ד"ר בני פישר לא ישכח את השיעור שהוא ואשתו אסתר קיבלו בתחילת דרכם כזוג שהצטרף לצוות של פנימיית בית הילד בשכונת גילה בירושלים. "מיד כשהגענו ביום הראשון אמרנו לילדים במשפחתון שבאנו להיות אבא ואימא שלהם. זה היה משפט של צעירים בני 24, שמתלהבים וחושבים שהם באים להציל את העולם. באותו שבוע הם עשו לנו אינתיפאדה. העובדת הסוציאלית אמרה לנו 'צר לי לאכזב אתכם, אבל אתם לא ההורים שלהם. יש להם אבא ואימא'. זה היה שיעור ראשון בצניעות ובענווה. פעמים רבות כשבאים למקומות כאלה עם רצון להושיע את העולם, זה מגיע קצת ממקום של אגו. זה היה שיעור מכונן בשבילנו".
את הסיפור הזה מספר פישר (60) שנים רבות, במפגשים עם צוותי חינוך וטיפול במסגרת תפקידיו השונים כמנהל משפחתונים וכפרי נוער, כאחראי על פנימיות לנוער בסיכון, כראש המנהל לחינוך התיישבותי־פנימייתי, וגם כיום, כסמנכ"ל חינוך של רשת "דעת", שמפעילה כפרי נוער ברחבי הארץ. כמי שפועל זה ארבעים שנה בשדה החברתי, טבעי שהוא יוביל בכנס סעד, שיתקיים ביום חמישי הקרוב, את הדיון שיעסוק באתגרי החינוך והטיפול מול אוכלוסיות מוחלשות.
לפישר יש קריאה לציבור הדתי. הוא מכיר בעשייה החברתית של הציבור הזה, אבל סבור שהיא צריכה להתרחב, להתעצם ולקבל מקום מרכזי יותר באתגרי השעה של הציונות הדתית. "במובנים מסוימים", נכתב בנייר העמדה שניסח פישר לקראת הכנס, "החברה הציונית־דתית היא חברה פריווילגית. יש לנו זרם חינוך משלנו, יישובים הומוגניים שתושביהם בצלמנו ובדמותנו. כל אלה מסייעים לנו לשמור על זהותנו ולמצב אותנו בצד 'החזק' של החברה הישראלית בדרך כלל".
שוליים רחבים
"אני לא בא להטיף לאנשים ללכת להתגורר דווקא בעיירות פיתוח", מרחיב פישר בשיחה איתי. "אבל אם אנחנו חיים בקהילה הומוגנית, אז יש מקום לשאול את עצמנו איפה אנחנו למשל באתגר של מצוקת כוח האדם בפנימיות; קשה מאוד לגייס מדריכים שם. אומנם השכר לא משהו, אבל איפה תפיסת השליחות?
"בעידן שבו המון ילדים סגורים בבית, נמצאים שעות רבות מול המסכים והולכים פחות לתנועות נוער, דווקא החינוך הפנימייתי מוצא את הילד ומחזק את קבוצת השווים. זה דורש כמובן שיהיה בפנימיות מבוגר משמעותי. מתבגר הוא מתבגר, וגם ילד מבית חזק שיוצא לפנימייה, כדאי שמישהו ישים לב למה שקורה אצלו בשעות הערב"
"אתגר נוסף הוא הסיפור של העולים החדשים שמתקשים להשתלב במסגרות החינוך של הציונות הדתית. גם היישובים שלנו יכולים להיפתח יותר לאוכלוסיות של עולים ולאוכלוסיות מיוחדות. ביישוב שלי, מירב, יש היום גם בית לאוכלוסיות עם צרכים מיוחדים וגם בית מאזן (מסגרת טיפולית בקהילה עבור מתמודדי נפש; א"ר). לדעתי בכל יישוב צריכים להיות פרויקטים כאלה, ולא חסרות משימות. כשילד גדל לתוך מציאות כזו, יש לזה גם השפעה חינוכית. יש לנו שוליים רחבים בדור הצעיר של החברה הדתית־לאומית, ובעיניי חלק מהפתרון עבורם הוא להיות במשימה חברתית. ככל שנהיה יותר בחזית החברתית, זה גם יאיר פנימה לתוך הבית שלנו".
