"לפני כמה שנים הייתי במוזיאון היהודי במנהטן, שבמרתף שלו יש מסעדה של אוכל יהודי מסורתי", מספר ד"ר זאב קיציס. "מצאתי שם המון סוגים שונים של 'בייגל יהודי' שלא זכיתי לראות בארץ מעולם. כשהייתי שם הבנתי שביהדות ארה"ב קרה משהו שלא קרה כאן בארץ: המסורת המזרח־אירופית שהגיעה לארץ הייתה כרוכה מצד אחד בטראומת השואה, ומצד שני ברצון לשכוח את הזהות היהודית כדי ליצור יהודי חדש. בתוך כל זה, הציבור החרדי, שהורכב ברובו מפליטי חרב ושהכריז על עצמו כשמורת הטבע הבלעדית של הזהות החסידית, שימר באדיקות את הטעמים היותר דלים של ההוויה החסידית, מבחינה חומרית כמו גם מבחינה תרבותית ורוחנית. בארה"ב לא חסר ליהודים כסף, ולפחות בצד החומרי אתה מקבל תמונה עשירה ומגוונת של היהדות המזרח־אירופית יותר ממה שקיים בארץ; מגוון אדיר של בייגל'ס, הרינג, קוגל – טעמים שלא הגיעו ארצה".
הדימוי הזה משמש את קיציס, חוקר ומלמד חסידות באוניברסיטת בר־אילן ובישיבת מעלה־גלבוע, כדי להסביר את המניע העמוק שעומד מאחורי חיבור ספרו החדש "המורים הגדולים של החסידות" (בהוצאת ידיעות ספרים), שבו הוא מציג את משנתם ועולמם התרבותי של שישה־עשר מאישי החסידות הנודעים, מהבעל־שם־טוב ועד ר' צדוק הכהן מלובלין.
"הספר הזה הוא ניסיון לשחזר את הטעם של הבייגל האבוד", הוא אומר. "החסידות כפי שאנחנו פוגשים אותה היום, היא לרוב תיאור דל מאוד, אפס קצהו של מה שהחסידות באמת הייתה לאורך הדורות. ניסיתי להנגיש את הטעמים והניחוחות השונים של ההוויה החסידית – תפיסות העולם הרדיקליות, המוזיקה, התורות הייחודיות שהתפתחו, הסיפורים המופלאים של הצדיקים, שמצד אחד היו בני אדם ענקים ומצד שני גם בני אדם. הרגשתי שחייבים לספר את זה. אני רואה בחסידות משאב תרבותי, קיומי, רלוונטי וקריטי לעולם היהודי, במיוחד אחרי 7 באוקטובר. אני מרגיש שכמעט לא הייתה לי ברירה אלא לכתוב את הספר הזה".
איזו משמעות שונה מקבל בעיניך העיסוק בחסידות אחרי 7 באוקטובר?
"הטקסטים החסידיים נוצרו במציאות שכל הזמן חיה בתודעה של 7 באוקטובר. הם הרי באו לעולם בתקופה אפלה בהיסטוריה היהודית – טראומות, עלילות דם, אנטישמיות. היו המון סיבות לקיום יהודי מפוחד וחסר תקווה. ובתוך כל זה, החסידות היא התפרצות של כוח חיים שמתוך עצמו יוצר איזו גאולה שמתמקדת בגאולת נפש. החסיד מבין שהוא לא יגאל את עם ישראל במובן הלאומי והפוליטי, ולמרות הכל הוא מתמקד ביכולת לייצר שמחה ורגעים של דבקות וגאולת הנפש. אנחנו יכולים לקבל מההוויה החסידית השראה איך יהודי חי בתוך החושך, במצבים של טרגדיה וטראומה. בחסידות יש כוח מנחם, יש בה יצירה של חבורה שמאמינה בתיקון, בניגון, בשמחה דווקאית. זה ה'אף על פי כן' החסידי, שכל כך דרוש לנו כעת".
"חסידים של הבעל שם טוב"
הזיקה העמוקה של ד"ר זאב קיציס לעולמה של החסידות מתחילה בבית שבו גדל, ובשורשיה החסידיים הוותיקים של משפחתו. ר' זאב וולף קיציס (נכתב גם "קיצעס"), שקיציס הוא צאצא שלו וקרוי על שמו, היה תלמיד קרוב של הבעל שם טוב, מייסד התנועה. "הוא היה אולי האדם הקרוב ביותר אל המורה הגדול", הוא מציין.
