אני רואה פה רוח גדולה, אש בעיניים וכוחות מדהימים

הקהל באולם בית הספר עירוני א' בתל־אביב, בעיקר תלמידי תיכון, לא הפסיק להריע עם סיום ההופעה. חלק מהמורים ניסו להסות את התלמידים, אבל הם בשלהם, המשיכו למחוא כפיים דקות ארוכות. לו הייתה זו הופעה של זמרת פופ, ניחא; אבל כשמדובר בפסנתרנית קלאסית בת שבעים, זה כבר מפתיע.

מונה גולבק הציגה בפני תלמידי התיכון התל־אביבי בחודש שעבר את מופע היחיד התיאטרלי־מוזיקלי עטור התשבחות שלה, המבוסס על ספרה "הילדים מסמטת וילסדן". הספר, וגם המופע, מתאר את הקשר בין גולבק לאימה ליזה, שניצלה כאשר נשלחה ב"קינדר טרנספורט" ללונדון, יחד עם עוד כעשרת אלפים ילדים יהודים אחרים. משלוחי ההצלה הללו התרחשו בין דצמבר 1938 לפרוץ מלחמת העולם השנייה, בעקבות אירועי ליל הבדולח. באמצעות מוזיקה ומלל, מעבירה גולבק במופע את סיפור ההישרדות מעורר ההשראה של אימה, ומתארת את חלומה להפוך לפסנתרנית, שהוגשם בעיקר על ידי בתה. ביקורה של גולבק בישראל התקיים ביוזמת ובהפקת "אנו – מוזיאון העם היהודי", ובחסות קרן קורת.

בשוך מחיאות הכפיים ישבתי עם גולבק לשיחה באולם בית הספר שהתרוקן בינתיים מיושביו. תחילה שאלתי כיצד היא מרגישה להיות בישראל בצל המלחמה שהחלה בטבח שבעה באוקטובר.

"הייעוד של הישראלים הוא להתעלות כמו עוף החול מהאפר, ולהפוך לאור לעולם. זה מה שאני אומרת בכל הופעה: אתם המדינה הטובה בעולם. אתם הראשונים להיות בכל מקום שקרה בו אסון, הראשונים שמתייצבים לעזור לאחרים"

"כשאני מגיעה לישראל אני תמיד מרגישה גאווה, כבוד והערצה", השיבה גולבק. "אני מגיעה למדינה שקודם כול מאפשרת לי כיהודייה לעמוד גאה וזקופת קומה בעולם. גדלתי תמיד בתחושה שבמובנים רבים ישראל נולדה מאפר השואה, אבל ישראל היא הרבה יותר מזה. ישראל היא תופעה. בולטים פה האומץ יוצא הדופן והרוח ללא חת של הישראלים.

"אני יודעת שהגעתי למדינה פצועה ופגועה עמוקות אחרי 7 באוקטובר, ובהחלט מרגיז מאוד לראות מה קורה בעולם – את עליית האנטישמיות באמריקה ואת מה שאנחנו רואים בקמפוסים. יש באמריקה בורות עצומה וחוסר הבנה עמוק של מצב מורכב. יש לנו דור שמוזן מסרטונים של שלושים שניות בטיקטוק, ושאפילו לא יודע מה קרה בשואה; הם חושבים שהיא התרחשה לפני מאתיים שנה. הסוד הוא חינוך. לנסות לחנך אנשים צעירים לעובדות, להיסטוריה".

אני משער שעצם קיום סיבוב ההופעות בישראל בעת הזו, לא היה עניין פשוט.

