לרסן את הסוס המשוגע

סיפורים, כפי שאומר ר' נחמן, אין להסביר. הנפש מיטלטלת עם קריאת הסיפור, וטלטול זה הוא כשלעצמו הישג כביר הפותח את הלב ומוציא אותנו משגרת היום ומהמחשבה שכל הדברים כבר מוכרים וידועים. רק הסיפור יכול לחולל שינוי עמוק בנפש. במובן הזה חובר ר' נחמן ליוצרים כגון קפקא, קאמי וניטשה, כמו גם למסורות בשם הבעש"ט, הרואים בספרות ערך כביר שאינו מצוי בהרצאת דברים סדורה, ובוודאי לא בזו המעגנת עצמה שוב ושוב באסמכתאות, בפסוקים ובמקורות, שעלולים דווקא לסגור את התודעה. הסיפור שאין לו סוף טוב מחייב את הקורא או המאזין להוסיף ולחשוב עליו. סיפור עם סיום ברור, המותיר תחושת פתרון וסיפוק ואינו מאפשר לתהייה ולחוסר הוודאות לחלחל, לא ראוי שיספרו אותו.

סיפור בלא נחת

בשבת שאחרי יום כיפור 1810, באומן שבאוקראינה, סיפר ר' נחמן את הסיפור הבא:

שפעם אחד נסעו שני בני אדם עם סוס מבוהל ומשוגע, ונשא אותם הסוס והשליכם מן העגלה. ועמד אחד והתחיל להכות את הסוס באגרוף, והכה אותו הרבה. ושחק ממנו השני ואמר לו: הלא אתה מכה את ידך, ומה תועיל להסוס הכאה זו? רק אתה צריך ליקח רצועה שמכין בה הסוסים להכות אותו. והלך ועשה כן, ולקח רצועה והתחיל להכות את הסוס. ועמד הסוס ורץ בבהלה גדולה, וברח ונשא אותם והשליך אותם לתוך רפש וטיט, והסוס ברח לו להלן.  נמצא, שגם זה אינו עצה טובה.

וייעצו אותו שיעשה כך, שיקח חבל יפה, ויקשור את הסוס לאיזה אילן, ויכה אותו הרבה, ובזה ילמדו להיטיב. ועשה כך, והכה הסוס הרבה, ונתייגע. וראה שגם זה אינו עצה טובה, כי אינו כדאי הסוס כולו בעד היגיעה והקוצר רוח שיש לו ע"י ההכאה, ואין תקנה לסוס כזה, רק לירות אותו על־ידי קני שריפה, וזה צר לו (ליקוטי מוהר"ן תנינא סו).

שמיעת הסיפור מעוררת חוסר נחת. הסיפור מציג דיאלוג בין שני בני אדם שנזרקו מעגלה שהייתה רתומה לסוס "מבוהל ומשוגע". הניסיון לרסן את הסוס המבוהל והמשוגע נכשל. כל אחת מן העצות שמציע ה"שני", הפאסיבי, ל"ראשון", האקטיבי, מייצגת הסלמה ביחס לעצה הקודמת. הכאת הסוס לא רק שאיננה מועילה לריסונו, אלא היא אף מכאיבה למכה עצמו. קשירתו לעץ אינה מועילה, ואף החלפת האגרוף ברצועה מעייפת ומתישה את העגלון המכה. רק הריגת הסוס יכולה לשים קץ להתפרעותו: זו העצה האחרונה שמשיא השני, פתרון שאיננו פתרון, שהרי העגלון והנוסע זקוקים לסוס.

מה יש בסיפור של ר' נחמן שגורם אי־נחת? מיהו העגלון המכה? מיהו הסוס המבוהל והמשוגע? ומהם האגרוף, הרצועה, הקשירה לאילן והצעת גזר דין מוות בקני שרפה?

