"כשהייתי בחור צעיר", מספר הרב ד"ר נתן לופס־קרדוזו, "זמן קצר אחרי הגיור, למדתי לקראת ליל הסדר את ההלכה שאוסרת לשתות יין שנפתח בידי מי שאינו יהודי. ממש בתחילת ה'סדר' חטפתי מהר את בקבוק היין מהשולחן, לפני שהיה לאחי סיכוי לתפוס אותו ולמלא את הכוסות. הסברתי לו שמי שאינו יהודי לא יכול לפתוח בקבוק כזה, כי אז היין יהיה 'מקולל'. התבטאתי כך מתוך בורות; היום אני יודע שאין כמובן הגדרה כזו בספרות ההלכה. באותם ימים אחי שקל לצעוד בעקבותיי ולהתגייר גם הוא, אבל לצערי ייתכן שגם בעקבות העלבון הזה, לצד שיקולים אחרים, הוא בחר לבסוף שלא לעשות זאת. רק לאחרונה, יותר מחמישים שנה אחרי אותו מקרה, הוא סיפר לי בעיניים דומעות כמה נעלב ממני בזמנו".
בעיניי הרב קרדוזו, המקרה הזה מבטא עניין רחב יותר. "זה מראה לך עד כמה ההלכה שלנו קפאה במקום, ולא מסוגלת לשחרר את עצמה מדפוסים שאינם רלוונטיים יותר לעולמנו. ההלכה הזאת, למשל, נוסדה בגלות, כשהרוב המובהק סביב היהודים היו עובדי אלילים, לא מוסריים, ולעתים קרובות גם אנטישמיים ממש. הגדרת היין שלהם כ'יין נסך' הייתה הדרך לבטא את הצורך של יהודים להרחיק את עצמם מהאנשים המושחתים הללו. מאחר שהגויים וגם היהודים השתמשו אז בעיקר ביין בפולחן שלהם – ההלכה התמקדה באיסור יין. זו דוגמה טיפוסית להלכה מתגוננת שהייתה הכרחית בתקופות מסוימות, ובהקשר הזה אפשר להבין אותה לחלוטין. בנעוריי, אחרי המלחמה, הולנדים רבים סירבו לקנות מוצרים גרמניים או אפילו להחזיק אותם בבתיהם. כיום המצב שונה, כמובן. כך גם ההלכה הזו צריכה להיבחן מחדש. היום אנחנו חיים בחברה שונה לחלוטין, שבה רוב האנשים בעולם אינם עובדי אלילים וניתן להגדירם כ'בני תרבות', כפי שציין בזמנו כבר המאירי (פרשן תלמוד ופוסק שחי בצרפת במאה ה־13; מ"ח).
"הספר שלי מבקש להשמיע קריאת השכמה לאורתודוקסיה: אם היא לא תעז להתחדש ולהוביל מגמות, הסכנה של הסטגנציה הפנימית תהיה גדולה יותר מסכנת החילון או מכל איום חיצוני אחר"
"במאות השנים האחרונות, האורתודוקסיה היהודית הגיבה בעיקר במגננה כלפיי איומים חיצוניים, ואיבדה את היכולת להתחדש", ממשיך קרדוזו. "חשוב לי לציין שאני לא קורא לביטול ההבדל בינינו ובין הגויים, שהוא יסוד הלכתי חשוב. אבל במקרה הזה, המחיר שאנחנו משלמים גבוה מדי. ודאי שעלינו להמשיך לשתות רק יין כשר שנעשה על ידי יהודים, אבל בה בעת יש לבטל את ההגבלה האוסרת יינות שנגעו בהם לא־יהודים. הכרחי שההלכה תנוע קדימה ותגיב לעולם יהודי חדש ושונה, במיוחד לאחר שמדינת ישראל שינתה באופן דרסטי את מצבם של יהודי העולם, ויצרה מציאויות שההלכה לא נתקלה בהם מעולם. אם אנחנו לוקחים ברצינות את הייעוד שלנו כ'אור גויים', ומחויבים לדאוג לכך שהאנושות תתקרב לאלוהים ותאמץ סטנדרטים גבוהים של מוסר, הדבר אפשרי רק אם ניגש לעולם הלא־יהודי בצורה חיובית. הלכות כמו 'יין נסך' לא תורמות למטרה הזו. אנחנו זקוקים היום להלכה אנושית ועם זאת תקיפה, גאה ונבואית, שתביא את המסורת היהודית לקדמת הבמה העולמית".
