המבקרים בימים אלה בבית אביחי שבמרכז ירושלים יופתעו לגלות על גבי קירות הבניין, במסדרונות ובחדרי הכינוסים, תצוגה מרהיבה מציוריו של האמן פנחס ליטבינובסקי, חתן פרס ישראל לציור לשנת תש"מ. העבודות נחשפות לקהל לאחר עשרות שנים שבהן שכבו ללא תכלית, בחדר אפלולי ומעופש בבית ירושלמי נטוש. זוהי הזדמנות ראשונה עבור הציבור הרחב להתוודע למכלול יצירתו של האמן.
הסיפור מתחיל לפני שנים רבות, בבית שבו התגורר ליטבינובסקי מ־1949 ועד מותו ב־1985. הבית, הממוקם בשכונת קטמון, שימש בעבר את סגן הנציב העליון הבריטי, ולאחר מלחמת העצמאות הוכרז כרכוש נטוש. עיריית ירושלים אפשרה לליטבינובסקי להתגורר בו עד יום מותו. לאחר פטירתו ננטש הבית שוב, וכל תכולת הבית, כולל אלפי יצירותיו של האמן, נשארה במקום. שתי בנותיו של האמן הקימו עמותה להנצחת יצירתו והתכוונו להפוך את הבית למוזיאון, אך בפועל הבית על כל תכולתו נשאר עזוב.
לאחר שנים רבות של הזנחה החליטה עיריית ירושלים לאפשר למיזם החלוצי "סטודיו משלך", הפועל לקידום והעצמת אמניות צעירות דתיות, לפעול במקום. ציפי מזרחי, מייסדת ומנהלת המיזם, מספרת: "כשנכנסנו לבית בינואר 2020, הרגשנו כאילו הוא הרגע היה פה. הריהוט, השטיחים, הכלים במטבח, הבגדים בארונות – הכול עמד במקום. הפיצ'יפקעס על השידה של הטלפון, כל הצעטאלך והפתקים שהוא כתב לטדי קולק, לאולמרט, לכל ראשי העיר. אפילו רשימות מכולת, הכול היה שם כאילו הרגע הוא יצא מביתו. כמו קפסולת זמן של האמן ושל הבית".
ידידתו הקרובה נעמי שראל סיפרה על דמות קשה, אאוטסיידר שנמנע מלהתרועע עם הברנז'ה האמנותית. רוב הזמן התבודד בביתו וצייר לילות ארוכים באמבטיה הגדולה שהייתה בבית, תוך האזנה לאופרות בעוצמה גבוהה. הוא נהג לצום במשך ימים רצופים ומיד לאחר מכן לצייר חמישה ציורים ברציפות, בקדחתנות ובאובססיביות
התערוכה הראשונה שהוצגה בבית הייתה יצירות של אמניות שונות שהתכתבו עם מורשתו של ליטבינובסקי ועם החפצים והיצירות שהותיר אחריו. מזרחי מסבירה: "ביקשנו מאמניות ירושלמיות שייכנסו לבית, ינשמו אותו ויטמיעו את החפצים ואת רוחו של האמן בתוך היצירות. המטרה הייתה לתת לאנשים הזדמנות להגיע ולראות את המקום בצורתו המקורית והאותנטית, לפני שמטאטאים את הרצפה ומנקים את קורי העכביש".
אבן נייר ומספריים
במקביל להתחדשות הפעילות האמנותית בבית, נכדו של ליטבינובסקי, אלון דין, שירש את עזבונו של סבו וחזר ארצה לאחר שנים רבות בארה"ב, החל לטפל באוסף האדיר שנותר ובחפצים האישיים. האוסף, שכלל כ־6,000 יצירות, הוצע למוזיאונים שונים, אולם דין לא הצליח להגיע להסכמות עם אף אחד מהם. בהמשך ניסה הנכד למכור חלק מהיצירות במכירות פומביות, ללא הצלחה.