"נכון. בכל זאת, אתם מדינה במלחמה. היו לי בני משפחה וחברים שחששו כששמעו שאני נוסעת לישראל. אבל התעקשתי, ממש דחפתי שזה יקרה. הייעוד של הישראלים הוא להתעלות מהאפר כמו עוף החול, ולהפוך לאור לעולם. זה מה שאני אומרת בכל הופעה. אתם המדינה הכי טובה בעולם. אתם הראשונים להיות בכל מקום שקרה בו אסון, הראשונים שמתייצבים לעזור לאחרים. העם היהודי נתן לעולם כל כך הרבה מתנות. אנחנו יכולים רק לקוות שגם מי שלא מבין את זה יתעורר יום אחד ויגיד שלישראל יש זכות להיות בעולם כמו לכל העמים, שלישראל יש זכות לחיים ולקיום. וכשיבוא היום הזה, אולי יהיה לנו שלום. עד אז, אתם האומץ והכוח של העם היהודי ברחבי העולם. זה מה שההורים שלי, ניצולי השואה, אמרו, ולי לא נותר אלא לאשש את דבריהם. הם אמרו שכל עוד יש לנו מדינת ישראל, אנחנו יכולים להחזיק את הראש גבוה בעולם. זה מה שאני מאמינה בו. זה מה שנולדתי איתו, ולכן היה לי ברור שאני צריכה להיות כאן".

אני מניח שזה לא הביקור הראשון שלך בישראל. את מזהה הבדלים בין ישראל של לפני כמה שנים לישראל של היום?

"הוריי הביאו אותי לכאן כשהייתי ילדה קטנה, ומאז באתי לכאן כמה פעמים, כולל כמה שנים לפני הקורונה. אני נמצאת כאן כרגע רק שישה־שבעה ימים, ועסוקה בעיקר בקונצרטים. פגשתי מאות צעירים, ואני רואה שהם עצובים. היינו בתיכון ששמונה בוגרים שלו נחטפו לעזה. ברור לי שהלב שלהם שבור, אבל אני רואה פה רוח גדולה, אש בעיניים וכוחות מדהימים. הנוער הישראלי הוא הנהדר ביותר שנתקלתי בו מכל הקהלים שהופעתי מולם. ואני אומרת את זה למרות שאנחנו מקבלים על המופע תגובות יוצאות דופן באמריקה, בקהילה האפרו־אמריקנית, בקהילה ההיספנית".

חומות של שנאה

בעיני גולבק, הדרך היחידה לשנות את העולם היא באמצעות חינוך, מוטיב שחוזר שוב ושוב לאורך שיחתנו. "הרב יונתן זקס בא לראות את המופע שלי, ישבנו ודיברנו יום שלם", היא מספרת. "הוא אמר לי 'מונה, הסיפור שלך יכול לחנך צעירים'. המטרה הגדולה שלי היא לא לעשות את זה רק בעבור תלמידים יהודים. אנחנו מופיעים בפני מיליוני סטודנטים, נוצרים ומוסלמים, בבריטניה ובאמריקה. זו הדרך שבה אתה צועד קדימה, על ידי חינוך שאומר דבר פשוט – כולנו שווים, ולכולנו מגיע לחיות בטוב. אולי זה נשמע נאיבי, אבל זה החלום והתקווה שלי עבור כולנו. בשנה הבאה אנחנו עומדים לנסוע לסין עם המופע, ואני מקווה שיום אחד ניסע לאיחוד האמירויות. הספר יצא לאור בערבית, ואני רוצה להביא את הסיפור לסטודנטים ערבים. כשהם יראו את סיפורה של נערה יהודייה במלחמת העולם השנייה, שחלמה חלום וסבלה אובדן נורא ודעות קדומות, אין לי ספק שזה יגרום לליבם להיפתח ולהבין".

סיבוב ההופעות הזה תוכנן לפני 7 באוקטובר. היו לכם מחשבות שניות, אולי לדחות או לבטל?

"אכן, היינו אמורים לבוא בינואר לקיים כאן את הקונצרט במוזיאון אנו. אחרי 7 באוקטובר, האנשים שעובדים איתי באמריקה פחדו לבוא לכאן. גם המשפחה שלי פחדה, ואני חושבת שגם הארגונים השונים כאן, אפילו משרד החינוך, לא הרגישו שאנחנו יכולים להופיע כמו שצריך מול התלמידים. כולם היו בזום, היו יותר מדי בעיות. אז החלטנו להמתין. אבל ברגע שהדבר הפך להיות אפשרי, מיד אמרתי לכולם שנוסעים. כשלעצמי, הייתי מוכנה לנחות כאן כבר ב־8 באוקטובר".