ספרו החדש של הרב ד"ר לופס־קרדוזו (78), "ההלכה כמרד: קריאה לדתיות מקורית ולהלכה נועזת" (ידיעות ספרים), מנגיש לקורא העברי את הגותו של המחבר שפורסמה עד כה באנגלית. הספר – שתורגם ונערך על ידי הרב ד"ר עידו פכטר – כולל מאמרי הגות והשקפה על היהדות, על הפילוסופיה וההיסטוריה של ההלכה ועל הכלים לערוך בה שינויים גם בימינו, כולל התייחסויות לסוגיות מעשיות כמו אתגר הגיור, שמירת השבת במרחב הציבורי, ואף דיני כשרות והקרבת קורבנות במקדש העתידי. כל זאת בשילוב פרקים מהביוגרפיה יוצאת הדופן של המחבר, שנחזור אליה בהמשך.
אנו נפגשים בחדר האוכל של בית אבות ליוצאי הולנד בהרצליה, שבו מתגורר קרדוזו בשנים האחרונות יחד עם אשתו זה למעלה מחמישים שנה, פרידה־רחל. כשהוא לבוש בחליפה, שלייקס ועניבה צבעונית, קרדוזו נשמע כמו איש תרבות רנסנסי. החל מהדימויים שהוא משתמש בהם כדי לתאר את העולם היהודי ("הקונצ'רטו לפסנתר מספר 1 של באך ברה־מינור, עם ההקפדה על הכללים הנוקשים מחד והרגש המתפרץ מצד שני – מפגיש אותי עם ההתגלות של החוקים האלוהיים בהר סיני") וכלה בהוגים והדמויות שהשפיעו עליו במעלה הדרך ("הרב זקס ואני שיתפנו פעולה לאורך השנים, אם כי הוא בהחלט לא היה חותם על כל הרעיונות שלי"). הוא מדבר באופן שקול ומדוד, מפגין בתשובותיו כנות וישירות.
שכחו את השאלות
אני מספר לקרדוזו שלפני הריאיון הבאתי את הספר לשני תלמידי חכמים וביקשתי שיחוו את דעתם. שניהם ראו בו חיבור קשה לעיכול. "הספר שלי מסוכן מדי? יש בזה משהו", הוא מודה. "כל ספר שהיה חשוב וביקש לחולל מהפכה מחשבתית מסוימת, בהיסטוריה של העם היהודי אבל לא רק – היה מסוכן. להבדיל אלף אלפי הבדלות, ה'מורה נבוכים' היה מסוכן ביותר בשעתו. אני כמובן לא מתיימר להתקרב לרמה הזאת".
'מורה נבוכים' הוא ספר הגות. שינויים הלכתיים הם תחום רגיש יותר בדי־אן־איי היהודי, בוודאי בעולם האורתודוקסי של מאות השנים האחרונות.
"זה נכון, אבל כשאנחנו מתבוננים בהיסטוריה של ההלכה, אפשר לראות איך לאורך הדורות רבנים בעלי שם הכניסו בה שינויים, לעתים רדיקליים. אפשר לכתוב מאמרים על גבי מאמרים על האבולוציה שקיימת בהלכה. ולמרות זאת, יש יסודות ביהדות ובהלכה שאני לא נוגע בהם.
"המטרה של הספר הזה היא לא להביא בפועל לשינוי כזה או אחר בהלכה, אלא לעורר שיח, לשאול את השאלות הקריטיות של הזהות היהודית. ההוגה הפרוטסטנטי ריינהולד ניבור נהג לומר ש'אין משהו יותר לא רלוונטי מתשובה לשאלה שאף אחד לא שאל'. הבעיה עם האורתודוקסיה של היום היא שיש הרבה תשובות, רק שכחו את השאלות. העולם היהודי מצוי במשבר רוחני, ואם מרוב פחד לא נעז לשנות דבר, אנחנו צפויים לראות אותו מחריף ופוגע ביכולת של יהודים רבים להתחבר ליהדות שלהם. בהיבט הזה, הספר שלי מבקש להשמיע קריאת השכמה לאורתודוקסיה: אם היא לא תעז להתחדש ולהוביל מגמות, הסכנה של הסטגנציה הפנימית תהיה גדולה יותר מסכנת החילון או מכל איום חיצוני אחר.
"תודעת המרד", ממשיך הרב קרדוזו, "היא תודעת היסוד של הזהות היהודית. אברהם אבינו מרד כנגד ערכי האנושות של ימיו, והתודעה הזו הייתה חלק בלתי נפרד מההוויה היהודית כמעט בכל הדורות. אם תנסה לחפש אותה כיום באורתודוקסיה, האם תמצא לה מקום? האם חיי ההלכה מביאים אותנו לשם? לרוב, התשובה לצערי שלילית.
