"שם קברתי כל מחמד עיני"

אדם אינו מסוגל לקלוט בדמיונו אירועים גדולים ובייחוד אסונות גדולים בהיסטוריה. המבקש לחוש ולהבין ייטיב לעשות אם ימקד את מבטו ואת תשומת לבו אל נקודה מצומצמת, מוגדרת ומייצגת. בשורות הבאות ננסה לחוש ולהבין את תלאותיהם של יהודי פורטוגל בעת ההמרה הכפויה, הגירוש, הרצחנות והעינויים בעזרת סיפורו האישי של הרב אברהם סבע.

ר' אברהם נולד וגדל בעיר סָמוֹרָה שבספרד, ועד גירוש היהודים מספרד (1492) הצליח לנהל שם חיים נוחים יחסית. הייתה לו ספרייה גדולה, מגוונת ומקיפה ובעזרת ספריו חיבר ר' אברהם שורה של פירושים לתורה, לחמש המגילות, לספר תהילים ולמסכת אבות וכן חיבורי הלכה וקבלה. עם הישמע גזרת הגירוש יצא לפורטוגל השכנה והתיישב בעיר גוימאריש.

עיר יפה זו הייתה בירתה הישנה של פורטוגל והיא שוכנת צפונית לפורטו, עיר הנמל הגדולה שבצפון פורטוגל. ר' אברהם חי שם עם משפחתו עוד כארבע־חמש שנים, ובהן המשיך במפעלו הספרותי. חייו היו טובים מאלה של רוב גולי ספרד שהיטלטלו בים וביבשה בתנאים קשים, ורבים מהם מצאו את מותם בנֵכר.

המרת דת המונית

הגירוש מספרד העלה מאוד את מספר היהודים בפורטוגל ואת משקלם היחסי בכלל האוכלוסייה. הגולים התקבלו על ידי המלך ז'ואו השני לתקופת זמן מוגבלת תמורת תשלום לא מבוטל, בתנאי שעם תום התקופה ימירו את דתם, יעזבו את הארץ באוניות שיועדו לכך או יוכרזו כעבדים על אדמת פורטוגל. לאחר מותו בשנת 1495 ירש את מקומו קרוב משפחתו מנואל הראשון. בתחילה הוא שחרר את היהודים מעבדותם וקיווה שהשמועות הקשות על גורל היהודים המפליגים בים והתנאים הנוחים בארצו יביאו להמרת דת המונית לנצרות.

אבל רוב היהודים העדיפו לעזוב את הארץ והדבר הביא את המלך לשנות את דרכו. הוא יזם מבצע נרחב של חטיפת כל ילדי היהודים ממשפחותיהם ו"חינוכם מחדש" בידי אנשי הכנסייה. כל יהודי הארץ נדרשו להתייצב בבירה ליסבון ושם הוזו עליהם "מים קדושים" ובכך הפכו לנוצרים כביכול. נאסר עליהם לקיים מנהג יהודי כלשהו ואף לשאת עימם ספר יהודי, תפילין וכדומה. בעקבות הגזרות התחוללו מראות קורעי לב כשיהודים רבים ניסו לחלץ את בניהם ובנותיהם מידי הכנסייה ללא הצלחה. רבים שלחו יד בנפשם, אחרים המיתו את ילדיהם והזכירו בכך את מעשיהם של מקדשי ה' באשכנז בשנת תתנ"ו (1096), כארבע מאות שנה קודם לכן.

בין הגולים שנקבצו בליסבון בעל כורחם היה גם ר' אברהם סבע. הוא עזב את עירו והלך לפורטו. שם נטש את רוב ספריו והמשיך לליסבון כשבידו החיבורים שחיבר הוא עצמו. וכך מתאר ר' אברהם את אשר אירע לו באותם ימים (בטקסט שקובץ מכמה מקורות מכתביו):

… ואז חרה אף ה' בעמו ונתגרשו כל היהודים שבפורטוגל בגזירת המלך מנואל ימח שמו וזכרו, ולא די זה אלא שציווה ליקח כל הספרים שבמלכותו אחר שצוה ליקח הבנים והבנות והבתי כנסיות… ושמתי עצמי בסכנה גדולה להביא עמי בהיחבא אלו הספרים שחיברתי. ובהגיעי ללישבונה באו אלי אנשים יהודים ואמרו שהעבירו קול במחנה שמי שימצא עמו ספר או תפילין אחת דתו להמית וכבר לקחו יהודי אחד… והיכוהו מכות מרורות. ומיד קודם שנכנסתי למלון שהיה מחוץ לעיר הולכתי אלו הספרים בידי והלכו עמי שני יהודים וחפרו תחת זית אחד וקברום שם… ואני קראתי אותו "אלון בכות" לפי ששם קברתי כל מחמד עיני… לפי שבהם הייתי מתנחם משני בני שלקחום בעל כורחם להמיר דתם… ונשארתי ערום מכל ולא ראיתים…

