רפאל בלולו היה בן שלוש בלבד כאשר הבבא סאלי, רבי ישראל אבוחצירא, הלך לעולמו לפני ארבעים שנה. הוא אומנם לא זכה לראותו בחייו, אבל דמותו של הצדיק תמיד הייתה ברקע, בבית משפחת בלולו בגבעת המורה שבעפולה.
"אני זוכר נסיעות למתחם הקבר מהתקופה שבה הייתי ילד בבית הספר היסודי, בסוף שנות השמונים", מתאר בלולו. "היינו נפגשים ליד המכולת של נחמיאס, בעיקר נשים וילדים. אני זוכר סירים ושמיכות צמר, אני זוכר את הקבר ומשטח האדמה סביבו, את הנרות, פחי המתכת והמדורות. הייתי חוזר משם עם חוט אדום לשמירה, ומשוויץ בו אחר כך בבית הספר. אני זוכר איך התווכחתי עם שני חברים מהכיתה מה הבבא סאלי יכול לעשות למי שמזלזל בו. היינו מדמיינים אותו כסוג של גיבור־על שמגן על כל מי שזקוק לעזרה, ופוגע במי שמזלזל בקב"ה או בדת. בשכונה שלנו היו אז רק מרוקאים. חיינו בבועה שהייתה חלק מישראל, אבל גם קצת אקס־טריטוריה".
עשרות שנים אחרי, יוצא לאור סרטו התיעודי של בלולו "הצדיק האחרון: שושלת אבחצירא", שהופק על ידי חברת ביפילמס, המספר את סיפורה של משפחת אבוחצירא, מהדור של הבבא סאלי ואחיו הצעיר רבי יצחק אבוחצירא, "הבבא חאקי", ועד לדור ילדיהם – רבי ברוך, "הבבא ברוך", ואהרן אבוחצירא, שנטלו את המושכות מאבותיהם והיו מעורבים בעיצוב התרבות, החברה והפוליטיקה הישראלית. הסרט הוקרן לראשונה בפסטיבל דוקאביב בחודש מאי האחרון, ובשבוע שעבר בפסטיבל דוקו־טקסט בספרייה הלאומית.
אחרי שכבר ביים בעבר סרטים על גיבורי תרבות מזרחים, כמו רבי דוד בוזגלו וז'קלין כהנוב, יצירת סרט על הבבא סאלי הייתה במובן מסוים דבר טבעי ומתבקש. "קולנוע תיעודי הוא עסק שמונע מתשוקה", אומר בלולו. "עושים אותו אנשים שמרגישים צורך, בהילות, שליחות ואובססיה, כי הוא לא משתלם. זו לא פרנסה קלה. אנשים שעוסקים בקולנוע דוקומנטרי רוצים לספר סיפור של מקום, חברה, זהות ופוליטיקה.
"הבבא סאלי הוא דמות משמעותית בכל בית מרוקאי ישראלי, הוא חלק ממרקם החיים שלנו. לחקור דמות כזו זה במידה מסוימת לחקור את עצמי ואת המשפחה שלי. סבא־רבא שלי, רבי ישועה פרץ, היה חברותא של הבבא סאלי במרוקו, אבל לצערי סבא וסבתא שלי נפטרו לפני שהספקתי לחקור אותם"
"כשאנשים מהדור שלי, שגדלו בבית מרוקאי מסורתי־דתי, מסתכלים על דמויות המופת והאנשים שלאורם גדלו ועוצבו, ושבאמצעותם גם הזהות הישראלית שלהם התעצבה, אז ודאי שהבבא סאלי הוא אחת הדמויות הללו. הבבא סאלי הוא דמות משמעותית בכל בית מרוקאי ישראלי, הוא חלק ממרקם החיים שלנו. לחקור דמות כמו הבבא סאלי זה במידה מסוימת לחקור את עצמי ואת המשפחה שלי. סבא־רבא שלי, רבי ישועה פרץ, היה חברותא של הבבא סאלי במרוקו. גדלתי על זה שהסבא הגדול שלי היה חבר של הבבא סאלי, אבל לצערי סבא וסבתא שלי נפטרו לפני שהספקתי לחקור אותם".
