עוד לפני שהמופע "דרך ארץ" מתחיל, החוויה החושית חודרת לכל נים בגוף. החלל אפוף בתאורה סמיכה המדמה עשן ערפילי, שאפשר כמעט למשש אותו. הערפל לא נעלם גם בהמשך, ואף מתגלה כשחקן מרכזי. חלק ניכר מהזמן, הצופים חשופים רק לחלק ממה שאפשר לראות: הרקדנים נכנסים ויוצאים מהערפל, והוויזואליה מקוטעת ומטושטשת, לא מתמסרת לקהל שהיה רוצה לראות הכול.
במשך שעה מתרחש על הבמה מופע מחול אינטנסיבי ודחוס של ארבעה רקדנים. התמונה הראשונה נפתחת בהליכה מעגלית סביב הבמה, שהולכת ומגבירה קצב והופכת לריצת אמוק. זו תנועה שמדמה בריחה והימלטות יותר מאשר ריצה אל החופש, ויחד עם העשן היא מנכיחה רגע אחר רגע את מטען הדימויים העכשוויים: הנובה. בריחה המונית. קרבות. מלחמה. פציעות. ואחריהם: תמיכה, ריפוי והשלמה. הפרשנות, כמובן, כולה בעיני המתבונן.
עבור ארבעת הרקדנים – נעם אלדר, יאיר ברבש, איתמר ארליך ואייל עוגן – חברי אנסמבל "כעת", המופע הזה צמח ישירות מחייהם. הם הגיעו לחזרות היישר משירות מילואים, משמירות ומתרגילי כיתות כוננות.
"יש רגעים שזה נראה הזוי להמשיך כאילו כלום לא קרה. אבל אחרי ההלם הראשוני מבינים שאין ברירה. זה המקצוע והאהבה שלי, אם אני משבית את זה האויבים הכריעו אותי. אמרתי לעצמי: על זה אנחנו נלחמים. אנחנו יוצאים לקרב עבור החיים, שיש בהם שגרה ורוח וצמיחה וחיים נורמליים"
"אחרי שבעה באוקטובר הפעילות נעצרה למשך כשלושה חודשים", מספר אייל עוגן, חבר ההרכב ומנהל בית הספר "כל עצמותי תאמרנה" ללימודי מחול לגברים. "החזרה הייתה קשה מאוד. הייתה תחושה שלא שייך לרקוד. המעבר מהלוחמה לסטודיו היה קשה מבחינה רגשית. מעולם לא נאבקנו על עבודה כמו שנאבקנו כדי שהעבודה הזו תקרה. היא התפרקה הרבה פעמים. מלבד המלחמה, אביו של אחד הרקדנים נפטר בפתאומיות. היה לנו רקדן פצוע והיינו זקוקים למחליף, מה שלא עבד כל כך טוב. יש באנסמבל חברות ואחווה והיכרות עם הגופים האחד של השני, כך שכל שינוי פוגע באורגניות".
לא לדבר על המצב
למרות הקשיים שמתאר עוגן, החזרות האינטנסיביות הביאו לקו הגמר את מופע המחול "דרך ארץ", בעיצובו של הכוריאוגרף שרון פרידמן. זהו מעין פרק ב' למופע קודם של האנסמבל, "לב בשר", מופע מדיטטיבי שעסק בלידה מתוך לב גלובלי. "דרך ארץ" נפתח בדיוק באותה תמונה שבה "לב בשר" מסתיים, באופן שקושר את שני המופעים יחד.
"ביצירה הזו רצינו לעסוק ברעיון הבריאה, אבל תוך כדי עבודה הבנו שאנחנו עוסקים בכאוס", אומר עוגן. "בריאה מתחילה בתוכנית של חלום הרמוני, אבל בשלב מסוים דברים יוצאים משליטה, ומגלים שזה דבר שיש בו הרבה יותר כאוס מאשר סדר. גם בסיפור הבראשיתי, הקב"ה ברא את העולם אבל חטא האדם הראשון, חטא האדמה, חטא הלבנה – הסיטו את המסלול והכניסו כאוס. המחשבה על כך התחילה לפני המלחמה, וכשחזרנו זה היה רלוונטי ביתר עוצמה. הכאוס השתלט על הסדר".
