בפברואר 1963 סערה הארץ סביב "פרשת לבון". הפרשה הייתה ספיח, כבד מאוד כשלעצמו, לאירועים שהתרחשו תשע שנים קודם לכן. ב־1954 היה דוד בן־גוריון בתקופת פרישה מן הממשלה לטובת חיים בשדה־בוקר. את מקומו מילאו משה שרת כראש ממשלה, ופנחס לבון כשר ביטחון. באותה תקופה יזם חיל המודיעין הפעלת מחתרת של פעילים ציונים במצרים, כדי לפוצץ כמה מבנים שהיו מזוהים עם המערב – ספרייה אמריקנית, קונסוליה בריטית וכדומה. המטרה הייתה להחשיד את המצרים בביצוע הפעולות הללו ולהרע בכך את יחסי מצרים והמערב, באופן שימנע את העברת תעלת סואץ מידי הבריטים לידי מצרים; העברה שהייתה עלולה למנוע שיט של אוניות ישראליות בתעלה.
אלא שהמחתרת נחשפה עוד לפני שהתחילה את פעילותה, וחלק מחבריה אף הוצאו להורג. עם חזרתו של בן־גוריון לכהונה הכפולה של ראש ממשלה ושר ביטחון, נפתחה תקופה ארוכה של חקירות בשאלה "מי נתן את ההוראה" להקמת המחתרת. היה ברור שראש אמ"ן דאז, בנימין גיבלי, היה בסוד העניינים, אבל גיבלי טען שהוא קיבל הנחיה לכך משר הביטחון לבון; לבון מצידו הכחיש זאת בתוקף. בן־גוריון האמין לגיבלי, ודרש את הדחתו של לבון מכל תפקידיו במפלגה (לאחר התפטרותו מתפקיד שר הביטחון נבחר לבון לכהן כמזכ"ל ההסתדרות). מרכז מפא"י התכנס באולם תיאטרון "האהל" בתל־אביב כדי לדון בפרשה הנפיצה, שאיימה לפצל גם את מפלגת השלטון (כפי שאכן קרה, כמה שנים מאוחר יותר).
העיתונאי שלמה נקדימון היה אז כתב פוליטי צעיר בעיתון "חרות", ביטאונה של מפלגת חרות; באותה תקופה רוב העיתונים בארץ ובהם דבר, חירות, הבוקר, על המשמר והצופה, היו עיתונים מפלגתיים. המפלגות לא אפשרו אז לעיתונאים להיכנס ולסקר באופן חופשי את כינוסי המפלגה, ובוודאי שכך היה הדבר בכינוס רגיש כל־כך של מפלגת השלטון. נקדימון היה אמור אפוא להצטופף עם עמיתיו בפתח האולם, ולחכות לפירורי הדלפות.
"מעולם לא הטיתי שום דיווח, גם לא כלפי בגין, כשהיו לי ידיעות שלא היו כל כך נעימות לגביו. הוא עצמו אמר לי פעם: שלמה, בכל נושא שאתה חושב שיש מקום לדווח לציבור, תעשה את עבודתך נאמנה, ללא התחשבות בקשר בינינו. הוא באמת היה איש ישר באופן יוצא דופן"
אבל נקדימון, שמראשית דרכו העיתונאית היה שאפתן מאוד, לא הסכים להסתפק בכך. הוא חיפש כל דרך אפשרית להיכנס לבניין ולשהות בו בזמן הכינוס. בהתחלה חשב להיכנס להצגה שהתקיימה באולם בערב הקודם, ולהתחבא בבניין עד תחילת הכינוס. אחר כך מצא שיטה טובה יותר: הימים היו ימי חורף, ומערכת האוורור לא פעלה. נקדימון גילה שעל גג הבניין יש כניסה למערכת האוורור, ובשעות הבוקר המוקדמות של יום הכינוס (שנערך, אגב בשבת, פעולה שגם המפלגות החילוניות לא נוהגות לעשות בימינו), הוא ניצל את כניסת מפרקי התפאורה של ההצגה מהערב הקודם כדי להיכנס לבניין, לעלות אל הגג, ומשם למערכת האוורור. ספק אם בכל תולדות העיתונות הישראלית היה עוד מקרה דומה של השגת סקופ בדרך יצירתית כל כך.