חיבוק מהמפד"ל
המוטיבציה הראשונית של בלולו הייתה להתמקד בבבא סאלי, אבל עד מהרה הוא הגיע גם לאחִיו. "גיליתי שקשה מאוד לעקוב אחרי הביוגרפיה של הבבא סאלי, כי זו ביוגרפיה שבעל פה. הוא נולד בסוף המאה ה־19, והפך עוד בחייו לדמות מיתולוגית שהרבה מהסיפורים שנקשרו בה הם מיתולוגיים. קולנוע אוהב לייצר דמות מורכבת, פגיעה ומהורהרת, שיש לה ספקות, והיה קשה מאוד למצוא את זה בבבא סאלי. ואז 'גיליתי' גם את הבבא חאקי".
הבבא חאקי, הרב יצחק אבוחצירא, היה צעיר מאחיו הבבא סאלי בשש שנים. הוא עלה לארץ ממרוקו מיד לאחר הקמת המדינה, וזמן קצר לאחר מכן מונה לרב הראשי של רמלה ולוד. היה חבר במועצת הרבנות הראשית, ועמד בראש "ארגון הרבנים הספרדים ועדות המזרח בארץ ישראל".
"הבבא חאקי היה מנהיג ציוני ספרדי מהגדולים שהיו במאה העשרים", אומר בלולו. "כמו אחרים במשפחת אבוחצירא הוא ידע להנהיג קהילות, לייצר בריתות וחיבורים, להוביל ולהיות אקטיבי. כבר במרוקו הוא היה אמון על מערכת היחסים של היהודים עם השלטונות, עזר למי שהסתבך איתם, וקיים משתה שנתי לשלטון הצרפתי והשלטון הערבי כדי לחזק את הקשרים איתם. בהמשך, להבדיל, הוא עשה את זה גם בישראל. בחלוקה בינו ובין הבבא סאלי אפשר לומר שהוא היה מנכ"ל המוסדות, והבבא סאלי היה ראש הישיבה".
המנהיגות התורנית והפוליטית שלו מזכירה במידה רבה את הרב עובדיה יוסף שבלט אחריו.
"זה נכון. הוא אומנם היה הרב הראשי של רמלה ולוד, אבל נתפס בעיני רבים כרב הראשי הספרדי. הבית שלו היה מלא אנשים בכל שעה ופתוח לכל אדם, והוא התגלה לי כדמות אקטיבית מאוד. הייתה לו תפיסה איגודית סוציאלית־חברתית, ולכן הוא המציא את הרעיון של ועד הרבנים הספרדים בישראל. הוא היה ממלכתי, והתפיסה שלו לא הייתה חרדית. הדת הייתה המרכז והתודעה הייתה משיחית, שיש פה גאולה. הוא גם דאג להכניס רבנים ספרדים לתפקידי רבנות".
אחד מאותם רבנים היה סבו של בלולו, הרב שמעון פרץ. "סבא שלי היה רב בהכשרתו, ובמרוקו הוא לימד והיה שוחט וסופר סת"ם. כשהוא הגיע לישראל הוא לא מצא עבודה כמלמד, ובמשך מספר שנים היה נוסע מעפולה לעבוד במפעלים בסדום וחוזר רק לשבתות. הבבא חאקי סייע לו וסידר לו תפקיד ברבנות של עפולה. כמו סבא שלי היו עוד אלפים שהוא סייע להם".
מבחינה פוליטית היה הבבא חאקי, בעידן שקדם לש"ס, מחובר לציבור הדתי־לאומי, גייס תלמידים לזרם הממלכתי־דתי, והביא לא מעט קולות למפד"ל. "במרוקו היה הבבא חאקי מנהיג פריפריאלי. משפחת אבוחצירא גרה במחוז תאפילאלת, בפריפריה, באזור מדברי דליל באוכלוסייה. התודעה הדתית שלה הייתה תודעה של מדבר, סגפנות, צמצום וקבלה. בארץ הוא הפך להיות מנהיג בולט. המפד"ל חיבקו אותו והבינו את הערך האלקטורלי שלו. בהמשך הם גם הוציאו בעזרתו מכתבי תמיכה מהבבא סאלי".