"בבית שבו גדלתי, היינו קודם כול 'חסידים'", מתאר קיציס. "כילד בן שש או שבע התחלתי לחשוב על שאלות של זהות. למדתי בבית ספר דתי־לאומי אבל היה לי ברור שבבית אנחנו לא דתיים־לאומיים קלאסיים. שאלתי את אבא שלי, שהיה נראה לי חרדי, 'מי אנחנו?'. הוא מיד אמר 'אנחנו חסידים'. הייתי מספיק מפותח כדי לשאול 'חסידים של מי?', והוא ענה לי: 'חסידים של הבעל שם טוב'.
"הרבה דתיים־לאומיים באו ממשפחות שיש להן זיקה חסידית עמוקה, אבל בשל תאונה היסטורית, מרכז הרב ושאר ישיבות 'הקו' שמו על סדר יומן את הזיקה הבלעדית לעולם הליטאי. כיום הציונות הדתית מגלה את החסידות, והרבה אנשים חוזרים לשורשים שהיו שם תמיד"
"התשובה הזאת של אבא זכורה לי במיוחד, כי מבחינתי היא סוג של טראומה", ממשיך קיציס בחיוך. "כמה ימים אחר כך הייתי בבית הכנסת 'זופניק' בגבעת־שאול בירושלים. איש מבוגר שאל אותי 'תגיד, אתה מזרוחניק?'. השבתי בשלילה ועניתי 'אנחנו חסידים'. הוא המשיך לשאול 'חסידים של מי', ועניתי 'של הבעל שם טוב'. 'אין דבר כזה', הוא הפטיר בלגלוג".
זיכרון הילדות הזה מתחבר אצל קיציס לספר שהוא מוציא לאור כעת. "הספר הזה מנסה לספר סיפור אחר על החסידות; איך הרבה פעמים מה שנתפס כחסידות הוא לא באמת חסידות, בוודאי לא בהתאם לראשית הדרך של התנועה".
מה היה קורה אם היינו יכולים לשבת עכשיו עם סבך ר' וולף קיציס. לדעתך הוא היה מגדיר אותך כחסיד יותר מאשר החסידים בעולם החרדי?
"זאת שאלה שאני שואל את עצמי לא מעט", משיב קיציס. "אני מניח שקודם כול הוא היה מזדעזע, 'איפה הפאות, הזקן, הגרטל'. בטח הייתי מאדים מבושה. מצד שני, אם היה לי אומץ הייתי אומר לו 'סליחה, אבל אתה כבר מת'… אם נעשה בדיוק מה שעשו לפני מאתיים שנה, פספסנו הכול. תנועה חיה היא במהותה תנועה זזה, כזו ששמה דגשים שונים בכל דור. אי אפשר וגם לא צריך לשחזר בכוח את מה שהיה. זה רק ירחיק את הלהט הדתי שדרוש עבור חסידות אותנטית".
בדורות האחרונים הפכה החסידות למזוהה עם חרדיות, בהיותה זרם מרכזי בציבור החרדי של ימינו. קיציס מסרב לקבל את הזיהוי האוטומטי הזה: "חסידות היא קודם כול פעילות דתית יהודית, שכל מי שעושה אותה חי אותה. אני מרגיש שכל עוד הדתיים הלאומיים, שאני חי ביניהם ואוהב אותם, לא יביטו בראי ויגידו 'חסידות היא חלק ממרכיבי הזהות שלנו', הם בעצם מאמצים בתת־מודע את הביקורת החרדית עליהם כחיקוי לא אותנטי.
"קח לדוגמה את הכינוי שהעוסקים בחסידות בקרב הציונות הדתית מאמצים בחום, 'ניאו חסידות'. בעיניי זהו שם בעייתי מאוד, כי אם אתה 'ניאו' אז מה, אתה לא נאמן למקור? הרי אם נשאל בחור שלומד בישיבה ציונית־דתית הוא לא יגיד על עצמו שהוא לומד ב'ניאו־ישיבה', או שמשפחתו היא 'ניאו־יהודית'. רוב האנשים שסביבי הם ציונים־דתיים שעוסקים בחסידות, חלקם נוסעים לאומן או שמים בתפילה גרטל (אבנט חסידי; מ"ח), חלק לומדים חסידות על בסיס קבוע. התופעה הזאת איננה נספח ולא 'ניאו' – היא החסידות האמיתית. במקום 'ניאו־חסידות', אני מציע להשתמש במונח 'חסידות ישראלית'".
הזיהוי שבין חסידות לחרדיות, ממשיך קיציס, יוצר מחסומים בפני קהלים יהודיים מגוונים. "אם החסידות היא 'של החסידים שם בבני־ברק', והיא שם נרדף להסתגרות קיצונית מפני העולם שבחוץ, אז למה שאדם חילוני למשל יתעניין בהגות חסידית? קשה לאנשים להפריד בין חסידות לחרדיות, למרות שאלו תפיסות עולם שונות לחלוטין".