"בעיניי, הרפורמה היא ניסיון לכתוב מחדש את היהדות, כשהמטרה אבדה בדרך. היהדות שלהם מלאכותית באיזשהו מקום. כשאני כותב שצריך לשנות הלכות מסוימות, זה לא מתוך מוטיבציה להיות 'ליברל', אלא כדי להיות יהודי דתי אותנטי יותר"
"במקום שהחיים יהיו מיוחדים ויוצאים מן הכלל, הם הופכים להיות שגרתיים ותפלים. אנשים רגילים שההלכה מלמדת אותם איך להגיב לכל דבר. הכול כבר ידוע מראש, וצריך בעיקר לציית. זאת הרי הייתה הביקורת החריפה של שפינוזה על היהדות: שהיא מחנכת אנשים להיות צייתנים וכנועים, תוך אובססיביות לחקיקה וקודיפיקציה משפטית. הביקורת הזאת בעיניי שגויה מן היסוד ונובעת מבורות, אבל בצורה הנוכחית שההלכה מיושמת לרוב, היא הופכת לחרב פיפיות: ההלכה מעודדת את מה שהיא ביקשה למנוע – חיים של קונפורמיזם ושעמום, במקום חיים של עמידה אותנטית מול א־לוהים, של קריאת תיגר מתמדת. עד שלא נוכל להחזיר את ההוד הנבואי ואת הרלוונטיות אל חיי היומיום של יהודים שומרי הלכה, אנחנו נמשיך את הנתק שנוצר מאז התקופה המודרנית בין יהודים רבים ובין היהדות. על זה הכאב שלי. לכל־כך הרבה יהודים, בארץ ובחו"ל, אין קשר ליהדות שלהם. אנשים פשוט לא יודעים איך היהדות משיבה לשאלות הגדולות של תקופתנו, וגם לא מבינים איך הפרקטיקה היהודית קשורה לרוחניות ולאמונה.
"שמירת הלכה אמורה ליצור בקרבנו הכרה תת־מודעת שכל האירועים השגרתיים הכי קטנים הם אפשרות למפגש עם בורא העולם. ההלכה נועדה להיות מחאה כנגד כל צורה של קהות רוחנית, אבל היא יכולה להתרחש רק כשמקשיבים למוזיקה שמאחורי ההלכה, שזו אמנות של ממש. הבעיה היא שבאורתודוקסיה הפסקנו להקשיב והפסקנו לשאול. הדתיות שלנו נהייתה 'פארסה'. יהודים דתיים מפחדים מההלכה יותר מכפי שהם מפחדים מאלוהים.
"מצד אחד, הגדולה של היהדות היא בניסיון לתת מימוש ארצי לרעיונות ענקיים מבלי לדלג על המציאות הריאלית ועל הממד הגופני שבאדם. מצד שני, אם אתה אובססיבי כלפי שמירה קפדנית על החוקים, אתה עלול ליפול למלכודת אחרת. את ההלכה לא צריך רק 'לקיים' או 'לצאת ידי חובה', אלא בעיקר לחוות. מרוב שמירת הלכה, אנשים לא מפתחים את הממד הרוחני שלהם
"אנשים שומרי הלכה הם משועממים. גם אני משועמם. שתיתי את הקפה שלי, אני הולך לבית כנסת, אני עושה קידוש, מבחינה הלכתית אני עושה הכול כמו שצריך. אבל מה עם להיות קרוב יותר לקב"ה? למה אנחנו מברכים ברכה לפני שאנחנו שותים או אוכלים? ברכה היא ביטוי של תדהמה. לפני שאני שותה את זה אני כמו אומר 'וואו, איך זה אפשרי שאני יכול בכלל לשתות קפה? הכול נכנס לגוף, עובד כמו שצריך, כשלמעשה מדובר בנס גדול'. אבל הברכות של היום לא בהכרח מעוררות בנו את אותה תחושת היפעמות שחז"ל התכוונו אליה. לכן, אם מישהו רוצה לומר נוסח אחר של ברכה שהוא כותב בעצמו, ושיותר משפיע עליו מבחינה רוחנית, הוא לא רק יכול, אלא זה צריך להיות חלק מהמנגנון ההלכתי כיום".
יש כאן סכנה של יצירת יהדות שאינה אחידה, "שלא תהיה התורה כשתי תורות".
"בוודאי שצריך כללים שייקבעו מתוך גבולות הגזרה של ההלכה, אבל לא פחות מזה, צריך גם לאפשר לכל אחד את ההתפתחות הרוחנית המיוחדת שלו בתוך הכללים האלו. אתן לך משל: איך לנגן יצירה של מוצרט? יש הרבה מוזיקאים גדולים שכל אחד מנגן את מוצרט אחרת, אבל היסוד הוא היצירה של מוצרט. זה החזון שלי עבור ההלכה".
הרמב"ם לעומת התלמוד
למה בעצם לא פנית לזרם קונסרבטיבי או רפורמי? הטיעונים שלך היו מתקבלים שם יותר טוב.
