הרב יואל בן־נון רחוק שנתיים בלבד מהגעה לגבורות. בן 78, ונדמה שדווקא בעשור האחרון הוא פורה מתמיד. מאז שהתרחק מהסערות שהעסיקו אותו בעבר – מהקמת גוש אמונים ב־1974, ועד תגובתו המהדהדת לרצח רבין ב־1995 – וגם עזב תפקידים ציבוריים כמו עמידה בראש ישיבת הקיבוץ הדתי, חזר בן־נון למקומו הראשוני: חוקר ומורה מבריק לתנ"ך, ופרשן ברוח ממלכתית ומודרנית של תורת הרב קוק.
היבול שלו בשנים האחרונות כולל השלמת דוקטורט על "המקור הכפול" – היחס לתורה הן כמקור סמכות והן כמקור השראה – בתפיסת הרב קוק (יצא לאור גם כספר); ספר על עמדת נביאי ישראל מול מעצמות זמנם; ומאמר יומי באתר 929 על כל אחד מפרקי התנ"ך. וגולת הכותרת: פתיחת אתר אינטרנט בשם "מקראות", שבו החל לפרש את התורה כולה באופן שמשלב את הידע המדעי עם גישה דתית־אורתודוקסית. תחילה פרסם מעיוניו שם שני ספרים המוקדשים לפרשת יתרו ומשפטים בלבד, ולפני כשנתיים פרסם ספר נוסף, ובו סדרה של שיעורים על כלל חומשי בראשית ושמות.
השנה הוא פנה לכיוון חדש: פרסום קובץ מאמרים בן שני כרכים, תחת הכותרת "מחביון תורתך – מתורת ארץ ישראל". שני הכרכים כוללים עיונים הלכתיים הנובעים בעיניו מ"תורת ארץ ישראל, רבים מהם כבר פורסמו בעבר בבמות שונות ועכשיו קובצו יחד. על המוטיבציה לפרסום הכרכים הללו הוא אומר בכנות: "עד היום הצטיירתי בציבור אך ורק בהקשר של הוראת תנ"ך, אבל רציתי לעסוק גם במשמעות ההלכתית שניתן ללמוד מן התנ"ך".
לרב בן־נון זכות ראשונים בפרויקט הנחלת התנ"ך בציונות הדתית. כבר כשקמה ישיבת הר עציון ב־1968, והוא מראשוני תלמידיה, יזם בישיבה הקדשת זמן משמעותי ללימוד תנ"ך. מאז הלך התחום והתרחב; קודם כול בישיבת הר עציון עצמה, שבה המשיכו את בן־נון אישים כמו הרב יעקב מדן והרב מרדכי ברויאר, ואף נוסד כתב־עת לעיוני תנ"ך בשם "מגדים". בהמשך התרחב התחום גם לכלל הישיבות הציוניות, והוא אחד המאפיינים הבולטים שלהן לעומת הישיבות החרדיות, שמתמקדות בלעדית בלימוד גמרא.
"החרדים מביאים ציטוטים מעוותים, שמנותקים מהקשרם. אומרים 'תורה מגנא ומצלא', אבל במקור כתוב ש'תורה מגנא ומצלא' על האדם מיצר הרע, לא מאויב חיצוני. אני שואל כל חרדי: אם פרץ לביתך גנב, אתה הולך לישיבה ללמוד תורה או פונה למשטרה?"
לדעת הרב בן־נון, "חלקים רחבים של העולם התורני שוכחים שכל לימוד תורני, ובוודאי הלכתי, חייב להתחיל מן התנ"ך. 'תורת ארץ ישראל' בוודאי צריכה להתחיל מן התנ"ך, שהרי התנ"ך נכתב ומתעד את החיים היהודיים בארץ ישראל".