רמז לפענוח הסיפור נמצא בשלוש המילים שבהן בוחר ר' נחמן לקטוע את המשל שלו: "וזה צר לו". סיום זה הוא ציטוט כמעט מדויק מדברי חז"ל על הפסוק בישעיהו סג: "בְּכָל צָרָתָם לא [לוֹ] צָר וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ הוּא גְאָלָם וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם כָּל יְמֵי עוֹלָם". לפנינו דוגמה מפורסמת לאופן שבו חז"ל מפרשים פסוקים סתומים במקרא. ההכרעה לקרוא את המילה "לא" בשינוי אותיות, "לו", התקבלה ככל הנראה בסוף תקופת בית שני, ומבטאת תיאולוגיה המתפתחת בין החכמים ולפיה הגלות והצרה אינן רק עונש.

הא־ל אינו רק מעניש חיצוני שאיננו חס על ברואיו, אלא גם מי שמשתתף בצרת האדם. החלפת "בכל צרתם לא צר" ב"בכל צרתם לו צר" מאפשרת לא־ל גם להעניש וגם לצאת לגלות, גם לכעוס אך גם להשתתף בעונש. כך, הא־ל איננו מזוהה עם דמותו הרחוקה של המעניש, אלא נמצא עמנו בצרה.

הכאה והכאה עצמית

הסיפור מראה כיצד הכאה אלימה הופכת להכאה עצמית, ולבסוף למעשה נלעג וחסר תועלת. הענישה פוגעת במעניש עצמו, שמה אותו ללעג ובזה לו. משל הסוס עוסק אפוא במושג העונש ובביקורתו החריפה של ר' נחמן עליו.

תפיסת הגמול שזורה בנרטיב המקראי כולו. היא זוכה לחיזוק בדברי הנביאים, המוכיחים את העם ומבטיחים עונש מן הא־ל, או מנחמים בישועה ובהצלה. פרשיות הקללה והעונש של בחוקותי וכי תבוא הן ביטוי מפורט לאינוונטר גדול ומתעצם של עונשים. אל מול המעשים הרעים מוצע עונש אחר עונש: הפסקת גשמים ורעב, איבוד בני משפחה, הגליה, השפלה, אימה וחרדה, כשלבסוף מועלית אף האפשרות להשמדה טוטאלית של העם בידי ה'. אולי לכן, בשל המורא שהן מטילות או בשל הכפירה שהן יכולות לעורר, נקראות הפרשות הללו פעמים רבות בשקט.

תפיסת העונש המקראית, שלפיה הא־ל גומל טוב או מעניש, מחלחלת אל התפילה. פרשת והיה אם שמוע, הנאמרת לפחות פעמיים ביום, מציבה את תורת העונש במרכז. לעומת ייחוד ה', אהבתו וחינוך הבנים לדבקות בו, המופיעים בפרשיית שמע הקודמת לה, פרשת והיה אם שמוע מוסיפה, בלשון רבים, אזהרות קשות מפני עונשים והצעת שכר על בחירה בטוב.

לפנינו מהפכה שמנסה ר' נחמן לחולל אל מול תפיסת הענישה המקראית, המבוססת על תורת גמול וענישה כה יסודיות. הפעם הוא חורג ממנהגו, ובניגוד לדבריו על מעלתו של הסיפור הלא מפורש, ר' נחמן כמו אינו מתאפק, וממשיך כאמור לדרוש עליו:

כך, כשאחד יוצא לחוץ, ואינו מתנהג כשורה – אין יכולין למצוא עצה מה לעשות לו, כי היה אפשר להעניש אותו בעצמו או על־ידי שליח או באופן אחר, אך כל העונשים הם נוגעים להצדיק בעצמו, כמו שמצינו אצל השם יתברך, שבכל צרתם לו צר (ישעיה סג) כי הם חלק אלוק ממעל, ועל כן כשיש להם צרה, חס ושלום, לו צר, כביכול. כמו כן, אצל הצדיק גם כן, "כי גם ענוש לצדיק לא טוב" (משלי יז), כי העונש שמעניש את אחד, הוא נוגע להצדיק בעצמו.

