"בספר החדש שלי אני מצטט חבר טוב מישראל, ד"ר אדי כהן, יליד לבנון", מספר ד"ר מתיאס קונצל בשיחה מביתו שבהמבורג, גרמניה. "יש לאדי כחצי מיליון עוקבים בטוויטר, מכל רחבי העולם הערבי. ביקשתי ממנו פעם לכתוב פוסט בערבית עם השאלה 'מה אתה חושב על אדולף היטלר'. תוך דקות בודדות הפוסט קיבל מאות תגובות. הוא תרגם לי את ארבעים התגובות הראשונות, וכמחצית מהן ביטאו יחס חיובי מאוד: 'גיבור', 'האיש הכי אמיץ בעולם', 'הוא עשה רק טעות אחת, שלא הרג את כל היהודים', ועוד התבטאויות ברוח זו.
"תאר לך שבמדינה מערבית, צרפת לדוגמה, יעשו סקר דעת קהל, והמונים יביעו תמיכה עזה בהיטלר ובמה שהוא מייצג. זו תהיה שערורייה עולמית, כולם ידברו על זה. אבל מאחר שמדובר בעולם הערבי, זה עובר ללא ביקורת. הפופולריות האדירה של היטלר ברחוב הערבי היא תופעה ידועה לכל מי שמכיר את המזרח התיכון".
הנשיא הרצוג חשף בריאיון ל־BBC שלוחמי צה"ל מצאו בבתים בעזה ספרי "מיין קאמפף".
"לצערי הפופולריות של 'מיין קאמפף' איננה מוגבלת לעזה. גם במדינה כמו מצרים, שיש לה הסכם שלום עם ישראל, הרבה אנשים קראו את 'מיין קאמפף'. אחרי 1945, הנאציזם הפך לסמל מוחלט של רוע ברוב חלקי האנושות, והשם היטלר עורר כל גינוי. בעולם הערבי, לעומת זאת, הוא נותר דמות נערצת ואהובה. לא שמו לב לכך מכיוון שכולם היו עסוקים במלחמה הקרה, שחילקה את העולם לגוש סובייטי וגוש אמריקני".
הנאצים נגד הציונות
ד"ר מתיאס קונצל (69) הוגדר לא אחת כחוקר החשוב ביותר של האנטישמיות בעולם המוסלמי של ימינו, ואם להיות ממוקדים יותר: השפעתה של האידיאולוגיה הנאצית על האנטישמיות המוסלמית במזרח התיכון ועל הזרמים הרדיקליים של האסלאם הפוליטי ובהם תנועת האחים המוסלמים. ספרו הראשון בנושא, שנכתב בגרמנית בשנת 2002, על רקע ההלם העולמי מפיגועי 11 בספטמבר, הוא גם היחיד שתורגם עד כה לעברית: "ג'יהאד ושנאת יהודים: על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר" (הוצאת טובי, 2008). עם השנים פרסם קונצל ספרים נוספים שעסקו באחריות הגרמנית להתפתחות פרויקט הגרעין האיראני, ובמדיניות גרמניה כלפי העולם המוסלמי וישראל; זאת לצד למעלה ממאה מאמרים העוסקים בשורשיה הנאציים של האנטישמיות המוסלמית, המופיעים בבלוג האינטרנטי שלו.
"לאנשים במערב קשה לתפוס שכשמחבלי הנוח'בה יצאו למתקפה בבוקר 7 באוקטובר, מבחינתם זה היה מילוי של שליחות אלוהית עמוקה. זו הסיבה שבסרטונים הם נראו כל כך גאים ונלהבים. כשהאויב שלך חושב בקריטריונים של שליחות דתית, אי אפשר לקבל שום סוג של שלום איתו. הוא צריך להיות מובס לחלוטין"
ספרו האחרון, שיצא לאור השנה וזמין לעת עתה בגרמנית ובאנגלית, מהווה מעין סיכום של שלושים שנות מחקר: "נאצים, אנטישמיות אסלאמית והמזרח התיכון: המלחמה הערבית נגד ישראל ב־1948 והתגובות למלחמת העולם השנייה".
רבים בישראל, בייחוד אחרי 7 באוקטובר, מדברים על דמיון בין חמאס לנאצים, אבל יש גם כאלה שמתנגדים לקישור הזה וטוענים שהוא מופרך מבחינה היסטורית.
"הטבח של חמאס ב־7 באוקטובר, שהיה מעשה הרג אקסטטי, הוכיח בעיניי שאנטישמיות מעין־נאצית, המבקשת להרוג יהודים באשר הם, עדיין פורחת בעולמנו. עם זאת, אתה צודק שהקשר הזה איננו מובן מאליו. תפקידה המרכזי של האנטישמיות הנאצית בתכנון ויישום השואה ידוע היטב, בעוד שהשפעתה של אותה אנטישמיות נאצית על המזרח התיכון – לא נחקרה דיה. הספר החדש שלי שואף למלא את הפער הזה. אני טוען שההתנפלות של צבאות ערב על המדינה היהודית הצעירה ב־1948 מובנת באור חדש על רקע השיטות שהמשטר הנאצי השתמש בהן עשור מוקדם יותר כדי להפיץ בהצלחה את האנטישמיות הייחודית שלו ברחבי המזרח התיכון, דרך השפה והתרבות הערבית".