קרש הצלה ליהודי המודרני
בהנחה שחרדיות מתאפיינת בעיקר בהתנגדות למודרנה, היו צדיקים חסידיים שעסקו בכך. האדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד, פעל כדי שרוסיה תנצח את צרפת, מתוך חשש מהשפעת התרבות הצרפתית על היהודים.
"נכון, אבל זה היה יוצא דופן בתקופתו, וגם מנהיגים חרדים היום לא היו עושים את מה שהוא העז לעשות. האדמו"ר הזקן הביא את החסידות אל תוך הפעילות הפוליטית, לקח צד בוויכוח בין מעצמות ואפילו עזר בריגול עבור הרוסים.
"אם נחזור למהפכה של הבעש"ט, נבין שבמידה רבה החסידות הייתה קרש הצלה ליהודי המודרני. באופן כללי, היהדות התעניינה ב'מה היהודי צריך לעשות', פחות ב'מה קורה לו בתוך הנפש'. היהדות הייתה חייבת שפה שתעזור לה להגיע אל האדם המודרני, שמרגיש לראשונה שבינו ובין התרבות קיים האני שלו, הדעות שלו. החסידות הייתה תנועת ההמונים הראשונה בעולם היהודי שאמרה שמה שמעניין את הקב"ה זה מה שאתה מרגיש בפנים. במובן זה, המהפכה של הבעש"ט היא מודרנית להפליא. לכן, אם נעשה את ההשוואה לימינו, הדמויות שאני מתאר בספר קרובות יותר להוויה הדתית־לאומית מאשר לחרדיוּת, באופן זה שהם לא חיו באופן מסתגר אלא הגיבו לרוח הזמן והמקום סביבן.
"אני מתאר בספר דרמה של שני עידנים בחסידות: עידן ראשוני של אנשי קצה, מעין־נביאים, כמו הבעל שם טוב, רבי נחמן מברסלב ו'החוזה' מלובלין, ועידן שני של דמויות שהמאפיין שלהן הוא חוכמה, פיכחון, מורכבות, חיים יותר ארציים. ר' בונים מפשיסחה הוא דוגמה מובהקת. מה זה אם לא תגובה לרוח הזמן והשינויים שהיו בעולם, בין התקופה הרומנטית של המאה ה־18 והרציונליזם שהתפתח לאורך המאה ה־19?
"עם זאת, חשוב לי להדגיש שאני לא מסכים עם הנרטיב של חוקרים מסוימים, שלפיו בעבר החסידות הייתה רדיקלית וחופשית, אבל עם הזמן היא קפאה והתנוונה עד לשמרנות של זמננו. גם בשנותיה הראשונות, לצד הפראיות החופשית וחירות הדעת, התקיימו בחסידות גם אלמנטים שמרניים מאוד. אנחנו יודעים שהבעש"ט ביקש להעביר מתפקידו שוחט בעיירה מסוימת, כי לדעתו הוא לא הקפיד מספיק בהלכות שחיטה. בעולם הרוח הוא חדשן עצום, אך לצד זאת עולמו ההלכתי היה שמרני למדי. המתח שבין שמרנות לחדשנות ממשיך לאורך כל הדורות בחסידות".
מתי אתה מסמן את הקו שממנו החסידות היא חלק מהחרדיות המודרנית?
"מאמצע המאה ה־19 מרבית החסידים תופסים צד בוויכוח ביחס לציונות ולהשכלה, ופונים לעולם החרדי־אורותודוקסי, שמהווה גוש חוסם נגד החילון ונגד מה שנתפס כאיום קיומי על הזהות היהודית. לכן חשוב להדגיש שהחסידות הייתה חיה ובועטת מאה שנה לפני שהעולם החרדי נולד. במובן הזה אני רואה את החסידות כאותנטית יותר בעולם הדתי־לאומי, שחי את הזמן והמקום ושיש בו כמיהה דתית מקורית יותר".
למרות כל השושלות החסידיות שנמשכות בעולם החרדי, בעיניך העיסוק בחסידות בציונות הדתית הוא אותנטי יותר. אני מניח שהאמירה הזו תפתיע אפילו חלק מהקוראים הציונים־דתיים שמתעניינים ועוסקים בחסידות.