לאחר שהבין שלא יוכל לטפל ביצירות כראוי ולשמר אותן באופן עצמאי, החל להתייעץ עם מומחי אמנות ובהם גדעון עפרת, וביקש מהם לסייע לו בסינון, קטלוג ודירוג העבודות על פי סדר חשיבותן ואיכותן. בסופו של דבר נבחרו על ידי המומחים כ־600 עבודות. כעת נדרש דין להחליט מה לעשות עם אלפי היצירות שנותרו באחזקתו. למרבה האכזבה הוא החליט להשמיד באופן פיזי את כל היצירות ולא להותיר מהן פירור, גם לא לשוחרי אמנות פרטיים. הוא גזר במספריים מאות סקיצות על נייר, ואת הקנבסים קרע עם סכין יפני ומסור. המעשה עורר סערה גדולה בעולם האמנות המקומי, וצער גדול על אובדן קורפוס כה נרחב של יצירות אמנות, שלהן ערך תרבותי והיסטורי.
גם ל־600 היצירות שנותרו היה צריך דין למצוא פתרון הולם. בית אביחי הסכים לקבל על עצמו את האחריות לשמור על העבודות ולנהל את האוסף; מבחר מייצג שלהן מוצג כעת בתערוכה.
חשוב לציין שעמותת "סטודיו משלך" הציעה להנציח את דמותו של ליטבינובסקי ולהקדיש ליצירתו מקום של כבוד בבית, אך דין לא שיתף פעולה עם היוזמה ופינה את הבית עד תום. כך, באופן אבסורדי, המקום היחיד שמציין את היות הבית מקום משכנו של האמן במשך 35 שנה הוא "בית הצייר" – בית ספר תיכון השוכן בסמוך וקרוי על שם הצייר.
התערוכה בבית אביחי מבקשת לחשוף את המבקרים ליצירתו הענפה של האמן לאורך השנים, והיא מתפרסת על פני שלוש קומות הבניין ומחולקת לפי תקופות ונושאים. לדברי אוצר התערוכה, עמיחי חסון, היא "מבקשת להציג את המיטב ששרד מהאוסף ולהראות דרכו את פניו האמנותיות השונות – המשחקיות, החושניות והרוחניות – של פנחס ליטבינובסקי".
קשר מורכב עם המסורת
פנחס ליטבינובסקי נולד בשנת 1894 בשם פיוטר ולדימירוביץ ליטבינובסקי, למשפחת סוחרים יהודית בעיר נובוגאורגייבסק שבתחום האימפריה הרוסית, כיום אוקראינה. בילדותו התחנך ב"חדר", ובבגרותו קיבל מלגת לימודים לאקדמיה לאמנות באודסה. בוריס שץ, שפגש אותו באודסה, הציע לו ללמוד בבית הספר שהקים בירושלים, בצלאל. ליטיבינובסקי קיבל את ההצעה ועלה ארצה, אך כעבור זמן קצר פרש מהלימודים במחאה על דרך הלימוד במוסד, והחליט לחזור על עקביו ולשוב לרוסיה. ב־1917 נשא את ליזה לבית טורגובסקי, ולזוג נולדו שתי בנות.
לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה הגיע ליטבינובסקי בשנית לארץ ישראל באונייה המפורסמת "רוסלאן", שבה הפליגו אמנים ואנשי רוח עבריים נוספים בני התקופה, ובהם רחל המשוררת וברוך אגדתי. את עבודותיו מתקופה זו אפשר לשייך לסגנון "הארץ ישראלי", שבו שולטים מוטיבים חלוציים ועבריים כגון דמויות של רוכלים ערבים בצדי הדרכים, בני התימנים עטורי הפאות, וחיות משק מקומיות כחמורים וגמלים. נקודת המבט הנאיבית והאוריינטליסטית של האמן, לצד הבהירות הבוהקת שעוטפת את היצירות, קושרים אותו לאמני התקופה כגון ראובן רובין, נחום גוטמן ואריה לובין.
מאז שנות השלושים הרבה ליטבינובסקי לשהות באירופה ובארצות הברית, שם ספג מרוחות המודרניזם, פגש בעבודותיהם של ז'ורז' רואו, סזאן, מאטיס, פיקאסו, מירו וציירים יהודים מאסכולת פריז. הללו הובילו אותו ליצירה צבעונית ומלאת אקספרסיביות, שהפכה עם הזמן לאבסטרקטית.