שרון פרידמן, הכוריאוגרף של ההרכב, פיתח שפת מחול ייחודית המבוססת על קונטקט־אימפרוביזציה. זוהי שיטת תנועה בשם "פרקטיס אינה" (INA), שעושה שימוש רב באלתור, נפילה והעברת משקל. "זו שפה שהתגבשה על רקע סיפור אישי מדהים", מספר עוגן. "אימא של שרון סובלת מתסמונת נדירה בשם ארנולד כיארי, שקשורה לאיבוד שיווי משקל שגורם לוורטיגו. כשהיא עומדת או יושבת היא חייבת להיות מוחזקת בצורה מסוימת, אחרת היא פשוט נופלת. כששרון היה ילד ההורים שלו נפרדו, והוא גדל איתה וליווה אותה. הוא היה הולך איתה לסופרמרקט והיה צריך ללפף את היד שלו ביד שלה בצורה משתרגת, ממש לתפוס אותה, כך שהם כל הזמן היו בקונטקט, מלופפים.
"זו שיטה שפחות הולכת לכיוון המכיל והנוזל אחד על השני, כמו שמדמיינים קונטקט־אימפרוביזציה, אלא הפוך – אתה אוחז או נקשר במישהו אחר ומרים את עצמך. יש בגישה הזו המון כוח וחוכמה והבנה של מפרקים, איפה נמצא הכוח ואיפה הסנטר".
למרות החיבור האמנותי העמוק, הפער התרבותי בין הכוריאוגרף החילוני לשחקנים הדתיים היה קשה לגישור. "מבחינתנו אי אפשר היה להתעלם מהמצב. איש הייטק יכול להתעסק בתכנות בלי קשר למלחמה, אבל אמן מגיב למציאות שהוא חי בה. כשחזרנו דיברנו על זה שצריך להכניס את המצב המשוגע שאנחנו חיים בו לתוך היצירה. שוחחנו על המצב וזו הייתה שיחה קשה עם שרון, אפילו פוגעת וקורעת, ונאמרו דברים שהיינו צריכים לבקש עליהם סליחה. גילינו שאם אנחנו מדברים על המצב, קשה לנו לשתף פעולה. אנחנו נפגשים טוב בסטודיו, מעריכים ואוהבים עד אין קץ אחד את השני, אבל תרבותית זו התנגשות איתנים. ראינו את העולם הפוך, והבנו שקשה לדבר על המלחמה או על פוליטיקה ולהגיע להסכמה. בשלב מסוים החלטנו לא לדבר על זה, וזו הייתה החלטה מעולה. הבאנו את הרגשות שלנו ולא את האידיאולוגיה שלנו, ושם רוב הזמן יש הסכמה".
איך העיסוק ביצירה מושפע ממציאות המלחמה?
"יש רגעים שזה נראה הזוי, אפילו מושחת, להמשיך כאילו כלום לא קרה. אבל אחרי ההלם הראשוני מבינים שאין ברירה. ברמה הראשונית, זה המקצוע והאהבה והיומיום שלי. אם אני משבית את זה האויבים הכריעו אותי, כי אני לא מקבל את מה שמקיים אותי. בשלב מסוים אמרתי לעצמי: על זה אנחנו נלחמים, כדי שזה יתקיים. אנחנו יוצאים לקרב עבור החיים, שיש בהם שגרה ורוח וצמיחה וחיים נורמליים. ככל שעובר יותר זמן, קריטי להחזיר את החיים לקדמותם. כי אם הם לא יחזרו, אנחנו נתפרק".
עד כמה חוויות הלחימה השפיעו על הכוריאוגרפיה של הרקדנים?
"מטבע הדברים, התנועות הגיעו מהמילואים ומחוויות הלחימה. אנחנו רקדנים יוצרים ולכן אנחנו עוסקים בנושא, שואלים שאלות פיזיות שמופנות לגוף, לא לשכל, ומחפשים תשובות דרך התנועה. אני חושב שהתנועתיות השתנתה. פתאום אנחנו הרבה יותר צריכים אחד את השני. לפני המלחמה היה לנו חוק תנועתי שלפיו כל אחד צריך לעמוד על הרגליים של עצמו, ודיברנו על זה שאף אחד לא קורס עד הסוף. אסור היה ליפול. מאז שחזרנו היו קריסות והיו הרבה החזקות אחד של השני. אף אחד לא יכול לעמוד לבד. משהו בתחושה וגם בחוקים השתנה".