פישר מזכיר את הסוגיה התלמודית ממסכת מגילה, העוסקת בנשיאת כפיים על ידי כהנים בעלי מום. הגמרא אוסרת על בעל מום לשאת את כפיו בפני הציבור, אלא אם הוא "דש בעירו", כלומר שבני המקום כבר התרגלו למראהו החריג. "כשהקהילה רגילה לראות את בעלי המום, זה בסדר. אני מרגיש שהקהילה שלנו לא מספיק רגילה לראות את האוכלוסיות המיוחדות, ואין לנו את הפריווילגיה לנהוג כך. זה צריך להתחיל בדוגמה אישית.
"כנס סעד הוגדר כ'וועידת הציונות הדתית ברוח הקיבוץ הדתי'. אני חושב שקהילות הקיבוץ הדתי מתחילות לומר את האמירה הזאת, וגם ביישובים אני לא מרגיש היום שאני עומד מול קיר אטום בנושא הזה. זו צריכה להיות אמירה ברורה שלא עוסקים רק בהתיישבות ביו"ש, אלא שמים את עצמנו בעוד חזיתות. המלחמה הזאת הוכיחה שאנחנו נמצאים בחזית הקרב. בואו ניקח את זה גם לשדה החברתי ונדרוש מעצמנו יותר".
לפישר יש גם הצעות מעשיות. בנייר העמדה שניסח לקראת הכנס הוא מציע להכניס לתוכניות הלימודים היכרות מעמיקה ומפגש בין האוכלוסיות השונות, ולייצר מיזמים שבהם התלמידים משתלבים בעבודה עם אוכלוסיות בסיכון לא מתוך המקום של "המושיע", אלא בפעילות משותפת המאפשרת היכרות. הוא גם מציע לבנות מערך למידה להכרת המגזר השלישי – עמותות ויוזמות הפועלות בתחומי החינוך והטיפול בעולמות הרווחה. סעיפים נוספים במסמך עוסקים בחיבור בין מוסדות על־תיכוניים למוסדות לנוער בסיכון, קידום שנת שירות לאוכלוסיות מבוגרות, והקדשת השנה של כיתה י"ב במוסדות החינוך לשנת שירות חברתית.
"אני חושב שהשנה הזו צריכה להיות אחרת", הוא אומר. "אפשר לסיים את מבחני הבגרות בכיתה י"א, ובשנה הזאת לצאת למשימות חברתיות. לא כדי להושיע את העולם, אלא בשביל להיות חלק וללמוד יחד. ככל שמפתחים את זה בגיל צעיר, וחוויתי את זה על עצמי, זה הרבה יותר משמעותי".
את היציאה הראשונה שלו מהחממה, או הבועה, מסמן פישר בהדרכה בסניף בני עקיבא בקריית־מלאכי, בעת לימודיו בישיבה התיכונית "אור עציון" אצל הרב חיים דרוקמן, בתחילת שנות השמונים. "לא הרבה יודעים, אבל ישיבת אור עציון החזיקה אז דירה בשכונת קיבוץ גלויות, שכונה חלשה בקריה, ובכל יום שלישי ובשבתות נסענו ממרכז שפירא להדריך בקריית־מלאכי. זה היה חיבור משמעותי, גם עם משפחות מאמצות בקריה".
משיכון חב"ד להר עציון
את החינוך לצאת מהבועה קיבל בני פישר כבר מהבית. אביו משה פישר, שעלה ארצה לבדו מסלובקיה ונמנה על המחזור הראשון של ישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה, היה איש חינוך מוכר ומוערך בירושלים. אימו מרים, ניצולת שואה מרומניה שעלתה ארצה במסגרת עליית הנוער, הייתה אחות. "זה היה בית פשוט אבל אידיאליסטי מאוד, שתמיד היה עסוק גם בחיפוש דרך וגם בבדיקה מה קורה מסביב", הוא אומר.
למרות השתייכותם לציונות הדתית, בחרו הוריו של פישר להתגורר דווקא בשיכון חב"ד, בלב השכונות החרדיות של ירושלים. "כל חייו אבא שלי היה איש מחפש שנע על כמה צירים מגוונים, אף פעם לא חיינו בתוך תיבת תהודה. היה לו קשר עמוק עם חב"ד וחלופת מכתבים ארוכה עם הרבי מלובביץ. מצד שני, בגיל שישים הוא למד במכון הרטמן. היינו משפחה ציונית בשכונה חרדית, וחטפנו מכות על הדגל שתלינו ביום העצמאות, אבל החברים הכי טובים שלנו היו חרדים. משהו בהומוגניות לא דיבר אליי כבר בילדות. מגיל צעיר ישב לי בתודעה שאם אתה חי בסביבה מגוונת, אתה מפתח שריר מסוים. בבני עקיבא הרגשתי תמיד שייך ולא שייך. היינו בית מדהים ומקסים ולא חסכו מאיתנו כלום, אבל היו תקופות שהתביישתי להביא חברים הביתה בגלל שהתגוררנו בשיכון חב"ד ולא היינו בית של נסיכים מאצולה ירושלמית, כמו רבים מחבריי".