"כשמפרקי התפאורה נכנסו לבניין בחמש בבוקר, ניצלתי את כניסתם כדי לעלות לגג, נכנסתי לחדר האוורור וסגרתי את הדלת מבפנים", משחזר נקדימון. "אפילו הבאתי איתי אוכל שאימא שלי הכינה לי. חדר האוורור היה די גדול, כך שהיה לי מקום די נוח לשבת ואפילו לכתוב; מכשירי כיס להקלטה הרי עוד לא היו אז. עד היום אני שומר אצלי את כל הדברים שרשמתי באותו יום. זו הייתה הפעם הראשונה שניתנה לעיתונאי ישראלי האפשרות לראות איך מרכז מפלגת השלטון מתנהל. ישבתי למעלה, ודרך חרכי האוורור ראיתי הכול.
"הגיע יוסף אלמוגי, שהיה מזכיר המפלגה, והתחיל לדבר. אחר כך ראיתי את משה שרת, שהביאו אותו כבר על כיסא גלגלים. כשראיתי ביציע מתחתיי את אנשי השב"כ, הבנתי שגם בן־גוריון אמור תכף להגיע. כמה דקות אחר כך נפתחה דלת חדר האוורור, ונכנסו אנשי השב"כ. אחד מהם, שהכיר אותי, אמר לי: שלמה, מה אתה עושה פה? השבתי בגיחוך: מחכה בתור לאוטובוס. הם לקחו אותי לחקירה. התנחמתי בכך שאת הנאומים עצמם אומנם הפסדתי, אבל עדיין הייתי היחיד שהיה לו התיאור של איך מתנהל מרכז המפלגה.
"לקחו אותי לחקירה בתחנת המשטרה", ממשיך ומספר נקדימון, "ולקחו לי גם את הרשימות שכתבתי, אבל אחרי זמן קצר החזירו אותן. אחר כך החזירו אותי גם לבניין עצמו, ל'מקום הפשע'. השמועה כבר עשתה לה כנפיים, וכל חבריי העיתונאים דיברו נגדי: 'ראיתם את המנוול הזה? איזה שיטות הוא מרשה לעצמו!'. רק דן מרגלית היה היחיד שניגש אלי, ולעיני כולם נתן לי נשיקה. למחרת, ביום ראשון, סיפרו לי שהתקיימה ישיבת מערכת בידיעות אחרונות, ודב יודקובסקי, העורך המיתולוגי, אמר לכולם: אני רוצה שכולכם תהיו נקדימונים! זה מה שהביא אותי בסוף לידיעות, אם כי בפועל זה לקח עוד שנתיים. בכל מקרה האירוע הזה פתח לי הרבה דלתות. מכתב צעיר ודי אלמוני, בעיתון לא מאוד חשוב, הפכתי לעיתונאי ידוע".
מפא"י אומנם הגישה תלונה במשטרה על הסגת גבול, ונקדימון אפילו עמד למשפט. אבל המשפט הסתיים תוך זמן קצר, כאשר השופטת קבעה בפשטות ש"אין צורך להשיב על האשמה", מרוב שאיננה רצינית. נקדימון מודה בחיוך ש"היו עוד כמה פעמים שבהם נכנסתי למקומות שלכאורה אסור היה לי להיכנס אליהם. אמנם לא דרך מערכת האוורור, אבל מצאתי את הדרכים שלי".
מחוץ לאולם הכרזת המדינה
סיפור ההסתננות הוא מאפיין סמלי לקריירה העיתונאית של נקדימון, אחת הארוכות ורבות הסקופים בעיתונות הישראלית, שגם זיכתה אותו השנה, בהיותו בן 88, בפרס ישראל לתקשורת. בעידן הנוכחי, שבו העיתונאים הבולטים רק מחכים ליום שבו יוכרו כ"טאלנטים" הזכאים לפרשֵן כל דבר עלי אדמות, נקדימון הוא סמל לעיתונאות מהדור הישן, שהחדשות, ובעיקר הסקופים, היו לחם חוקה. אבל כמו שמעיד סיפור מערכת האוורור, גם בעידן ההוא בלט נקדימון בנחישות יוצאת דופן להשגת הסקופים. לאחר שעיתון "חרות" נסגר ב־1965, קיבל נקדימון עוד ביום הסגירה הצעה מידיעות אחרונות. מאז ועד היום, קרוב לשישים שנות עבודה, הוא איש "ידיעות". גם בשנים האחרונות, כשהוא כבר מזמן לא כתב או פרשן פוליטי מן המניין, הוא פרסם שם מדי פעם מאמרים וכתבות.
בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים הוא שִכלל עוד כלי עיתונאי שהפך לסימן היכר שלו: פרסום פרוטוקלים שלמים מישיבות שהיו לכאורה חשאיות. זה התחיל כאשר יודקובסקי ביקש ממנו להכין סדרת כתבות על המהלכים שהביאו להקמת ממשלת האחדות שניהלה את המלחמה. נקדימון פנה למקורותיו, ואחד מהם הפתיע אותו כשהציע לחשוף בפניו פרוטוקולים שלמים של הישיבות שנערכו בעניין. הסדרה הכתה גלים, ומכאן ואילך השתדל נקדימון לצרף לדיווחיו מן המקורות שדיברו איתו בעל פה, גם פרוטוקולים שיוכיחו את אותנטיות הדברים, או לחילופין יפריכו את דברי המקורות.
"לקחו אותי לחקירה בתחנת המשטרה ולקחו לי גם את הרשימות שכתבתי. השמועה עשתה לה כנפיים, וכל חבריי העיתונאים דיברו נגדי: 'ראיתם את המנוול הזה? איזה שיטות הוא מרשה לעצמו!'. רק דן מרגלית היה היחיד שניגש אלי, ולעיני כולם נתן לי נשיקה"
"באותם ימים לא היו מקליטים את הישיבות, אלא קצרניות היו רושמות פרוטוקולים", הוא מספר. "עשיתי לי נוהג להשיג את הפרוטוקולים המקוריים. הייתי בא לגורמים זוטרים כמו הקצרנית עצמה, או גורמים שונים במפלגה. וכך למחרת האירוע הייתי מפרסם את הדיווח על האירוע לפי מה שסיפרו לי המקורות, ובמאמר הסיכום של יום שישי כבר גיביתי את הדיווח עם הפרוטוקולים המקוריים. אפשר לומר שאצלי התורה שבעל פה קדמה לתורה שבכתב".
נקדימון נולד ב־1936 בחיפה בשם שלמה קאמינקר, וגדל בבית חרדי מודרני. האב, יצחק אשר, היה ממייסדי מפלגת פועלי אגודת ישראל (פא"י), ואף נשא את פנקס החבר מס' 1 שלה. נקדימון הבן גם התחיל ללמוד בבית ספר יסודי חרדי, אבל, הוא מספר, "לא אהבתי את הרמה הנמוכה של חלק מהמורים. אז אני, יחד עם עוד כמה חברים, החלטנו לא להמשיך אחרי כיתה ח'. בתיכון כבר למדתי בבית־ספר ערב, ובשעות היום הייתי עובד. חיפשתי כל מיני דברים לעשות, ובין היתר עזרתי לאבא שלי, שעבד במפעל לליטוש יהלומים".
עוד בהיותו ילד עברה המשפחה מחיפה לתל־אביב לצורכי פרנסה, ונקדימון נחשף עוד יותר לסצנה הפוליטית. בבית התארחו רבנים ואישי ציבור רבים, והילד שלמה, שהתעניין בפוליטיקה בגיל צעיר, שתה בצמא את דבריהם וגם הרגיל אותם לנוכחותו. בגיל 12 אפילו הלך עם אביו למעמד הכרזת המדינה: "אבא ידע על ההכרזה הצפויה. אומנם לא היה לו כרטיס כניסה לאירוע עצמו, אבל גם להגיע ליד המוזיאון באותו רגע הייתה חוויה גדולה. אבא גם הכיר חלק מהדמויות שהגיעו לאירוע והצביע לי על אנשים שהכיר, וכמובן שראינו את בן־גוריון כשהגיע. ככה הייתה לי תחושה של שותפות לרגע שבו נולדה המדינה". גם היצר העיתונאי נולד אצלו בגיל צעיר מאוד. אביו הביא הביתה בכל יום כמה עיתונים. "הייתי קורא את הדיווחים שם בשקיקה, וחולם שיום אחד אהיה כזה: האיש שמביא את הדיווחים הטובים ביותר".