כדוגמה בולטת לניכור החרדי מן התנ"ך הוא מספר אנקדוטה ששמע מפי הרבנית מרים עמיטל, אשתו של הרב יהודה עמיטל: "היא סיפרה על סבתא שלה, אשתו של הרב איסר זלמן מלצר (מגדולי התורה החרדים בדור הקמת המדינה; י"ש), שבילדותה בליטא למדה בתלמוד תורה של בנות. שם כמובן לא למדו גמרא, והתמקדו בתנ"ך. פעם הגיע לביתם הרב שך, למפגש עם ר' איסר זלמן. תוך כדי המפגש הרב שך ציטט פסוק, והיא תיקנה אותו. הרב שך נדהם והלך לארון הספרים להביא גמרא, ו'הוכיח' לה שהציטוט שלו הוא הנכון. והיא הביאה תנ"ך והוכיחה שהציטוט שלה הוא הנכון, והגמרא עצמה לא מצטטת את הפסוק בצורה נכונה. למה פסוקים לא תמיד מצוטטים בגמרא בצורה נכונה – זו שאלה בפני עצמה. אבל העובדה היא שהרב שך לא ידע כלל שיש פער כזה, כי הוא תמיד הכיר את פסוקי התנ"ך לא במקורם אלא רק דרך האופן שבו הם מצוטטים בגמרא. אני טוען תמיד שאי אפשר ללמוד סוגיה בגמרא בלי לבדוק מה באמת כתוב במקורות שהיא מצטטת. הרי גם התנאים והאמוראים עצמם התחילו את העיון שלהם קודם כול מן התנ"ך".
הוא מביא דוגמאות מן הספר לקישור בין עולם התנ"ך וההלכה: "למשל, אני דן בשאלה מאיפה נובע המספר 39 לגבי המלאכות האסורות בשבת. יש לזה כל מיני הסברים מקובלים, אבל הם לא סיפקו אותי. עד שמצאתי בפרשת ויקהל (ויקרא לה, פסוקים יא-יט) את פירוט חלקי המשכן: 'אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶת אָהֳלוֹ וְאֶת מִכְסֵהוּ…', עד 'אֶת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ'. יש שם בדיוק 39 פריטים, ממש כמו מספר מלאכות שבת, שכידוע נגזרו מהמלאכות שהתקיימו במשכן. יותר מזה: הפריט האחרון בפריטי המשכן, 'בגדי השרד', נחלק לשניים – בגדי אהרן ובגדי בניו. וגם הפריט האחרון במלאכות שבת, הוצאה מרשות לרשות, נחלק לשניים: הוצאה והכנסה".
אימונים בבין הזמנים
חלק שלם בספר מוקדש ל"הלכות דרכים וטיולים": מזהירות בדרכים וזהירות בטיולים, ועד "הלכות טרמפים". למחבר יש רגישות מיוחדת לכך, כיוון שחמותו נהרגה בתאונת דרכים. לא במקרה, הוא עצמו מעולם לא נהג.
גם פמיניזם הוא מוצא בתנ"ך: "פרשת שמות היא פרשה שכולה נשים. יש לנו את שפרה ופועה, המיילדות; את יוכבד, מרים ובת פרעה, שלכולן חלק בהצלת משה; ובסוף הפרשה שוב ציפורה היא זו שמצילה את משה ממוות. גם ביציאת מצרים מרים מובילה שירת נשים, במקביל לשירת משה, ובסוף הספר כתוב שהנשים הביאו למשכן את 'המראות הצובאות'. רש"י מפרש שאלו מראות שבנות ישראל היו משתמשות בהן כדי להתקשט. משה לא רצה לקבל אותן, 'מכיוון שהן עשויות ליצר הרע'. אבל המדרש אומר שהקב"ה ציווה עליו לקבל אותן, ואף אמר לו ש'אלה חביבות עליי יותר מכולן', משום שנשות ישראל השתמשו בהן כדי לפתות את בעליהן תוך כדי עבודת הפרך במצרים, וכך הצילו את עם ישראל מחורבן דמוגרפי.
"אני זוכר את מורי ורבי, הרב צבי יהודה, כשהיו מדברים איתו על הלכות שיש בהן שוני בין גברים לנשים, הוא היה אומר: 'השווה הכתוב אישה לאיש בכל דינים שבתורה'. שוב היו מצביעים לו על הבדלים, והוא בשלו: 'השווה הקב"ה אישה לאיש לכל דינים שבתורה'. ברוחו כתבתי את הפרקים בספר שנותנים פתרונות הלכתיים לבעיות העיגון, כתובה שוויונית, ועוד".