החינוך לחיפוש ויציאה מהבועה השפיע גם על בחירתו של פישר ללמוד בישיבת אור עציון במועצה האזורית שפיר, ולא בישיבת נתיב מאיר הירושלמית. לדבריו, "אצל הרב דרוקמן קיבלנו גם את האידיאולוגיה שבמעשיך אתה יכול להשפיע". בכיתה י"ב הוא היה שותף עם חבריו בהקמת ישיבת בני עקיבא באופירה שבסיני, כחלק מהמאבק לעצירת הנסיגה. "אבא שלי הלך אז לרבו הרב נריה ושאל אותו בדאגה מה יהיה עם תעודת הבגרות של התלמידים שהלכו לאופירה. הרב נריה ענה לו שהבגרות זה לא הדבר הכי חשוב, אבל 'נדאג שתהיה להם גם בגרות'".
מאור עציון המשיך פישר, במסלול שאיננו הטבעי ביותר, לישיבת ההסדר הר עציון. שם, הוא אומר, קיבל את היכולת לשהות במציאות מורכבת. "נכחתי בבית המדרש בשיחה המפורסמת של הרב עמיטל בזמן מלחמת לבנון הראשונה, שבה הציג את משנתו המתונה ובסופה הזמין את חנן פורת לדבר ולחלוק עליו. התחנכנו בישיבה לחיות במציאות שמאפשרת להיות עם סימני שאלה. מאז מצאתי את עצמי תמיד באזורים מורכבים. הרגשתי שזה עושה לי טוב".
עידן ההכחשה
לאחר נישואיו לאסתר, הם בחרו כאמור להצטרף כזוג למשפחתון בשכונת גילה בירושלים. "במסגרת לימודי ההוראה במכללת הרצוג קיימנו שם סיור, ומשהו תפס אותי בחינוך הפנימייתי והצלחתי לגרור לשם את אשתי. אבא שלי מאוד התרגש מהעבודה שלנו שם, ובכל יום רביעי הוא היה מגיע למשפחתון ומספר לילדים סיפורי סבא. הילדים היו יושבים בחדר עם פיג'מה, והוא היה מספר להם על הילדות שלו בכפר בסלובקיה. הוא התחבר אליהם גם כילד יתום. נוצר שם חיבור מיוחד, ועד היום הבוגרים זוכרים את זה".
אחרי שלוש שנים בבית הילד, החל פישר לנהל כמה משפחתונים ללא פנימייה בשכונות שונות בירושלים, ובמקביל למד והשתלם בתחום ניהול הפנימיות. בשנת 1995 הגיע אליו הפסיכיאטר ד"ר חיים מהל, מייסד מלכישוע, כפר טיפולי לנפגעי התמכרויות בגלבוע, והציע לו אתגר שיהפוך לאירוע מכונן בחייו: לפתוח קהילת נוער בכפר, שעד אז טיפל רק במבוגרים. "ד"ר מהל סיפר לי שכשהוא משוחח עם המכורים בגיל חמישים, הם אומרים לו שהם התחילו להשתמש בסמים בגיל 14 או 15. זה עורר אותו לשאול למה אנחנו מתחילים לטפל בהם בגיל מבוגר ולא בגיל ההתבגרות. הוא פנה אליי כי כפסיכיאטר הוא חשב שעדיף שמי שיקים את קהילת הנוער לא יהיה איש טיפול אלא יבוא דווקא מתחום החינוך, ושהקהילה תעסוק בחוזקות של הנערים באמצעות בית ספר ופעילות לא פורמלית".
