אכזבת ילדות שנחרטה בזיכרונו של משה שרון, הפכה כעת לספר הילדים השני שלו, "אָחִי אַהֲרֹן וְאִמָּא בְּהֵרָיוֹן" (הוצאת פראג). כאשר שרון היה בן תשע ועמד להיוולד לו אח קטן, הוא היה בטוח שבתור האח הגדול הוא יחליט איזה שם יינתן לתינוק. חוויה דומה עוברת גיבורת הספר, המבקשת שיקראו לתינוק אהרן, אך הוריה רואים בו שם ארכאי. הקונפליקט שנוצר בין הרצונות שלהם לרצון שלה ממתין לרגע האמת, טקס ברית המילה.
זהו ספר הילדים השני שכתב שרון, והוא מאפשר לו לבסס את תוארו כסופר ילדים. ספריו הקודמים, שמונה במספר, מתקשרים לעיסוקיו האחרים: מרצה לקבלה, יהדות וחסידות, מטפל זוגי ומכשיר מאמנים ומטפלים.
"אני קודם כול כותב", הוא משיב לשאלתי על תעודת הזהות המקצועית שלו, כאשר אנו נפגשים בירושלים לאחר שסיים שיעור באחת ההכשרות שהוא מעביר. "עיקר הכתיבה שלי היא חיבור בין יהדות, חסידות וקבלה ובין פסיכולוגיה ואימון. זו המומחיות שלי, וזה מה שאני עושה גם בהכשרת המאמנים. כשאני עוסק ביהדות אני מביא אליה את הפן האישי של האדם, וכשאני מתעסק באישיות אני מביא אליה יהדות שאיננה מנותקת מהחיים".
אתה מלמד על עולמות גבוהים, ומצד שני כותב ספר ילדים על ילדה שמתמודדת עם אכזבה.
"זה התחיל מהבנות שלי. הן ידעו שכאשר אימא שלהן מקריאה להן סיפורים מתוך ספרים, אבא תמיד היה ממציא ומספר בעל פה. הייתי חוזר ומספר להן סיפורים לפני השינה, והסיפור שעבד איתן הכי טוב היה סיפור ההינדיק של ר' נחמן. הן לא ידעו שזה לא סיפור שלי", הוא מחייך. "זה סיפור על טיפול. כך צריך לטפל – לשבת עם הבן־אדם מתחת לשולחן ולעזור לו מתוך מצבו. זה המסר הכי משמעותי של הסיפור הזה". לפני ארבע שנים עיבד שרון את סיפורו של רבי נחמן לספר ילדים בשם "הנסיך קוקוריקו".
ספר הילדים הקודם עשה לו חשק לעוד. "הנושא שהכי מעניין אותי היום בתחום עיסוקי הוא הרצון. איך עובדים עם הרצון, איך מטפלים בו. הרבה שנים אני רוצה לכתוב על כך ספר למבוגרים, אבל אמרתי שעד שאכתוב ספר כזה, שיהיה מורכב מאוד, אני חייב לכתוב אותו לילדים שחווים כל הזמן את המפגש בין הרצון החזק שלהם – הם הרי רוצים הכול, את כל העולם – ובין המציאות שלרוב לא מאפשרת את הגשמתו. האכזבה היא הרגש שנוצר בעקבות המפגש בין הרצון של הילדה הגדולה להעניק שם לאחיה, ובין הרצון של ההורים לקרוא לו בשם אחר. אבל הספר לא עוסק באכזבה אלא ברצון".
"יש לי זוג מטופלים, שהאישה אמרה לבעלה שבעקבות המילואים היא הבינה שהיא מסתדרת יותר טוב בלעדיו. או אישה שאומרת לבעלה: 'כשאתה חוזר בשבתות, פעם בְּ־, אל תפריע. אל תנסה לחנך את הילדים ואל תתערב, תן לי לבד'"
ההורים בספר לא מתמודדים טוב עם האכזבה של הילדה. מדוע לכתוב ספר לילדים שבו ההורים לא נוהגים כפי שהם צריכים? מה המסר החיובי מכך לילד?