"אם השר זוהר יעביר את הרפורמה וקנה המידה המרכזי למימון סרטים יהיה פופולריות, לא יהיו סרטים על הבבא סאלי, על ש"ס, על השואה וגם לא על 7 באוקטובר. הקולנוע התיעודי לא מוכר כרטיסים, אלא הולך בעיקר לטלוויזיה. לאמנות ולתרבות יש ערך רוחני"
הבבא חאקי נהרג בתאונת דרכים בשנת 1970, כשחזר מביקור בנתיבות אצל אחיו הבבא סאלי. הוא היה בן 74 במותו והותיר אחריו 12 ילדים, שרבים מהם עסקו ועוסקים בפעילות ציבורית. אחד המוכרים שבהם, שהוא גם אחד המרואיינים המרתקים בסרט, הוא אהרן אבוחצירא, שכיהן כחבר כנסת במשך שנים רבות, כשר בממשלות ישראל וכראש עיריית רמלה. אבוחצירא לא זכה לראות את הסרט שעוסק במשפחתו; הוא נפטר לפני כמעט שלוש שנים, לאחר שהתראיין לסרט.
אהרן אבוחצירא בעצם המשיך את ההנהגה של אביו, אבל במישורים אחרים.
"מי שהחליף את הבבא חאקי ברבנות רמלה היה בנו, הרב אברהם. אהרן הלך לישיבה בכפר הרא"ה והגיע לשם עם ביטחון עצמי כבן ונכד לשושלת רבנים מוכרת. היה לו את כישרון המנהיגות של המשפחה, אבל הוא היה גם ציוני־דתי קלאסי עם כיפה סרוגה, ממלכתי ומתון. כפוליטיקאי, השאיפה שלו לא הייתה להיות שר עדתי ולעסוק בתחומי דת, אלא להיות שר חוץ או ביטחון. הוא לא התכחש לזהות המרוקאית שלו ולא לזהות הדתית־לאומית שלו, אבל שאף להיות שותף בניהול המדינה. כבר כשהוא זכה בראשות העיר רמלה, המפד"ל ראתה בו מוקד משיכה כי הוא היה צעיר רהוט, אינטליגנטי, כריזמטי ומרשים. בהמשך הוא הגיע למקום השלישי ברשימת המפד"ל, והביא למפלגה קהל של בוחרים מזרחים מסורתיים מהיישובים והשכונות".
תאפילאלת של ישראל
לעומת הבבא חאקי, שפעל בארץ מראשית ימי המדינה, הבבא סאלי עלה לישראל עם משפחתו בשנת 1951, אך כעבור כמה שנים היגר לצרפת, משם לתוניסיה ואז בחזרה למרוקו. הוא חזר לישראל רק בשנת 1964, בגיל 75, וחי בה בסך הכול עוד עשרים שנה. "כשהבבא סאלי מגיע לישראל, בראש שלו ישראל זו ירושלים. הוא בא לפה ורואה מדינה חילונית מודרנית, וזה שבר גדול עבורו מבחינה רוחנית", מסביר בלולו את ההחלטה לעזוב את ארץ הקודש. "כל מי שדיברתי איתו על העלייה של הבבא סאלי נתן תחושה שהיה לו צער על היהדות בארץ".
שש שנים לאחר שובו ארצה השתקע הבבא סאלי בנתיבות, ובגיל 80 החל לקבל שם קהל גדול, עד פטירתו. נריה כנפו, נינו של הבבא חאקי, אומר בסרט שלא במקרה השתקעו רבני משפחת אבוחצירא בפריפריה. "כשאדם יוצא לדרך של חמש שעות נסיעה כדי לפגוש רב, זה כבר מעורר בו תהליך פסיכולוגי עמוק של הכנה לקבלת ברכה", אומר כנפו. "הוא כל כך רוצה את הברכה, שהוא מוכן לעצור יום שלם בחיים כדי לנסוע עד נתיבות, והוא יחזור אחרת למקום שממנו הוא בא".
"נתיבות היא תאפילאלת של ישראל", מוסיף בלולו. "מנהיגי העיר הזמינו ומשכו את הבבא סאלי לשם, והוא מצא את מקומו בעיר המרוקאית והדתית. הוא לא היה רב אקטיבי, לא חיפש קהל ולא רצה להחזיר בתשובה. הוא רצה להתבודד וללמוד בקהילה שמתאימה לו. משבר האמונה והצורך של אנשים בתשובות הם שהביאו את הקהל אליו, לדירת השיכון בת ה־45 מטרים שבה התגורר. באידיאל שלו הוא רצה ללמוד, אבל הוא הכיר את מעמדו ואת הצורך של הציבור. הוא הקשיב לאנשים, בירך אותם, החזיק אותם בצערם, נתן עצות ובירך. אלפי אנשים מעידים שזה עזר להם".