פישר הלך לבקר במלכישוע והתחבר למקום ולרוחו. משפחת פישר הצעירה עברה להתגורר בקיבוץ מירב הסמוך לכפר מלכישוע, שם הם מתגוררים עד היום. "הקמת כפר הנוער הייתה הדבר הכי משמעותי בחיי", הוא אומר. "זה היה שיעור מרתק עם המון למידה, שנעשתה תוך כדי ניסוי ותהייה. בהתחלה למשל חשבתי, מתוך תפיסה חינוכית, שלא טוב לנתק את הנערים מהבית וכדאי להחזיר אותם הביתה אחת לשבועיים־שלושה. אבל כל מי שחזר הביתה חזר להשתמש בסמים ולא חזר אלינו. חשבנו גם לתת להם יותר אחריות בניהול חלק מהדברים בכפר, וגם בתחום הזה למדנו על בשרנו על מגבלות הרצון והאחריות של ילד בן 15. נסעתי לקהילות טיפוליות בארה"ב לבחון טיפול בבני נוער, ובתהליך מעניין, שבו נעזרנו רבות במנחם וגשל, שניהל במשרד הרווחה את חסות הנוער, התחלנו לעבוד עם תפיסת 'הטיפול הכפוי', שמכירה בקושי של המתבגר לבחור בטיפול מרצונו. כמו במשפט הידוע 'כופין אותו עד שיאמר רוצה אני', בסוף התהליך הוא כן בוחר בטיפול, גם אם לא בשלב הראשוני".
פישר התחיל את עבודתו במלכישוע עם פחות מעשרים נערים; כיום יש במלכישוע כמאה וחמישים בני נוער בכל מחזור. "במלכישוע הבנתי שכל אדם יכול להשתנות, אם אתה באמת מאמין בו ומייצר עבורו את התנאים לכך. מדברים הרבה על התובנה הזאת, אבל אני ראיתי אותה בעיניים. הבנו גם שהילד לא נולד מכור ושיש אינטראקציה משפחתית, והכנסנו למסגרת הטיפול גם מטפלת משפחתית. כחלק מהחוזה, ההורים היו מגיעים לכפר אחת לשבועיים לתהליך טיפולי עם כל המשפחה. בסופו של דבר הצלחנו לייצר קשר עם הצבא, והוא התחיל לגייס את הנערים. הם בנו זוגיות, והרבה מהם המשיכו לאקדמיה".
העיסוק בהתמכרויות של בני נוער בשנים שבהן הנושא עדיין לא היה מדובר בציבור הדתי, הפך את פישר לאוטוריטה בתחום. "עד שנת 2000 כמעט לא היה מנהל בית ספר שביקרתי בו, שהסכים לומר 'יש אצלי בעיית סמים'. כולם היו בהכחשה. מצד שני ראינו נשירה גדולה ונערים שמסתובבים, ואז התחלנו להיחשף לתופעת ה'זוּלות' ביישובים ביו"ש ובירושלים. התחילו להזמין אותי לשיחות ביישובים, ובהדרגה הנושא נכנס לתודעה".
גטו אתיופי
לאחר שש שנים וחצי במלכישוע נקרא פישר לרשות חסות הנוער במשרד הרווחה, ובמשך שבע שנים היה אחראי על הפנימיות לנוער בסיכון באזור הצפון. משם הוא חזר שוב לשטח, והחל לנהל את כפר הנוער ימין־אורד. שם הוא נחשף באופן משמעותי יותר לקהילה האתיופית. "נחשפתי לקהילה המדהימה והמקסימה הזאת, וגם לקליטה המורכבת שלה. כשנכנסתי לחדר האוכל לראשונה, כמעט כל 400 הנערים בכפר היו עולים מאתיופיה. הנערים אמרו לי 'תביא יותר פרנג'ים, אנחנו מרגישים שאנחנו גטו אתיופי'. רוב הנערים בכפר היו עולים שהגיעו לארץ באותן שנים, והייתה ביקורת למה מוציאים אותם מהבית. חלק מהביקורת הייתה נכונה, אבל עבור רבים מהם השהות בכפר הייתה הצלה. פיתחנו בכפר תוכנית של 'עוגנים בעבר', חגגנו את חג הסיגד, ועשינו הכול כדי לתת מקום לכל נער. שכל אחד ירגיש שרואים אותו".
בעבודתו עם עולי אתיופיה נחשף פישר גם לסיפורם של מחנות הממתינים בגונדר ובאדיס־אבבה. "כשהיינו מחלקים דמי כיס לילדים בכפר, התברר לי שגם את המעט שנתנו להם, הם שולחים למשפחות שלהם שנשארו באתיופיה. בקיץ ובחופשות אחרות, כשנערים בגילם רוצים לנוח קצת, הם התעקשו לעבוד, ואת הכסף שהרוויחו הם שלחו לקרוביהם באתיופיה. כשבדקתי קצת מי הם בני המשפחה שנשארו באתיופיה, גיליתי שמדובר בקרבה משפחתית מדרגה ראשונה – הורים, אחים, סבים וסבתות. הפירוד הזה בתוך המשפחה היה חוויה מאוד נוכחת בחיים שלהם כילדים מתבגרים. את הסיפורים על המשפחה המפוצלת שמעתי אחר כך גם בצמתים הבאים שלהם, בסיום טירונות בצבא ובטקסים אחרים".