כדי להבין במה מדובר, אומר קונצל, צריך לחזור לשנות השלושים. "בשנים הראשונות לאחר עליית הנאצים לשלטון, מדיניות החוץ שלהם לא התעניינה במזרח התיכון. התפיסה השלטת אצלם הייתה שהאזור נטוע עמוק תחת השפעה של הבריטים, הצרפתים והאיטלקים, ואין להם עניין להיות מעורבים בו. כאשר באביב 1933, המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל־חוסייני, רצה לעבוד עם הנאצים נגד היהודים, הם דחו אותו.
"בשנת 1937 חל מפנה: ועדת פיל בבריטניה הציעה לראשונה את התוכנית לחלק את הארץ לשתי מדינות. הוועדה המליצה על הקמת מדינה יהודית קטנה מאוד, על 17% בלבד מהשטח, ומדינה ערבית־מוסלמית גדולה מאוד. היהודים כמובן לא אהבו את הרעיון, אבל הם קיבלו אותו. הנאצים ביקשו למנוע אפילו את המדינה היהודית הזעירה הזו, בכל מחיר. הם סברו שהיא עלולה להיות סוג של 'ותיקן יהודי' ולהפריע למדיניות הנאצית. באותה שנה הם פתחו בקמפיין ברחבי העולם הערבי כדי לקבור את תוכנית המדינה היהודית שבדרך, עוד בחיתוליה.
"חשוב לזכור שעד התערבות הנאצים, פתרונות שונים לסכסוך עדיין היו אפשריים. למשל עבדאללה הראשון, מלך ירדן, אהד את פתרון שתי המדינות. היו משפחות ערביות חשובות ומשפיעות בארץ ישראל, כמו משפחת נשאשיבי, שחלקים רבים ממנה היו בעד הפתרון הזה. אולי זה יפתיע חלק מהקוראים, אבל ערבים לא מעטים בארץ ישראל לא רצו את המלחמה ב־1948. עשור לפני כן, בשנת 1937, היו אפילו יותר כאלה. ערבים רבים סברו שפתרון שתי המדינות יהיה הטוב ביותר עבורם ועבור האזור בכלל".
מה היו הנימוקים של הערבים שתמכו בהקמת מדינה יהודית?
"החלוקה הזו נעשתה בעיקר סביב שאלת היחס למודרנה: ערבים שצידדו במודרנה תמכו לרוב גם בנוכחות היהודית בפלשתינה, כי הם סברו שהיא תסייע להם להדביק את הפער מול אירופה וליהנות מאורח חיים מתקדם יותר. ההיסטוריון הישראלי הלל כהן כתב ספר שלם על משתפי הפעולה הערבים עם ישראל ב־48' ("ערבים טובים", כתר; מ"ח). היו כמובן משת"פים שרק רצו לקבל קצת כסף מהיהודים, אבל בהחלט היו גם אחרים שעשו זאת ממניעים של רצון בשכנות טובה, ואמונה שהנוכחות היהודית טובה לאזור.
"אבל בשלב הזה חאג' אמין אל־חוסייני, שהתנגד למודרנה בשם האסלאם, כבר שיתף פעולה עם הנאצים, ותקף את כל מי שלא התנגד לפתרון שתי המדינות. הוא יזם מעשי רצח ועינויים של אנשים שונים באוכלוסייה הערבית שנחשדו במגע חיובי עם יהודים. הפעילות של המופתי, ששילבה פן אסלאמיסטי והשפעה נאצית, הייתה למעשה ראשית הטרור הערבי שמתרחש עד ימינו בארץ ישראל". בהקשר זה יצוין כי מי שהתנקש בחייו של המלך הירדני עבדאללה בעת ביקורו במסגד אל־אקצא בשנת 1951, היה בן למשפחת חוסייני; ההתנקשות נעשתה על רקע יחסו המתון של עבדאללה לישראל.
חומייני האזין
ציינת שתנועת "האחים המוסלמים", שהענף הפלסטיני שלה הוא חמאס, ספוגה באנטישמיות נאצית. תסביר.
"ובכן, אתה רק צריך לקרוא את אמנת חמאס מ־1988, ואתה מוצא שם בדיוק את אותן סיסמאות שהנאצים הפיצו במהלך מלחמת העולם השנייה דרך שידורי הרדיו שלהם בערבית. זו נקודה חשובה ביותר", מדגיש קונצל, ומתאר התרחשות היסטורית שאיננה מוכרת כל כך. "כאשר תחנת הרדיו הנאצית בשפה הערבית החלה את שידוריה, הרדיו היה כלי תקשורתי חשוב ביותר. מכיוון ש־80% מהאוכלוסייה בארצות ערב הייתה אנאלפביתית, הרדיו היה הדרך הטובה ביותר להשפיע על אנשים. הנאצים יצרו תוכניות רדיו מצוינות, וזה היה אטרקטיבי. כל שידור התחיל עם פסוק מהקוראן, והיו שם שידורי חדשות, ראיונות עם דמויות מוכרות בעולם הערבי, וגם מוזיקה ערבית פופולרית כמו שיריה של אום כולתום.