גם את יחסו לחילונים וחרדים הוא מעגן בתנ"ך. כלפי החילונים הוא אומר: "אני לא צריך את עניין 'תינוק שנשבה' כדי לקבוע איך להתייחס לחילונים. יש לי את התורה. התורה מונה שלושה מצבים של הבאת קורבן על חטא: יחיד שחטא במזיד, יחיד שחטא בשוגג, וקהל שחטא בשוגג. מה עם קהל שחטא במזיד? זה בדיוק העניין. ההנחה היא שאם מדובר בחטא של קהל שלם, הוא לעולם ייחשב שגגה. כמו הפסוק שאנחנו מצטטים בתפילת כל נדרי: 'וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה'. כשמדובר בכל העם, זה חייב להיות שגגה. אגב, זה לא משהו שאני המצאתי, אומר את זה כבר הרמב"ן בפירושו לתורה. אבל אנשים לא מכירים את הרמב"ן, אז ממציאים כל מיני דברים, לחומרה או לקולא, ביחס לחילונים".
מן החרדים, לעומת זאת, הוא תובע את עלבונה של שאלת הגיוס: "גם פה לא צריך להידרש לסיפור של בני גד וראובן, שמשה דרש מהם להצטרף לשאר השבטים בכיבוש ארץ ישראל. יש לנו מצווה פשוטה ומפורשת: 'לא תעמוד על דם רעך'. זה מספיק כדי לחייב את הגיוס. אבל הם מביאים ציטוטים מעוותים, שמנותקים מהקשרם. אומרים 'תורה מגנא ומצלא', אבל במקור כתוב ש'תורה מגנא ומצלא' על האדם מיצר הרע, לא מאויב חיצוני. אני שואל כל חרדי: אם פרץ לביתך גנב, אתה הולך לישיבה ללמוד תורה או פונה למשטרה?
"אני, אגב, כתבתי פעם הצעה פרקטית לשילוב החרדים בצבא. את אלה שלומדים ברצינות אני לא בעד לגייס, כי גם לזה יש חשיבות. אבל את אלה שלא לומדים צריך כמובן לגייס מיד. מצד שני, גם לתלמידי הישיבות יש עשרה שבועות בשנה של 'בין הזמנים'. למה אי־אפשר לקחת שישה שבועות מהתקופה הזו ולאמן אותם, כך שיהיו כשירים לפחות לתפקוד בפיקוד העורף, שהולך להיות יחידה מאוד מרכזית של צה"ל? אחרי שש שנים של אימונים כאלה יצטברו תשעה חודשי הכשרה, ואז תלמידי הישיבות יעברו ליחידות מילואים של פיקוד העורף.
"כל מי שראה את ההצעה הזו אמר שאין סיבה אמיתית להתנגד לה. אבל יש מין פוליטיקה כזו אצל החרדים, שאסור להסכים לשום דבר מחשש 'מדרון חלקלק'. בכלל, מה שהתקדש אצלם זו לא ההלכה, אלא הנורמות שהתקבעו כאורח החיים. למשל, בקורונה הם סיכנו את חייהם, שזו בוודאי עבירה הלכתית, לא רק בשביל מצוות ברורות, אלא אפילו בשביל לקיים טישים".
לשכנע את המצרים
הוא נולד ב־1946 ב"חיפה האדומה", לשני הורים יקים, ד"ר יחיאל וד"ר שושנה בן־נון. אחרי התיכון פנה ללימודים בישיבת מרכז הרב, ואחר כך היה אחד מתלמידיה הראשונים של ישיבת הר עציון. ב־1974, חודשים ספורים אחרי מלחמת יום הכיפורים, נוסד גוש אמונים בביתו שבאלון־שבות, והוא עצמו היה אחד מחברי המזכירות הבולטים, ואף בין ראשוני ומייסדי היישוב עפרה.
"חלקים רחבים של העולם התורני שוכחים שכל לימוד תורני, ובוודאי הלכתי, חייב להתחיל מן התנ"ך. 'תורת ארץ ישראל' בוודאי צריכה להתחיל מן התנ"ך, שהרי התנ"ך נכתב ומתעד את החיים היהודיים בארץ ישראל"
בשנים ההן בלט הוויכוח בין הקו הממלכתי שהוא הוביל לקו האוונגרדי, פורץ הדרך, של הרב משה לוינגר. הדבר בא לידי ביטוי בולט כשהתפוצצה פרשת "המחתרת היהודית" ב־1984. בן־נון, שאוהב מאוד את עמדת "נביא הזעם" הדרמטי, אמר אז שהפרשה יכולה להכריע לשבט את גורלה של ההתיישבות ביש"ע. לימים פרסם גם מאמר מכונן שבו ערך את חשבון נפשו של כל מפעל ההתנחלות, והודה בצער ש"הצלחנו להתנחל בקרקע, אבל לא בלבבות".