לאחר שסיים את עבודתו בימין־אורד החל פישר להיות פעיל להעלאתם של הממתינים במחנות באתיופיה. הוא התנדב במחנות, הקים שם בית מדרש, לימד יהדות את הצעירים, וגם ייסד תוכנית מנהיגות לצעירים מהמחנות שהגיעו לישראל תחת אשרת סטודנט למשך חצי שנה. כסמנכ"ל רשת דעת הוא לקח לפני שנה וחצי את ראשי המוסדות של הרשת למסע באתיופיה ולביקור במחנות. בשעה שרשתות חינוך אחרות מוציאות מנהלים למסע לימודי בפינלנד או בארה"ב, פישר החליט שחשוב לא פחות שמנהלי המוסדות יתוודעו לסיפורם של חלק מתלמידיהם.
גם המלחמה שפרצה כאן בשמחת תורה תפסה את פישר באתיופיה, במהלך ביקור נוסף. "הייתי שם עם הבן שלי בסוכות. הם מאוד התרגשו, כי מאז שיש מלחמה באתיופיה הפסיקו להגיע שליחים מישראל, אבל קרו שם גם דברים טובים. בגלל שהפסיקו להגיע שליחים, הקהילה עצמה לקחה אחריות. הצעירים שהיו בישראל בתוכנית המנהיגות מחזיקים שם את הקהילה. אנחנו פועלים לפתוח מרכז צעירים באתיופיה כדי להכין אותם לעלייה. גם אם לא יעלו אותם, זה יחזק אותם שם כקהילה".
במסגרת תפקידו בימין־אורד, הכיר פישר לעומק גם את אתגר הגיור של העולים. "רוב הילדים בכפר עלו מתוקף חוק השבות, ונדרשו לגיור. הרב דרוקמן, שעמד אז בראש מערך הגיור, נכנס לתמונה, ויחד עם מולי יסלזון, שכיהן כראש אגף הגיור, בנינו בית דין ידידותי. זו הייתה חוויה נעימה, והם עברו גיור בתוך קהילה דתית. בשלב מסוים הרב דרוקמן סיים את התפקיד, בית הדין התחלף, והגיור הפך לקשה יותר. התחילו לשאול אותם על חברים וחברות שלהם. הנערים אמרו 'עזבו אותנו, לא רוצים להתגייר', ופספסנו הרבה מהם.
"לצערי רבים מילדי העולים, גם מאתיופיה וגם ממדינות חבר העמים, לא נקלטים היום בחמ"ד. הם מגיעים לכפרי נוער לאו דווקא דתיים, ואף אחד לא עוסק איתם בזהות היהודית. כבר בתקופת הרב נריה, כשאוכלוסיית העולים מברית המועצות החלה להשתנות, הפסיקו לקבל אותם למוסדות של הציונות הדתית, למרות שהיה ביקוש מצידם. הסתובבתי בישיבות התיכוניות ובאולפנות, ולא רצו לקבל אותם. היום גם רבים מהעולים מאתיופיה מרימים ידיים, ומעדיפים לא להגיע לבתי הספר של החמ"ד".
פישר ניהל את הכפר בימין־אורד גם בתקופת השריפה הגדולה בכרמל בשנת 2010, שכילתה מחצית מהמבנים בכפר. "זה היה אירוע קשה, אבל לקחנו את המשבר למקום של צמיחה. כשנדרשנו לסגור את הכפר ניתקנו את בלוני הגז, נכנסנו עם הילדים לבית הכנסת, הוצאנו את ספרי התורה בריקודים, והתפנינו משם לכפר הנוער נווה עמיאל. זה חיבר אותי לסיפור של אימא שלי, שהגיעה מהשואה ונקלטה שם".