דיברת על גילויי האנטישמיות המתרבים בארה"ב. נוכח המציאות הזו, ובעידן שבו 7 באוקטובר יכול להתרחש, הסיסמה "לעולם לא עוד" עדיין בתוקף?

"הרבה חברים ובני משפחה שלי מפחדים עכשיו באמריקה. חלקם מפחדים להסתובב עם מגיני דוד. ראינו קטטות שפרצו בלוס־אנג'לס, מקום בין גזענים ויהודים, מחאות והפגנות נוראיות. אני אישית לא פחדתי, למרות שהתריעו בפניי שיהיו הפגנות אנטישמיות מחוץ לקונצרטים שלי. אני יודעת שאני א־פוליטית, ומי שרוצה להפגין שיפגין. אני לא מדברת על טראמפ, ביידן, נתניהו או כל פוליטיקאי אחר. אני חושבת שצריך ללכת בדרך אחרת – דרך המוזיקה ודהאמנות. אלה הדרכים שבאמצעותן אפשר לשבור חומות של שנאה.

"אם הייתי יושבת איתך על מרטיני או וודקה יכולתי לספר לך את כל הדעות שלי, למשל על כמה אמריקה הפכה להיות משוגעת ומה קורה שם, ואני יודעת שגם כאן בישראל יש מחלוקות רבות והמצב הפוליטי לא טוב. אבל זה לא עושה לי טוב כאמן. התפקיד שלי הוא לספר סיפור, אני מחיה את ההיסטוריה עבור הנוער של היום. אנשים שלא יודעים מה זה יהודי, פתאום אכפת להם מהעם היהודי כי הם מגלים את הסיפור ואת החלום של אימי, והם הולכים הביתה ואומרים 'אני לעולם לא אסתכל על יהודי באותו אופן'. אלה המסרים שעולים מאלפי המכתבים שאנחנו מקבלים בעקבות הופעות. או דברים בסגנון 'מעולם לא ידעתי על השואה, אני הולך לקרוא עליה'. צריך למצוא את המכנה המשותף מנשמה אחת לאחרת. אם זה נאיבי, שיהיה, אבל מיליונים קראו את הספר וחווים את זה כך".

בקהילה היהודית בארצות הברית יש כיום שני כיוונים מנוגדים. האחד מעדיף למחוק את הזהות היהודית כדי לא להימצא במוקד השנאה, והשני הפוך בדיוק – אנשים שהמצב מניע אותם להכיר את יהדותם, להתקרב ולחקור מה זה אומר להיות יהודי. מה את חושבת שיגבר?

"דעתי האישית היא שאם אתה בורח ומתחבא ממי שאתה, אתה בורח מהנשמה האותנטית שלך. אם נברח מדברים בחיים, איך נשנה אי־פעם את העולם? מרטין לותר קינג לא ברח מהדעה הקדומה של הגזענות. אתה צריך לעמוד זקוף, גאה וטוב לב ולחנך. זו הדרך היחידה לשנות את העולם הזה. אנחנו צריכים למצוא נרטיב פוליטי אחר. תמיד אמרתי שהלוואי שהיינו יכולים למצוא מנהיג עולמי שהוא שילוב של מנדלה, גולדה מאיר, גנדי ואמא תרזה. אני יודעת שזה נשמע מאוד נאיבי, אבל מה עדיף, שמשוגעים ינהלו את העולם כמו היום?"

את מדברת בחום רב על ישראל ועל הישראלים, אבל כמו רוב בני הגולה, עושה זאת מרחוק.