בלולו מוסיף ואומר שהבבא סאלי קידש את נתיבות והפך אותה לעיר קודש. הוא צופה שבעתיד יתייחסו אליה כמו לערי קודש אחרות, כגון טבריה וצפת, שחיו בהן תנאים ורבנים. "תושבי נתיבות גם מייחסים את שגשוגה של העיר לצדיקים שקבורים בה, ובראשם הבבא סאלי".
ולצד זה, יש גם ביקורת על הצד המסחרי שנכנס לחצרות הצדיקים. היא מתבטאת גם בסצנה האחרונה בסרט, שרואים בה כיצד הדלקת הנר המרכזי בהילולה נמכרת בסכום של חצי מיליון שקלים.
"מי שיש לו בעיה עם המסחור, יש לו בעיה עם הקפיטליזם. אנחנו חיים בעידן שבו מייצרים בובות קטנות של הרצל ובן־גוריון. זה מסחור של הציונות, אז זה אומר שהציונות היא צינית? תרבות הפופ של המסורתי והחרדי היא דיוקן של הרבי מלובביץ' או הבבא סאלי, או נרות שמעוטרים בדיוקן של רב אחר. זה חלק מהקפיטליזציה, וזה חוצה מגדרים ותרבויות.
"הבבא ברוך היה מנהיג מדהים. הוא ישב בכלא, אבל חזר בתשובה. הוא לא רצח או אנס אלא הסתבך בניהול לא נכון של כספים, ואבא שלו היה מגיע אליו לכלא ומתקן אותו. בעיניי זה סיפור יפה ויהודי. התקשורת שחטה אותו עם טקסטים גזעניים שהיום כבר לא כותבים בעיתון"
"הסעודה שהזכרת, שמסיימת את הסרט, היא מבחינתי כמו גאלה או דינר במוזיאון תל־אביב שמגייסים בו מיליון שקלים מאנשי ההון של ישראל. גם שם יש מכירה של חפצים. צריך לזכור שיש קריית חינוך על שם הבבא סאלי, עם מוסדות שלומדים בהם אלפי תלמידים מגיל גן ועד ישיבה, אז מה זה 500 אלף שקלים שגויסו בשבילם? כל כסף ציבורי שמגיע מתרומות צריך להיות תחת ביקורת, אבל במקרה הזה אני לא רואה בזה דבר פסול אלא גיוס כספים למערכת".
הסרט של בלולו עוסק גם בדמותו של רבי ברוך אבוחצירא, הבבא ברוך, בנו של הבבא סאלי, שמאז פטירת אביו מנהל את חצרו בנתיבות. "הבבא ברוך הוא דמות קריטית וחשובה", אומר בלולו, "הוא אולי מי שהמציא את הבבא סאלי מחדש בישראל, וגם ייסד את הענף החרדי במשפחה, שאליו התווספו אחר כך דמויות נוספות".
לכאורה הבבא ברוך, שהיה פעיל גם בעולם הפוליטי וישב בכלא לאחר שהורשע בלקיחת שוחד, לא הצליח למלא את החלל שהותיר אביו.
"אני לא מסכים איתך. קודם כול, מה שקורה בציון הקבר של הבבא סאלי הוא הרבה בזכותו. הוא גם מי שהגה את ההילולה. הבבא ברוך הוא תמהיל של החרדיות הספרדית החדשה, שבמידה מסוימת הייתה הדרך של אבא שלו, יחד עם דרכו הציבורית של דודו הבבא חאקי. בעצם בני משפחת אבוחצירא היו האבות המייסדים של הספרדיות הדתית בישראל, והם בנו משהו חדש כי לא היה להם פה מודל לחיקוי. זו רבנות שהיא גם הלכתית רוחנית, אבל גם מנהיגה קהילה ומקימה מוסדות. גם לי יש ביקורת על היעדר לימודי ליבה במוסדות שהוקמו, על הפוליטיקה של ש"ס ועל החרדיות שלהם, אבל זו לא בעיה שקשורה רק לבבא ברוך.