אם נקביל את סיפור המעשה לדרשה המפרשת אותו, הרי שכפי שהנוסע הבהיר לעגלון שהלקאת הסוס אינה מועילה לא לסוס ולא למחנך, כך ר' נחמן מבקש מהצדיק לחדול מלהעניש. כדי להבין את הקשר ליום הכפורים, יש להבהיר את מעמד הצדיק בהגותו של ר' נחמן.

לא אחת נתפס הצדיק כמיקרוקוסמוס של הא־ל, והיחסים עמו נתפסים כמרחב דומה ולעיתים זהה ליחסים עם ה'. הזיקה ההדוקה שבין הצדיק לבין חסידיו, כמו בין הא־ל לברואיו, קשורה לתפיסת החיוניות הא־לוהית הטבועה בנו. את "היסוד הפשוט", המונח הקדם־סוקרטי התר אחרי העיקרון היסודי ביותר של המציאות, מחבר ר' נחמן אל דברי חכמים על ה"יסוד" במסכת חגיגה, שם הוא מזוהה עם הצדיק שעליו עומד העולם. ר' נחמן מדגיש כי הצדיק הוא היסוד הפשוט, וחסידיו משוכים ממנו בווריאציות משתנות של ארבעת היסודות – כחומרי ההוויה והמציאות:

כי האדם נתהוה מארבעה יסודות: אש, רוח, מים, עפר. וכל אלו הארבעה יסודות נמשכין מיסוד הפשוט, שהוא בחינת הצדיק, בחינת (משלי י) "צדיק יסוד עולם", שהצדיק הוא בחינת יסוד הפשוט, שממנו נמשכין כל הארבעה יסודות, בבחינת (בראשית ב) "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים". נהר יוצא מעדן – זה בחינת צדיק יסוד עולם, בחינת יסוד הפשוט, אשר משם יפרד הארבעה יסודות, שהם בחינת ארבעה ראשים כנ"ל. נמצא שכולם נמשכין מהצדיק, ועל כן אם הוא מעניש את אחד נוגע את הצדיק בעצמו, ועל כן: גם ענוש לצדיק לא טוב.

החסיד אינו הולך לרבי אלא כדי לראות את עצמו: "ועל כן כשרואין את הצדיק, שזה בחינת 'והיו עיניך רואות את מוריך' (ראשי תיבות: א'ש ר'וח מ'ים ע'פר), על ידי זה רואין בעצמו איך הוא אוחז בכל המידות שבאין מארבעה יסודות: אש רוח מים עפר, שנמשכין מהצדיק כנ"ל" (שם).

לא הערצה עיוורת של הצדיק שפניו ניבטות מכל שלט ותמונה על הקיר, אלא בירור מעמדך ביחס אליו. במאמר מוסגר זה בנה ר' נחמן את התשתית להבנת רעיון ההכאה העצמית, שעל פיה המכה מעניש את עצמו. אם נמשך אתה מן היסוד הפשוט, הרי שהכאה של המקור את יוצאיו, הצדיק את חסידיו, ההורה את ילדיו, אינה אלא פגיעה של המקור בעצמו. לעומת סיפור הסוס, שם ניתן לטעון כי הפגיעה נובעת מן היחס התועלתני של בעל הסוס לסוסו, כאן מתרחשת הפגיעה העצמית בשל ההנחה בדבר זיקה אורגנית ואהבה של השניים.

