ברצוני לפתוח בכבוד האכסניה: קיבוץ סעד הפריח את שִממת הנגב ביישוב הסמוך לגבול, ובנה בו קהילה ערכית ושוויונית המושתתת על חיי תורה ועבודה במילואם. גם פעילותם של חברים בודדים זכורה לטוב, דוגמת נתן קאופמן שערך מאות חופות לחברי הקיבוצים בעוטף, או להקת סעד האגדית בהובלתו של יהודה ברט, ואף נבחרת הכדור־עף של סעד בניצוחם של גוטמן, הנזי, שפיצר ואחרים – כל אלה עשו להרמת קרנה של היהדות הדתית ולקירוב לבבות ישראל לאביהם שבשמים הרבה יותר משיעורים והטפות של רבנים ואברכי משי (אגב, הייתי בין ששת הנערים מקבוצת יבנה שניצחו את נבחרת סעד במשחק דרמטי לפני שישים ואחת שנים; האגדה מספרת על שלושה ימי אבל שהוכרזו בסעד לאחר המשחק).
בסקירת פועלו של הקיבוץ הדתי, ברצוני להתמקד בשני נושאים: לימוד תורה וחוכמה, ויחסי דת ומדינה – תוך השוואתם לתפיסות חרדיות.
בקיבוץ הדתי, הערך של תורה ועבודה הוגשם בפועל בסדר קדימויות הפוך: עבודה ותורה. איני אומר זאת בביקורת. גרמו לכך צורכי השעה של הקמת נקודות התיישבות יש מאין, היכולת להגדיר באופן ברור את שעות העבודה לעומת החובה המעומעמת של "תורה", התאמת העבודה בסטנדרטים אחידים לציבור כולו לעומת ההבדלים הגדולים ברמתם התורנית של חברי הקיבוץ, ועוד. ואכן, באופן טבעי הצליח הקיבוץ הדתי הצלחה מרשימה בהנחלתו לבניו את ערכי מוסר העבודה, לצד צניעות אישית ויושרה, לעומת הצלחה חלקית בהנחלת ערך התורה. בניסיון להתמודד עם תופעה זו נבחרו רבנים לקיבוצים, אך לא אתייחס לכך במסגרת זו.
בדרך לימוד התורה, הקיבוץ הדתי והציונות הדתית בכלל הלכו לרוב בדרך הסלולה של הלימוד המסורתי, ללא שילוב מופנם של תפיסות מחקריות מודרניות. אומנם, הקיבוץ הדתי אירח באופן תדיר אנשי אקדמיה בהרצאות ובשיעורים בשבתות ובחגים. על היחס האוהד של חוקרים בכירים לקיבוץ הדתי אפשר ללמוד גם מהצטרפות בניהם לקיבוץ. דוגמה מובהקת לכך היא פרופ' יעקב נחום אפשטיין, אבי מחקר התלמוד המודרני, שבנו ובתו היו חברים בקיבוץ סעד, ובת נוספת התחתנה עם הקומונר של בני עקיבא, הרב חיים דרוקמן. אך הלימוד הסדיר בקיבוץ כמעט לא הושפע מכך.
רבבות הלומדים בישיבות חרדיות, ואף ברוב הישיבות הציוניות, לא הוציאו מתחת ידם בדור האחרון יצירה תורנית של ממש. בית היוצר של חיבורים כאלה הוא עולם המחקר, ואם תימצא יצירה רבנית מקורית ובעלת משמעות – מקורה לרוב באישים מחו"ל שרכשו השכלה חיצונית, דוגמת הרב סולובייצ'יק או הרב זקס בתחום ההגות הדתית
גם התהליך הטבעי של הסתגרות החוקרים במגדל השן האקדמי, והעובדה שרוב תורתם אינה מותאמת לציבור הרחב, תרמו להשפעתם הכללית המועטה על הציבור הציוני־דתי בארץ. דוגמה חריגה היא הקמת "התנועה ליהדות של תורה", שניסתה להקים בית מדרש לרבנים המשלב תורה, חוכמה ודרך ארץ. היא הוציאה כתב עת בשם "מהלכים", אך דעיכתה המהירה יחסית הוכיחה שלא היו לה מהלכים בציבור הרחב.