"הראשון שחשב על מטוסים שיפגעו במגדלים בניו־יורק לא היה אוסמה בן־לאדן אלא היטלר. מקורבו אלברט שפאר סיפר איך היטלר התלהב מהרעיון של מטוסים מתאבדים שייכנסו בגורדי שחקים בניו־יורק, שהנאצים כינו אותה 'מרכז יהודי עולמי'. הנאצים אפילו החלו בבנייתו של מטוס בשם 'America bomba', כדי לממש את הרעיון הזה"
"במשך שש שנים מיליוני ערבים האזינו בכל ערב, באמצעות הטכנולוגיה המתקדמת של התקופה, למסרים הנאציים שנעטפו באצטלה מעין־דתית מוסלמית. אין ספק שהדברים חלחלו עמוק, זה שינה משהו בתודעה. בעיניי החלוקה ברורה מאוד: המזרח התיכון שלפני השידורים של הנאצים לעולם הערבי, והמזרח התיכון שאחריהם".
אתה מציין בספר שאפילו חומייני הצעיר האזין באיראן לרדיו הנאצי.
"כן. הרדיו אכן שידר בניבים שונים של השפה הערבית, אבל היו לו גם גרסאות בפרסית, בטורקית ואפילו בהינדית. כך שחומייני היה מסוגל להאזין לו בשנת 1938, כשהוא עצמו היה בן 40. כל ערב הוא אסף סביבו חברים כדי להאזין לשידורים של הרדיו הנאצי. חומייני אומנם לא אהד את גרמניה הנאצית, אבל מהקטעים האנטישמיים ברדיו הוא בהחלט נהנה. אני סבור שבהמשך הדרך הוא השתמש במה שלמד דרך תחנת הרדיו הזו".
נדמה לי שכאן צריך להזכיר את אחת הדמויות החשובות ביותר בהתהוות האידאולוגיה של האחים המוסלמים, סייד קוטב.
"בהחלט. קוטב היה פעיל בכיר והוגה דעות חשוב בתנועת האחים המוסלמים במצרים. ספרו 'מאבקנו עם היהודים', שפורסם ב־1951, היה צעד גדול מאוד לקראת ביסוסה של אנטישמיות נאצית בעולם הערבי. כותרת הספר מתכתבת כמובן עם 'מיין קאמפף' ('המאבק שלי', בגרמנית) המפורסם של היטלר. לאחר מלחמת ששת הימים הוא הגיע, בעזרת מימון סעודי נדיב, לכל רחבי העולם הערבי. זהו טקסט מכונן בהיסטוריה של 'האחים', ובוודאי שגם מאחורי האידיאולוגיה הרצחנית של חמאס".
המפנה הסעודי
אחרי הפיגועים במגדלי התאומים כתבת שערב הסעודית הייתה היצרנית המרכזית של אנטישמיות בעולם המוסלמי־סוני. 22 שנה מאוחר יותר, אתה מופתע מהמפנה שלה לעבר ישראל?
"אין ספק שהופתעתי, זה שינוי מעורר תקווה. הוא מראה שאולי האנטישמיות בעולם הערבי איננה מעוגנת באופן שורשי כל־כך בתרבות, באופן שלא נוכל לראות שינוי בעתיד הקרוב גם במקומות אחרים".
בהקשר הזה מצביע קונצל על הבדל חשוב בין מצרים לסעודיה: "עם מצרים יש לישראל הסכם שלום עם השלטון, אבל העם המצרי ברובו עדיין עוין את היהודים. בסעודיה, לעומת זאת, החלו להוביל שינויים במערכת החינוך, בין השאר ביחס ליהדות. זו התפתחות חשובה מאוד. אם אתה שואל אותי, האנטישמיות בחברות הנוצריות כנראה מושרשת עמוק יותר".
למעשה, הטיעון שלך כולל גם היבט אופטימי מסוים. אם נמתן את ההשפעות האסלאמיסטיות בקרב הערבים, יחסי שלום עם ישראל יהיו אפשריים.
"אני בהחלט סבור כך. הרי על הרקע הזה אפשר להבין את קיומם של הסכמי אברהם".