"תראה, מי שמנגן ג'אז הוא נגן ג'אז גם אם הוא לא שחור וגם אם הוא לא גר בניו־אורלינס (שבה נולד הג'אז בתקופת העבדות; מ"ח). באופן טבעי, הקהילה שממנה צמח הג'אז ממשיכה גם היא להתקיים. כך גם מי שעושה חסידות עושה חסידות, בלי קשר להשתייכות רשמית לקהילה חסידית עם מסורת. זה נכון שהעולם התרבותי של החסידים היה יותר קרוב לחרדים בני זמננו. סדר היום של החסידים שנמצאים היום בתוך העולם החרדי הוא למעשה יותר 'חרדי' מאשר 'חסידי'. בל נשכח שהמונח 'חסידות' היה קיים בעולם היהודי הרבה לפני תנועת החסידות שאנו מכירים מהמאה ה־18; אנחנו מוצאים 'חסידים' כבר במשנה, ואת 'חסידי אשכנז' שפעלו באירופה של ימי הביניים. בראש ובראשונה, זו תנועה רוחנית".
יש חידושים שאתה כן מוצא בעולם החרדי־חסידי בן זמננו?
"בהחלט, גם אם אני עצמי לא מזדהה עם רובם. קח לדוגמא את המשיחיות שהתפתחה סביב דמותו של הרבי מלובביץ'. אני רואה בתופעה הזאת חידוש מסוכן, שמגיע מתוך הדגש המופרז על דמותו של הצדיק שהתפתח בחלק מההגות החסידית עם הזמן. זה לא ייחודי רק לחב"ד; בחסידות ויז'ניץ התרחש לפני כמה שנים פיצול בין שתי חצרות בבני־ברק, כאשר בראש אחת מהן עומד רבי מנדל'ה הגר, שהולך בכיוון של 'האלהת הרבי': הוא מטיף לחסידים לחשוב על עצמם כ'שוואנצעס' (זנבות ביידיש), כלומר בטלים ומבוטלים אליו, ומבקש מהם לקרוא לו 'הקדוש והטהור'.
"אנשים שמכירים את הרב שג"ר דרך הספרים שלו לא מודעים לכך שהוא היה אדם פרוש ממש. מקפיד על קלה כבחמורה כראשון החרדים בבני־ברק, ולא פספס מניין 'ותיקין' בחייו. הוא היה לחלוטין דמות של אדמו"ר חסידי, והאיש הכי גדול שהכרתי בחיי. לידו חשתי מהי יראת הרוממות"
"במהלך השנים זכיתי להכיר חבורות מחתרתיות של חסידים־חרדים ממגוון חסידויות, שמתכנסים יחד ולומדים חסידות בסגנון הדתי־לאומי. קוראים יחד תורות של ר' צדוק הכהן מלובלין, ברסלב, 'שפת אמת', 'קדושת לוי' או חב"ד, ושמים דגש על חיבור לעבודה רוחנית בשפה שלהם. גם זה קיים. וחייבים לציין שכשמחפשים, מוצאים לא מעט דמויות מופת ואנשים קדושים בחסידות החרדית, ועם חלקם אני גם בקשר".
התינוק עם המים
יש היום רתיעה רבה מצדיקים מדומים, שאף עלולים להתגלות כדמויות בעייתיות. איך אתה מגשר בין זה ובין ההגות החסידית שבה הצדיקים משחקים תפקיד של ממש?
"לכן כדאי להאיר את נקודת האמת של מפגש עם צדיק. גם בנפש של האדם המודרני נמצאת הכמיהה למצוא צדיק נסתר, ובציבור הדתי־לאומי הליברלי באמת שפכו קצת את התינוק עם המים בהקשר של היחס לצדיק. תראה למשל את הסרט שנעשה לאחרונה על הגאון המסתורי 'מר שושני'. לשושני היו מאפיינים מובהקים של אדמו"ר חסידי. פילוסופים רציונליסטים צרפתים שפגשו אותו, כמו עמנואל לוינס, מספרים עליו סיפורים מיסטיים להפליא, בתשוקה אדירה. גם אנחנו, שחיים בעולם מודרני, מחפשים 'שושני' משלנו; גם אנחנו זקוקים לחכמים כריזמטיים שמחזיקים באיזה ידע סודי, שמעבירים מסורת. כאלו ש'הלכו את כל הדרך' ויש בהם מאפיין של טוטאליות.