"רפורמיוּת או קונסרבטיביוּת לא מדברות אל הנשמה שלי. לחיות את היהדות באופן שבו אני מבין אותה, אין משמעו שהמוטיבציה צריכה להיות ניסיונות להקל על עצמנו. בעיניי, הרפורמה היא ניסיון לכתוב מחדש את היהדות, כשהמטרה אבדה בדרך. אני לא אומר שאין יהודים רפורמים טובים, אבל היהדות שלהם מלאכותית באיזשהו מקום; זה לא זה. כשאני כותב על כך שצריך להיות לנו האומץ לשנות הלכות מסוימות, זה לא מגיע מתוך מוטיבציה להיות 'ליברל', אלא מתוך מוטיבציה להיות יהודי דתי יותר אותנטי".
מבחינה פילוסופית, הנכונות לערוך שינויים בהלכה טמונה בתובנה שאתה מעלה בספר, שהתורה היא בעצם "פגומה".
"נכון, מצד אחד היא 'פגומה', מצד שני זהו טקסט אלוהי – וזה לא פרדוקס. הקב"ה היה יכול להוריד לנו את התורה רק באותה מציאות היסטורית שהעם היה נתון בה, ובהתחשב בנורמות המוסריות של אותה תקופה. הכול 'מן השמיים', אבל אם הקב"ה היה נותן את התורה אלף שנה מאוחר יותר, אין לי ספק שהטקסט עצמו היה שונה. באחד המאמרים שלו ישעיהו ליבוביץ' כותב שיש חלקים בספרות העולמית שבהחלט יפים יותר מהתורה, אבל זה רק בגלל שהתורה הייתה צריכה להינתן לאומה שבאותו רגע בהיסטוריה לא הייתה יכולה להגיע לטקסט ברמה גבוהה יותר. הקב"ה השאיר לחכמים את העבודה של תיקון ההלכות שהוא עצמו נתן בתורה. על הרקע הזה אתה יכול להבין איך חז"ל קבעו בגמרא ש'בן סורר ומורה' מעולם לא היה בהיסטוריה וגם לא יהיה בעתיד; גם חז"ל הבינו את התורה כתלוית זמן ומקום. מכאן היכולת לדרוש פסוקים על הרקע המוסרי של התרבות שלנו כיום".
זה קשור לביקורת שאתה מפנה על הרמב"ם והשולחן ערוך שבעצם 'קיבעו את ההלכה' בספרים קאנוניים, ובכך הפקיעו את החיות ואת האופי המתפתח שלה.
"נכון, ואני ממש לא הראשון בעניין הזה. רבנים גדולים כמו המהר"ל מפראג, אחיו רבי חיים והמהרש"ל, כבר יצאו נגד הסידור הקפדני של 'משנה תורה' וה'שולחן ערוך'. הרמב"ם היה הראשון לסדר את ההלכה כמו שהיוונים עשו – מסודר, גאוני, אבל ממש לא ברוח התלמוד והתהוות ההלכה: הרי אם נפתח את התלמוד נגלה שיש שפע של דעות בשאלה איך לתרגם את המצוות למעשים ארציים. אחת התרומות הגדולות של התלמוד היא דווקא הסירוב המתמיד שלו לקבוע את החוק 'אחת ולתמיד'. המציאות דינמית ומשתנה, וכשמשתעבדים ל'ספרי פסיקה', מאבדים את היכולת להגיב למציאות. הדבר נכון גם ל'עיקרי האמונה' שהרמב"ם קבע: אף אחד לא יכול לצמצם את היהדות לקטגוריות. יש ממדים של תובנות דתיות שאי אפשר להגדיר ולבטא במילים. כשרבנים כיום חונקים את היהדות ורואים אותה כלא יותר ממערכת חוקים שיש לקיים, כשכל ויכוח צריך ליישב, ואסור שישרור שום ספק בשום סוגיה – בעיניי אלו אנשים שחירשים למוזיקה שעולה מהתלמוד עצמו ומהתהוות ההלכה שהגיעה אחריו".
"אנחנו צריכים ללמד שיהודים אוכלים כשר כמעשה של התנגדות לצרכנות שמעודדת בני אדם לאכול כל דבר, הולכים לבית הכנסת בשבת כמחאה נגד יהירותו של האדם לעשות הכול בעצמו, ושומרים על טהרת המשפחה כמרד באובססיה למין"
"אספר לך סיפור שימחיש את הדברים. בתקופה שלמדתי בגייטסהד קיבלתי טלפון מחבר לא־יהודי, שרצה לראות מה זה ישיבה. הוא הגיע לבקר, והכנסתי אותו לבית המדרש. הוא רצה להבין מה אדם כמוני, שהיה 'ליברל חילוני', מחפש באיזה 'מנזר' יהודי. הוא ציפה למצוא, כמו באוניברסיטה, סטודנטים מנומסים שמדברים בשקט ולוחשים בדממה. כשנכנסנו פנימה הוא מצא ארבע־מאות בחורי ישיבה שלמדו בקולי קולות, עד שכמעט לא יכולנו לשמוע את עצמנו. הוא שאל בתדהמה 'מה קורה כאן? זאת הפגנה כנגד מלכת אנגליה?'… השבתי לו שהוא צופה בדיון מתמשך על 'מה בדיוק א־לוהים אמר בהר סיני לפני 3,000 שנה'. לעולם לא אשכח את התגובה שלו, 'ואתם עדיין לא יודעים?', 'נכון', אמרתי לו, 'אנחנו עדיין לא יודעים!'"