יסמין מוחמד, מוסלמית־לשעבר ופעילה בינלאומית, אמרה לי בריאיון שאחת הטעויות של ליברלים ופרוגרסיבים במערב בנוגע לאסלאם נעוצה במחשבה שכל הדברים הרעים בציוויליזציה המוסלמית מתרחשים בגלל השפעות מערביות. אפשר בהחלט לצטט מסרים אנטישמיים קשים מהקוראן ומהחדית' על האופן שבו צבאו של מוחמד טבח ביהודים, שמתוארים כ'בני הקופים והחזירים', הרבה לפני כל השפעה מערבית. אז אולי הנאצים אינם האשמים היחידים במקרה הזה.
"זו בהחלט שאלה לא פשוטה. נכון שהנאצים לא היו צריכים להמציא שום דבר מאפס, אבל הם כן הצליחו לתדלק מחדש את האנטישמיות שהייתה קיימת באסלאם זה עידן ועידנים, באותו אופן שהם עשו גם בעולם הנוצרי. הם בנו קומה נוספת של דמוניזציה אדירה ליהודי באשר הוא, והצגת היהודים כגורם מסוכן ששולט מאחורי הקלעים של כל תנועה שלילית בעולם. יש בקוראן גם קטעים שאוהדים את היהודים, שאותם הנאצים לא הבליטו בשידורי התעמולה שלהם לעולם הערבי".
היסטוריונים וחוקרים מערביים עורכים הבחנה בין אסלאם לאסלאם רדיקלי. אתה מקבל את החלוקה הזו?
"תראה, בהיסטוריה של האסלאם היו גם זרמים רבים שקראו שלא לקבל את דברי הקוראן כפשוטם, וסברו שניתן ואף צריך להתאים את הפרשנות של הקוראן לזמנים המשתנים. לעומתם, האסלאמיסטים הרדיקליים אומרים שעלינו להתאים את הזמנים המודרניים אל הקוראן, לא להפך. פה מצוי ההבדל בין הזרמים. עם זאת, האסלאם הקיצוני, האסלאמיזם, נטוע עמוק בתוך האסלאם הגלובלי, ומוסלמים רבים רואים אותו כזרם לגיטימי בתוך האסלאם.
"למשל, כאשר דאעש ביצעו את פיגועי הטרור המחרידים שלהם, התקיימה ועידה גדולה באוניברסיטת אל־אזהר שבקהיר, המוסד המוסלמי־סוני החשוב בעולם, שעסקה בשאלה 'האם עלינו להוקיע את דאעש ולהוציא אותו מן האסלאם'. לבסוף הוחלט שהם לא יכולים להוציא אותם מהגדר של 'אסלאם', משום שהם בכל זאת ממלאים אחר ציוויי הקוראן וההלכה האסלאמית. זו הבעיה העיקרית – אי אפשר להילחם באסלאמיזם כל עוד פשעים כאלה יכולים לקבל לגיטימציה דתית רחבה בעולם המוסלמי. כדי שאנחנו במערב נוכל להילחם באסלאמיזם עלינו לכרות ברית עם מוסלמים מתונים, ולקוות שהשינוי יגיע מבפנים. אני לא חושב שאנשים מבחוץ יוכלו לחולל שינוי משמעותי בדת הזו.
"צריך לדעת שהאסלאמיזם הוא למעשה תנועת ההמונים העולמית הגדולה ביותר שצמחה ושגשגה לאחר נפילת הקומוניזם. כאשר מסך הברזל נפל, הם טענו שכעת הם הכוח החדש שעולה כנגד המערב. הם חדורים בתודעה הזו, שנותנת להם עוצמה רבה עד היום".
אתה מזהה במערב נחישות מספקת להילחם בזרמים הללו של האסלאם?
"כרגע אני לא מרוצה מהמצב. אנשים במערב לרוב לא מכירים בכך שהאסלאם המרכזי מספק לא פעם תמיכה וכיסוי לפעילות אסלאמיסטית קיצונית. הסכנה עם תנועות אסלאמיסטיות נובעת מכך שרֵאשית, יש להן אג'נדה משותפת ברורה מאוד – הקוראן כתכנית פעולה. שנית, יש להן הרבה כסף, והן מאורגנות היטב. שלישית, הן פזורות בכל רחבי העולם. זו תנועה בינלאומית עם כוח אדיר, שיוצאת נגד השוק החופשי, הליברליזם וכל הערכים שהמערב תומך בהם. לכן אנחנו חייבים להילחם בהן בכל דרך אפשרית. לצערי, לאסלאמיסטים כמו 'האחים המוסלמים' יש השפעה רבה על צעירים מוסלמים שחיים במערב, ולנו במערב אסור להתכחש לכך. הם מתחזקים גם בארה"ב, לא רק באירופה".
אל־קאעידה בהמבורג
תפיסת עולמו של קונצל בנוגע לאסלאם הפוליטי וסכנותיו, מפתיעה כאשר מגלים כי בעברו השתייך באופן מובהק לאגף השמאלי של הפוליטיקה הגרמנית. במהלך שנות השמונים הוא שימש כיועץ למפלגת הירוקים הגרמנית בבונדסטאג, היה חבר בליגה הקומוניסטית, והזדהה עם "התנועה האנטי־גרמנית", קבוצה בשמאל הגרמני המתייחדת בהיותה אנטי־פשיסטית, ועם זאת פרו־ישראלית ומתנגדת לאנטישמיות.