אחרי רצח רבין, שאיתו היו לו קשרים אישיים חמים, היה בן־נון חריף עוד יותר. בכינוס משותף של מועצת יש"ע ותנועת מימד המתונה הוא הכריז ש"אם חס ושלום יתרחש רצח נוסף, ספק אם מדינת ישראל תמשיך להתקיים. בוודאי שלא תהיה עוד ציונות דתית". באותו כינוס הוא אף הכריז שהוא יודע על שני רבנים שפסקו כי על רבין חל דין "רודף", כלומר אדם שמסכן אחרים ומותר להורגו. הוא סירב תחילה למסור את שמות הרבנים, מה שפגע באמינותו, אבל מאוחר יותר אמר לרבנים הראשיים דאז, ישראל לאו ואליהו בקשי־דורון, שמדובר ברבנים דב ליאור ונחום רבינוביץ'. בציבור הדתי והימני נמתחה עליו ביקורת ונטען שהוא מנסה להיות מקובל בשמאל, על חשבון פגיעה בחבריו בימין. הוא קיבל איומי פגיעה בו ובמשפחתו, ובעקבות זאת הוצמדה לו במשך תקופה ארוכה אבטחה צמודה. אבל האבטחה עצמה פגעה בחבריו בעפרה, שנפגעו מכך שהוא מגיע עם האבטחה גם לבית הכנסת ביישוב, כאילו אינו סומך אפילו על חבריו שם שלא יפגעו בו. הרוחות סביבו המשיכו לסעור, עד שבן־נון הרגיש שעליו לעזוב את עפרה ולחזור לכור מחצבתו באלון־שבות.
מאז הסערות ההן נפגע מעמדו של בן־נון בציבור הדתי, ודומה שגם הוא עצמו כבר פחות התנחל בלבבות חבריו למחנה. ממרצה בולט כמעט בכל כינוס מגזרי, הוא קיבל פחות ופחות הזמנות, ובהדרגה התמסר לעיסוקיו התורניים: תחילה כראש ישיבת הקיבוץ הדתי בעין־צורים, בשנים 2006-2000, ולאחר מכן בדוקטורט ובמחקרי התנ"ך שלו. אבל הוא נשאר מנתח חד ומקורי של המציאות הישראלית, ולפיכך שאלתי אותו לדעתו על מצבנו כיום.
באופן מפתיע הוא אומר ש"לפחות מבחינה פנימית, אני רואה את התקופה הנוכחית כתקופה יותר טובה מזו של השנה שעברה, עם סערת 'המהפכה המשפטית'. המלחמה הוכיחה ש'נוער המסכים' הוא הרבה יותר טוב ממה שחשבנו עליו. לגבי השסע הפוליטי – כיום היחידים שיכולים לשלוח את נתניהו הביתה הם אנשי הליכוד, אם הם עצמם יגיעו למסקנה שאי אפשר איתו. אבל בכל מקרה הוא לא ישרוד לדעתי את הבחירות הבאות. כי בבחירות האלה אני מעריך שיקום כוח ימני שאינו הליכוד, והוא יהיה המפלגה הגדולה ביותר. הליכוד ירצה להשתתף גם בממשלה הבאה, והמחיר יהיה כמובן שנתניהו יצטרך ללכת הביתה".
בנוגע למלחמה הוא אומר: "אני לא קורא לה 'מלחמת העצמאות השנייה', כמו שרבים מכנים אותה. בעיניי זו מלחמת העצמאות השמינית, כי בעצם כל מלחמות ישראל היו המשך של מלחמת העצמאות. אז יש לנו מלחמת העצמאות, מבצע קדש, ששת הימים, יום כיפור, שתי מלחמות לבנון, והאינתיפאדה השנייה שהייתה מלחמה לכל דבר. עכשיו זו המלחמה השמינית. רק שבניגוד לכל מלחמות העבר, שנבעו מהסכסוך הטריטוריאלי עם הפלסטינים, זו מלחמה דתית מובהקת, שמובלת על ידי איראן שאין לה שום סכסוך טריטוריאלי איתנו.