ואכן, ר' אברהם לא ראה עוד את שני בניו ולא את כתביו. הוא הושלך לכלא עם כעשרת אלפים יהודים שהוכרחו כולם להמיר את דתם.

המסע למרוקו

בצד הקורות אותו ואת משפחתו היה ר' אברהם עד בכלא לייסוריהם של היהודים האחרים הכלואים איתו ולמות הקדושים שלהם. הנה כך מספר ההיסטוריון בן הזמן אברהם טורטיאל ב"ספר הקבלה" שכתב:

ארבע כיתות צדיקים גמורים נמצאים שם, צדיקים גמורים כגון שמעון הצדיק זצ"ל, הוא החבר ר' שמעון מימי עליו השלום (רבה האחרון של קהילת ליסבון) שקידש את ה' יתברך כר' עקיבא וחבריו, יקר בעיני ה' הוא וקדושתו… וחסידים אחרים רבים שסבלו רעות רבות וצרות משונות על ה' אלקים, מהם מתו על קידוש ה', מהם ניצולו כאוד משריפה… ומהם תלו עצמם ומהם מסרו עצמם על קידוש שמו יתברך ובראשם הרב הקדוש והחסיד ר' שמעון מימי שמסר נפשו הוא וביתו וכל אשר לו אנשים נשים וטף ומת בבית הסוהר בעינויים גדולים… ויצו המלך ויסיעו אבנים גדולות לבנות עליהם קיר אחד… הוא וחתניו לוקחי בנותיו ואשתו הצדקת וששה חכמים. ולאחר שלושה ימים הרסו את הקיר… מצאו אותם מתים. ויקחו את שמעון וגררו אותו סחוב והשלך… ואחר כך הרגו אותו…

פרשה נוראת הוד זו עשתה רושם אפילו על "שר בית הסוהר" והוא נתן רשות לשני אנוסים להביא את הרב מימי לקבר ישראל, ואליהם "נתחברו יותר מארבעים אנשים צדיקים מהאנוסים… וקברוהו בבית הקברות של היהודים והספידוהו שם". רושם זה היה גם הסיבה לרשות שניתנה לר' אברהם ולעוד יהודים ששרדו לעזוב את פורטוגל למרוקו.

לאחר כחצי שנה בכלא הגיע ר' אברהם סבע לעיר אלקסר־כביר שבמרוקו, ויהודי המקום קיבלוהו בחום ובאהבה. אז החליט ר' אברהם לשחזר ככל יכולתו וזכרונו את חיבוריו האבודים, אלא שלשם כך הוא נזקק לספרים ואף לספרים נדירים, ורק מעטים כאלה נמצאו בעיר. הוא עזב אפוא את אלקסר־כביר והלך לעיר פס, שנודעה כעיר גדולה של חכמים, סופרים וספרים כבר מימים קדומים. שם הצליח ר' אברהם סבע לשחזר חלק גדול מחיבוריו.

אבל שיחזור זה לא היה אלא חלקי בלבד שכן ספרים רבים שהיו ברשותו בעת היותו על אדמות ספרד ופורטוגל לא נמצאו לו כאן, וכן משום שלדבריו כוחו הגופני ובייחוד זיכרונו לא עמדו לו עוד כבעבר. הכתבים העיקריים ששוחזרו חלקית והגיעו לידינו הם הפירוש לתורה שרובו דרשני־קבלי ושאותו הוא מכנה "צרור המור", ופירושי המגילות רות ואסתר הקרויים "אשכול הכופר". בתוך כך הספיק הרב אברהם סבע לדרוש לא אחת בשבתות ובחגים באוזניהם של בני הקהילה, כפי שנהג בעבר בספרד ובפורטוגל.