"כאשר בשנת 2000 כתבתי ספר על מלחמת קוסובו", מספר קונצל, "התרחקתי בכוונה מכל עיסוק בתנועות אסלאם קיצוני או בג'יהאד. כאיש שמאל רציתי להימנע ממה שהיה יכול להתפרש כגזענות כלפי מוסלמים".
הפלת מגדלי התאומים בפיגועי 11 בספטמבר, מוטטה גם את תפיסת עולמו של קונצל. "הם שינו עבורי הכול. ביקשתי לדעת, למה המחבלים עשו זאת?", הוא מתאר. ההלם של קונצל גבר נוכח הדיווחים שהמתקפה תוכננה למעשה על אדמת גרמניה, ועוד בעירו שלו, המבורג. מוחמד עטא, המצרי בן ה־31 שהשתלט על מטוס הבואינג וריסק אותו אל המגדל הצפוני של מרכז הסחר העולמי, התגורר בגרמניה משנת 1992, והקים את "תא המבורג" של אל־קאעידה, שהוציא לפועל את הפיגועים בניו־יורק.
"בסוף השבוע שאחרי נפילת מגדלי התאומים כבר נערמו על שולחני, בספרייה באוניברסיטת המבורג, ספרי מחקר בתחומים שעד אז היו רחוקים ממני: שורשי האסלאמיזם והאחים המוסלמים, תולדות המזרח התיכון, חמאס וחיזבאללה. שקעתי בתחום הזה במשך שנה, ואז גם הוצאתי את ספרי הראשון עליו".
קונצל הבין אז שרבים בחרו להתעלם מאחד המוטיבים המרכזיים ששימש מניע לפיגועים: אנטישמיות. "בזמן המחקר שלי התנהל בהמבורג משפט נגד אחד הסייענים של 'תא המבורג', מוניר אל־מוטדק. אנשים שהעידו במשפט סיפרו שהלך הרוח של חברי התא היה 'כמו נאצי', במובן זה שהמחבלים האמינו ש'היהודים אחראים לכל דבר רע שקורה בעולם'. זה היה סימן ראשון עבורי שמאחורי הפיגועים יש רקע אנטישמי עמוק, וחייבים לחקור אותו. מה שמדהים בעיניי הוא שבמחקר התעלמו מהפרספקטיבה הזאת לחלוטין. אני בעצם החוקר הראשון שהבין שאנטישמיות הייתה מניע עיקרי לפיגועים".
הספר שלך על פיגועי 11 בספטמבר נפתח באנקדוטה מדהימה: הראשון שחשב על מטוסי התאבדות שיפגעו במגדלים בניו־יורק לא היה אוסמה בן־לאדן, אלא אדולף היטלר.
"הרעיון הזה תועד ביומנים של אלברט שפאר, האדריכל האישי של היטלר ואחד האנשים הקרובים אליו ביותר. הוא מספר איך היטלר התלהב מהרעיון של מטוסים מתאבדים שייכנסו בגורדי שחקים בניו־יורק, שהנאצים כינו אותה 'מרכז יהודי עולמי'. חשבתי שזו פתיחה טובה לספר, כדי להראות את הלך הרוח מאחורי סוג זה של חשיבה שמקורה בנאציזם. אתה לא רוצה רק להרוג אדם אחר או לנצח בקרב, אלא 'לפטור את העולם מהרוע'. הנאצים אפילו החלו בבנייתו של מטוס בשם 'America bomba', כדי לממש את הרעיון הזה.
"בדיעבד למדתי שגם בתודעה של אנשי אל־קאעידה, ניו־יורק נתפסה כ'מרכז של יהדות העולם'. המחבלים אפילו רצו לפגוע באזור היהודי בניו־יורק לפני שהחליטו לפגוע במרכז הסחר העולמי, אבל הפן הזה נשכח לחלוטין. אפילו בדו"ח הרשמי של ארצות הברית על חקירת המניע לפיגועים, לא הוזכרה תפיסת העולם של אוסמה בן־לאדן. בהקשר הזה חייבים להזכיר את 'מכתב לאמריקה' של בן־לאדן, שבו הוא כתב בצורה ברורה מאוד שהיהודים עומדים מאחורי כל דבר רע בארצות הברית".
הטקסט הזה זכה לאחרונה לפופולריות מוזרה בקרב צעירים פרוגרסיבים בארה"ב, שהיללו בטיקטוק את המכתב של בן־לאדן כ"מסע רוחני" שקירב אותם לקוראן.