שבתרבות עם בגין
הפוליטיקאי הנערץ עליו מילדות היה מנחם בגין, שאיתו גם רקם קשר אישי מגיל צעיר: "כשבגין הגיע בפעם הראשונה לנאום באזור שבו גרתי, זה היה בשבת, והרחובות היו גדושים בתושבים שצעדו למקום הנאום, בקולנוע 'גן רינה'. החלטתי שאני מוכרח ללחוץ לו את היד. לנאום שלו הגיעו כ־20 אלף איש, מספר עצום באותם ימים. אחרי שהאספה נגמרה היה מאוד קשה להגיע אליו, אז החלטתי שאתלווה אליו לכל אורך הדרך הביתה, ברחוב רוזנבאום, שהיה די קרוב לביתי.
"כשהתקרבנו לבית כבר היו לצידו פחות אנשים, ויכולתי לגשת אליו. אמרתי לו: מר בגין, אני אומנם לא הייתי באצ"ל, אבל אני רוצה ללחוץ את ידך. הוא כמובן לחץ את ידי ושאל לשמי. סיפרתי לו על עצמי ועל משפחתי, עד שהגענו ממש לפתח ביתו. ואז הוא אמר: חברים יקרים, אני מצטער שאני לא יכול להזמין אתכם פנימה כי יש לנו אורחים לשבת, אבל בשבתות הבאות הבית יהיה פתוח בפניכם בכל שבת, מארבע אחר הצהריים. הייתי אז בן 12, והתחלתי להגיע אליו בשבתות אחר הצהריים. כשהגעתי אליו בפעם הראשונה הוא זיהה אותי מיד.
"זו הייתה דירה קטנה, והיו באים הרבה אורחים. חלקם מכרם התימנים הסמוך, חלקם אנשי אצ"ל, וגם אורחים מחו"ל או מעריצים פוליטיים. אני ממש רואה אותו כעת בדמיוני. הוא ישב עם הגב לארון הספרים, ואמר לאנשים: חברים, תדברו על מה שמעסיק אתכם. זו הייתה שיחה לגמרי חופשית. אני זוכר גם את עליזה, אשתו, שהייתה מארחת יוצאת מן הכלל וגם אישה מאוד אינטליגנטית שדיברה 8-7 שפות. מהמפגשים האלה אני זוכר גם את הילד שלהם בֶּני (לימים חבר הכנסת והשר; י"ש), שהיה צעיר ממני רק בשלוש־ארבע שנים. גם הוא היה ילד שאהב להסתופף בחברת מבוגרים ולהשתתף בשיחות".
הקִרבה לבגין הביאה לנקדימון גם הצעת עבודה מעברו השני של המתרס העיתונאי: לכהן כיועץ התקשורת של בגין, כשזה עלה לשלטון ב־1977: "שנה לפני שהוא נבחר לראשות הממשלה, בגין אמר לי: שלמה, אם ירצה השם ואני אבָחר, אני אזמין אותך להיות יועץ התקשורת שלי".
זה לא ניגוד עניינים להמשיך לכהן ככתב פוליטי כשבכיסך הבטחה כזו?
"אני כבר הייתי עיתונאי מספיק ותיק ומנוסה, ואף אחד לא חשב שאטה את הדיווח. ובאמת, מעולם לא הטיתי שום דיווח, גם לא כלפי בגין, כשהיו לי ידיעות שלא היו כל כך נעימות לגביו. הוא עצמו אמר לי פעם: שלמה, בכל נושא שאתה חושב שיש מקום לדווח לציבור, תעשה את עבודתך נאמנה, ללא התחשבות בקשר בינינו. הוא באמת היה איש ישר באופן יוצא דופן".
