שיכול להיות בו משהו מרפא, משהו שמתחבר לנופים ממקום אחר. יש בו שמחה עדינה כזו, של חיים פשוטים".
יש גם שירים שקשה להאמין שהם נכתבו לפני המלחמה. למשל השיר "קולות התפוצצות, זרעים באדמה, יורה".
“השיר על היורה נכתב מזמן. כשהגענו לגור בתקוע היה לי קשה עם הנוף החשוף והמדברי, הכול היה נראה לי צהוב כל הזמן. ואז הדסה פרומן, שבמידה רבה בגללה ובגלל הרב מנחם הגענו לכאן, אמרה לי שאחרי שאעבור כאן עוד כמה מחזורי שנה אוכל לשמוע את התפוצצות הזרעים מתחת לאדמה. שומעים את התהליכים האלה.
“ההתבוננות בטבע מסוגלת לחידוש אמונה. כשאני מגיעה לשדה בדרום ורואה פרחים בשיא הפריחה, זו צמיחה ממש מתוך התסיסה והריקבון. אם הרב קוק או רבי נחמן היו אומרים לי משהו על צמיחה מתוך ריקבון הייתי מבינה את זה בראש, פה אני רואה בחושים שזה אפשרי. זה חזק יותר. יש כאן גם שירים שמדברים על הפצע, הגדם, על העץ שמתקלף ועולה. הרבה שנים לא יכולתי להסתכל על הקטלב, הקילופים שלו גרמו לי כאב פיזי. אבל הבנתי שאני רואה את ההשלה של הקליפות שהוא כבר לא צריך, שאני רואה אותו גדל. בשנים האחרונות אני מחפשת את השירה כמקור לריפוי".
באיזה אופן היא מרפאת?
“יש לה שלושה ערוצים. קראתי שעמוס עוז אמר שסופר צריך פצע, סבתא ומרפסת. אין שם פירוש רש"י למה הוא התכוון, אז חשבתי שהפצע זו הכתיבה שנוגעת בכאב בידיים חשופות, ויש בה מרפא כי היא משחררת את הכאב ועושה איתו משהו חיוני; במקום להתייאש אני חולקת את הכאב ומקיימת דיאלוג עם מישהו ששותף לו. סבתא היא עבר ושורשים וגם חיבוק שהוא במובן מסוים התרופה לפצע. הסבתא מחזירה אותי לאוצרות שלי, כאלה שקיבלתי במסירה וכאלה שאני מגלה. והמרפסת היא הפנטזיה והדמיון, מה שנותן לי רגע לנשום, מרחיק אותי מהפצע וגם מהצורך למצוא כוח להתמודד איתו.
“הספר הראשון יותר נוגע בפצע, ובספר השני יש יותר מקום של כוחות שמחיים אותי. בטבע אני מאתחלת את השפה וההתבוננות. זה אפילו סוג של אסקפיזם, שאנחנו זקוקים לו לפעמים. אומרים שכשהתותחים רועמים המוזות שותקות, וזו פעם ראשונה שאני ממש חווה את זה על בשרי. אני כמעט לא כותבת עכשיו, ומה שאני כבר כותבת הוא די מעפן. אני מרגישה שאני צריכה פרספקטיבה".
בתחילת המלחמה הציבור נשא עיניים לאנשי הרוח, שיגידו משהו.
“זה נכון גם מהצד השני. יש רצון ודחף גדול להתבטא, כי עוברים עלי הרבה דברים ככותבת. הרי זה ערוץ ביטוי שמשחרר משהו, שנותן איזה פורקן. אבל ראיתי שהמילים לא שם. מצד שני, פתאום מצאתי ערוץ יותר ויזואלי והתחלתי ליצור קולאז'ים מנייר. יצא שדווקא בתוך שנה שאני לא מצליחה לכתוב, התנקזו שני ספרים שעבדתי עליהם לפני".
הספר החדש מוקדש לדודיה של המחברת, בתיה וטוביה מרגלית, שנהרגו בתאונת דרכים לפני שש שנים. "הם היו זוג מיוחד מאוד, התנדבו עם הלומי קרב ונכי צה"ל", היא מספרת. "הוא עבד ברשות הטבע והגנים, והם היו מטיילים בלי סוף, בארץ ובעולם. הם גרו ברמת־גן, והפארק הלאומי היה החצר האחורית שלהם. הייתי אצלם הרבה, כילדים היינו אצלם קיצים שלמים, וספגתי מהם הרבה. מלכתחילה לא חשבתי שאקדיש את הספר למישהו, אבל בשלבי ההפקה הרגשתי פתאום שזה מאוד נכון, שהספר הזה הוא בדיוק הם".