"בעולם המחול הכללי אתה נדרש לזוז בצורה נשית, כי כמעט כל מי שבא ללמוד וללמד אלה נשים, וגברים צריכים להתאים את עצמם. אתה לומד מנשים ורוקד עם נשים, ולעיתים הגבריות שלך לא מוצאת את ביטויה בריקוד. כשבאים לבית הספר שלנו מבינים שלא מוכרחים למשטר את הגוף לאופן שבו אישה זזה"
עוגן מתייחס גם ליכולת להפריד בין הממד הרגשי לביצוע. "יש מאמץ רגשי גדול לא להיכנס למה שקורה לך על הבמה. המטרה היא להיות מְבַצֵּעַ טוב. היו רגעים שעלו תמונות מחוויות צבאיות, אבל היינו מאד ממוקדים בתנועות: להרים יד, להחזיק אותה, גלגול, ריצה. אמרתי לעצמי 'אל תיכנס לזה רגשית, תחזיק את עצמך, רק תבצע'. אם יש התפרקות שקורית על הבמה היא תהיה פיזית, אף פעם לא רגשית. אני לא נכנס אל תוך הסרט הזה, כי אז אני לא נאמן ליצירה וטובע בתוך עצמי. כרקדן, הגוף שלך הוא הסולם שאתה עומד עליו, ואם הסולם לא יציב, לא רק שאתה לא מדויק, אתה מסכן גם אחרים. אם אני קופץ אחורה אני סומך במאה אחוז על מישהו שיהיה שם ויתפוס אותי שאני לא אפָּגע".
נותנים מקום לגבריות
הליהוק הגברי מורגש מאוד על הבמה, ואני שואלת את עוגן איך הם חווים את הסוגיה המגדרית, שהפכה למרכזית וטעונה בשיח הציבורי. "לשמחתנו אנחנו חוקרים את השאלה בגוף, לא בתיאוריה, ובגוף אי אפשר להגיד שאין מגדר. רואים את זה על הבמה. יכולים לבוא ולהגיד לנו 'האידיאולוגיה שלכם משתקפת באיך שאתם זזים'. יכול להיות. אין לי צורך להצהיר ולהגן על אידיאולוגיה שלי או של אחרים. אני גם יודע שכל אידיאולוגיה היא חלקית ומשקפת את האחריות שלי על החלק שלי בעולם, אבל בסוף המגדר מאוד מכריע ביהדות, ויש הבדלים בין גברים לנשים בהרבה ממדים.
"אז כן, יש לנו אידיאולוגיה. היא לא נוקשה ואין לנו בעיה להפר אותה, אבל לעיתים אנשים מבקשים בהירות, ויחד עם הבהירות, אם היא כנה ולא מתבצרת אידיאולוגית, יכול להיוולד חופש. הכאוס המגדרי בעולם יוצר צורך להגדיר, כי זה מבהיל. לפעמים זו לא התנגדות אידאולוגית כמו שזה צורך.
"היום מגיעים לבית הספר שלנו גם גברים חילונים, כי זה נוח להם. לא רק שנוח לרקוד עם גברים, נוח איך שאנחנו רוקדים – לזוז כמו שגברים זזים. בעולם המחול הכללי אתה נדרש לזוז בצורה נשית, כי כמעט כל מי שבא ללמוד וללמד אלה נשים, וגברים צריכים להתאים את עצמם. אתה לומד מנשים ורוקד עם נשים, ולעיתים הגבריות שלך לא מוצאת את ביטויה בריקוד. מלבד ריקודים סלוניים, שבהם יש תפקיד ברור לגבר ותפקיד לאישה, הרוב הולך אחר הנשים. כשבאים אלינו, מבינים שלא מוכרחים למשטר את הגוף לאופן שבו אישה זזה. גברים צריכים לעבוד על כוח מתפרץ, אקרובטיקה וכוח, יחד עם דיוק, עדינות ותהליכיות. זה הכישרון שלנו, המתנה שלנו, לא רק הבעיה שלנו. ברגע שהטווח התנועתי גדל, אתה חושב אחרת. נוסיף לזה שאין מיניות בסטודיו, ואז דברים שבדרך כלל תופסים המון מקום בסטודיו רגיל, פה לא תופסים מקום".
דווקא מתוך אותה הפרדה, "בהירות" בלשונו של עוגן, אירוטיקה וחושניות לא מאיימות עליו; להפך. "כשמסתכלים, למשל, על ריקוד תימני ומתבוננים מקרוב על תפיסות הידיים בין הרקדנים – זה מדהים, לא משהו שאנחנו רגילים בו. בגלל שקשר מיני בין גברים לא היה בכלל משהו שעבר בראש, הם הרשו לעצמם מגע שאנחנו כאנשים מערביים לא מאפשרים. בהודו גברים הולכים יד ביד, ואין בזה שום דבר מיני. אני, למשל, זוכר מהצבא שינה בכפיות. היה לנו קר וישַנו שלושה בשק"ש של שניים. עשינו מסאז'ים מחממים לכל מי שחזר משמירה קרה. אני זוכר שיצאנו מ'חומת מגן' ונסענו בטיולית, אני מלטף את הראש של חבר כי הוא היה צריך את זה וגם אני, וזה בסדר. כשאירוטיקה לא נתפסת כמאיימת אידיאולוגית, היא בסדר גמור. ואז בסטודיו עם גברים מתאפשרת לך עבודה תנועתית חופשית, לא משהו שמתאפשר לך לעשות כשיש גם נשים".