השנים שבהן כיהן נקדימון כיועצו של בגין היו סוערות מאוד: בגין התקבל בחשדנות גדולה על ידי חלקים נרחבים בחברה הישראלית, אלה שהפכו בן־לילה ל"אליטה הישנה", וכן בעולם התקשורת ובקהילה הבינלאומית. מנגד, תוך זמן קצר נולד המו"מ לשלום עם מצרים, וגם זה סיפק לנקדימון הרבה מאוד תעסוקה.
באופן מעניין, כשאני שואל אותו על הזיכרונות המשמעותיים שלו מאותה תקופה, הוא בוחר לדבר דווקא על הקשר המיוחד שטיפח עם שר החוץ, משה דיין: "היו לי קשרים ארוכים עם דיין מהרבה שנות סיקור. כשהוא נכנס לממשלת בגין זה לא היה פשוט לו לתפקד יחד עם כל החרותניקים, כי הוא הרי בא מהצד השני, ואני רציתי לעזור לו, כי רציתי שהממשלה תצליח. אז בכל יום ראשון, לפני ישיבת הממשלה, הייתי נפגש איתו כדי לדון יחד בסדר היום של הישיבה, להעריך יחד מה צפוי ואיך כדאי לו להתייחס לדברים. כמובן שדיווחתי לבגין על הפגישות האלה, עד שיום אחד בגין שלח לי פתק: האם אני יכול לדבר עם דיין על דבר מסוים שאתה סיפרת לי מפגישתכם? אמרתי לו: כמובן, הוא הרי מספר לי כדי שאספר לך".
למרות העניין הרב שבתפקיד, נקדימון פרש כעבור שנתיים בלבד, בהתאם לסיכום מראש שהיה לו עם עורכי ידיעות: "ידעתי שאני לא איש של עשייה אלא איש של הכתיבה והדיווח, שזה מה שבאמת קרוב לליבי".
איך גישרת בין בגין לתקשורת, שרבים מאנשיה ממש סלדו ונרתעו ממנו?
"הייתי מדליף הרבה דברים מהסביבה של בגין, וכך רכשתי את אמונם של הרבה עיתונאים. חוץ מזה, מכיוון שהוא די מהר הלך לכיוון השלום עם מצרים, וגם היו לו בממשלה גורמים מתונים כמו דיין ויגאל ידין, אז הביקורת כלפיו משמאל די פחתה. בכלל, די מהר הובן שהוא פועל באופן ממלכתי, אז היה קשה להעלות כלפיו טענות משמעותיות".
נקדימון מספר שגם בין בגין לאנואר סאדאת, נשיא מצרים, התפתחה כימיה אישית חזקה: "כשהיינו במצרים, בארמון של סאדאת, הוא תמיד רצה לשבת עם בגין בארבע עיניים, בלי היועצים. הם היו יושבים ביניהם שעות, ואחר כך בגין היה מדווח לאנשיו וסאדאת לאנשיו, וראית שיש כימיה טובה ביניהם. הם גם התכתבו המון. פעם פרסמתי חילופי מכתבים ביניהם, וראית שהם ירדו לפרטים הקטנים ביותר. כשסאדאת נרצח ונסענו לביתו אחרי ההלוויה, אפשר היה לראות שגם בין האלמנה ג'יהאן לבגין יש קשר טוב. היא מאוד חיבבה אותו, וגם כתבה את זה בזיכרונותיה. אז נכון שבצעירותו סאדאת היה חבר בתנועת הנוער הפרו־נאצית של מצרים, וכנראה מעולם לא הפך לציוני, אבל הוא הבין שזה אינטרס מצרי לעשות שלום עם ישראל".
מקורב לרב גורן
אחרי עבודתו עם בגין חזר נקדימון ל"ידיעות", והמשיך קרוב לשלושים שנה נוספות בקריירה של פרשן פוליטי. בין השאר הוא פרסם, בשנים שלפני ואחרי העבודה עם בגין, את הפרוטוקולים שמאחורי הדחת לוי אשכול מתפקיד שר הביטחון לפני מלחמת ששת הימים; את פרשת הסיוע הישראלי לכורדים בעיראק; את סיפור התאבדותו של השר אברהם עופר לאחר שנחשד בשחיתות; וגם ראיון בלעדי עם ראש פרויקט הגרעין העיראקי, חידיר חמזה, שאותו פגש בארה"ב.