"זה היה לא ייאמן בעבורי. הרי בן־לאדן כתב במפורש שהבעיה היא לא מה שאמריקה עושה או לא עושה במזרח התיכון, אלא המהות של אמריקה: העובדה שבני אדם יכולים להצביע ולבחור מועמדים שינהלו את חייהם הפוליטיים. בן־לאדן כתב שם שעל האמריקאים, יחד עם העולם כולו, להיכנע לחוקי השריעה. זו גם הסיבה שמנהיגים איראניים קוראים למערב 'עולם יהיר' – אנחנו כל כך יהירים שאנו סבורים כי ניתן לנהל את חיינו ללא 'רצונו של אללה'.
"גם בהצהרות אחרות של אל־קאעידה, בן־לאדן הבהיר שהאומה המוסלמית צריכה להעניש את אמריקה על תמיכתה בישראל, כך שמתקפת 11 בספטמבר הייתה גם סוג של אנטי־ישראליות. זה נכון גם בכיוון ההפוך. מבחינתם, 'אם תשמיד את ישראל, תשמיד את המוצב הקדמי של המערב'. לנו במערב היה נוח להתעלם מפיגועי ההתאבדות שקרו אצלכם, וכך קיבלנו את 11 בספטמבר בניו־יורק ואת פיגועי הטרור שבוצעו מאז בבירות מערביות. לכן 7 באוקטובר אמור להיות אות אזהרה אדיר עבורנו".
בהיבט הזה, המחקר שלך מהדהד אמירה שאנחנו פה בישראל מנסים להציג למערב מאז 7 באוקטובר: "אנחנו נלחמים את המלחמה שלכם".
"זה נכון. אני רואה את המלחמה בעזה במסגרת המאבק הגלובלי בין ארגוני הטרור המוסלמים, שנתמכים על ידי איראן, לצד הציר של רוסיה, סין וצפון קוריאה, ובין הדמוקרטיות הליברליות. לכן חשוב כל־כך שתנצחו בעזה".
אידיאולוגיה מעל עובדות
בעקבות מסקנותיו של קונצל בנוגע לסכנות האסלאם, חבריו מהשמאל הגרמני סילקו אותו משורותיהם. "הם הגיבו ל־11 בספטמבר בשתי צורות: היו כאלה שממש שמחו לאיד נוכח מפלתה של ארה"ב, או כאלה שראו את הפיגועים כתגובה צודקת במהותה, גם אם מופרזת בדרך שבה נעשתה, למה שהם כינו 'האימפריאליזם האמריקני'. בשורה התחתונה, הם סיפקו הצדקה למעשים של אל־קאעידה.
"החבר'ה בשמאל ספוגים באידיאולוגיה, שתמיד תהיה לה קדימות על פני העובדות שעולות מהשטח. הם לעולם לא טרחו ללמוד את הטקסטים המכוננים של אל־קאעידה, את אמנת חמאס או את ההוגים של 'האחים המוסלמים', שחוזרים שוב ושוב על כך שהם לא מעוניינים להילחם נגד ממשל אמריקני כזה או אחר, אלא במערב כמכלול. בשמאל מבקשים לקבור את כל זה מתחת לאדמה, ולכן הם היו חייבים לנדות אותי. החשיבה של השמאל בהקשר הזה היא צרת אופקים וחד־ממדית, הייתי אומר כמעט פרימיטיבית. הם לא רוצים להכיר את העובדות, אפילו אם הן קשות".
אולי זה קשור לכך שמאז מרקס, השמאל מייחס חשיבות גדולה לפתרונות כלכליים על פני רעיונות דתיים.
"לדעתי זו איננה טעות של אנשי שמאל בלבד אלא של התרבות המערבית בכללה. הפעם האחרונה שהמערב חזה במלחמה על רקע דתי מובהק הייתה במלחמת שלושים השנה בין קתולים לפרוטסטנטים, במחצית הראשונה של המאה ה־17. מאז זרמו הרבה מים בנהר. לכן אנחנו במערב לא יודעים כיום איך להתייחס למלחמות עם רקע דתי מובהק. גם ממשלת גרמניה לא לוקחת ברצינות את הרקע הדתי של חמאס, אף שהקוראן מצוטט באמנת חמאס לא פחות מ־32 פעמים.
"לאנשים במערב קשה לתפוס שכשמחבלי הנוח'בה יצאו למתקפה בבוקר 7 באוקטובר, מבחינתם זה היה מילוי של שליחות אלוהית עמוקה. זו הסיבה שבסרטונים הם נראו כל כך גאים ונלהבים. כשהאויב שלך חושב בקריטריונים של שליחות דתית, אי אפשר לקבל שום סוג של שלום איתו. הוא צריך להיות מובס לחלוטין, ואין שום יכולת להתפשר עימו. הבנת הממד הדתי הזה חשובה מאוד, וההכחשה שלו היא הרסנית".