זכור לטוב ידידיה כהן, שלזכרו מוקדש כנס זה, אשר חש בצורך להרחיב את השכלתו התורנית בלימוד אקדמי בחוג לתלמוד באוניברסיטה העברית, ובחוג למשפטים באוניברסיטת תל־אביב. ידידיה הקים, יחד עם מורִי בתיכון שמעון הקשר, את ישיבת הקיבוץ הדתי בעין־צורים, שהיא גולת הכותרת בפועלה התורני של תנועה זו. בישיבה זו למדו חברים מבוגרים שהיו בפסק זמן מעבודתם בקיבוץ, לצד צעירים חייבי גיוס. ייחודה של ישיבה זו בא לידי ביטוי בשירות צבאי מלא של תלמידיה, וזאת מתוך השקפה שהשירות המקוצר בשאר ישיבות ההסדר הוא עשיית התורה קרדום לחפור בה. מבחינה לימודית התאפיינה הישיבה בעין־צורים בלימוד פתוח הכולל מודעות לעולם המחקר, ושילוב תחומי תורה מגוונים שאינם נלמדים ברוב הישיבות, דוגמת תנ"ך ומחשבת ישראל. ישיבת הקיבוץ הדתי במעלה־גלבוע העצימה קו חינוכי זה, כאשר חלק ממוריה משמשים בו־זמנית גם כמרצים אקדמיים.
כמה מחברי הקיבוץ הדתי, דוגמת אליעזר גולדמן, משה וייס ודב רפל, שימשו, לאחר שנים של עבודה בשדה או בִשדה החינוך, כמרצים באוניברסיטאות. בהקשר זה ראוי לציין את פירושו למשנה של זאב ספראי, חבר קבוצת יבנה המלמד בבר־אילן, "משנת ארץ ישראל" – יותר משישים כרכים המשלבים את פירות הפרשנות המסורתית עם מתודות מחקריות.
מנגד, במהלך השנים הקים הציבור הציוני־דתי מספר רב של אולפנות, ישיבות תיכוניות וישיבות גבוהות, שרובן המכריע דבקו בדרך הלימוד המסורתית, תוך התקרבות הולכת וגוברת לדרך הלימוד בישיבות החרדיות, שאף הן זכו לעדנה ולשגשוג חסרי תקדים.
ממשיכיהם של הצדוקים
בעקבות חוק הגיוס מרבים לדבר היום על הפירות הבאושים של הישיבות החרדיות, אך לשם הבנה מעמיקה יותר של תופעה זו יש לבחון את דרך לימודן. כידוע, הציבור החרדי אינו עשוי מעור אחד, בחינת חמישים גוונים לשחור, אולם בהרצאתי לא אוכל להימנע מהכללות, המאפיינות לדעתי את זרם המלך בציבור זה.
כל הלומד משנה ומדרש בצורה נקייה וחסרת פניות יכול לחוש במהפכה התנאית, אשר בעזרת דרשות ניסתה להתאים את ההלכה המקראית למציאות ולתפיסות העולם שרווחו בעולמם של התנאים, לא אחת בהשפעת עמי הסביבה. דומני שכמעט אי אפשר למצוא הלכה או חוק בתורה אשר נשארו על כנם ולא הוצאו מפשוטם על ידי ריבוי פרטים, בדרשות מופלגות של אותיות ומילים, העמדת הפסוקים במציאות ספציפית, או הפיכתם על פניהם. מהפכה זו, שהובלה על ידי הזרם הפרושי, נתקלה בהתנגדות נחרצת של האיסיים והצדוקים. ההלכה התלמודית נקטה דרך יצירתית דומה בפרשנות המשנה. כוחה של היהדות בתור הזהב שלה בא לידי ביטוי בחיוניותה ובהתחדשותה.
דא עקא, הלימוד המסורתי מנסה לטשטש חדשנות אנושית זו, ונוטה לראות בהלכה התלמודית לפרטיה אמת שמיימית. מטרת הלימוד המסורתי אינה חיפוש אמת, אלא חינוך לאמונה ולאמונת חכמים. אכן, תלמידי חכמים חרדים מצליחים לרכוש בקיאות מרשימה בתלמוד ובהלכה, אך את אופיו של דורנו כדור דעה ביקורתי הם מיישמים לרוב רק בחיי החול ובצורכי מחייתם, ולא בלימוד המקורות התורניים.
לשם השגת מטרה זו נוטים רוב הרבנים בישיבות למנוע מעצמם ומתלמידיהם חשיפה לעולם האקדמי של מדעי הרוח. פיצול אישיות זה יוצר קריאה רגישה של ניירות ערך, למשל, לעומת לימוד כהה של הגמרא. נטייתו ההרמוניסטית של לימוד זה, המטשטש את הפער בין פשט הפסוק לדרשתו ובין הוראת משנה כפשוטה לאוקימתא שלה בגמרא, פוגע בקומנסנס האישי של הלומד וברגישותו הספרותית והאנושית.