"אז נכון שהיום אנחנו מכירים יותר את המודל של חסידים 'פשוטים' שנושאים עיניים מעריצות כלפי הרבי, אבל דווקא החסידים עצמם עסקו במורכבות של הרצון ללכת אחר צדיקים לצד הזהירות מפני נהייה מופרזת אחריהם. לכן חשוב לי להזכיר את המודל החסידי של 'אנ"ש' (אנשי שלומנו). בכל חצר חסידית, בוודאי בדורות הראשונים, היה לאדמו"ר מעגל חברים קרוב של תלמידי חכמים שהיו ראויים להיות מנהיגי ציבור בעצמם, והכפיפו את עצמם לפני מי שהם ראו בו את הראוי ביותר ונהפכו לחסידיו. זה למעשה המודל היותר אותנטי, שהתחיל כבר אצל המגיד ממזריטש שהיה מ"אנשי שלומו" של הבעש"ט, ושאר בני "החבורה הקדושה", והמשיך עד רבי צדוק הכהן מלובלין, שאיתו אני מסיים את הספר. למגיד ולר' צדוק לא היו כלל 'חסידים פשוטים ומעריצים', אלא רק חבורה של אנ"ש. זה מסביר גם איך בכל דור בחסידות אתה מוצא התפצלויות ומקוריות רבה. אם כולם היו חסידים נלהבים ולא אנשים שגם עומדים בזכות עצמם, זה לא היה מתאפשר. לדעתי ראוי לשחזר את המודל הזה של החבורה, לחזור לדיבוק חברים".
אתה מקדיש בספר פרק ל"נשים צדיקות ואדמו"ריות" בעולם החסידי. זה לא אנכרוניזם?
"הפרק הזה לא רק מדווח על תופעה היסטורית שבאמת הייתה בחסידות, עדיין קיימת וכמעט לא זוכה לאור הזרקורים, אלא מראה עד כמה הרדיקליות זורמת בתוך החסידות בכל הדורות, ומדי פעם גם מציצה מעל פני השטח. לא מעט נשים נודעו בחסידות כצדיקות ותלמידות חכמים, והיו גם כאלו שזכו למעמד של אדמו"ריות בעלות חצר וחבורות חסידים. זו לא הייתה תופעה נפוצה, אבל גם לא נדירה כל כך. היא גם אומרת משהו עמוק על החסידות בכלל. בנקודה הזאת אני באמת מקווה שהספר יביא לתיקון היסטורי בעולם החסידי. אני עסוק בשאלה 'איך להביא את החסידות לכאן ולעכשיו', ושאלת המקום הנשי היא קריטית. אנחנו חיים בעולם שיש בו נשים".
יש הרואים בעצם העיסוק בחסידות גאולה של הפן הנשי המודחק שבתורה.
"לחלוטין. בחסידות יש ניחוח שמאזן את השיח הגברי, שעסוק לרוב בחוק, בהלכה, בתלמוד. בחסידות יש זווית שמוסיפה נינוח רגשי לעיסוק התורני. זה לא פלא שלא מעט מחֵקר החסידות נעשה בידי חוקרות חשובות כמו רחל אליאור, ציפי קויפמן, רבקה ש"ץ־אופנהיימר, שלי גולדברג ועדה רפפורט.
"בהקשר הזה אני מרבה להזכיר תורה של המגיד ממזריטש, שאמר ש'איש הוא בחינת רוח, והאישה היא בחינת עולם החומר'. בהמשך הוא אומר שעל פי המדרש נבראנו 'דו פרצופין', ולכן כל אחד מאיתנו צריך להיות בשני העולמות. אמנם הוא עושה את הזיהוי הקלאסי של גבר כמקביל ל'רוח' ואישה כמקבילה ל'חומר' – אבל אדרבה, בחסידות אין שום בעיה עם החומר. הרי מה עושים בטיש חסידי? אוכלים זנב של דג מלוח. יש כאן אישור של הצדדים הנשיים ושל התיקון הנשי שהעולם היהודי הדחיק עד כה. לפי התורה הזאת, כל גבר הוא קצת אישה שהודחקה וצריכה לקבל מחדש מקום בעולם, ולהפך".
להעלות ניצוצות באקדמיה
הזהות המורכבת של הבית שבו גדל קיציס הביאה אותו בשלב מסוים בצעירותו להתקרב לעולם החרדי, אך מהר מאוד הבין שהוא לא יוכל למצוא שם את מקומו. "ניסיתי ללמוד בישיבת 'חברון', אבל ברגע מסוים נפל לי האסימון שלעולם לא אוכל להביא את הגיטרה לישיבה. לא היה לי מספיק מרחב לחירות הפנימית שלי".