בשירים רבים אפשר לחוש את הטבע הישראלי, וחלקם מדברים על טבע יותר כללי. החילזון שהולך ברחוב, למשל, עשוי להיראות בכל מיני מקומות בעולם, אבל השקדיות במורדות הן מאוד ישראליות. איך את רואה את ההבדל בין התבוננות בטבע כאן ובעולם?
"חשבתי להכניס לספר מחזור שירים שכתבתי בגיאורגיה, ובסוף הוא ירד בעריכה. לא חשבתי על זה ככה, אבל יש מאפיין עונתי בהייקו. ביפן כשכותבים 'פריחת הדובדבן' יודעים איזו עונה זו, ולפי הצבע גם איפה הוא גדל, אז יש עניין לבטא את המקומיות הזאת. אני מאוד מחוברת לנופים של הארץ, ובתקופה הזאת יש לזה עוד משמעות. אני חושבת למשל על דרום אדום. זה מקום מסוים ונוף מסוים, ולהכיר אותו לפני הטבח ולפגוש אותו השנה זה משמעותי באופן מיוחד, יותר מכל אלמנט אוניברסלי".
לא מחשבת קיצים
סיון הר־שפי (46) נשואה לאבישר, הם מתגוררים בתקוע, הורים לחמישה. שניהם משוררים, שניהם בעלי תואר דוקטור במדעי הרוח, והם עובדים לא מעט יחד: עורכים את כתב העת “עתר" לספרות ואומנות שמתפרסם בחסות מכללת הרצוג, שותפים להקמת בית המדרש “זוהר חי", מלמדים יחד קורסים שונים, הוציאו ספר משותף של שירי זוגיות בשם “אנחנו שבקרוב נהיה", ועוד היד נטויה.
מעניינות אותי דווקא היצירות הנפרדות שלכם, האם הן עצמאיות או מתקשרות?
“גם וגם. זוגיות צריכה תמיד את המקום ליחיד ואת היחד. הספר המשותף נבע מתחושה שאנחנו בבית אחד ובהוויה אחת, ויש נושאים ששייכים לשנינו אבל יש לנו נקודת מבט שונה עליהם. פואטית אנחנו כותבים אחרת. מי שרחוק מהעולם האמוני יראה אולי את השירה שלנו דומה, כמו שכל הסינים עשויים להיראות לנו דומים. קרה לנו ששלחנו כתבי יד של שנינו לאותה תחרות, והתקשרו אלינו לוודא שאנחנו לא אותו אדם. אותנו זה מאוד הפתיע, כי הכתיבה שלנו שונה. שלי יותר ליניארית, סיפורית וגלויה, ואבישר כותב בצורה יותר חידתית. אני מתקנאת בו לפעמים, בסוד שיש לו".
איך גדלים ילדים בבית של שני יוצרים?
“הם כולם יוצרים בעצמם, ידם בכול, ולהיות אמן זה לא דבר פשוט, למרות שזה גם מקור לשמחה גדולה. אנחנו גאים בהם. אני נזכרת בעצמי בגיל ההתבגרות, איך ההורים שלי פחדו עליי כי הם ראו את השירים שלי והיה להם קשה. השביל של הילדים שלנו מתפתל אבל הוא מתפתל ביושר, ואני בדילמות כמה צריך גבולות מול חופש. לפעמים אני תוהה איך אין עדיין איזה ספר ברור מה לעשות. יש הורים כבר מיליוני שנים, אבל כל ילד צריך את היחס והדרך שלו".
את “זוהר חי", בית מדרש ללימודי זוהר, הם הקימו לפני כעשר שנים, מתוך רצון לפתוח את שערי הספר המרכזי של תורת הסוד למעגלים רחבים יותר. “הזוהר שונה מכל הספרים האחרים, ואולי בדור הזה הגיע הזמן שלו. הליבה של הזוהר היא חיפוש השלום דרך חיבורים: החבורה של רבי שמעון, החיבור בין נגלה לנסתר, בין גוף לרוח, בין רבדים של קומת אדם, בין זכרי לנקבי. במשך תקופות ארוכות העם היהודי היה מנותק מהגוף, בתחילת הציונות הוא חזר אליו בעוצמות, והשיבה אל הגוף עדיין מתרחשת. עכשיו הגיע הזמן לחיבור, ולא להשאיר אחד מהם בצד. גם במובן של גברים ונשים ראינו תנועות קוטביות. אם בעבר העולם היה שייך לגברים ולאחר מכן הופיע הפמיניזם הלוחמני, עכשיו יש חיפוש אחרי החיבור ביניהם. זה לא נראה לי מקרי שהרצון ללמוד את הזוהר התעורר עכשיו".