"עושים זאת היום לא מעט בספרי ילדים, שמספרים איך הורים טועים או לא מתמודדים נכון", משיב שרון. "מצד אחד לא רציתי להרוג את הרצון של הילד, אלא לומר לו 'תנסה כך או אחרת'. מצד שני, רציתי לתת לילד נקודת מבט שיש גם מציאות שבה דברים לא יקרו כפי שהוא רצה. המסר לילד הוא שיהיו אכזבות בחיים שידרשו התמודדות, וכן, שבמהלך הדרך הורים עושים גם טעויות".
כמטפל, התמודדת עם אכזבות של ילדים על רקע המלחמה הנוכחית?
"כשהספר יצא חילקתי מאה עותקים ממנו לילדים של מילואימניקים, מתוך רצון להגיד 'אבא חסר, אבל אנחנו איתכם'. אני לא מטפל בילדים, אבל שומע מההורים לא מעט בעקבות המלחמה. הדמות של אבא נעלמת, הילדים הקטנים לא מבינים מה קורה, והילדים הגדולים נמלאים דאגה ונתקפים חרדות שיקרה משהו לאבא. אנחנו לא מבינים את ההשלכות של התקופה הזו. מחכות לנו שנים של התמודדות נפשית, לכלל חלקי האוכלוסייה".
בסוף הספר ניתנת הדרכה להורים מאת מנחת ההורים עדי הרפז, כיצד להתמודד עם רגשות אכזבה אצל ילדים. היא מדברת על תיאום ציפיות, הגדרת גבולות והרחבת נקודת המבט של הילדים. "לעדי יש ייחודיות גדולה ביכולת להסביר להורים את נקודת מבטו של הילד", מחמיא שרון. השניים מגישים פודקאסט משותף בשם "איך עושה משפחה". "היא מביאה את הפן המשפחתי, אני את הפן הזוגי. הפרקים האחרונים נוגעים בזוגיות במלחמה ובשאלה איך מגדלים בנים בתקופה הזו, בידיעה שעוד כמה שנים הם יהיו לוחמים".
גברים אבודים בביתם
השפעות המלחמה מגיעות כמובן גם לשיחות הטיפוליות שמקיים שרון, כמאמן אישי וזוגי: "זה תמיד 'זה לעומת זה עשה אלוקים'. מצד אחד יש פריחה מטורפת ברמת הכלל – הערבות הכללית, היוזמות השונות. אבל יש רובד אחר שסובל. הפרט מפורק, וקודם כול ברמה הביתית.
"בתחילת המלחמה פנתה אליי מישהי שבעלה התגייס למילואים, ועלתה בה חרטה חזקה על קשר רגשי שהיא פיתחה למישהו במקום העבודה. לא קרה עם זה כלום, אבל ההתקשרות הרגשית למישהו אחר האכילה אותה אשמה. היא התקשרה לבעלה בעודו במילואים כדי לספר לו ולהתחרט על כך, מכיוון שמבחינתה היא הבינה שהיא עלולה לאבד אותו במלחמה. אלא שהוא באמצע מילואים, באווירה שלא מתאים בה לנהל שיחה כזו. הוא הלך למפקדים שלו וביקש להשתחרר, מכיוון שהוא הרגיש שהוא צריך לטפל עכשיו בבית שלו. הם באו אליי לכמה מפגשים, ועבדנו על לבנות את הזוגיות שלהם מחדש. זוגות רבים מוצאים את עצמם במצב שהם צריכים לבנות את הזוגיות מחדש".
מה קורה לזוגיות אחרי חודשים ארוכים במילואים?