התחנה הבאה שהוא פנה אליה הייתה ישיבת מרכז הרב. השנה הייתה 1994, וקיציס מצא עצמו בתוך ישיבה נבוכה ונסערת נוכח ההתרחשות הפוליטית בישראל. "התחושה הייתה שהתפיסה של הרב קוק, שתהליך הגאולה מתקדם 'קמעה קמעה', נתקעת פתאום על ידי תהליך אוסלו. דווקא אז היה בישיבה עניין מחודש בעולם החסידי, ומבלי שתכננתי את זה מראש, הפכתי לחלק מחבורה קטנה ומצומצמת של אנשים שחיפשו שפה דתית וקיומית שלא קיבלה מענה בישיבה. בתרמיל הרוחני שלי הגעתי עם ניגונים, התבודדויות, תניא, ליקוטי מוהר"ן – שהיו זרים לחברים שם. הייתה תקופה שממש נאחזו בי ושמחתי על כך, אבל כלשעצמי לא הבנתי על מה כל ההתרגשות. הרי הייתי ספוג בתוכן הזה מהבית".
איך העניין בחסידות התקבל בישיבה?
"אין ספק שהיינו הילדים הרעים של 'מרכז'. לא ידעו איך לאכול אותנו. באותה תקופה נסענו לשיעורים של הרב שג"ר, שהכרתי אותו עוד כילד. אבי לימד בישיבת 'שפע', בתקופה שהרב שג"ר היה שם ראש הישיבה".
לימים הפך קיציס לבן משפחתו הקרוב של הרב שג"ר, כאשר נישא לבתו שולמית. "ברגעים מסוימים הייתי קרוב אליו יותר מאשר הילדים שלו, כי הייתי אוזן קשבת לרבים מהרעיונות שנכתבו אחר כך בספריו. עד היום אני גאה שאני אחד האנשים היחידים בעולם שקראו לו פשוט 'שמעון'. הרב שג"ר מצידו אהב את זה. הוא היה איש מאוד נעול מבחינות מסוימות, וחיפש שיעזרו לו לצאת מהנעילוּת הזאת".
קיציס מתגורר זה שנים ביישוב מעלה־גלבוע, בעקבות זיקתו לישיבה הממוקמת בקיבוץ, תחילה כלומד ואחר כך כמדריך ומלמד. "נכנסתי לבית המדרש, וישר תפס אותי איך באחד השולחנות הונחו אחד ליד השני ליקוטי מוהר"ן ומורה נבוכים", הוא נזכר בימיו הראשונים שם. "אני, שהייתי מאוד ספוג בתורת ברסלב והכרתי את הביקורת החריפה של ר' נחמן על המורה נבוכים, לא יכולתי להכיל את זה. עם הזמן הבנתי שהגעתי למקום שבו אפשר להיות בדבר והיפוכו, מה שלא קיבלתי בשום ישיבה אחרת קודם לכן".
הדוקטורט שלו, שנכתב באוניברסיטת בר־אילן, מוקדש לחקר "ספרות השבחים החסידית" וסוקר מאות חיבורים שעסקו ב"סיפורי צדיקים". "אני מרגיש חלק ממחקר החסידות, וחושב שהחסידות לא צריכה להירתע מהאקדמיה אלא להיות נוכחת גם בתוכה. אני בעצמי משתדל להעלות ניצוצות באקדמיה", אומר קיציס. הגישה הזו באה לידי ביטוי גם בספרו החדש, שמשלב סקירה מחקרית עם עיסוק בהגות ובחידושים הבולטים של תורת החסידות בדורותיה הראשונים. תחומים נוספים שקיציס עוסק בהם, או שמא "מעלה ניצוצות" מהם, הם ציור (רישומיו מעטרים גם את ספרו החדש) ומוזיקה (במסגרת ההרכב "לובלין בלוז").
"בשנים האחרונות מתרחשת בחקר החסידות מהפכה שקטה, שאני שמח להיות חלק ממנה", סבור קיציס. "חוקרי החסידות בעבר הסתכלו עליה לרוב באופן אנתרופולוגי ומרוחק, והתמקדו יותר בצד ההיסטורי או הסוציולוגי שלה. כיום יש יותר ויותר חוקרים שמרגישים בנוח להזדהות עם החסידות ורואים את עצמם קשורים בעבותות אהבה ורגש חי לעולם החסידי. פורצי הדרך הם חוקרים כפרופ' צבי מרק, ארתור גרין ותלמידיהם. ב־2019 ארגַנו כנס אקדמי של החבורה הזאת באוקראינה. הכנס התקיים באוניברסיטת אומן, נדד לברדיטשב ובהמשך הגיע גם למז'יבוז', בהשתתפות חוקרים חשובים כפרופ' דב שוורץ ופרופ' חביבה פדיה. נסענו לשם כדי להוכיח לעצמנו שאפשר גם לחקור חסידות וגם לאהוב אותה, ולא לראות בה רק תופעה היסטורית אלא תרבות חיה ונושמת שיש בה ערכים שאנחנו יכולים לקחת לעולמנו כאן ועכשיו".