בקרב נשים לימוד הזוהר נדיר אף יותר. סיון עצמה עשתה את צעדיה הראשונים בו בעזרת בן זוגה. “בהתחלה היינו לומדים שנינו יחד, אחר כך הקמנו בית מדרש לנשים ‘עורי', ושם פתחנו שיעור זוהר עם שפרה אסולין ואז גם עם הדסה פרומן. בהמשך פתחנו את ‘זוהר חי', ושם יש קבוצות מעורבות. אלה היו המקומות הראשונים ללימוד זוהר לנשים".
תורת הסוד נחשבה משהו שמגיעים אליו אחרי שנים של לימוד תורה. אצלכם אין קריטריון סף כזה. איך אתם מתמודדים עם ההנחה שצריך איזשהו בסיס רוחני ללימוד הזה?
“הסכנה המרכזית בלימוד הזוהר היא ההגשמה, כי מדברים על אלוהות בקומת אדם ועל ספירות. אם כי האמירה של הזוהר היא הפוכה, היא מדברת על אינסוף. אז השאלה המרכזית היא איך לומדים את זה, וגם מי לומד את זה. אומרים שרק מי ש'מילא כרסו בש"ס ופוסקים' יכול ללמוד זוהר. בעיניי הכוונה היא שללומד יש איזו יציבות. מי שאין לו יסודות יציבים במציאות, שהנפש שלו תלושה ומרחפת, יכול להיות שזה לא הדבר המומלץ עבורו, וכדאי שקודם יהיו לו דברים שיותר מקרקעים אותו. יצא לי לומר כעצה טובה לאנשים מסוימים שאולי זה לא הזמן בשבילם. יש לי זיקה חזקה למיסטיקה בכלל ולזו היהודית בפרט, אבל היום יש לי גם מבט ביקורתי על מה מיסטיקה עלולה ליצור, טשטוש של המציאות".
באיזה מובן?
“דיבורים משיחיים, חישובי קיצים, גאולה. אני מעדיפה היום שנהיה ממוקדים בדברים ארציים יותר. גאולה בשבילי היום זה גאולונת, ביחסים בין אדם לחברו, בדברים שאנחנו יכולים לתקן. לפעמים המיסטיקה יכולה ליצור איזו אופוריה או תחושה מנותקת, תלוי מי ואיך לוקחים אותה. אנחנו משתדלים ללמד את הזוהר לא בצורה ניו־אייג'ית ולא בצורה שמקצצת בנטיעות, אלא באמת ללמוד באופן פנימי".
הציונות הראתה שאפשר ליצור גאולה ממשית, כזו שממששים בעשר אצבעות. איפה עובר הקו בין פעולה מעשית שמקדמת את המציאות, לתפיסה משיחית?
“אלימות באשר היא. מצד שני, אני מבינה שיש מידת דין ואנחנו צריכים לדעת להשתמש בצבא ובכוח. אנחנו לא יכולים לשרוד בלעדיהם. אני חוזרת לנושא של חיבורים. המעשים לא יכולים להיות מנותקים מעוד צדדים שיש בעם ובמציאות. דברים צריכים להיות בהסכמה רחבה – זה לא סתם שהביטוי הזה חוזר. כשמישהו הולך ישר עם החזון שלו ולא אכפת לו מימין ומשמאל – זה אלים, זה מבטל ציבור שלם, זה רומס, ובסוף גם פוגע בצורה ממשית בגוף או בחיי אדם.
“גאולה בשבילי היא סמן של תקווה שאפשר לתקן ולהגיע למקום טוב יותר, אבל היא לא הוראות הפעלה. בין התקווה למציאות יש עבודה סיזיפית של עשייה, אבל לא עליך המלאכה לגמור, וצריך למיין מה מתוכה אני יכולה לעשות".