"צריך להבין שכשהגברים במילואים יש להם תחושת משמעות, אבל כשהם חוזרים הם אבודים לגמרי, לא מוצאים את עצמם בבית, ולחלקם לוקח זמן להסתגל גם בעבודה וגם מול הילדים. יש לי זוג מטופלים שהאישה אמרה לבעלה שבעקבות המילואים היא הבינה שהיא מסתדרת יותר טוב בלעדיו. זו אמירה שקשה לשמוע. או אישה שאומרת לבעלה: 'כשאתה חוזר בשבתות, פעם בְּ־, אל תפריע. אל תנסה לחנך את הילדים ואל תתערב, תן לי לבד'.
"מצד שני, נשים קורסות ומתחננות לבעל שיחזור מהמילואים או שלא יצא לסבב נוסף. את חלקם משחררים, אבל זה גם יוצר בעיות. הבעל אומר 'אני יכול להשתחרר אבל אני לא שלם עם זה, אני לא מסוגל לעזוב את המחלקה שלי', והאישה מרגישה שהיא והבית לא נמצאים במקום הראשון".
איך מתמודדים עם זה בטיפול זוגי?
"יש הרבה שיחות של משא ומתן רגשי, לנסות להבין את הצרכים של שני הצדדים. מנשים אני מבקש להבין את הבעלים המילואימניקים, את המשמעות שהם מרגישים בלחימה. מהבעלים אני מבקש להבין את המצוקה. באו אליי זוג שהאישה בהיריון, בחודש שמיני. אמרתי לבעל 'עכשיו אתה עוזב הכול ואתה איתה. כמו שצריכים אותך במילואים, צריכים אותך עכשיו פה'. יש מקרים שאני חותך, אבל ברוב המקרים לא. זה בין בני הזוג, במורכבות שלהם. בשיר שלו 'איזון', חנן בן־ארי אומר: 'הנפש לא פראיירית, ואת מה שחשבת שחסכת, היא תגבה ממך עם ריבית של משכנתא'. בטווח הארוך אני רואה פגיעה משמעותית בזוגיות. אם זוגות לא יעלו מדרגה, יהיו לצערי הרבה גירושים".
מה זה אומר לעלות מדרגה בזוגיות?
"לראות את הזוגיות בעיניים רוחניות, יותר ממה שאתה רואה באופן שטוח. להבין כמה הזוגיות הזו מדויקת, כמה הזיווג בא לשם התיקון שלך. ד"ר הארוויל הנדריקס, מטפל אמריקאי, מסביר שכאשר אתה מתאהב אתה חושב בטעות שבן הזוג ימלא לך דברים שחסרים אצלך מהילדות. זו אשליה שמתנפצת בשלב מסוים, הרבה פעמים כשאתה כבר נשוי עם ילדים. ואז שניכם צריכים לעלות למדרגה הבאה, איך להיות בני זוג בלי הדמיון הזה. זה אומר לעבוד על הדברים שדמיינתם שהשני ימלא לכם, חוסרים שנוצרו בעקבות כל מה שעברנו עם ההורים. זה יכול להיות חוסר ביטחון, ערך עצמי נמוך, ביקורתיות, פרפקציוניזם. זוגות שיש להם הבנה ושכינה ביניהם, והם לומדים ומשקיעים, ודואגים למשל כשהבעל יוצא הביתה מהמילואים להשקיע בזוגיות שלהם ולהטעין את המצברים – ייקחו את המלחמה למקום ההפוך, לחיזוק הזוגיות".
קבלה בשלוש בבוקר
הוא בן 46, נשוי לנעמי ואב לארבע בנות, מתגורר בראש־העין ומחלק את זמנו בין טיפולים ובין הרצאות והכשרת מאמנים בבית הספר "טוב ומיטיב" להכשרת מאמנים ומטפלים ברוח היהדות, שהקים עם שותפו אהרן דרמון, מאמן אישי ומטפל זוגי.