המופע עלה עד כה שבע פעמים, ויעלה שוב ביולי ובאוגוסט. הוא הוצג עד כה בזירה הביתית, במתחם הפרסה בירושלים שבו פועל האנסמבל, אך בשל הביקוש וההתעניינות הרבה הוא יעלה גם בתל־אביב. "זה עולה לנו הון עד כדי חוסר כדאיות כלכלית, כי המופע מבוסס תאורה וזה להקים מחדש את כל מערך התאורה. אבל זה חשוב לנו".
הידיים המורמות של החטופים
אחרי מסלול דתי קלאסי – ישיבת אור עציון, שירות צבאי ומכללת הרצוג לחינוך – למד עוגן מחול באופן פרטי אצל הכוריאוגרף רונן יצחקי. הוא וחברים נוספים שהתעניינו בתחום הציעו ליצחקי להקים מסגרת ללימודי מחול עבור גברים דתיים. מה שהתחיל אז בהיקף צנוע, הלך והתרחב עם השנים. כיום מנהל עוגן, יחד עם חנן מארס, את עמותת "בין שמיים לארץ" שתחת חסותה פועל אנסמבל "כעת", בית הספר "כל עצמותי תאמרנה", ופסטיבל המחול היהודי "בין שמים לארץ" המתקיים מדי שנה.
כמי שמצוי שנים רבות בסצנה המתפתחת של המחול הדתי, אני מתעניינת בנקודת המבט של עוגן על השינויים שהתרחשו בתחום. "ראשית, המשקל עבר מעיסוק בקשר בין יהדות ומחול, לעיסוק בגבריות. אם בעבר שמנו דגש על יהדות, היום הגבריות לוקחת משקל כבד יותר. פעם רצינו לחבר את עבודת השם לגוף, היום המוקד זה להבין איך גבר מתחבר לגוף שלו ואיך גבר מבטא עדינות, רגישות וקואורדינציה. החקר של יהדות וגוף הפך להיות יהדות, גבריות וגוף, עם משקל־יתר לגבריות. זה שינוי תרבותי. נראה לי שהעולם מבקש את זה מאיתנו. זה מרגיש צורך. מהבחינה הזו יש לנו מעבדה מיוחדת, כי אף אחד לא מחזיק באנסמבל מקצועי של גברים בלבד.
"רובד נוסף זה עולם התרבות, שבשנים האחרונות חוטף סטירות ומהלומות מהמון כיוונים. קודם כול הוא באמת נהיה עולם אידיאולוגי, כמו המדיה והאקלים התרבותי שאנו חיים בו. האמנות והעולם הקונספטואלי הפכו למגויסים. אז המצב ייכנס למופע, והרגש ייכנס, אבל אני לא אגיד לקהל מה טוב ומה לא.
"בסוף המופע, למשל, יש רגע שהייתה לנו מחלוקת לגביו. זה רגע שבו שלוש ידיים הונפו באוויר, והיה לי קשה עם התמונה הזו כי זה הזכיר לי את שלושת החטופים שנהרגו מאש כוחותינו. שרון אמר: 'מאוד חשוב לי שזה ייכנס למופע, כי זה מה שקרה. אנחנו הרגנו אותם, אי אפשר לשנות את זה'. והסכמתי. גם כי יש לי כבוד לכוריאוגרף, וגם כי הבנתי שזו בחירה מה לראות. כמופע שלם, בסוף הרגשתי שאנחנו כן מביאים את האחווה ושאנחנו מביאים קרן אור, ולא רק עסוקים בזה שלא היינו בסדר. אנחנו עוסקים בלקיחת אחריות אחד על השני. זו קרן האור מהמופע, ובגלל זה הסכמתי גם לוויז'ן הזה.