השפל המוסרי הזועק לשמיים של השתמטות החרדים מגיוס לצבא, הוא רק אחד מן הסימפטומים הנובעים מדרך לימודם – לימוד צר וסגור, הדוגל בעמדה שחדש ומחקר אסורים מן התורה, ומלווה בהעצמה מופלגת של זכויות לומד התורה בעולם הזה ובעולם הבא.
לא רק ממחקר מודרים תלמידי הישיבות החרדיות, אלא גם מן התורה שבכתב עצמה. אי למידה סדורה של חוקי התורה מסייעת בידם להתעלם מהפער הרחב בינם ובין המשנה והגמרא, ואי למידת הנביאים מונעת מהם את המפגש עם התוכחות המוסריות של נביאי ישראל. גם סיפורי התנ"ך אינם נלמדים כסדרם, ואלו שנלמדים מוּצאים לא אחת מפשוטם. כך לדוגמה, על חטאי אבות האומה ולקחם המוסרי והדתי הם מתגברים בעזרת דרשנות תלמודית המהפכת בזכותם ומציירת את דמותם לא כאנשי מעשה ולוחמים, אלא כצדיקים לומדי תורה. לימוד צר זה נובע מן החשש שלימוד פתוח עלול להוציאם לתרבות רעה, או שמא להרחיקם מן המסגרת החרדית. לזאת לא ייקרא תורת אמת אלא תורת פחד, פחד המשתקף כידוע גם בהתנגדותם ללימודי ליבה.
חמור מזאת: עולם התורה החרדי משקף הסבה מלימוד תורה לפולחן תלמוד תורה, המגן כביכול על עם ישראל בעת צרה. כלום לא מתבקש להפנות את הביקורת הבוטה של הנביאים נגד פולחן בית המקדש וכוחו המגן, "לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה", כלפי פולחן תלמוד התורה בהווה?
חוששני כי ברובם המכריע של רבני ישראל ואברכי התורה בדורנו, כולל לא מעטים מאלה המשתייכים לזרם הציוני־דתי, נתקיימה אמרת ר' יהושע בן לוי, "לא זכה – נעשית לו [התורה] סם מוות". סם מוות הבא לידי ביטוי בהכהיית הערכים האנושיים והמוסריים הטבועים בצלם הא־לוהים שבאדם, במיעוט דמותו של האדם כמבקש אמת, ובניוון כוחו היצירתי.
התוצאה הבלתי נמנעת היא שדור אברכי הישיבה היום הוא דור מנוון ועקר. רבבות אלפי ישראל וחכמיו הלומדים בישיבות חרדיות, ואף ברוב הישיבות הציוניות, לא הוציאו מתחת ידם בדור האחרון יצירה תורנית של ממש. בית היוצר של חיבורים מעין אלה הוא עולם המחקר, ואם תימצא יצירה רבנית מקורית ובעלת משמעות – מקורה בדרך כלל באישים מחוץ לארץ שרכשו השכלה חיצונית, דוגמת הרב סולובייצ'יק או הרב זקס בתחום ההגות הדתית.
דברים אלה אמורים לא רק בלימוד אלא גם בפסיקת הלכה. היהדות האורתודוקסית, הרואה עצמה כממשיכת דרכם של הפרושים, מייצגת למעשה את דרכם השמרנית של הצדוקים. זאת ועוד: שלא כבארצות הגולה, שבהן פוסקים רבנים בתחומי אחריותם, במדינת ישראל פרים ורבים פסקי הלכה נעדרי אחריות, בתחומים שהמדינה מופקדת עליהם. כוונתי הן ל"דעת תורה" חרדית והן לפסקי הלכה לאומניים של רבני הימין, שלדידם מצוות יישוב ארץ ישראל דוחה כל מצוות שבתורה.
וכבר התריע מורי הדגול פרופ' אליעזר שמשון רוזנטל, ששימש בתחילת דרכו כרבה של קבוצת רודגס (גלגולו הראשון של קיבוץ יבנה), על הקו שתפסה לה הרבנות הראשית בארץ, ביחסה העוין והמתנכר כלפי כל דבר שבחוכמה, שבמדע, שבתרבות ושבהשכלה. מסקנתו המצערת נוסחה באופן קולע: "עם ישראל זקף את קומתו, אבל תורת ישראל לא זקפה את קומתה".