לבטל את החרם
נתן לופס־קרדוזו נולד באמסטרדם בשנת 1946, ליעקב, יהודי פורטוגזי, וברטה, נוצרייה הולנדית, שנישאו בשנת 1939, ערב מלחמת העולם השנייה. "היהודים הראשונים שנלקחו לאושוויץ היו ההולנדים. אימא שלי הבינה שמשהו נורא הולך לקרות, ומיד אחרי החתונה אמרה לאבא שלי שיביא את כל משפחתו ויתחבאו בבית הוריה. כך כולם עברו את המלחמה מלבד אחיו של אבי, נתן, שפחד להתחבא, ונהרג באחד ממחנות ההשמדה. אני קרוי על שמו".
לאחר שמשפחתה של ברטה הלכה לעולמה, היא אימצה את הזהות היהודית־־פורטוגזית־חילונית באופן מלא. "למרות שאמי לא הייתה יהודייה מבחינה הלכתית, היא השתלבה בעולם היהודי באופן מושלם", מספר בנה. בשנות החמישים לחייה היא אף הלכה בעקבותיו והתגיירה.
היכולת להתבונן על היהדות מבחוץ ומבפנים כאחד, נעוצה במציאות שאליה נולד קרדוזו ושבתוכה גדל: "כילד שהיה תוצר של נישואי תערובת, וכמי שהתגייר בגיל 16, הפכתי במידה מסוימת למי שיש לו כבר מלידה רגל בתוך העולם היהודי ורגל מחוצה לו. אולי זה גרם לי לפתח מבט של אאוטסיידר על החיים בכלל".
כילד, מספר קרדוזו, הוא נהג להתפעל מתופעות שבעיני אחרים נדמו כשגרתיות. "בכל מקום שהסתכלתי, נתקלתי בנס של החיים; צפייה בשמש השוקעת, או גילוי העולם הגנטי מתחת עיני המיקרוסקופ. שאלתי את עצמי שאלות על המשמעות שמאחורי הקיום האנושי, שאלות שהניחו את היסודות לחקירות הדתיות והפילוסופיות שלי".
הגיבור בבית משפחת קרדוזו היה הפילוסוף היהודי־הולנדי בן המאה ה־17, ברוך שפינוזה. מאז שהאב, יעקב, גילה את כתביו של הפילוסוף שהוחרם על ידי הקהילה היהודית־פורטוגזית באמסטרדם בשל דעותיו, הוא למד אותם ללא הרף. "אבא היה חסיד של שפינוזה, וכך הכתבים שלו הפכו ל'גירסא דינקותא' שלי. עד היום אני מקפיד ללמוד את שפינוזה לפני לימוד הגמרא היומי שלי. במידה מסוימת גם כיום ההתפתחות הרוחנית שלי היא עדיין בדיאלוג עם שפינוזה. הרבה פעמים אני רואה באורח פלא איך הגמרא עונה על שאלות שיש לי אחרי שאני קורא אותו".
היכרות עם כתבי שפינוזה מילדות לא אמורה לסתום את הגולל על כל מחשבה של התקרבות ליהדות?
"השאלות ששפינוזה העלה על המסורת היהודית הן מאוד חשובות ונכונות. עם זאת, ככל שנכנסתי לספרים שלו וגם העמקתי בלימוד התורה, הבנתי ששפינוזה פשוט לא הבין אותה. היום אנחנו גם יודעים שהוא עזב את ה'תלמוד תורה' של אמסטרדם בגיל 14 כדי לעזור לאביו בעסק הכושל שלו. היה לו ידע טוב בתנ"ך ובחלק מהמפרשים שלו, אבל בכל הקשור לתורה שבעל פה – גמרא, ספרות המדרש – הוא לא ידע כמעט דבר".