"עולם התרבות עבר גם את הקורונה, שהייתה פצצה לפנים. היינו הראשונים שיצאו והאחרונים שחזרו, והיינו הכי לא חיוניים. התקציבים והאמון נפגעו. יש לזה מחיר בתפיסה שהאמנות לא חשובה. במובן מסוים היה צריך להגיד הפוך: 'האמנות תמשיך. הכל יצטמצם, הכל יהיה בסדר, אבל אמנות ותורה לא יכולים להצטמצם. עולם החומר משרת את הרוח, לא להפך'. עברנו טלטלות מטורפות. גם במלחמה ראינו את זה, עד כמה אנחנו חיוניים או לא".
שינוי נוסף שעוגן מצביע עליו הוא תזוזה בעולמות האידיאולוגיים והאמוניים של התלמידים. "אני חושב על החבורה המייסדת שהיינו, איפה היינו ביחס לתורה והלכה, ואני מסתכל על התלמידים שלי היום והם במקום אחר ממני. הפיוז'ן שלהם של מה זה אדם דתי, שונה מאד ממה שאני תופס. אנחנו, בעולם המעשה היינו ילדים טובים וסולידיים, בעוד העולם הדתי היום הרבה יותר מורכב ומכיל בכפיפה אחת שמרנות אידיאולוגית יחד עם ליברליות מעשית, מיזוג שלא היינו חולמים עליו בעבר".
הטובים לאמנות
תלמידי בית הספר מגיעים כמעט מכל הישיבות, למעט ישיבות הקו שמדירות ממנו את רגליהן. "בעבר היה תלמיד אחד מהר המור. היו כמה התעניינויות, אבל זה התנתק. 'ישיבות המעגל' מארחות אותנו כל שנה – בעתניאל, במחניים, במעלה גלבוע. הופענו בתוך בית המדרש ואנחנו כל הזמן באים לסדנאות. הרב וילק והרב ריינר חברים בוועד המנהל אצלנו. פעם היה קשר בין ישיבות והיה יכול להיות דיאלוג של מחלוקת, היום אפילו את זה אין. צר לי על זה מאוד, כי אני בוגר ישיבת עטרת כהנים ושתיתי ממימיה ואני מחזיק לה טובה עד היום".
אחרי כמעט שני עשורים, אתה מרגיש שהפכתם למיינסטרים?
"לא. אומנם כבר פחות מפחדים מאיתנו, וזה מתבטא במספרים; השנה נרשמו 75 תלמידים, ורק בגלל המלחמה הצטמצמנו משמעותית. אני יודע איזה חטיבות מגויסות לפי התלמידים שלי. אבל אנחנו לא נהיה במיינסטרים כל עוד הציבור הדתי ימשיך לפחד מעולם התרבות. אצל רבים תרבות זה סמל לשמאל ולאי־שמרנות, ויש בזה אמת, אבל אפשר לראות מה קרה בעולם המוזיקה ולהבין שאפשר אחרת. נכון שבתוך עולם האמנות, עולם המחול הוא קצה. גם גברים חילונים מבוהלים ממחול, ואף תלמיד לא בא עם שאיפות להיות רקדן מקצועי. גם אנחנו במחזור המייסד לא הצהרנו שבאנו להיות רקדנים. כן הבנו שלקחנו על עצמנו תפקיד של פורצי דרך, ועשינו את זה בענק. אולי זה יקרה עוד שלושים שנה, אני מקווה שעוד אהיה שם".
בעוד האנסמבל והפסטיבל נתמכים בתקציבי מדינה, בית הספר הוא מוסד עצמאי ואיננו נתמך. "התרגלתי להתדפק על הדלתות של משרד התרבות. זו השקעה כלכלית גדולה וזה מאמץ מעייף ותובעני. צריך להאמין שאתה שליח. אני אוהב את זה ומאמין בזה, אבל זה מאתגר מאוד. יש המון מחיאות כפיים, אבל אנשים תמיד יעדיפו לתרום כסף לישיבה ולא לאמנות. בסדר, זה עוד יקרה. הציבור הדתי עוד לא מבין כמה אמנות משפיעה. אמנות־קצה משפיעה על המיינסטרים, והמיינסטרים משפיע על הכלל. לאדם הדתי הממוצע אין מושג עד כמה אמנות משפיעה על איך הילד שלך ייראה. דתיים לא מבינים את הפירמידה הזאת. כשאתה מתפלא למה הטלוויזיה שלך נראית ככה, זה כי לא הלכת לאמנות. כמו שאורי אורבך אמר 'הטובים לתקשורת', גם באמנות צריך לקחת אחריות".
המופעים הבאים של "דרך ארץ" יתקיימו ב־11.7 וב־22.8 במתחם הפרסה בירושלים, וב־15.8 בתיאטרון הבית בתל־אביב