כל עונש ממית

ר' נחמן מוסיף דברים נוקבים על העונש כשהוא קובע כיצד עונש הוא מצב חמור הפוגע בחיוניות של האדם. לעיתים דווקא המרד והחטא הם ביטוי עמוק לחיוניות ולרצונו של האדם לעשות את שעל ליבו, כמו רצונו של הסוס לא לציית לאדונו. בכל עונש יש ניצול של היותך בעל כוח, ופגיעה ברצון הפנימי של הכפוף לך. לכן קובע ר' נחמן כי לא רק מיתה היא עונש "ממית" – בכל עונש ישנה פגיעה בחיוניות הנפשית של הנענש והמתה שלו:

כי כשמענישין את אחד, עוקרין אותו משורש חיותו, כי אפילו שאר עונשים נקראים בחינת מיתה, כמו שכתוב (שמות ד) "כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך", ואמרו רז"ל (ע"ז ה ע"א), שנעשו עניים, והשם הוא החיות, בבחינת (בראשית ב) "נפש חיה הוא שמו", ושמו משותף בשמנו, כביכול (ירושלמי תענית פ"ב, יהושע ז, ירמיה יד), ועל כן, כשיש לישראל איזה עונש ח"ו, נוגע את עצמו יתברך כביכול, כי עיקר העונש נוגע בהחיות, שהוא השם, ושמו משותף בשמנו כנ"ל. נמצא, כשנתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל ביום הכיפורים ואמר "סלחתי כדבריך", אזי כביכול נגדל שמו יתברך המשותף בשמנו כנ"ל.

לפנינו ביקורת נוקבת על מושג העונש העומד בבסיס יום הכיפורים. ר' נחמן מפתח תורה השוללת נחרצות את העונש והשלכותיו. מה אם כן מציע ר' נחמן אל מול תורת עונש כה חזקה בהגות היהודית? האם הוא מציע משהו מעבר ליד המושטת האוחזת בשוט שקופאת על מקומה?

אל מול דברי ה' למשה לאחר חטא המרגלים, שבהם ביקש למחות את זרע ישראל, מציע משה לא־ל דרך תגובה אחרת, ומבקש שה' יעשה למען שמו. בעקבות משה מציע ר' נחמן כי תחת דיכוטומיה של מעניש ונענש יש להאיר דווקא את היחסים השזורים ביניהם. הא־ל והאדם מצויים על מישור פעולה אחד. ר' נחמן קובע כי העובדה ששמו של הקב"ה נתון בשמנו, כמו בשם "ישראל", או בשמות המכילים בתוכם את שם הא־ל, היא ביטוי עמוק לשותפות ולקרבה עמוקה. המערכת אחת היא. הכאתנו על ידי הא־ל היא הכאה של הא־ל את עצמו. תפיסה זו מגיעה לשיאה במנטרה של תפילת הימים הנוראים, "עשה למען שמך", המקבלת עתה משמעות אחרת.

דחייתו של ר' נחמן את האפקטיביות של העונש, ואת היותו ביטוי לכוחו של המעניש המפליא במכותיו, חדה ונוקבת. נראה כי סיפור הסוס והדרשה שבעקבותיו יכולים להיות גם פירוש לתפילת "ונתנה תוקף", המתחילה בסדרת עונשים מעוררת אימה: "מי במים ומי באש, מי ברעב ומי בצמא, מי ברעש ומי במגפה", ומסיימת ב'שמך נאה לך ואתה נאה לשמך ושמנו קראת בשמך". בכך היא מבטאת מעבר מתורת ענישה לתורת שם, המדגישה מרחב א־לוהי־אנושי משותף.

לא העונש ויכולתו הבלתי מוגבלת של הא־ל המתבטאת בו הם עיקר הימים הנוראים, אלא דווקא הסליחה. הענישה אולי "מאווררת" את הכעס, אך היא פוגעת והרסנית. לא רק שאין היא יעילה והסוס המשוגע ימשיך לבעוט ולהתפרע, אלא היא מוציאה חיות מהאדם. העונש, תחת שישיג את מטרתו, פוגע ומזהם את המעניש עצמו.

ד"ר ביטי רואי היא חוקרת קבלה וחסידות ומלמדת במכון הרטמן, במכון שכטר ובבית המדרש זוהר חי "האדם נתהווה מארבעה