"הבבא ברוך היה מנהיג מדהים בשנות השמונים והתשעים, ועם זאת שהוא ישב בכלא, אני חושב שהוא חזר בתשובה. הוא לא רצח או אנס, אלא הסתבך בניהול לא נכון של כספים. יש שיגידו שהוא שילם מחיר גבוה מדי בגלל אפליה, אבל גם אם זה לא המצב, הוא שילם את חובו, ואבא שלו היה מגיע אליו באופן קבוע לכלא ומתקן אותו. בעיניי זה סיפור יפה ויהודי. אביו עבד איתו על המידות ואהב אותו, וזה דבר מרפא. הבבא ברוך תיקן את עצמו. זה נכון שהוא לא הבבא סאלי, אבל הוא כמו בנים אחרים של רבנים, שמשווים אותם לאבותיהם. הנעליים היו גדולות, וכל בן אחר היה מתקשה לקבל את ההכרה המלאה. צריך לזכור גם שהתקשורת שחטה אותו ובזה לו. כשהבבא ברוך נכנס לציבוריות הישראלית יצאו נגדו בטקסטים גזעניים שהיום כבר לא כותבים בעיתון".
ובכל זאת, היו לו גם מאבקים פנימיים, עם חצרות צדיקים אחרים בנתיבות.
"נכון, יש פוליטיקה. כוח מביא איתו פוליטיקה. גם הבבא ברוך וש"ס ידעו יחסי אהבה־עימות, ואני מעריך שגם בבבא סאלי מן הסתם עשו שימוש. הוא לא היה אדם עם הכרה פוליטית, ובמיוחד לאחר מותו הוא הפך לדמות שסוחרים בה פוליטית ורוחנית. ועדיין אצל צפון אפריקאים יש מושג של זכות אבות. מי שקוראים לו אבוחצירא וקשור לשושלת, זה כבר אומר עליו משהו שקשה להסביר במילים".
האשכנזים נוהרים
רפאל בלולו (43) גדל כאמור בגבעת המורה בעפולה, שם מתגוררת משפחתו עד היום. שני הוריו עלו ממרוקו. "הצד של אבא שלי היה עירוני ומסורתי, כזה שבא לבית הכנסת בשבת אבל גם מעשן. אימא שלי באה ממשפחה מאוד דתית. למדתי במוסדות ממלכתיים עם חברים מסורתיים, ובקיץ הלכתי לקייטנות של 'אל המעיין'".
לאחר שליחות מטעם הסוכנות במוסקבה ושירות בצה"ל, החל בלולו את לימודי הקולנוע שלו בבית הספר "קמרה אובסקורה", וסיים אותם ב"סם שפיגל". הוא נשוי לאוריה, אשת חינוך, והם הורים לשני בנים ומתגוררים ביפו. בלולו מגדיר את עצמו כמסורתי. "לפעמים יותר, לפעמים פחות. אני מאוד אוהב את הדת, עוסק כל הזמן בשאלות של זהות יהודית, מרגיש אשם שאני לא שומר מצוות, ומוטרד מהחינוך של הילדים".
איך עולם התרבות מגיב לעשייה הדוקומנטרית שלך?
"כשהתחלתי לעשות סרטי דוקו, לפני למעלה מעשור, התגובות בקרנות היו קצת יותר קשות. אחרי ההצעה שהגשתי לסרט על רבי דוד בוזגלו, שתיארתי בה עד כמה הוא משמעותי וחשוב כמשורר עברי, מישהו באחת הקרנות הגיב: בגלל שהוא מרוקאי הוא צריך לקבל כסף? חשבתי אז שקודם כול זה בכלל לא נאמר בהצעה, אבל גם אם יש בעיות, שיגיב באופן קונקרטי. זכותו לא לאהוב את ההצעה, אבל למה להגיב כך? הרגשתי שהיצירה שלי מפעילה אצל אנשים מסוימים מנגנונים של התגוננות. אתה רוצה לספר היסטוריה נוספת, וגם כשהמילה 'אפליה' לא נאמרת, זה גורם להם להתגונן. אחרי כמה שנים וכמה סרטים אני מזהה פתיחות ואהדה.
"הסרט על משפחת אבוחצירא התקבל באהדה גדולה. רוב האנשים שצופים אומרים לי 'לא הכרנו את הסיפור, הוא לימד אותנו הרבה'. קובי מידן אמר לי בריאיון 'למדתי הרבה, חזרתי לקובי מידן הצעיר ואני מכה על חטא'. היו תגובות אוהדות גם מאנשים שזה לא העולם שלהם, שגדלו בחברה חילונית לחלוטין. הרוח השתנתה, פחות מזלזלים. זה מורגש בעיקר אצל בני הדור הצעיר יותר, שנולדו בשנות השבעים והשמונים".
בציון של הבבא סאלי וגם בחצרות צדיקים אחרים רואים היום קהל מגוון יותר.