"את הסכסוך הטריטוריאלי עם הפלסטינים אי אפשר לפתור. מבחינתם הכיבוש לא התחיל ב־1967 אלא ב־1948, ואולי כבר בהצהרת בלפור, והם חושבים כך עד היום. לכן, מה שאנחנו צריכים לעשות זה לשכנע את המצרים לקבל על עצמם אחריות מלאה לרצועת עזה, ואת זה אפשר לעשות על ידי פיתוי כספי משמעותי מצד הקהילה הבינלאומית. הם אומנם לא רוצים לשלוט בעזה, אבל מצד שני מצרים נמצאת במצב כלכלי נורא, ואם יוצע להם סיוע כספי מספיק גדול – אני מאמין שישתכנעו. ולגבי יו"ש – צריך להחיל ריבונות על שטחי C, ואת שטחי הרשות הפלסטינית צריך לחבר בקונפדרציה עם ירדן. הרי ירדן היא ממילא מדינה פלסטינית. כמו שאמר לנו בשעתו יגאל אלון: בארץ ישראל ההיסטורית יש שתי מדינות (ישראל וירדן) ואין שלושה עמים".
בינתיים, מול המלחמה הרב־זירתית ו"טבעת החנק" האיראנית, גם אתה חש, כמו רבים, סכנת חורבן?
"יש חשש כללי כזה, אבל באופן עמוק יותר אני מאמין שאנחנו באמת בתהליך גאולה, בדיוק לפי הספר. למשיחיים בינינו, שרוצים להביא כבר את המשיח ובית המקדש, אני אומר שבגמרא כתוב שסדר הברכות בתפילת שמונה־עשרה הוא סדר הגאולה. קודם כול 'תקע בשופר גדול לחרותנו', שאת זה השגנו כבר בתש"ח; אחר כך 'קבץ גלויותינו'; אחר כך 'השיבה שופטינו', אחר כך מלחמה ברשעים, שזה השלב שבו אנחנו נמצאים, ורק אחרי כל זה עליית קרן הצדיקים, בניין ירושלים, ורק בסוף חזרת 'צמח דוד'. לא מלך המשיח אמור לקבץ את הגלויות, אלא אנחנו בעצמנו, וכבר הגענו להישגים מרשימים. עוד מעט רוב בני העם היהודי יחיו במדינת ישראל".
מיעוט קטנטן ורעשני
שנתיים לפני הגעה לגבורות זה כבר שלב שניתן לדבר בו על מאזן חיים, לפחות מאזן ביניים. אני שואל אפוא את בן־נון על ההישגים העיקריים והכישלונות העיקריים בעיניו של פעילותו רבת השנים. ההישג הגדול ביותר מבחינתו הוא "קידום והנחלת 'תורת ארץ ישראל'. זו ההבנה שלימוד תורה מתחיל קודם כול בתנ"ך, ושגם טיול בארץ יכול להיות לימוד תורה. עוד לא כולם כמובן חיים כך, ואני בוודאי שואף להתקדם בהכרה הזו, אבל רבים כבר מבינים זאת.
"בתחום הציבורי – לצערי אני כל הזמן מרגיש שקולי בודד. אמנם הצלחנו בכמה דברים, כולל בגוש אמונים, בהנחלת הקו הממלכתי. תזכור שגוש אמונים לא נעלם, והוא פועל היום באמצעות תנועת אמנה, שכל עניינה פעולה ממלכתית, עם המדינה ולא נגדה. ודרך אגב, כל אלה שמשמיצים את אלוף יהודה פוקס לא יודעים שכמעט כל החוות והמאחזים שהוקמו בשנים האחרונות ברחבי יו"ש הוקמו בתיאום מלא איתו ועם הצבא. יש שלושה מאחזים שלא אכפת להם מחוק וממדינה, והם מוציאים שם רע לכל השאר. בפועל הקו הממלכתי קיים, אבל כשנוצרים עימותים, אנשים מהססים להשמיע את הקו הממלכתי, ואני כמעט הבודד שעושה זאת".
הצעירים של נוער הגבעות לא מבינים את התמונה הרחבה שאתה מבין?
"לא רק שהם לא מבינים, יש להם בראש תמונה היסטורית לגמרי אחרת. מבחינתם הם הנחשונים שצריכים לקפוץ לים ולהוביל את מדינת ישראל אחריהם, וכל דבר אחר זה פשוט ברברת. ממלכתיות בשבילם היא כינוי של בזיון. אבל יותר מ־90 אחוז מהמתיישבים הם ממלכתיים, והצעירים האלה הם מיעוט קטנטן אבל רעשני. העניין הוא שפעם הממלכתיים לא שתקו לאנרכיסטים, והיום הם שותקים. וזה מסוכן, כי זה מרחיק את המוני בית ישראל מהמפעל ההיסטורי שלנו".