גם היום, כשהוא בן 88, עטור פרסים (פרס סוקולוב, יקיר תל־אביב, פרס מפעל חיים בתקשורת, וכאמור גם פרס ישראל) והילה עיתונאית, נקדימון ממשיך לחיות מדי יום את ההוויה העיתונאית "של פעם"; זו הקפדנית, המחברת מסמך למסמך לכדי סיפור גדול. מדי יום הוא נוסע לחדר עבודה גדול ששכר ליד בית העיתונאים בתל־אביב. שם הוא מבלה בחברת מאות קלסרים שבהם מתויקים, אחת לאחת, כל הידיעות שפרסם במהלך הקריירה שלו, וכן קלסרים המוקדשים לפרשיות שונות; כאלה שחקר בעבר, וכאלה שהוא עוד רוצה לחקור. בכל קלסר כזה עשרות מסמכים, גם הם מתויקים בקפדנות שיטתית. מעטים העיתונאים הצעירים שחווים באופן אובססיבי כזה את המחויבות לפרטים הקטנים ביותר של המידע. מאות הקלסרים בחדר העבודה הם רק חלק מהחומר שמחזיק נקדימון; מאות קלסרים וארגזים אחרים היו בביתו הפרטי בצפון תל־אביב, והועברו לשמירה במחסן מיוחד שהוא שוכר.
בסיור שנקדימון ערך לי בחדר העבודה שלו הוא עצר במיוחד ליד שורה של תמונות ופתקים שהוקדשו לו על ידי בכירי המנהיגים של הדור הקודם: בן־גוריון, בגין, משה דיין, יצחק רבין, הרב שלמה גורן (שנקדימון היה אחד ממקורביו, וממילא גם אחד ממודלפיו הבולטים), ורבים אחרים. עם זאת, הוא טורח להדגיש: "הייתי בקשרים טובים עם כל ראשי המערכת הפוליטית, מכל המפלגות, אבל חוץ מבגין מעולם לא היו לי קשרים אישיים איתם. לא ביקרתי בביתם, ולא התרועעתי איתם. חשבתי שידידות כזו תפריע לעבודתי העיתונאית, והשתדלתי להקפיד על כך. אבל הם נתנו בי אמון כי ראו שאני פועל באופן ענייני ולא מנסה להפיל אותם בפח. מעולם לא שיקרתי למקור כדי לקבל סקופ".
מאלטלנה ועד הכור
כמו רבים מהעיתונאים הבולטים בני זמנו, נקדימון הקדיש חלק ניכר מהקריירה שלו גם לכתיבת ספרים. הראשונים שבהם היו ספרים שהיוו למעשה המשך לחשיפות העיתונאיות שלו, ואפשרו לו להפגין את הידע שצבר, מעבר ליריעה המצומצמת של העיתון. ספרו הראשון למשל, "לקראת שעת האפס", הוקדש לתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים. גם הספר הזה התבסס כמובן על פרוטוקולים מלאים שהשיג מן הישיבות החשאיות באותם ימים. לאחר מכן פרסם את הספר "אחרי", שהוקדש לסיפור חייהם של שישה ממפקדי צה"ל הבכירים במהלך אותה מלחמה.
בשלב מסוים החליט נקדימון ליזום בעצמו חקירות של פרשיות שהוא לא טיפל בהם במהלך עבודתו השוטפת. הפרשה הראשונה שזכתה לכך הייתה פרשת אלטלנה. גם זה לא היה מקרי. כאיש הימין, נקדימון היה רגיש מאוד לפרשה שבה נהרגו 15 מאנשי האצ"ל (ושלושה חיילי צה"ל), ולנרטיב ההיסטורי שהובילה מפא"י, שתיאר את אנשי האצ"ל כמתסיסים שסיכנו את היישוב הצעיר במרידה. כמי שהיה קרוב לימין גם הייתה לנקדימון גישה למסמכים ולאנשים שההיסטוריונים שהזדהו עם מפא"י לא קיבלו גישה אליהם, ואולי אפילו לא התעניינו בהם.