וכאן הבן שואל: התחיינה העצמות האלה? האם בכוחם של הקיבוץ הדתי והציונות הדתית לסייע בהחזרת עטרה ליושנה?
שבירתן היא טהרתן
לעניות דעתי, מפתח לשינוי הדרגתי של המציאות הדתית בארץ הוא בחינה מחודשת של יחסי דת ומדינה. אכן, הקיבוץ הדתי והציונות הדתית ראו בעקרון הממלכתיות הדתית חובה דתית לאור נס תקומת ישראל. ההוגה היחיד שהתנגד לכך היה ישעיהו ליבוביץ, שאף חזה את השחיתות שיוליד השילוב בין דת למדינה. ליבוביץ ספג ביקורת נוקבת מפי ראשי המדברים של הקיבוץ הדתי ובהם צוריאל אדמנית, משה אונא ושמחה פרידמן. ואולם, דומני שהתמורות שחלו מאז אינן מאפשרות להתמיד ולאחוז בדרכם.
ברשותכם אמנה כמה מן התמורות הללו: מעבר השליטה ברבנות הראשית מהמפלגות הציוניות לחרדים; שינוי מעמדו של הציבור הדתי ממיעוט מופלה לרעה, לציבור גדול המופלה לטובה; העלייה הרוסית, המונעת מציבור רחב אפשרויות חיתון במסגרת דתית; מערכת הכשרות המסואבת; הנפוטיזם במינוי רבנים; חוק הג'ובים הרבני הנודע לשמצה ועוד.
לצערי אין מנוס מן המסקנה שהגיע הזמן להפריד את הדת מהמדינה. הווה אומר: ביטול הרבנות הראשית, שהיא מעוות שלא יוכל לתקון, ודינה ככלֵי חרס ש"שבירתן היא טהרתן", והעברת חלק מסמכויותיה לרבנויות מקומיות; ביטול המונופול של הזרם האורתודוקסי בארץ, והשוואת היחס והתקציבים לזרמים המגוונים ביהדות; בחירת רבני ערים ויישובים על ידי הקהילות ומימון הרבנות המקומית, לפחות בחלקה, על ידי התושבים; ביטול המועצות הדתיות והעברת האחריות למימון הצרכים הדתיים למועצות ולעיריות; פתיחת גופי כשרות עצמאיים; הכרה בנישואים אזרחיים; ועוד. מובן שביצוע ההפרדה דורש דיון מפורט בשאלות הפתוחות שהיא עשויה לעורר, דוגמת שאלת הגיור, אך זהו הכיוון הכללי.
ההצדקה העיקרית להפרדת הדת והמדינה היא עקרון הצדק והשוויון בין האזרחים בחובות ובזכויות, וביטול אפלייתו לטובה של ציבור אחד על חשבון ציבור אחר. הדברים אמורים גם בשוויון הנטל של השירות הצבאי, שיש להחילו גם על תלמידי ישיבות ההסדר, וקל וחומר על תלמידי ישיבה חרדים. אולם בנוסף, עשויה הפרדה זו להניב פירות ברוכים בכמה היבטים:
א. ביטול המונופול האורתודוקסי, על תקציבי העתק המוזרמים אליו, יאפשר תחרות חופשית בין תפיסות דתיות שונות, החלוקות ביניהן מחלוקת לגיטימית אילו מרכיבים מן ההלכה וההגות היהודית, העשירה והמגוונת, רצוי לאמץ בעת הזאת; ב. תחרות חופשית זו עשויה לעודד לימוד פתוח יותר של תורה לצד חוכמה ומחקר, אשר מטיבו עשוי לשמש גשר בין דתיים וחילוניים משכילים, ולסייע בהארת הצדדים היפים של תורת ישראל לדורותיה; ג. כידוע, הדת בעולם וכן בארץ היא גורם מפלג ולא מאחד, והפרדה בין הדת למדינה תוכל להוריד את מפלס המתח בין חלקי העם; ד. ההפרדה עשויה לנטרל אחד ממוקדי המחלוקת המשמעותיים בין הרשות המחוקקת לרשות השופטת בארץ; ה. בכוח ההפרדה לחזק את הקשר בין מדינת ישראל לזרמים השונים ביהדות התפוצות; ו. ואולי חשוב מכל אלה, הפרדת הדת מהמדינה תוכל לסייע במיקוד הפעילות הדתית בחינוך ליראת שמיים מופנמת ובתיקון עולם חברתי ומוסרי, ברוח דבר הנביא מיכה, שהקיבוץ הדתי הצטיין בהגשמתו: "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב [ערכים אנושיים] וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ (מצוות האל) כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ־לֹהֶיךָ".