בעקבות אורי צבי
הדוקטורט של הר־שפי עסק בשירתו של אורי צבי גרינברג, אם כי קשה לזהות את השפעותיו בשירתה. “מלכתחילה כשניגשתי לשירה של אורי צבי, זה היה למשהו אחר ממני", היא אומרת. “השירה שלו מאוד גברית ורחבה. הנטייה שלי ככותבת היא לא ללכת בגדולות, גם ברמה הפואטית. ובכל זאת, אורי צבי בעצמו כתב גם וגם. הרבה פעמים הוא הוציא בתוך אותה שנה גם ספר מאוד פוליטי וגם ספר לירי סתום יותר. למשל, ב־1928 ו־1929 יצאו ‘כלב בית', ‘אזור מגן ונאום בן הדם' ו'אנקריאון על קוטב העיצבון' – והם שונים במובהק. שני הראשונים מאוד פוליטיים, את השלישי עד היום מנסים לפענח והוא הרבה יותר לירי. ‘רחובות הנהר' יצא ב־51', ולא הרבה לפניו יצא ‘מן החכליל ומן הכחול', שזה ספר יותר לירי. גם בתוך אותו ספר, אם נקרא לעומק, אפשר למצוא גם וגם.
“זכור לי שהוא כתב משהו כמו ‘גם אני הייתי רוצה לכתוב על הכוכב והלילך, מה לעשות שהדם בוער בי'. הוא הרגיש את הדחף והקריאה הגדולה לכתוב את הדברים הפוליטיים, אבל הוא הבין את הצורך האישי של הכותב, והבין גם שאם הוא לא יהיה מחובר לאישי והלירי, הוא יאבד את הקשר והקשב למציאות הקונקרטית ויישאב לאידיאולוגיות ותבניות. כדי למצוא את עצמו בתוך השירה הפוליטית, הוא היה חייב לשמור על הקשר עם עצמו.
“השנה זו פעם ראשונה שאני מרגישה את זה בעצמי, שאני מבינה אותו מבפנים. יש לי צורך בגם וגם – לכתוב את הכאב והביקורת, את הרצון בתיקון, וגם על כוחות החיים שנותנים לי את הכוח להמשיך, את התקווה והאמונה. אני חושבת שגם אצלי זה לא דיכוטומי, ויש משניהם בשני הספרים. מאורי צבי אני מקבלת בעיקר את רגש האחריות. כשאת רואה מציאות לא מתוקנת את לא יכולה שלא לצעוק, לא לעשות מה שאפשר כדי לתקן".
הר־שפי מזוהה עם זרם רוחני שמבקש לשוב לנפש האדם הפרטי, לשפה שמחוברת למקום אישי ולתהליכים פנימיים, לפעמים גם על חשבון מושגים כלליים. ואולם נראה שהמלחמה ערערה שוב את האיזון בין התנועות הללו. “זה זמן של אנחנו", היא מסכימה, “אבל צריך להיות מקום לכל אחד בתוך היחד הזה. חלק מהכעס והדחייה מול ביטויים כמו ‘אנחנו אחים' נובעים מתחושה שמי שאומר את זה לא רוצה שאהיה אח שלו, אלא שאהיה כמוהו. כדי שתהיה אחדות צריך להיות הרבה קשב, והכרה בכאב של האחר. יש כאבים שונים, ואי אפשר לבטל אותם. אם ננסה, זה יבוא לנו בהפוכה. הכאב שם והוא מבעבע, והדרך להרגיע היא לתת לו מקום.
“ברור שצריך את שתי התנועות. הספר ‘מרחוק' מדבר בשפה של אנחנו, אבל ‘בלעדינו מתחוללים החיים הדקים' הוא פשוט ‘בלעדינו'. בהייקו אין אני ואנחנו, יש התמזגות עם הקיים, ואני חושבת שזו תנועה שחשובה לנו כחברה. זו תודעה שיש בה ענווה, שחסרה לנו מאוד. מכל כיוון אנחנו צריכים את הענווה, זה הכלי להקשיב ולהצליח לתפקד בצורה טובה יותר. מתישהו ניסיתי להביא תקשורת מקרבת לכנסת, באמת. בכלל, ההייקו זו תנועת האטה מול הקצב המטורף שאנחנו חיים בו, מול המהירות הכפולה של ההקלטות בטלפון".
למרות שהשירים קצרצרים.
“אומרים לי שזה כמו קופסת ממתקים, שאפשר לחטוף. אבל הייקו נובע מאיזה משך של שהייה, והוא נועד להחזיר אותנו לרגע כזה. נדרש הרבה מרחב נשימה כדי לתמצת משהו לתבנית כל כך קטנה. גם בעריכה של הספר נדהמתי כמה אפשר לערוך שיר של שלוש שורות".