"בתקופת השירות הצבאי קניתי קלטות על קבלה והקשבתי להן בזמני הפנוי. הייתי נהג אמבולנס בצנחנים וכל החובשים ששירתו איתי היו בני"שים. מעולם לא פגשתי אנשים ברמה גבוהה כזו, אנשים כאלה אמוניים. התאהבתי ביהדות דרכם"
סיפור חייו ודרכו של שרון לעולם הטיפול היהודי עשוי לשמש בעצמו השראה לספר. הוא נולד ביקנעם למשפחה לא דתית. בילדותו אובחן כמחונן, והוצע להוריו לשלוח אותו לבית ספר מרוחק ברמה גבוהה יותר ובתנאי פנימייה, כדי לטפח את כישוריו. "הייתי תולעת ספרים, ותחום הפסיכולוגיה עניין אותי מאוד כבר מגיל צעיר. היה לי ברור שאני רוצה להיות פסיכולוג כשאהיה גדול. ביקשתי מההורים לברר באיזה בית ספר לומדים פסיכולוגיה, ועברתי ללמוד בו".
סקרנותו של שרון כלפי תורת הסוד היהודית ניצתה בעקבות נערה שהוא היה בקשר איתה, שלמדה קבלה. כך הוא החל, כנער חילוני בן 17, ללמוד קבלה במסגרות שונות.
"גם בתקופת השירות הצבאי קניתי קלטות על קבלה, והקשבתי להן בזמני הפנוי", מספר שרון. "הייתי נהג אמבולנס בצנחנים, וכל החובשים ששירתו איתי היו בני"שים. מעולם לא פגשתי אנשים ברמה גבוהה כזו, אנשים כאלה אמוניים. התאהבתי ביהדות דרכם". לאחר סיום השירות חיפש שרון היכן להמשיך בלימודי הקבלה, ובמקביל נרשם לתואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת בר־אילן.
הוא סיים את לימודיו האקדמיים בהצטיינות, אך לימודי הקבלה גרמו לו להתבונן עליהם באור אחר. "למדתי כמה שנים קבלה כל לילה, משלוש עד שש בבוקר, והקבלה הפכה להיות מרכז החיים שלי. למדתי בעיקר את פירוש הרב אשלג על הזוהר ועל כתבי האר"י. ככל שלמדתי יותר, יצא לי החשק מלימודי הפסיכולוגיה שהיו משעממים בעיניי לעומת הקבלה. כל מיני קורסים בפסיכופתולוגיה, על מחלות נפש. הבנתי עד כמה אני לא מתחבר לגישות השונות, ולמרות ששאפתי לכך מילדות, בסוף התואר הסתכלתי על המרצים שלי ואמרתי שאני לא רוצה להיות כמוהם. מפרויד לא נפלתי, למדתי ממנו בעיקר שטויות. אמרתי למרצים 'אתם בכלל לא מבינים מה זה בן־אדם, תלמדו קבלה'.
"התפיסה הקבלית לא תופסת אדם במושגים של סימפטומים, כמו הפסיכולוגיה, אלא בתור נשמה אינסופית שיש לה קליפות. הבעיה עם הגישות הפסיכולוגיות היא בעיקר לגבי אנשים נורמטיביים, לא לגבי אנשים עם מחלות נפש קשות", הוא מסייג. "במחלות כאלה אין כל כך בחירה חופשית לאדם, ואין כל כך איך לעזור לו. באופן כללי, הפסיכיאטריה וחברות התרופות מנסות להכניס כמה שיותר אנשים תחת הגדרות, אחרת אין להם לקוחות. גם לפסיכולוגים אין כלים לעבוד עם מחלות נפש, והם מפנים לפסיכיאטרים.
"בכל מקרה, עניין אותי יותר לעבוד עם אנשים נורמטיביים, אנשים שלא טוב להם בחיים והם לא מבינים למה. מאבחנים אנשים כאלה בדיכאון ונותנים להם ציפרלקס, זה הפריע לי. החלטתי שאני לא ממשיך בלימודי הפסיכולוגיה, אבל כן רוצה להיות מטפל. בעקבות זאת התחלתי ללמוד הרבה דברים כמו קואוצ'ינג והנחיית קבוצות, במסגרות לא אקדמיות".