לפני כשמונה שנים השתתף קרדוזו בסימפוזיון שארגנה אוניברסיטת אמסטרדם סביב השאלה האם יש להסיר את החרם שהוטל על שפינוזה. קרדוזו צידד בביטול החרם הפורמלי על שפינוזה, שלדבריו נבע בעיקר מלחץ חיצוני: "צריך להבין שהיהודים הפורטוגזים יכלו להמשיך ולחיות באמסטרדם כל עוד הם לא עשו בעיות לאוכלוסיית הרוב הנוצרית. גם בעיר שהייתה הליברלית ביותר באירופה בשעתה, היה ברור ליהודים שביקורת גלויה ופומבית מצד חבר בקהילה היהודית כלפי הדת הנוצרית, או ערעור האמונה המקובלת באלוהים וסמכות התנ"ך – משמעותה סכנת גירוש ויציאה לגלות נוספת. אז הם היו מוכרחים לסלק את שפינוזה הצעיר וחסר הניסיון, ולעשות עליו חרם שהיה יוצא דופן בהיסטוריה היהודית, על מנת שיהיה ברור שהם מתנערים ממנו ומדעותיו. להשאיר כיום את החרם, זה לשדר לעולם שהיהדות מפחדת מהתמודדות אינטלקטואלית".
שפינוזה נחשב כיום לאבן דרך בפילוסופיה, אבל כזה ששייך להיסטוריה. הכתבים שלו עדיין רלוונטיים?
"כן, ואגיד לך יותר מזה, הייתי שמח לראות בבית המדרש דף מקורות עם טקסטים של שפינוזה, ולצידם מדרשי חז"ל שסותרים אותו, ולשאול את התלמידים מה דעתם. הייתי מוסיף גם כתבים של פילוסופים כמו ניטשה ושופנהאואר, שהיו ביקורתיים כלפי המחשבה הדתית. הייתי רוצה שחלק מתוכנית הלימודים של הישיבות תכלול ביקורת על היהדות. כשאתה קורא ביקורת, ולא בצורה אפולוגטית, ויודע איך להתמודד איתה – אתה מכיר את היהדות טוב יותר. ללמוד את התלמוד זה טוב, אבל זה לא מספיק".
יחסים מורכבים עם הכיפה
ככל שהתבגר החל הנער קרדוזו להתעניין יותר ויותר בדת. "החילוניות הייתה ריקה מדי בעבורי. קראתי המון על הנצרות, האסלאם ודתות המזרח, אבל כנראה הייתי כבר שבוי בקסמה של היהדות, גם אם עוד לא אימצתי אותה באופן מלא". ספר אחד שבה את ליבו במיוחד: התרגום ההולנדי לספרו של ד"ר אהרן ברט, "דורנו מול שאלות הנצח". "הוא היה פריצת דרך בשבילי, אפילו שהיום אני יודע שהוא לא היה כן לחלוטין כשניסה לערער על ביקורת המקרא. הוא העלה כמה קושיות חשובות על טענתו של שפינוזה שהתורה התחברה על ידי כותבים שונים, וזה הרשים אותי מאוד".
נתן הצעיר החליט לשמור ככל יכולתו על המסורת היהודית. לאחר שבגימנסיה ההולנדית התירו לו להימנע מהגעה לבית הספר בשבת בבוקר, ולמרות ההסתייגות של אביו מתהליך ההתחזקות של בנו, הוא החל לפקוד בקביעות את בית הכנסת בשבת, ובהמשך גם לעבור גיור מלא. בגיל 18 הגיע קרדוזו לישיבת גייטסהד שבאנגליה ולמד שם במשך שמונה שנים. בתקופה זו התחתן עם פרידה־רחל, שגדלה בבית חרדי. חמשת ילדיהם מתגוררים כיום בארץ. בהמשך שימש כרב לסטודנטים יהודים בהולנד, אך לאחר שלא מצא חינוך יהודי הולם לילדיו, החליטו בני הזוג לעלות לארץ.
תקופת לימודיו בגייטסהד העשירה את הידע התורני שלו, אבל לא השביעה את צימאונו הדתי. "למדתי שם נפלא, אבל אחרי שיצאתי מהישיבה עם סמיכה לרבנות, שאלתי את עצמי בכנות, 'נתן, אתה באמת אדם דתי עכשיו אחרי כל הלימוד הזה?' והתשובה הייתה: בהחלט לא. הבנתי שאני בעיקר עושה את כל הדברים שההלכה אומרת לי לעשות, אבל האם ההלכה ביצעה טרנספורמציה באישיות שלי? בתקופה שלי שם שאלתי שם מישהו על היסודות הפילוסופיים של היהדות, אף אחד לא ידע מה אני רוצה. לא הכירו את ה'מורה נבוכים' ולא את 'הכוזרי'. לא פעם שאלתי אברכים ותיקים מניין להם שא־לוהים קיים או שהתורה מהשמיים; בדרך כלל נזרקו לאוויר קלישאות. רציתי להמשיך את תהליך העומק שהתחלתי לפני הישיבה, אבל בישיבה התמקדו אך ורק בדיונים המשפטיים של התלמוד".
אתה כותב שכדי להחזיר לעצמך את תודעת ההתחדשות הרוחנית, התלבטת בשלב מסוים אם להוריד את הכיפה מהראש.