"לאורך השנים פגשתי אנשים רבים שעשו עלייה והגיעו לישראל, ותמיד חשבתי איזו החלטה יוצאת דופן זו. קשה לי לענות על השאלה הזו, אבל מעניין ששאלת אותי כי בימים האחרונים חשבתי איך ארגיש אם אבוא ואתמקם בישראל. לאחרונה חוויתי את הרגשות האלה בעוצמה רבה. בינתיים, הדרך שבה אני יכולה לעזור היא לבוא כמה שיותר לישראל ולתמוך בה בכל הדרכים שאני יכולה. אני חושבת שזו חובה של כל יהודי באמריקה, לבקר ולחוות את ישראל. כשאתה חווה את זה, אני חושבת שזה משנה אותך".

מעבר לחשש מאנטישמיות, בחו"ל קיימת גם סוגיית ההתבוללות, שיש המכנים אותה "שואה שקטה".

"זה מדאיג כי אכן יש הרבה התבוללות ונישואי תערובת, אבל מצד שני אני מכירה הרבה נישואי תערובת שבהם ההורים מגדלים את הילדים שלהם כיהודים, כי לאחד מהם אכפת מזה מאוד. גידלתי את הילדים של אחותי – לצערנו איבדנו אותה בגיל צעיר – ובת זוגו של אחד מהם, שהוא כמו הבן שלי, התגיירה. היא בחלקה אפרו־אמריקאית, נולדה בסביבה מעורבת ואימצה את היהדות בעוצמה. אבל כן, יש חשש. אבא שלי תמיד היה מדבר על זה. אני זוכרת שהוא דיבר על פחדיו מכך שהיהודים ייטמעו בחברה, בדיוק כמו שהיהודים הגרמנים נטמעו, הרגישו יותר גרמנים מיהודים, ולא חשבו שמשהו יקרה להם. אני חלילה לא מאמינה שמשהו כזה יכול לקרות באמריקה. בסופו של דבר העם האמריקני הוא עם טוב, ואני מאמין שהמערכת לעולם לא תאפשר שואה או משהו שמתקרב לכך בארה"ב. אבל גם אם הרבה פחות מזה יתחיל לקרות, רבים יעשו עלייה. זה אולי יישמע מוזר לישראלים, אבל יהודים־אמריקנים רבים מרגישים בישראל יותר בטוח מאשר בארה"ב. יש דברים מטורפים שקורים באמריקה. למשל, אין לנו פיקוח על נשק. זה טרגי. יש אצלנו הרבה פשע".

שואה לדור האינסטגרם

ה"קינדר טרנספורט", שאימך הגיעה באמצעותו ללונדון, הוא אחד הניסים של תקופת השואה. איך ההרגשה להיות אדם שהוא תוצאה של נס?

"אני חושבת על כך בכל פעם שאני עולה על במה. אני מחזיקה את המגן־דוד שאימא שלי נתנה לי, ושהיא עצמה קיבלה מאחד הילדים בלונדון. אני חושבת על מתנת החיים שניתנה לי, על תחושת השליחות והגורל שמלווה אותי. לא במקרה אני עושה את מה שאני עושה, לא במקרה אימא שלי נתנה לי את המגן־דוד. ההורים שלי נתנו לי את הבחירה בין אור לחושך. הם לימדו אותי להיות ראויה למתנת החיים, להיות ראויה למה שקרה ולעשות משהו עם החיים שלי. אני רואה בכך זכות מדהימה וכבוד".

איך את מצליחה להתחבר לתלמידי תיכון, שלא הפסיקו להריע לך בסוף המופע?

"אני מדברת מהלב. הייתה לי אימא מדהימה שנכנסה לי ללב, והמספר שישה מיליון חרוט לי על הלב. הדבר הראשון שאמרתי כשעליתי לבמה היה שהלב שלי פועם, תכף מתפוצץ. אני חושבת שזה שבר את הקרח. סיפרתי להם כמה אני נרגשת וכמה חשוב לי לבוא לפה, ואז אמרתי להם שאני בת לפליטים יהודים מהשואה ושאני איתם, אני חלק מהם. התחברתי להם ללב. אני חושבת שזו הרוח של אימא שלי שעוברת דרכי. היא הייתה אדם יוצא דופן, כולם היו מאוהבים בה, ואני חושבת שבצורה מסוימת קיבלתי את הרוח שלה".