מעבר להנמקות אלו ואחרות, חוששני שהתנהלותם של רוב רבני ארץ ישראל בעת הזאת עשויה לקרב את קריסת העולם הדתי, היהיר והמתנשא, בארץ, או חלילה לקרב את חורבן הבית השלישי. בעבר דגל הקיבוץ הדתי בקידום חוקים ומוסדות דתיים במדינת ישראל; האם לאור המציאות הנוכחית, נכון הקיבוץ הדתי להוביל מהלך מהפכני של אתחול מחדש, ריסטרט, של יחסי הדת והמדינה בארץ?
המודל של ישיבת הקיבוץ הדתי, הדוגל בשירות צבאי מלא ושילוב לימוד תורה וחוכמה, אמת ואמונה, ראוי לשמש כמופת וכמקור לחיקוי לשאר חלקיה של החברה הישראלית. מודל זה, המחזיר את האיזון של ערך תלמוד תורה – בשילוב אמיץ של יסודות חוכמה ומחקר – עם ערך העבודה, הוא בעל חשיבות יוצאת דופן בבנייתה המחודשת של תורת ישראל בארצו. וזאת מתוך תפיסה ממלכתית שהוביל הקיבוץ הדתי גם בעבר, הרואה עצמה מחויבת להלכה ולהגות היהודית, ובו זמנית פתוחה להשכלה רחבה ולערכים הומניסטיים, תוך הדגשה שדרך ארץ קדמה לתורה. במילים אחרות: את קומת הדת יש לבנות על גבי קומת האנושיות ולא במקומה, כמקובל היום בחוגים רחבים בציבור החרדי והמתנחלי.
הקיבוץ הדתי בעבר גם פרץ דרך בקידום השוויון בין נשים לגברים, למשל בלימוד שווה של גמרא בתיכון לבנים ולבנות, ובגיוס בנותיו לצבא; בעקבותיו הלכו חוגים נוספים בציונות הדתית, וראוי לעודד שוויון זה.
נחזור לראשונות. בעבר השתתף הקיבוץ הדתי בהצלת רבבות אנשים שעלו מאירופה לארץ ובקליטתם המיטיבה, תוך שהוא עומד כחומה בצורה מול רבני הציבור החרדי שהתנגדו להקמת מדינת ישראל, ובעקיפין גרמו להגדלת האסון הנורא של השואה. לדעתי, גם היום צריך הקיבוץ הדתי לזקוף את קומתו ולהרים את דגל התורה, העבודה, החוכמה והאחריות הממלכתית. בד בבד עליו לצאת כנגד מנהיגי הציבור החרדי, שלא עשו את חשבון הנפש המתבקש מטעותם הפטאלית בעבר, בהעדפת תפיסות אמוניות על פני שיקולים רציונליים. כאז כן עתה דבֵק הציבור החרדי באמונת שווא על כוחו המטאפיזי המגן של תלמוד תורה, ללא עבודה, ללא חוכמה וללא לקיחת אחריות לצורכי המדינה ולאתגריה. יתרה מזו, החרדים מאיימים היום, בסיועם הכוחני של פוליטיקאים מהזרם החרד"לי, לכבוש את המלכה עמי בבית ולהטביע את המדינה כולה בהשראת תפיסותיהם הדתיות.
מדינת ישראל נמצאת בעת הזאת במשבר עמוק, שאחריתו מי ישורנו. אולם משבר עשוי להצמיח גם תפנית חיובית. הנני תקווה שהקיבוץ הדתי ואנשי הציונות הדתית ההולכים בדרכו ימצאו את עוז הרוח וחוכמת המעשה לקדם תפנית זו, ויזכו להגשים בעזרת צור ישראל וגואלו את החזון שנוסח על ידי רבי עקיבא: "ועשית הטוב – בעיני שמיים, והישר – בעיני אדם".
דברים שנאמרו ב"ועידת הציונות הדתית ברוח הקיבוץ הדתי", שהתקיימה בשבוע שעבר בקיבוץ סעד, בשיתוף מקור ראשון. פרופ' מנחם כהנא הוא פרופסור אמריטוס בחוג לתלמוד באוניברסיטה העברית, וחתן פרס א.מ.ת. לשנת 2009