ליטבינובסקי לא היה חלק מחבורה אמנותית, לא הרבה להציג מעבודותיו, ולא נהג לתארך אותן או לתת להן שמות. מלבד ציורי הדיוקנאות שהוזמנו ממנו על ידי מוסדות המדינה, נמנע לרוב מלמכור את יצירותיו. ציור דיוקנאות היה מקור פרנסתו המרכזי. תחילה התמחה ברישום, ואחר כך הרבה לצייר דיוקנאות של גיבורי תרבות עבריים; החל משנות השלושים התמקד באנשי ציבור. לרוב נוצרו הדיוקנאות על פי צילום, לבקשתם של אנשים פרטיים ומוסדות רשמיים, שהשתמשו בהם לא פעם כמתנות לאורחים חשובים. כך יצאו תחת ידיו גרסאות שונות לדיוקנאותיהם של ראשי ממשלות, נשיאים ואנשי שם מהארץ והעולם. דיוקנאות אלו היו מקור פרנסה חשוב עבור ליטבינובסקי, ואף קיבעו את שמו בציבוריות הישראלית כ״צייר הדיוקנאות הלאומי״. את דיוקנאותיהם של אישים כמו דוד בן־גוריון או גולדה מאיר צייר ליטבינובסקי פעם אחר פעם, כאשר סגנונו האמנותי משפיע על התוצאה – פעם בסגנון ריאליסטי כמיטב מסורת הציור, פעם בסגנון אקספרסיבי עם כתמי צבע חופשיים, ופעם בקווים קטועים ומפורקים בסגנון קוביסטי.
אף שההיבט היהודי לא בלט ביצירתו של האמן, אוצר התערוכה עמיחי חסון הופתע לגלות לא מעט עבודות המבוססות על המקורות היהודיים ועל מורשת ישראל. ליטבינובסקי נטש את אורח החיים האדוק שבו גדל, אך המשיך לקיים קשר מורכב עם המסורות היהודיות, שבא לידי ביטוי גם ביצירתו. מסוף שנות החמישים החל האמן לשלב בציוריו ציטוטים מתוך ארון הספרים היהודי, לרוב לצד סצנות הכוללות דימויי חלקי גוף המתפתלים אלו בתוך אלו, וקושרים בין יצר החיים ליצירה.
דוגמה מעניינת ניתן לראות בשני ציורי שמן גדולים, שבהם כתב האמן את המילים ״ובחרת בחיים״. בעוד פשט הפסוק מובן כדרישה מעם ישראל ללכת בדרכי האמונה, יש המפרשים את אותה בחירה בחיים כיכולת להתקיים ולהתפרנס בכוחות עצמך, מה שקרוי בלשון חז״ל ״אומנות״ — מלאכה, עבודה, משלח יד. "בכתיבת הציטוט בתוך הציורים הפקיע ליטבינובסקי את הפרשנויות המסורתיות, ודרש מחדש את הפסוק כמדרש אישי של אמן: חיים ואמנות חד הם", אומר חסון. "עצם הבחירה בחיים היא היא יצירת האמנות". הציורים הללו נתנו לתערוכה את שמה: "ובחרת בחיים – זו אמנות".
סדרה נוספת בעלת נופך יהודי היא של דיוקנאות רבנים חשובים מן העת החדשה. את הדיוקנאות צייר ליטבינובסקי בהשראת צילומים וציורים שמצא בספרים, ובעקבות לימוד מעמיק על חיי הרבנים, למשל באמצעות ספריו של חוקר החסידות יצחק אלפסי. לדברי חסון, בניגוד לדיוקנאות הרשמיים, שאותם צייר ליטבינובסקי לפי הזמנה ועל בסיס שרטוט מדויק, דיוקנאות הרבנים נוצרו כחלק ממחקר אמנותי ומסע חיפוש רוחני, שהוביל את ליטבינובסקי להזדהות עם שורשיה הרעיוניים של התנועה החסידית. החופש היצירתי שהאמן נטל לעצמו, מחולל מפגש מפתיע ויוצא דופן עם דמויות הרבנים. נוכל לפגוש כאן את הראי"ה קוק, את רבי שמחה בונים מפשיסחה ואת רבי מנחם מנדל שניאורסון מלובביץ', המתוארים בקווים קצרים וקטועים ובצבעים עזים ומתפרצים. על אף המראה הבלתי שגרתי, יש שיאמרו מחוצף, הצליח האמן להביע את דמויותיהם המיוחדות של הרבנים ואת אווירת הקדושה הנושבת מהן.