קיציס מזכיר בהקשר זה ספר נוסף שיצא לאור בשנים האחרונות, "אור חוזר", אוסף מאמרים על היבטים שונים בעולם החסידות (בעריכת אבישר הר־שפי, בהוצאת מגיד ואוניברסיטת בר־אילן). "במובן מסוים זו תמונת תשליל של המחקר שהתמקד בצד ההיסטורי והסוציולוגי של החסידות; הספר מתאר את האור שיש בחסידות כתנועה רעיונית־דתית חיה ונושמת. כמעט כל הפרקים בספר נכתבו על ידי חוקרים שמעורבים בחוויה החסידית מבפנים. אני מוצא את עצמי יותר משתייך לחבורה הזאת, תוך שאני נזהר שלא לזלזל בחוקרים שבמביטים בחסידות במבט יותר היסטורי־סוציולוגי. גם שם יש ניצוצות שצריך להעלות".
בהיבט הזה של השילוב בין תורה למחקר, אפשר לראות שאתה מזדהה מאוד עם דמותו של ר' שמחה בונים מפשיסחה.
"אני בהחלט משתדל לצעוד בדרכו. המיוחד אצל ר' בונים הוא הניסיון לשלב את החסידות עם עולם המחקר והחוכמה החוץ־תורנית. למרות שהיה אדמו"ר חסידי, הוא אהב פילוסופיה והיה בעל נטייה מחקרית מובהקת. במידה רבה הוא מייצג את הניסיון הרציני היחיד שהחסידות עשתה בצומת ההוא של תחילת המאה ה־19, ביצירת חסידות שלא חיה בעולם מסתגר אלא מתקיימת במפגש חיובי ועמוק עם העולם המודרני ואתגריו. הוא עצמו ניסה להיות כזה, ולהנכיח את זה בחיים שלו. הוא התלבש בלבוש מערבי, למד מדעים ותואר על ידי ה'משכילים', היריבים הגדולים של החסידות, באור חיובי ונדיר".
ובכל זאת, מהספר עולה שהניסיון שלו ליצור סינתזה בין החסידות לעולם המודרני נכשל.
"במבחן העברת הלפיד הלאה, אין ספק שהוא נכשל. התלמידים שלו ספגו את אווירת החשש וההסתגרות מהעולם המודרני. יש סיפור קשה שבו הוא מתואר כבוכה על חכם יהודי שהתפקר ועזב את היהדות בשל עיונו ב'ספרים אפיקורסיים'. המסקנה המובאת בסוף הסיפור, בעריכת הצנזורה החרדית של תלמידיו, היא שכדאי להתרחק מהשכלה כללית כי היא מסוכנת. לדעתי ר' שמחה בונים, שמעולם לא התנצל על בקיאותו בהשכלה כללית ואף השתבח בכך שכנער צעיר הוא זכה לתואר 'חכם' על ידי אחד מצאצאי הבעש"ט, לא היה מסכים מעולם לפירוש הזה. להפך, הוא בוכה כי כעת, לאחר שהחכם השני 'התפקר', הוא נותר היחיד שניסה לסלול דרכים בין העולם החסידי לעולם המודרני. הוא בוכה כי הוא נשאר לבד. הטרגדיה היא שהתלמידים שלו ממש לא הבינו מה הוא ניסה לעשות. היום יש לנו משימה להמשיך את דרכו. חקר חסידות באקדמיה זאת דרך אחת".
בשנים האחרונות עוסק קיציס בתרגום של החסידות לקהל הרחב; הוא העורך של מפעל הכינוס "זושא – מגלים את הסיפור החסידי", ומלמד קורסים על החסידות במסגרת בית הספר ללימודי יסוד ביהדות של אוניברסיטת בר־אילן, שבמסגרתו נלמדים קורסי החובה ביהדות לכלל תלמידי האוניברסיטה. "זו שליחות גדולה, והמפעל הכי גדול של הנגשת ידע יהודי לסטודנטים בישראל, שלא נעשה מתוך הטפה או רצון לשנות אותם", הוא אומר. "אני פוגש אנשים שבאמת לא מכירים את החומר, ובהתחלה שואלים האם ל'חסידות' יש קשר לבעל החיים 'חסידה'. הדבר המדהים הוא שכשהם מבינים שזה שלהם ושזה רלוונטי, מתרחש חיבור עמוק".
חוזרים לבית סבא
נחזור לדמותו של הרב שג"ר, שבשבוע הבא יצוין יום השנה ה־17 לפטירתו. נדמה לי שכאשר מדברים על "ניאו־חסידות ציונית־דתית", שמו של הרב שג"ר הוא אחד הראשונים שעולים. עד כמה בעיניך הכתיבה שלו על החסידות, שמשלבת ספרות כללית וגישות פילוסופיות שונות, היא "חסידית אותנטית"?