המופע זהה בכל מקום בעולם?

"סצנת הסיום שונה. בחלק הזה אנחנו מביאים אמרות כנף מאישים שונים, ובכל מקום ישנם האישים שמתאימים לו. כשנגיע לסין נחשוב על המשוררים הגדולים הסינים, על הסופרים הגדולים שלהם. אנחנו חושבים בזהירות רבה איך אנחנו רוצים לכבד כל מקום, אבל בסוף זה סיפור של ילדה יהודייה עם חלום, וכל אחד יכול להתחבר אליו. אם אתה מוסלמי, נוצרי, הינדי – לכולם יש חלום".

את רואה לאורך השנים עלייה בהכחשת השואה?

"יש עכשיו הרבה דיבור סביב בינה מלאכותית. בינה מלאכותית היא, אני מניחה, כלי נהדר, אבל היא יכולה גם להיות מסוכנת, ואנשים יכולים להשתמש בה כדי לטעון שדברים לא קרו. הם יכולים לשנות עובדות על כל אחד. ושוב, רק חינוך יעצור את ההידרדרות.

"הייתי עם חברים במסעדה, ולידנו ישב זוג אפרו־אמריקאי בשנות העשרים לחייהם. התחלנו לדבר על אירועי שבעה באוקטובר. הם אפילו לא ידעו מה קרה, ואחר כך התברר שהם גם לא יודעים כלום על השואה. ישבנו שם בסבלנות וניסינו להסביר. יש בורות עצומה, ואני חושבת שהוראת השואה בארה"ב נכשלה. אנחנו לא עושים את זה בדרך הנכונה. כיצד ייתכן שמתרחשת התפרצות כזו של אנטישמיות? איך אנשים יכולים לא לדעת מה קורה? אז כולם שואלים מה אנחנו צריכים לעשות, וזו שאלה גדולה. אני מקווה שבחלקת האלוהים הקטנה שלי, עם הסיפור של אימא שלי, אנחנו תורמים משהו.

"התוכנית עכשיו היא להרחיב את היריעה ולהביא את הסיפור של אימי לקהל הרחב ובעיקר לנוער דרך אפליקציות, באמצעות רומנים גרפיים, טכנולוגיה, תלת־ממד, הכול כדי ללמד את זה בצורה שהנער של המאה ה־21 יבין. אנחנו צריכים למצוא דרך לספר את הסיפורים האלה בדרך אחרת לגמרי. אם נדבר רק על עובדות ונמשיך לספר ששישה מיליון יהודים מתו, אנשים לא יכולים להתחבר לזה היום. זה מספר מופשט וגדול מכדי להתייחס אליו. היום אנשים צריכים סיפור שמתמקד במישהו או מישהי אחת, וזה בדיוק מה שהקונצרט שלי עושה. ואם הסיפור לוכד את דמיונם כי יש בו חלום וסיפור אהבה, את כל שאר הדברים החשובים הם ילמדו כבר בדרך".

האם יש לך גם שאיפה לחבר את הנוער למוזיקה קלאסית, שמלווה את המופע לכל אורכו?

"אני חושבת שהרבה אנשים באים להופעה ופתאום אומרים 'וואו, מוזיקה קלאסית זה מגניב, אני הולכת להקשיב לזה יותר'. אנחנו מקבלים מכתבים עם המסרים האלה בכל מקום, אבל זו לא המטרה שלי. אני לא כאן כדי לדחוף מוזיקה קלאסית לאף אחד. כל יצירה מוזיקלית מספרת סיפור, וכל אחד צריך למצוא את המוזיקה שהוא אוהב. במקרה הזה מדובר במוזיקה קלאסית, אבל זו לא המטרה שלי. המטרה היא לפרק את האנטישמיות, הדעות הקדומות, הגזענות והבריונות, דרך סיפורה של נערה יהודייה במלחמת העולם השנייה, שהיה לה חלום".