קונצל חווה על בשרו את ההשתקה בממסד האקדמי, בחסות התקינות הפוליטית. במרץ 2007 הוא היה אמור להרצות באוניברסיטת לידס שבאנגליה, תחת הכותרת "מורשת היטלר: אנטישמיות אסלאמית במזרח התיכון". אגודת הסטודנטים המוסלמים באוניברסיטה התלוננה על הכותרת ה"פרובוקטיבית", האוניברסיטה נכנעה והסכימה להסיר את המילים "היטלר" ו"אסלאמית", אך ללא הועיל: הודעות תוקפניות שהתקבלו בדוא"ל מצד סטודנטים מוסלמים גרמו לביטול האירוע בשל "חשש ביטחוני". קונצל אמר בזמנו כי "התחושה שלי הייתה שמדובר בסוג של צנזורה", וכי "הטענות שיש בהרצאות שלי משהו מכוון כנגד האסלאם הן טיפשיות, מאחר שאני מדבר גם על אנטישמיות נוצרית".
צילו של האב
מה הוביל אותך מלכתחילה לחקר האנטישמיות?
"בהכשרתי אני איש מדעי המדינה, ותמיד חשבתי שבתור גרמני זה טבעי מאוד לרצות להבין מה אִפשר את הדרך לאושוויץ. הבנת המקום המרכזי של האנטישמיות באידאולוגיה הנאצית התחזקה אצלי כאשר נחשפתי לספרו הידוע של דניאל יונה גולדהאגן, 'תליינים מרצון בשירות היטלר: גרמנים רגילים והשואה'. הוא היווה נקודת מפנה עבורי, סוג של פקיחת עיניים". באמצעות מחקר ותיעוד של גדוד מילואים גרמני שהשתתף ברצח יהודים במזרח אירופה, טען גולדהאגן כי אנטישמיות ייחודית לעם הגרמני היא שאפשרה את השואה. הספר עורר בשעתו הדים שחרגו מגבולות מחקר השואה, וכצפוי, חלקים בחברה הגרמנית לא אהדו את מסקנותיו.
באותה תקופה שבה נחשף לספרו של גולדהאגן, קונצל אף אזר אומץ להתמודד מחדש עם הביוגרפיה המשפחתית שלו: "לאחר מותו של אבי בשנת 1996", הוא כותב בספרו, "הייתי מסוגל, לראשונה בחיי, לקרוא את המכתבים שהוא שלח מהחזית המערבית בשנת 1945, מכתביה של משפחה… שנשארה נאמנה למשטר הנאצי עד הסוף המר".
קונצל וכמה חוקרים גרמנים נוספים פרסמו ספר על התגובות בשמאל הגרמני לתזה של גולדהאגן. "באופן מפתיכשע גילינו שיחס הדחייה לספר במחוזות השמאל הגרמני היה זהה לזה שבימין הגרמני, שבו תגובה כזו כביכול יותר מובנת מאליה", הוא אומר. "באופן כללי יהיה נכון לומר שבגרמניה לא אוהבים את הספר הזה, אבל עבורי הוא אִפשר התחלה של התמודדות לא פשוטה אבל כנה עם ההיסטוריה שלנו".
אחרי 7 באוקטובר חזינו במפגן תמיכה ברור מצד הציבור והממשלה בגרמניה. כיצד אתה מאפיין כעת את דעת הקהל הגרמנית כלפי המלחמה?
"לאחר המתקפה ב־7 באוקטובר היו בציבור הגרמני גילויי סולידריות עם ישראל ופוליטיקאים גרמנים השמיעו התבטאויות פרו־ישראליות, הרבה יותר משהיו במדינות סקנדינביה למשל. אך לצערי ככל שהמלחמה התקדמה, תשומת הלב של הציבור הגרמני מרוכזת יותר ויותר בסבלם של הפלסטינים בעזה".
קונצל מראה לי שער של "די צייט" – השבועון הנפוץ ביותר בגרמניה, המזוהה עם עמדות המרכז הפוליטי – ובו תמונת משפחה פלסטינית ליד בית הרוס. "זה סיקור אופייני", הוא אומר. "ערוצי הטלוויזיה שלנו מראים סביב השעון את הסבל ברצועת עזה. כמובן שלא יציגו תמונות של הפליטים הישראלים מהצפון. לצערי הסיקור של המלחמה בגרמניה הוא חד־צדדי לחלוטין.
"בנוגע לממשלה הגרמנית, היא פועלת באופן שסותר את עצמו: לכאורה היא תומכת בישראל, והדבר בא לידי ביטוי בהצהרות תמיכה מגומגמות של הקנצלר אולף שולץ, אך מצד שני היא עושה הכול כדי לקשור את ידיה של ישראל במלחמה, למשל כשהיא הצטרפה לדרישות הממשל האמריקני שישראל לא תיכנס לרפיח. הן למעשה סוחטות את ישראל: 'אם תעזו לעשות מה שצריך לעשות באופן רציני כדי להביס ולחסל את חמאס, נפסיק לתמוך בכם'. כיצד ממשלת גרמניה יכולה לטעון זאת כלפי ישראל, מבלי להראות לה באמת כיצד היא יכולה להיפטר מחמאס ללא כניסה לרפיח, לחאן־יונס או לשאר האזורים ברצועה? לישראל אין באמת אופציה אחרת. המסקנה הלא מדוברת מצד 'ידידותיה' של ישראל היא שצריך לקבל את חמאס כגוף קיים ביום שאחרי, ולא לנצח אותו. זו עמדה שגויה ביותר".