ספרו "אלטלנה", שיצא לאור ב־1978 (שנה אחרי המהפך השלטוני ואחרי שנקדימון עצמו כבר החל לעבוד עם ראש הממשלה בגין), פרסם לראשונה עדויות ומסמכים שביקשו להוכיח את הנרטיב החלופי של אנשי האצ"ל: הנשק שהביאו לארץ לא נועד כלל לשמש מרידה בשלטון מפא"י אלא לעמוד לטובת צה"ל כולו, למעט חלק מסוים בלבד שבו ביקשו להשתמש באופן עצמאי בירושלים, שבה טרם הוחל ביוני 1948 השלטון הישראלי (לפי החלטת החלוקה של האו"ם, ירושלים נועדה להיות עיר בינלאומית בשליטת האו"ם).
הצלחת הספר "אלטלנה" גירתה את תיאבונו של נקדימון, ולאחר פרישתו מעבודתו עם בגין הוא ניגש לחקור פרשייה היסטורית נוספת מימי היישוב: הרצח הפוליטי הראשון בימי התנועה הציונית, רצח יעקב דה־האן (שממש לאחרונה מלאו לו 100 שנה), עיתונאי ואיש העדה החרדית האנטי־ציונית, שהיה גם הומוסקסואל נסתר. נקדימון הכיר את הפרשה עוד מבית אביו: "כאיש אגודת ישראל, אבא קיבל על עצמו כמה פעמים להוציא גיליונות זיכרון לדה־האן. לאחד קראו 'זכרון יעקב', ולשני 'לפידים'. אני גם מביא בספר פרוטוקול שבו אחד מאנשי אגודת ישראל אומר: אנחנו צריכים להוקיר את זכרו של דה־האן למרות כל הבעיות שהיו איתו" (בעיקר, כמובן, נטייתו המינית; י"ש).
נקדימון, ושותפו לכתיבת הספר שאול מייזליש, גילו שהרצח נהגה ובוצע על ידי אנשי "ההגנה" בעקבות ניסיונותיו של דה־האן לחבל במפעל הציוני. יתר על כן, הם גילו את זהותו של הרוצח עצמו, אברהם תהומי, מאנשי ההגנה הקיצוניים, שלימים, מתוך ביקורת על ההתנהלות הפסיבית מדי של ההגנה מול השלטון הבריטי, היה בין מייסדי האצ"ל. כשכתבו את הספר, תהומי עוד היה בחיים; נהנה ממנעמי הפנסיה בהונג־קונג, לצד רעייתו (השלישית) היהלומנית, שבגללה עקר לשם. נקדימון עוד הספיק לקיים איתו שני ריאיונות ארוכים שבהם התוודה על חלקו ברצח.
ספר נוסף, אולי המוכר ביותר של נקדימון, הוא "תמוז בלהבות", שראה אור בשנת 1986 (ובמהדורות מעודכנות נוספות בהמשך) והיה לרב־מכר. הספר מתעד לפרטיו את מבצע השמדת הכור הגרעיני בעיראק, וכולל גילויים רבים ובהם חילוקי הדעות בין ראש הממשלה מנחם בגין ובין השרים שהתנגדו להפצצה, וכן בתוך קהילת המודיעין הישראלית; האזהרה האמריקנית לישראל שלא להפציץ את הכור; תיאורי המבצע מפי הטייסים שהשתתפו בו; המשבר עם ארצות הברית וסיומו, וכן ניסיונותיה של עיראק לבנות את הכור מחדש.
"נתניהו יהיה הכוכב הבא"
עכשיו, בגיל 88, נקדימון עוד מבקש לסיים שני פרויקטים גדולים: גרסה חדשה ומעודכנת לספרו על אלטלנה, "שתתבסס על כל המסמכים שנחשפו מאז פרסום הגרסה הראשונה ועד היום", וכן ספר זיכרונות אוטוביוגרפי. אף שהוא כבר מזמן לא עיתונאי פעיל, נקדימון מקפיד עד היום על חיסיון מקורותיו ואינו מוכן לחשוף אף אחד מהם, גם אלה שהם בעצמם שוכני עפר זה מכבר. באותה רוח דיסקרטית, הוא גם מקמץ מאוד בהתייחסות לפוליטיקה ולתקשורת של ימינו.