"יש לי יחסי אהבה־שנאה עם הכיפה שלי", הוא מחייך. "כשהתחלתי להתעניין ביהדות כילד, שמתי כיפה רק כשהתיישבתי לסעודה. זאת הייתה חוויה אדירה – בכל פעם ששמתי את הכיפה על הראש, הרגשתי שהקב"ה מעליי. הייתי אומר את הברכה על האוכל, ומחזיר את הכיפה לכיס. אחר כך גיליתי שלפי ההלכה אני צריך ללכת כל הזמן עם כיפה. אבל עם השנים הבנתי שללכת עם כיפה כל הזמן הייתה בעצם טעות רוחנית. ברגע שהכיפה חדלה להיות פעילות דתית עבורי, פג הקסם. חשבתי שדווקא בשביל הרמה הרוחנית שלי, יהיה נכון להוריד את הכיפה מהראש ביום־יום. מה שעצר אותי היו הנכדים: אם הייתי מוריד את הכיפה מהראש הם היו חושבים שנהייתי חילוני".
את הרהוריו בעניין הכיפה לא שמר קרדוזו לעצמו, אלא פרסם אותם בכתב עת יהודי אמריקאי. "ב־OU (אחד הארגונים האורתודוקסיים הגדולים בארה"ב, מ"ח) מאוד כעסו עלי, התחיל פולמוס שלם, ובסופו נאמר לי שאני לא רשאי לחזור וללמד במוסדות שלהם. אנשים לא פתוחים לביקורת, וזה חבל".
אלו לא היו הפולמוסים היחידים שקרדוזו עורר; בעת שלימד במוסד חרדי לבעלי תשובה, הוא פרסם מאמר שבו הגן על הרב שלמה ריסקין, שטען כי ייתכן שמשה רבנו לא היה מורה גדול או '"בעל יכולות תקשורתיות מעולות". ראש המוסד שבו לימד קרדוזו לא אהב את הרעיון. בהזדמנות אחרת הוא פרסם באותו עיתון מכתב גלוי לשולמית אלוני, אז מנהיגת מרצ, שבו כתב כי הביקורת שלה על היהדות מיושנת ולא רלוונטית, וכי הוא מייחל לכך שאחת מטענותיה תגרום לרבנים לחשוב מחדש על היהדות. "התלמידים בישיבה התרשמו מהמאמר ואף תלו אותו על הקיר בבניין", מספר קרדוזו. בעקבות הפרסום הוא נדרש לעזוב את משרתו.
"הדעות הלא שגרתיות שלי בהחלט גרמו עם השנים לכמה צרות עם עמיתיי", הוא אומר. לאחר שנדד בקרב מוסדות שונים בארץ השלים קרדוזו עם היותו "אאוטסיידר נצחי בזרם המרכזי של האורתודוקסיה", כלשונו. הוא התמקד במתן הרצאות בחו"ל לקהל דובר אנגלית, ובפעילות במסגרת "מכון קרדוזו" שהקים, עד סגירתו בשל קשיים כלכליים. כיום הוא עוסק בעיקר בפרסום כתביו.
הטעות של הנצרות
רבים טוענים שההלכה לא בנויה עדיין להתמודדות עם ריבונות לאומית. מה דעתך?
"אני מקווה ש־7 באוקטובר גרם לאנשים להבין שאי אפשר שמדינת ישראל תהיה ללא יהדות. בעיניי, הרעיון של מדינה יהודית חילונית הוא סתירה מובנית. אם מדינת ישראל תאבד את הזהות היהודית שלה, היא תאבד את הזהות שלה. בנקודה הזאת אני חרד"לי. אנחנו בתקופה היסטורית שלעם היהודי יש ריבונות מדינית. מאחר שהיהדות שלי כוללת את כל עם ישראל, גם את החילונים שבכל מקרה יחללו שבת, הייתי רוצה להציל את השבת ככל הניתן במדינה שהיא עדיין חילונית, וזה כולל פשרות שלכתחילה לא הייתי מעוניין בהן".
ניקח לדוגמה את סוגיית השבת. מה אתה מציע?
"אביא לך דוגמה שכתבתי עליה, שבנויה על רעיונות של הרב שמואל משה גלזנר (מראשי תנועת המזרחי בהונגריה; מ"ח). כשאנחנו מדברים על 'פיקוח נפש', הכוונה היא שמישהו נמצא בסכנת חיים ואז חובה לחלל עליו את השבת. מה עלינו לעשות אם באמצע תל־אביב פורצת שריפה בשבת? על פי עיקר ההלכה, אנחנו יכולים לכבות את השריפה כי היא יכולה לסכן אנשים. הרב גלזנר כותב נימוק אחר: סכנת נפשות היא גם כשאדם לא יוכל לחיות באופן בסיסי. כשמישהו מאבד את הבית שלו, למשל, הנכס שלו בעולם שמאפשר לו לחיות בכבוד, זה גם מצב של 'פיקוח נפש'.