לימודי הקבלה, שנבעו תחילה מסקרנות רוחנית ואינטלקטולית, הביאו את שרון לחזור בתשובה ולשמור מצוות. "מה שהכי תפס אותי היה העניין שלא מתייחסים לתורה כאיזשהו משהו חיצוני, של אסור ומותר. פתאום הקבלה הסבירה לי מה זה חנוכה, מה זה פסח. אני זוכר את עצמי נפעם מהחוכמה, מהגילוי שאני יודע פתאום מה זו מצה. שנים אני יושב בליל הסדר ומחכה שייגמר, ופתאום אני מבין שזה עליי, שזה לא איזה סיפור מנותק. באותה תקופה לא הסבירו יותר מדי, היום גם הדוסים מסבירים וזה הפך לדיבור הרגיל על עומק המצוות, אבל אז זה תפס אותי ממש. הקבלה בעצם אומרת שמה שכתוב בתורה אלה דברים שקרו בהיסטוריה אבל זה גם תהליך אישי שלך. תלמידיו של הרב אשלג לקחו את הרעיונות שלו והפיצו אותם בצורה נרחבת כי הוא טען שאין ברירה".
מה הכוונה אין ברירה?
"בגלל ההתרחקות של הדור, אין ברירה אלא לתת לו את המעולה שבתרופות. גם הרב קוק כתב על זה. קצת הסתירו את הקשר שלו לקבלה, אבל הוא כותב קבלה בלי סוף ומסביר למה הפתיחה של הרזים נעשתה חשובה דווקא בדור הזה. הרב אשלג ממשיל את הדור שלנו לאדם שטובע בנהר. אתה לא תגיד לו 'קודם תלמד גמרא ושולחן ערוך', אלא תיתן לו חבל הצלה. זה בדיוק מה שקרה איתי".
בעולם הדתי מתייחסים ללימוד הקבלה בחרדת קודש, ואילו אצל אנשים חילוניים זו איזושהי שפה אלטרנטיבית. אין כאן סוג של זילות?
"נכון, אבל מה תופס אנשים רחוקים, ההלכות? הגמרא? יש מאמר של הרב אשלג שבו הוא מדבר על ההבדל בין רשות היחיד לרשות הרבים. הוא מסביר מושגים הלכתיים דרך התודעה של האדם. בדרך הזו אני מבין את ההלכה בעומקים שרוב האנשים שמקיימים את ההלכה הזו בכלל לא מכירים. מבחינתם יש 'מוקצה' שאסור לקחת מפה לשם, אלא אם כן יש 'עירוב'. כשהפנימיות שלי הלכה לשם, גם החיצוניות הלכה לשם. לא הבנתי את טעמי המצוות, ולימודי הקבלה גרמו לי להתאהב ביהדות.
"יש אנשים שהדרך שלהם היא עם קומה ראשונה, שנייה, שלישית ורביעית, דרך לימוד התורה. אשריהם. בדור שלנו, אם יש נשמה כמוני שהדרך היחידה להחזיר אותה בתשובה זה לבוא בהפוכה ולספר לו קבלה, אז נספר לו קבלה. מי שיש לו התנגדות ליהדות וחוקיה, היום זו השפה לדבר איתו. כשאתה מלמד קבלה זה יכול לתפוס אנשים שצריכים אולי חבל הצלה לנשמה היהודית שלהם, חבל הצלה אל עצמם. הקבלה והחסידות פתחו את הדיבור על הנפש בתוך עולם היהדות. אנשים שבאים אליי ללמוד קבלה זה לא ממקום של להחזיר אותם בתשובה, אלא כדי ללמד אותם משהו עמוק על עצמם. אנשים מבינים שיש ביהדות חוכמה שהם לא מכירים אותה, ושיש לה מה לתרום להם ולרפואת נפשם".