על התקשורת, למשל, הוא מסתפק באמירה ש"נראה לי שהיום מחפשים יותר את הכותרות הצהובות. מה שאני מכנה 'מהומתיות'. נדמה לי שהרבה פחות בודקים, כמו שאנחנו עשינו בזמננו, את הסיפורים שמאחורי הקלעים, מה היו המהלכים שהביאו לאירוע מסוים. וגם אם העיתונות כן עוסקת בדברים האלה, הקהל פחות מתעניין בהם מאשר באיזה ציטוט צעקני".
בכבודם של הפוליטיקאים הוא נזהר עוד יותר. כשאני שואל אותו על סגנונו הנהנתני של נתניהו לעומת זה הצנוע של בגין, הוא אומר: "תעזוב אותי משאלות כאלה. אני לא בפנים היום ולא עוסק באופן שוטף במה שקורה, אז אני גם לא יכול לחוות דעה".
אבל אנקדוטות יש לו כמובן גם על נתניהו: "הכרתי אותו לראשונה כשעבדתי עם בגין. יום אחד הוא בא אלי וביקש שאארגן לו פגישה עם בגין. לא שאלתי שאלות, והפניתי את הבקשה לבגין. בגין שמח מאוד, והפגישה נקבעה כבר למחרת. רק אחר כך ביבי נכנס אלי ואמר לי שביקש את הפגישה בענייני ההנצחה של אחיו, יוני. אבל בכל אופן התחיל להיווצר ביניהם קשר. כעבור זמן בא אלי מישה ארנס, שהכיר את ביבי עוד מארה"ב, ושאל אותי מה דעתי על הרעיון שייקח את ביבי כעוזר שלו, כאשר התמנה לשגריר בוושינגטון. אמרתי לו: מה אני יכול להגיד לך? אתה הרי מכיר אותו יותר ממני! אחר כך, כשביבי היה שגריר באו"ם, הייתי נפגש איתו מדי פעם כשהייתי מגיע לניו־יורק. הוא היה שגריר מאוד פופולרי, ושמתי לב שכשהוא עולה לדבר האולם מתמלא מפה לפה. גם אנשים שלא אהדו את ישראל, מאוד אהבו לשמוע את הנאומים שלו. גם כשישבתי איתו בבתי קפה ליד האו"ם, שמתי לב שכל הזמן ניגשים אליו אנשים.
"כשהוא חזר לארץ והתחיל את המרוץ הפוליטי שלו כאן, הוא תיכף נהיה מאוד פופולרי בקהילה הדיפלומטית, כי הוא דיבר אנגלית שוטפת וידע לנתח לאנשים את ההתרחשויות בארץ. כמובן שתכף ומיד הוא גם נהיה 'לקוח' שלי, מבחינת סיקור בעיתון. יום אחד הוא עשה כנס גדול בגני התערוכה, ואני זוכר שאת הכתבה על האירוע סיימתי במלים: הוא הולך להיות הכוכב הבא. כי אם לא הוא, אז מי?"
אתה מתגעגע לעבודה העיתונאית? לו היה מתאפשר, היית רוצה לחזור לסקר את הפוליטיקה הישראלית?
נקדימון: "זה לא עניין של געגועים. זה המון שנים של עבודה, ובאיזשהו מקום אתה מרגיש שמיצית. לסקר את הפוליטיקה מבן־גוריון ועד יצחק שמיר זו גם תחושה של סיקור אנשים מליגה א'. כל מי שבאו אחריהם כבר היו קצת פחות. אני אהבתי את הדור הקודם, ובמידה רבה הייתי חלק מהם. אהבתי בהם את יישוב הארץ, את היותם פטריוטים נלחמים, גם אלה מתנועת העבודה וגם אלה מהליכוד. הכנסת של היום ודאי לא משדרת את מה שהיה בדור הקודם. אז אני מודה לאלוהים שנולדתי בתקופה שבה נולדתי, ואלה היו האנשים שסיקרתי".