"ניקח את זה למאבקים שהיו סביב עבודות הרכבת הקלה. האם אנחנו יכולים לקיים מדינה מודרנית בלי רכבת קלה? לדעתי לא. זה מצב של 'כבוד בסיסי' שניתן לחלל עליו שבת. לשם השלום החברתי ולשם השבת, ניקח דווקא אנשים דתיים שיבנו את הרכבת הקלה בשבת. נשים בצד בית כנסת עבור העובדים עם שלט גדול 'ושמרו בני ישראל את השבת', שמצוין בו כי 'פיקוח נפש דוחה את המצוות'. מדינה מודרנית לא יכולה לשמור שבת באופן מלא ללא עבודות בנייה מסוימות, שהן צורך בסיסי של כולנו. כדי שמדינת ישראל תמשיך לתפקד, אתה חייב 'לחלל שבת'".
נראה שיחלוף זמן רב עד שהציבור הדתי יהיה בשל לקבל עמדות כאלה. אתה מזהה בעולם ההלכה דמויות שיכולות להטות אוזן לרעיונות שלך?
"ישנו למשל הרב פרופ' דניאל שפרבר, שאומנם הוא לא בעל כוח ציבורי, אבל הוא תלמיד חכם בעל שיעור קומה. הבעיה היא שרבנים מדברים כיום בצורה שהציבור רוצה לשמוע, וככה הם מוכתרים כ'גדולי הדור'. ברגע שהם יגידו משהו שהציבור לא מקבל, אז הם כבר לא 'נחשבים'. הרב קוק היה מאוד שמרן בהלכה, ועם זאת בספרו 'לנבוכי הדור' הוא כותב על היכולת לשנות את ההלכה באופן יותר רדיקלי ממני. אנשים מופתעים שיש תופעה של דתל"שים, אבל כל עוד הרבנים שלנו ישתמשו בשפה של קלישאות, וימשיכו לחפש תלמידים צייתנים ו'יסמנים', נאבד צעירים רבים.
"אנחנו צריכים ללמד שיהודים אוכלים כשר כמעשה של התנגדות לצרכנות שמעודדת בני אדם לאכול כל דבר, הולכים לבית הכנסת בשבת כמחאה נגד יהירותו של האדם לעשות הכול בעצמו, ושומרים על טהרת המשפחה כמרד באובססיה למין. זאת תודעה שתחזיר את ההתרגשות שכרוכה בלהיות יהודי".
אתה כותב שלאחר שקיעת הנצרות, כישלון הפונדמנטליזם המוסלמי והשטחיות של החילון, לא ירחק היום שבו "המין האנושי יפנה מבטו אל עבר היהדות כדי לקבל משענת מוסרית ומשמעות רוחנית". קצת קשה לדמיין את זה כיום.
"רוב בני האדם, במיוחד במערב, לא מרגישים כיום שיש לחייהם משמעות כלשהי. הם משועממים ביותר. החזון האופטימי שלי הוא שלא ייתכן שהתרבות העולמית תמשיך עם השיגעון האנטישמי שפוקד אותה מאז השביעי באוקטובר; העולם יידרדר עד כדי כך, שהוא יהיה חייב להתעורר. כשזה יקרה, הוא יחפש תשובות אצל היהודים. לכן היהדות צריכה להיות רחבה יותר ממה שהיא היום. היא צריכה להיות תנועה עולמית שלא מתמקדת רק בעולם היהודי בלבד. ההוגה היהודי אריך פרום טען שהעולם כולו צריך לשמור שבת. אני חושב שהוא צדק, וזאת רק דוגמא אחת לתרומה הפוטנציאלית של היהדות לעולם. זה כנראה לא יתרחש בימיי, אולי מדובר במאות שנים קדימה, אבל אין לי ספק שזה יקרה".
יש כיום התעוררות ניאו־שמרנית במערב, ועניין מחודש בנצרות. חזרה לנצרות לא תספיק למערב?
"הנצרות עשתה את הטעות הכי גדולה בתולדותיה; היא ויתרה על ההלכה. לכן לדעתי יצטרכו לחזור אל היהדות שעומדת בבסיסה".
לסיום, שאלה אישית במיוחד. עם כל מלחמות היהודים, הרצון לשנות את ההלכה והאכזבות לאורך הדרך, עוברת בך לעיתים חרטה על הגיור?
"אחת הבנות שלי שאלה אותי פעם את השאלה הזאת, ובעיניי זאת שאלה חשובה מאוד. חד־משמעית, מעולם לא התחרטתי על כך. אני עדיין בדרך אל היהדות האותנטית שלי, כמו היהדות עצמה".