"ראשית, הרבה אנשים שמכירים את הרב שג"ר בעיקר דרך הספרים שלו לא מודעים לכך שהוא היה בחייו אדם פרוש ממש. כתלמידים, נעלבנו ממנו לא פעם כי הוא לא סמך על הכשרות שלנו. הוא היה מקפיד על קלה כחמורה כמו ראשון החרדים בבני־ברק. מדובר באדם שלא פספס תפילה במניין 'ותיקין'. בתוך המסגרת הזאת, הוא אכן היה להטוטן אדיר בעולם הרוח. הניגוד הזה מדהים, וכמו שאמרתי, מאוד מאפיין את גדולי החסידות.
"הוא היה מוגבל בתקשורת טבעית עם אנשים, ואולי בגלל זה, גם רגיש ועמוק בצורה בלתי רגילה. הוא היה לחלוטין דמות של אדמו"ר חסידי, והאיש הכי גדול שהכרתי בחיי. לידו חשתי מהי יראת הרוממות, תחושה טבעית של גדלות מתוקף היותך מצוי ליד אדם גדול. זה חוזר לתפיסת האנ"ש שדיברנו עליה. מצד אחד אתה מעריץ את הגודל שקיים שם, מצד שני אתה מבין שאתה ליד בן אדם ואתה מבין שיש לו חולשות. אז התמונה יותר מורכבת.
"כשאתה שואל מאיפה הרב שג"ר למד חסידות, התשובה הפשוטה היא שהוא למד אצל הרב ישעיהו הדרי, ראש ישיבת הכותל דאז, שיעורים ב'שפת אמת'. אבל כשאתה מקלף את השכבות אתה מגלה סיפור שהוא בעצם לא רק שלו, אלא של הציונות הדתית בכלל. הוא הכיר את השפה החסידית מהבית. ההורים שלו אמנם לא עסקו בחסידות באופן פעיל, אבל הם היו חסידי ויז'ניץ, והסבא של הרב שג"ר היה המשמש של הרבי מוויז'ניץ, ונהג לארח את הרבי כשהוא הגיע לסיגט. פתאום אתה מבין שזו המוזיקה שהוא שמע בבית. עם השנים הבנתי שהרבה דתיים־לאומיים באו ממשפחות שיש להן זיקה היסטורית חסידית מאוד עמוקה. אבל בשל תאונה היסטורית, ואני אומר זאת בזהירות ומבלי כוונות לפגוע, מרכז הרב ושאר ישיבות 'הקו' שמו על סדר יומן את הזיקה הבלעדית לעולם הישיבתי הליטאי, וצבעו אותו בלבוש דתי־לאומי חדש. כיום מתרחש תהליך שהחל כבר לפני כשלושים שנה, שבו הציונות הדתית מגלה את החסידות, והרבה אנשים חוזרים לשורשים שהיו שם תמיד מתחת לפני השטח".
יש קולות שאומרים שלאחר פטירת דמויות כמו הרבנים הדרי, שג"ר ופרומן, לא ממש צמחו במרחב הדתי־לאומי דמויות שיתווכו ויתרגמו את החסידות באופן מעמיק. אולי זה היה סוג של טרנד חולף?
"הרבה פעמים שומעים משפטים בסגנון 'פעם היו לנו גדולים, היום? שום דבר'. אלו משפטים שאני אף פעם לא מזדהה איתם, אבל מבין מאיפה הם מגיעים וגם יודע להעריך את המשמעות שלהם. המשפט הזה עצמו מעיד על כך שהכוח הרענן נשמר. באופן פרדוקסלי, כשאתה בוכה 'על מי בקי כיום בחסידות', אתה דווקא משמר תודעת רעננות וציפייה לגודל והתחדשות. אני דווקא מוצא היום מגוון רב של משפיעי חסידות בציבור הדתי־לאומי.
"חמישים שנה בלבד אחרי שהבעש"ט נפטר, ר' דב בער מליניץ, מחבר הספר 'שבחי הבעש"ט' שבאופן מפתיע נחשב לאמין מאוד מבחינה היסטורית, כבר הלין על כך שהחסידות היא לא מה שהייתה פעם. אני סבור שלכל דור יש גדלות מיוחדת, שבאופן פרדוקסלי נשמרת דווקא כשהדור לא מרגיש את זה. כשאתה במודעות ל'ירידת הדורות', אז אתה כבר לא בירידת הדורות. אחד המסרים של החסידות הוא להסכים להישאר במתח הזה".