דיוקן עצמי בבינה מלאכותית
בתערוכה מושם דגש על אישיותו יוצאת הדופן של ליטבינובסקי. נעמי שראל, כיום בת 94, הייתה ידידה קרובה של ליטבינובסקי עוד משנות השישים. בסרטון שנעשה על אודותיו היא מספרת על מערכת היחסים המיוחדת ביניהם. כאשר נפגשו לראשונה הוא ביקש לצייר אותה, ומאז היא הפכה לסוג של מוזה עבורו, ויש הרומזים אף לקשר עמוק יותר בין השניים. שראל מספרת על דמות קשה ואקסטרווגנטית, אאוטסיידר שנמנע מלהתרועע עם הברנז'ה האמנותית. רוב הזמן הוא נהג להתבודד בביתו וצייר במשך לילות ארוכים באמבטיה הגדולה שהייתה בבית, תוך האזנה לאופרות בעוצמה גבוהה. הוא נהג לצום צומות מטהרים במשך ימים רצופים, ומיד לאחר מכן לצייר חמישה או שישה ציורים ברציפות, בקדחתנות ובאובססיביות. כאשר מכר ציור, מספרת שראל, הוא לא טרח אפילו לצאת מפתח ביתו, אלא השליך את היצירה לעבר הקונה מן החלון. ליטבינובסקי לא נהג להתראיין, אפילו כשקיבל פרסים חשובים ובהם כאמור פרס ישראל לציור בשנת 1980.
כחלק מהרצון להנגיש את התערוכה לציבור הרחב ולהפוך את הביקור לחוויה אינטראקטיבית, מוצבת בתערוכה עמדה בשם "עשה לך דיוקן ליטבינובסקי", בעיצובו של אלון שטיאט, המציעה אפשרות ליצור באמצעות בינה מלאכותית דיוקן בסגנונו של האמן. המבקרים מוזמנים לשבת מול עדשת מצלמה, ולאחר כמה שניות דיוקנם יופיע על גבי מסך בשלושה סגנונות שונים של ליטבינובסקי. את הדיוקנאות אפשר לשמור, לשלוח ואף להדפיס מאוחר יותר בבית. הפעילות מייצרת דיאלוג יצירתי בין מורשתו של האמן לדמיונם האישי של המבקרים, ומגשרת על הפער בין תקופתו של ליטבינובסקי ותקופתנו. לתערוכה מתלווה גם קטלוג עשיר וצבעוני ובו מאמרים מרתקים מאת מנכ"ל בית אביחי דוד רוזנסון, אוצר התערוכה עמיחי חסון, וחוקרת האמנות בת־שבע גולדמן־אידה.
חייו של פנחס ליטבינובסקי ויצירתו הענפה מספרים בדרכם את הסיפור הלאומי של העם היהודי במאה העשרים ושל תולדות הציונות, וגם את סיפורו האישי של אמן שהקדיש את חייו ליצירה אולם רק מעט מתוכה ניצל. יצוין כי הסוגיה של שימור יצירות תרבות חזותיות איננה מעוגנת בחוק, כך שאין למדינת ישראל אפשרות להתערב בהצלת יצירות פרטיות בעלות ערך לאומי והיסטורי. זאת בשונה משרידים ארכיאולוגיים שבאחריות רשות העתיקות, או מטקסטים ספרותיים שעליהם לוקחת אחריות הספרייה הלאומית. סיפורו של ליטבינובסקי מלמד שאולי גם תחום האמנות החזותית ראוי לגוף לאומי שייקח עליו אחריות.