בוחר בכיפה סרוגה
לצד הדרך הרוחנית שלימודי הקבלה סללו לו, שרון חש גם הסתייגויות עמוקות מתופעות שונות באותו מרכז ללימוד קבלה שהוא השתייך אליו ואף מילא בו תפקידים חשובים. בין השאר הוא שימש שם כמורה לקבלה ולימד אמנים ושחקנים ובהם רמי קליינשטיין, נתי רביץ, צופית גרנט ובני הזוג עדן הראל ועודד מנשה, שהפכו לחברים קרובים. כיום הוא מכנה את המקום "כת", ומעדיף שלא לנקוב בשמו.
"התחילו להפריע לי דברים ש'הרב' שם היה עושה. אמרתי את הדברים בקול, ולא קיבלתי מענה להתנגדויות שלי. למשל, קהל היעד של אותו אדם היה רווקים חילוניים שהוא היה מחזיר בתשובה ומשדך עם התלמידות המתחזקות. כשאישה נעשית אמא היא יכולה לבקש מבעלה שלא ילך ללמוד בלילה, או שלא ילך לשיעור ההוא כי היא צריכה עזרה. אותו 'רב', בלי לחשוב, היה אומר לבעלים כאלה 'תתגרשו ותתחתנו עם אישה אחרת'. יותר ויותר דברים מן הסוג הזה הפריעו לי. הייתי רואה גם כל מיני דברים מנוגדים להלכה. למשל, ראיתי פתאום שהוא מדבר בטלפון בשבת. היו הרבה דברים הזויים", אומר שרון בקצרה, מבלי להמשיך ולפרט.
"אחרי שרבתי איתו מול כולם אמרתי לאשתי 'בואי ניסע שבת להורים שלך'. זו הייתה פעם ראשונה שלא עשינו שם שבת. היינו אצלו כל שבת וחג, כל האירועים. ביום ראשון אותו 'רב' נתן הוראה לכל הקהילה לנתק איתנו קשר. היום אני מבין שזו הייתה השגחה פרטית של השם, שגרמה לנו לעזוב".
השלב הבא במסע החיפוש העצמי של שרון היה נסיעה להודו. "חזרתי משם מבולבל מאוד, והבנתי שאני חייב רב. בחתונה של עודד מנשה ועדן הראל פגשתי את הרב שלו, הרב מרדכי שיינברגר מהרובע היהודי בירושלים (מקובל ומורה רוחני ברוח תורת אשלג; א"כ). ביקשתי מעודד שיחבר אותי איתו. במפגש הראשון אמרתי לעצמי 'אלוקים, זה מה שחיפשתי. אין אדם עניו כמותו'. שאלתי אותו אם אני יכול להיות תלמידו. הוא אמר לי שאם אני רוצה להיות תלמיד שלו, הוא עושה לי רשימה של ספרים שאני צריך ללמוד – תומר דבורה, נפש החיים, רשימה ארוכה. אצל הרב שיינברגר ראיתי את החיבור של הכול עם ההלכה. במשפט אחד הוא יגיד משהו מפרשת השבוע, משהו מהאר"י הקדוש, מההלכה, מהמדרש. הוא חושב וחי פרד"ס".
הרב שיינברגר ותלמידיו משתייכים לציבור החרדי, אך שרון עצמו חובש כיפה סרוגה. "יש הרבה דברים בהשקפת העולם החסידית החרדית שתפסו אותי, אבל עניין הלבוש אף פעם לא. לא הצלחתי להבין את הקשר של עולם הלימוד ללבוש גלותי. מעבר לזה, תמיד הושפעתי מהרב קוק ותלמידיו. פגשתי את כתביו בלימודים בבר־אילן והתאהבתי, ומאז אני גר פחות או יותר באתר של מכון מאיר. אני מקשיב לשיעורים של הרב פיירמן, הרב שרקי, הרב ערן טמיר, ונושם אותם שנים. אני מתחבר לצורת ההסתכלות שלהם, לציונות".
הנשים מפותחות יותר
אם דיברנו על טרנדים ואופנות, גם להיות מאמן אישי נעשה היום טרנד. אין בזה משהו מסוכן, שכל אחד שלומד כמה קורסים הולך לטפל בנפשות של בני אדם?