קונצל ביקורתי כלפי המדיניות של גרמניה במזרח התיכון באופן כללי. "בעיניי זו הייתה שערורייה של ממש כשהנשיא הגרמני שטיינמאייר נסע לאנקרה כדי לחזק את קשרי הידידות עם טורקיה, מבלי לדבר כלל על התמיכה של ארדואן בחמאס. ארדואן עצמו צמח בתנועת האחים המוסלמים. כשמוחמד מורסי, איש האחים המוסלמים שהצליח להיות נשיא מצרים, מת במהלך משפטו במצרים, ביצעו בטורקיה מחוות סמליות של הזדהות עם האחים המוסלמים 'המדוכאים' במצרים. אז כשמדינה כמו גרמניה נפגשת עימו כדי לחזק את קשרי הידידות והכלכלה, זה ניצחון נוסף לאסלאמיזם באירופה".
בישראל יש הסבורים שאנחנו צריכים להיות פתוחים יותר לאפשרות של קשר עם מפלגות הימין באירופה, ובגרמניה בפרט, על רקע ההתנגדות המשותפת לזרמים האסלאמיסטים. יש מי שמזכירים בהקשר זה גם את מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה" (AfD).
"אני לא מסכים. כיום ה־AfD היא מפלגה פשיסטית של ממש. בשנתיים־שלוש הראשונות להקמתה היו חברים בה גם אנשי ימין־שמרני סטנדרטיים, אבל זה נגמר, האגף הפשיסטי השתלט על המפלגה הזו. אפילו לה־פן בצרפת מתנתקת מה־AfD בגרמניה, כי יש שם טיפוסים בעלי אידאולוגיה פשיסטית מובהקת. מדיניות ההגירה שלהם קיצונית מאוד: הם מבקשים להיפטר מכל מי שאיננו 'גרמני טיפוסי', למשל כל אזרח גרמני ממוצא טורקי. בהקשר היהודי־ישראלי חשוב לדעת שהם מכחישים את ההכרח לזכור את מה שקרה בגרמניה בתקופת הנאצים, ובמקום זאת קוראים להדגיש רק את הצדדים הטובים של ההיסטוריה הגרמנית. אלו שתי נקודות כשל גדולות בעיניי".
הרתעה לא תעבוד
קונצל חבר במועצה המייעצת של UANI, "האיחוד נגד איראן גרעינית", ארגון אמריקני הזוכה לתמיכה דו־מפלגתית בארה"ב ועוסק במחקר והסברה של סכנת הגרעין האיראני.
בהנחה שלא תהיה בזמן הקרוב מתקפה משמעותית של ישראל בסיוע אמריקני, ייתכן שישראל תצטרך לחיות לצד איראן גרעינית.
"בעיניי המצב הזה הוא לא פחות מנורא. ראינו כבר מלחמה קרה שבה לשתי המעצמות היה נשק גרעיני. בסופו של דבר אף אחת מהן לא תקפה את השנייה משום שלמרות המאבק האידאולוגי, המשותף לסובייטים ולאמריקנים הוא אהבת החיים, וכך התאפשרה הרתעה הדדית. לעומת זאת, הסיסמה של האסלאמיסטים היא 'אתם אוהבים את החיים, אנחנו אוהבים את המוות'. כך שסוג כזה של הרתעה הדדית פשוט לא יעבוד הפעם.
"כשבאיראן אומרים ברצינות ובהתמדה שהם מעוניינים 'להשמיד את ישראל', אנחנו במערב צריכים לקחת את זה ברצינות, ולא רק כסוג של התלהמות מילולית או 'רטוריקה אנטי־ישראלית'. המסר העיקרי מ־7 באוקטובר הוא שעלינו לקחת ברצינות את ההכרזות של האסלאמיסטים. אם אנחנו במערב שוב נגלה עצלנות בקשר לניתוח המטרות האידיאולוגיות שלהם, עלולה להתרחש בישראל קטסטרופה נוספת. לכן אני חושב שאתם צריכים להשתמש באמצעים צבאיים כדי למנוע את הפצצה הזאת".
אתה יכול לראות ממשל אמריקני תוקף יחד איתנו מתקנים גרעיניים על אדמת איראן?
"לא הייתי מוציא את זה מכלל אפשרות. אל תשכח שאף מעצמה גרעינית לא רוצה שיהיו עוד מעצמות גרעיניות בעולם. גם סין ורוסיה, למרות שיתוף הפעולה שלהן עם איראן, לא נלהבות מהאפשרות שאיראן תהיה מצוידת בפצצה. אז אנחנו צריכים להילחם עד השנייה האחרונה כדי למנוע את המצב הזה. לדעתי זה עדיין אפשרי".