דרגת יונה הנביא

המידע על שנותיו האחרונות של ר' אברהם סבע אינו ברור ואינו ודאי. הוא יצא את פס, נסע למקומות נוספים במרוקו ועזב אותה בדרכו אל האימפריה העות'מנית. אולי עשה זאת על מנת להדפיס את ספריו המשוחזרים בבית הדפוס שהוקם זה לא כבר בקושטא בידי יהודים מגולי ספרד. ככל הנראה עמד ר' אברהם בקשרי מכתבים עם ר' אליהו מזרחי, הרא"ם, רבה של האימפריה, שנחשב עד היום לגדול פרשניו של רש"י ושפעל רבות למען גולי ספרד שהתיישבו בתורכיה. יש טוענים שר' אברהם היה קרוב משפחתו של מרן ר' יוסף קארו אבל הדבר אינו נכון. לימים החליט ר' אברהם סבע לנסוע לצרפת דרך איטליה והייתה זו דרכו האחרונה. על כך מספר ההיסטוריון יוסף סמברי איש המאה הי"ז:

רבי אברהם סבע… נחפז ללכת לערי פראנקיאה. ויהי בדרך ים חלה את חוליו אשר מת בו. והיה בינו ובין העיר וירונה דרך שלושת ימים. וה' הטיל רוח גדולה אל הים והאוניה חִשבה להישבר ויחתרו האנשים להשיב אל היבשה ולא יכולו כי הים הולך וסוער עליהם. ויצעקו איש אל אלוהיו ויאמרו אל הרב: הנה נא ידענו כי איש אלקים אתה… התפלל נא בעדנו אל ה' אלוקיך… ויאמר להם הרב: תקבלו עליכם לעת פטירתי שלא תשליכוני אל הים להקל מעליכם… ותדברו ליהודים שיקחוני מן הספינה ויקברוני בקבורת אבותי, ובכן תצליחו דרככם… ונפטר לחיי עד הרב הנזכר בערב יום הכיפורים.

ואומנם, נח הים מזעפו, רב החובל ואנשיו הוליכו את גופת הרב לוורונה ויהודי העיר קברוהו שם בכבוד גדול במוצאי יום הכיפורים.

קשה לקבוע מה מן הדברים אמת ומה בגדר אגדה. לא ברור מדוע ירצה הרב לנסוע לצרפת אחרי כל מה שעבר עליו, וגם אם כן מדוע עשה זאת דווקא בימי החגים. העיר ורונה רחוקה מן הים וקשה להניח (אך לא בלתי אפשרי) שרב החובל ואנשיו הספיקו להביא את הגופה לשם במהלך יום הכיפורים. את המונח "קבורת אבותי" המיוחס כאן לר' אברהם יש לפרש כאזכור מקראי ותו לא, שכן משפחתו של הרב ישבה בספרד מזה דורות רבים. וגם אם נכון הסיפור, מדוע לא להביאו לקבורה בוונציה השוכנת לחוף הים האדריאטי ואשר נמצאה בה קהילה יהודית גדולה ומפורסמת.

ועל כל אלה, הצגת המתרחש באונייה בסגנון האופייני לספר יונה ובהקשר של יום הכיפורים, שבו קוראים את ספר יונה כהפטרה בתפילת מנחה, מעוררת את התחושה שהסיפור נועד להעלות את ר' אברהם לדרגתו של יונה הנביא. אלא שכאן ניכר גם החילוף: בעוד יונה מבקש להטילו בחייו אל הים כדי שינוח הים מזעפו, הרי הרב מבקש שלא להטיל את גופתו אל הים גם לאחר מותו, להשיג את רגיעת הים דווקא בדרך זו ולהביאו לקבר ישראל. יש לשער שר' אברהם אכן נפטר לעולמו בערב יום הכיפורים, אולי באיטליה, והאגדה נועדה לדמות את הרב, שהיה מוכן למסור את נפשו על קידוש השם, ליונה הנביא שאפשר לראות גם אותו כמי שמוכן היה למסור את נפשו.

פרשת ר' אברהם סבע ומקדשי השם שאותם פגש ותיאר הייתה אחד השיאים של סבל היהודים בפורטוגל. הרדיפות נמשכו עוד על פני שנים ארוכות. עם הזמן החלו יהודים לשוב לפורטוגל – רבים מהם נמלטו אליה מאימי השואה – אבל יהדות פורטוגל לא שבה מעולם למעמדה הקודם.

פרופ' חננאל מאק מלמד במחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר־אילן. ספרו  "ותאמר גם היא בלבה – נשים מהמקרא בצומתי חיים" ראה אור לאחרונה בהוצאת ידיעות ספרים