טיפול למטפל
לאחר שש שנים בימין־אורד חזר פישר לשדה הציבורי, וכיהן במשך ארבע שנים כראש המִנהל לחינוך התיישבותי ופנימייתי במשרד החינוך. במסגרת תפקידו הוא היה אחראי על כל החינוך הפנימייתי ומוסדות עליית הנוער בישראל. הוא פעל לפיתוח כלי מדידה והערכה ומרכז משאבים למערכת החינוך הפנימייתי, וסייע בפתיחת כפרי נוער חדשים – "כוכבי המדבר" לחברה הבדואית, כפר לנוער ערבי בגבעת־חביבה, ו"נווה שריה" לנוער דתי בברוש־הבקעה. בנוסף הוא פתח בתי ספר לחינוך מיוחד בתוך כפרי הנוער, ופעל לפתיחת כיתות אולפן לעולות גם בתוך אולפנות חזקות.
אתה מזהה ירידה בביקוש למוסדות חינוך עם פנימייה בציבור הדתי?
"יש דווקא עדנה למוסדות הפנימייה. בעידן שבו המון ילדים סגורים בבית, נמצאים שעות רבות מול המסכים והולכים פחות לתנועות נוער, דווקא החינוך הפנימייתי מוצא את הילד ומחזק את קבוצת השווים. זה דורש כמובן שיהיה בפנימיות מבוגר משמעותי. מתבגר הוא מתבגר, וגם ילד מבית חזק שיוצא לפנימייה, כדאי שמישהו ישים לב למה שקורה אצלו בשעות הערב. גם ישיבות תיכוניות חזקות מוצאות את עצמן עם הרבה אתגרים, וזה דורש הכשרה של מדריכים, הכנסת סטנדרטים והעלאת תקינה של עובדים סוציאליים".
עם סיום הקדנציה במנהל לחינוך התיישבותי, יצא פישר לשנת צינון. במהלכה שהה במשך חודשיים בקהילות טיפוליות בארה"ב, ולמד את עולמות בריאות הנפש. בהמשך החל לעבוד כסמנכ"ל החינוך של רשת החינוך "דעת" (לשעבר "תורה ומלאכה"). בינואר האחרון פתחה הרשת בית מאזן למתמודדי נפש דתיים בכפר־חסידים, והשאיפה היא להקים מוסדות נוספים כאלו.
לרשת דעת יש עשרה מוסדות, שאת כולם ניתן לאפיין כפריפריה גיאוגרפית או חברתית. "דעת סימנה לעצמה לעסוק בעיקר באוכלוסיות המוחלשות, וזה הייעוד שלנו. אנחנו משתמשים הרבה באמירה 'היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה'. נערים ונערות במקומות כאלה הם שבעי ניסיונות ורוויי הבטחות של מבוגרים, ולכן החלטנו להשקיע שם. אנחנו משקיעים הרבה בהכשרות ובפיתוח הצוותים החינוכיים בכל קהילות החינוך שלנו, אם זה בלימודי הנחיית קבוצות או בנושא מיניות בריאה, מתוך תפיסה שאיש חינוך זקוק גם לכלים טיפוליים ולהבנת העולם הרגשי של הילד. תובנה נוספת שאני מאמין בה היא שאי אפשר לעסוק בטיפול או בחינוך אם אתה לא עובר תהליך בעצמך. גם המבוגרים כל הזמן משתנים, והם צריכים להיות מודעים לשינוי, ולעסוק בכך גם בקבוצה".
לבני ואשתו אסתר חמישה ילדים ושישה נכדים. ד"ר אסתר פישר עומדת בשש השנים האחרונות בראש מדרשת עין־הנצי"ב, והמלחמה זימנה להם שיתוף פעולה. "בעקבות המלחמה פינו את מרכזי הקליטה של העולים באיבים ובאשקלון לבית־אלפא. אספנו 12 צעירות עולות למדרשה בעין־הנצי"ב. מכללת תל־חי פתחה עבורן קורס הכשרה למטפלות. יום בשבוע הן עסקו בטיפול, יום אחד הן עברו קורס מטפלות, ובשאר הזמן הן למדו תורה במדרשה. לצערי, לאחר חצי שנה מִנהל הגיור דרש שהם יחזרו למרכזי הקליטה, והתוכנית נסגרה בכאב גדול. במרכזי הקליטה הצעירות הללו עוברות גיור עם כל המשפחה, אבל הן משלמות מחיר כי הן יוצאות משם לעבוד במפעלים ולא שוברות את תקרת הזכוכית. אלו בנות שבאתיופיה העבירו שיעורים בקהילה, ופה הן מתפספסות. עכשיו אנחנו פועלים לפתוח תוכנית אחרת, שתכלול שירות לאומי שלהן אחרי שהן עוברות גיור".