"לצערי, אין אפשרות של מאה אחוז להבטיח שרק אנשים טובים ומקצועיים יהיו מאמנים או מטפלים. לצערנו יש גם פסיכולוגים שיכולים לעשות נזק, אבל בסך הכול הטוב הוא גדול. אני רואה את זה בחוש. הקמנו בית ספר למאמנים כי חסרים מאמנים שהם לא עבדים של שיטה אחת אלא מקדשים את הבן־אדם. מטפלים בנפש צריכים להתאים את עצמם לאדם המטופל.
"כשאנחנו מלמדים את הכלים שמקורם באומות העולם, כמו למשל כלי הטיפול של דמיון, אני מלמד אותם את השורש היהודי של זה. הם ילמדו מה הרמב"ם אומר על כך, מה הרב קוק, מה האדמו"ר מסלונים והרב אשלג אומרים על דמיון. אחרי שהם יפנימו את ההבנה העמוקה של הכלי הזה בנפש שהקב"ה ברא, הם ייגשו לעבוד איתו. אותו הדבר כשאני מלמד מאמנים ומטפלים לעבוד עם רצון, עם עולם המחשבה. אני מחבר כלים פרקטיים שהוכחו. יש כלים ש'הטבלתי במקווה'".
הלימודים בבית הספר "טוב ומיטיב" נמשכים שנתיים וכוללים גם פרקטיקום ומבחן. רק התלמידים שמצליחים בו מקבלים תעודת מאמן. "בנוסף", מדגיש שרון, "כל הכלים שאנחנו מלמדים אין בהם ממד של ייעוץ. אתה לא אומר לבן אדם שום דבר. הפוך, אנחנו מלמדים אותם לשאול שאלות ולהוציא תשובות מהמטופלים. אני נגד להגיד לאנשים כיצד לנהוג".
ממה נובע הרצון להכשיר אנשים?
"יש צורך מטורף. 15 איש פונים אליי בשבוע, כבר שנים, ואת כולם אני מפנה הלאה לתלמידים כי לצערי אני לא יכול לקבל את כולם. ומאז המלחמה כמות הפניות עלתה עוד יותר. לא ידעתי מה לעשות, התחלתי לבכות להשם".
דיברנו על זוגיות. אתה מתעסק גם בממדי הרווקות של הדור הזה?
"בספר הבא, שיקראו לו 'זוגיות עכשיו', אני מדבר על העבודה הפנימית שצריך לעשות כדי להתחתן ולשמור על הנישואים לאורך שנים. כלומר, נישואים זו לא מטרה בפני עצמה. זה ספר שיורד לרזולוציות של איך לשים את עצמי במקום שהוא פרו־זוגיות בכל רמות הנפש שלי, עם דוגמאות פרקטיות איך לשנות את התקשורת בין שני אנשים שנפגשים וכדומה.
"אני יכול לומר שהנשים של הדור שלנו מפותחות ועם אינטליגנציה רגשית יותר מהגברים. ואישה בשביל לאהוב את הגבר שלה צריכה להעריך אותו. אז מצד אחד אני איתך כשאת אומרת שצריך לעודד את הגברים לטפל בנפש שלהם. מצד שני, אם הקדוש ברוך הוא מייצר מצב כזה, פער כזה שמקשה להיפגש, אז חוץ מלצעוק על הרווקים 'תתפתחו, תעלו מדרגה', בעיניי יש פה עבודה גם לנשים, שצריכות לראות את הטוב ולהעצים אותו בעיניהן. רווקה שאומרת שאין יותר מדי גברים שהיא יכולה להעריך – צודקת. אבל במקום להתמקד בזה, היא צריכה להתמקד בלמצוא את הטוב שבו או בקשר איתו, ולהעצים את זה. זו עבודה רוחנית במדרגה גבוהה, עבודת חיים, לרווקות כמו לנשואות. מי שמצליחה לעשות את זה, תזכה גם לזוגיות טובה".