"הסיפור של 'הצדיק' הוא לא מרוקאי בלבד. תראה את הציון של הרבי מלובביץ' בארה"ב, תראה את אומן. אם אתה מסתכל על הרבנים המרכזיים של שושלת אבוחצירא היום, רוב החסידים שלהם הם אשכנזים. בשנת 88' כשנסעתי להילולה הייתי במרחב מרוקאי בעיקרו, היום ההילולה היא עמך ישראל, וזו גם האידיאולוגיה שמוסדות הבבא סאלי מקדמים. אתה רואה בציון את כולם – אשכנזים וספרדים, עשירים ועניים, היפסטרים, המון חיילים, כולל רוסים וחילונים. ביליתי השנה המון בנתיבות וראיתי הרבה מאוד חיילים שהגיעו מהמלחמה בוכים על הקבר של הבבא סאלי, מבקשים ברכה".
מוטרד מהרפורמה
בלולו מכהן היום כלקטור בכמה קרנות קולנוע, וכיו"ר ועדת הקולנוע והטלוויזיה של מועצת הפיס לתרבות ולאמנות. כמו יוצרים דוקומנטריים רבים, הוא מוטרד בימים אלו מהרפורמה בתקציבי הקולנוע שמוביל שר התרבות מיקי זוהר.
"יש בעיה של היעדר גיוון בתרבות הישראלית", הוא מסכים. "אומנם אנחנו משתפרים, אבל זה תהליך שדורש סבלנות. זה נכון שהקולנוע הוא תרבות שעדיין נשלטת ברובה על ידי חילונים אשכנזים והם אלו שמכתיבים את הטון, אבל יש תהליך הדרגתי של כניסת יותר יוצרים חרדים, ציונים־דתיים, הרבה נשים וגם יוצרים מזרחים, אבל זה עדיין לא מספיק. השר זוהר מבקש לשנות את השיטה כך שמי שמוכר יותר כרטיסים ייתמך יותר, כלומר שקנה המידה המרכזי למימון יהיה פופולריות. הבעיה היא שהקולנוע התיעודי לא מוכר כרטיסים, אלא הולך בעיקר לטלוויזיה. אתה לא יכול למדוד סרטים רק על ידי פופולריות כי קולנוע ואמנות, גם אם זה נשמע קלישאה, הם הנשמה שלנו. אם נחיה רק בהישרדות, אז מה שווים החיים האלה.
"לאמנות ולתרבות יש ערך רוחני זהותי, הם מעניקים לנו משמעות, ואנחנו מספרים דרכם את הסיפור היהודי והישראלי. אם ישראל תחדל חלילה להתקיים, ויישמר רק הארד־דיסק עם הסרטים שנעשו עליה, הוא זה שילמד עלינו. אנחנו מייצרים את השכבות הארכיאולוגיות של החברה הישראלית. אם המדד יהיה רק פופולריות, זה יחסל את הקולנוע הדוקומנטרי. אם הסרט על הבבא סאלי לא היה פופולרי, אז אין לו חשיבות? אם תשאיר את הקולנוע רק במדד של פופולריות, תייצר רק עוד האח הגדול".
מצד שני, יש היום סרטים שמקבלים תמיכה רק בגלל השתתפותם בפסטיבלים בחו"ל. רבים מהסרטים הללו מתקבלים לשם כי הם יוצאים נגד המדינה, וכאן כמעט לא צופים בהם.
"אני לא חושב שזה נכון. הסרט שהתקבל עכשיו לפסטיבל טורונטו, אחד מחמשת החשובים בעולם, הוא 'חמדה' של שמי זרחין, שמספר סיפור על זוג ישראלים שמתרחש ברמת הגולן. רוב הסרטים לא עוסקים בשאלות של כיבוש ופלסטינים, למרות שאני חושב שטוב לשאול שאלות גם על הכיבוש, כי הפלסטינים הם חלק מהסיפור הישראלי. כמי שרואה כמעט את כל הסרטים שנעשים בישראל, אני אומר לך שרובם עוסקים בצבא, שואה, קיבוץ, מלחמות ישראל, המשפחה הישראלית. אם השר יעביר את הרפורמה הזאת בגלל שיקולים פוליטיים, לא יהיו סרטים על הבבא סאלי, לא על ש"ס, לא על השואה, לא על החברה הישראלית וגם לא על שבעה באוקטובר".
איך אתה מציע לפתור את בעיית הגיוון, שגם אתה מודה שהיא קיימת?
"לעשות מה שפוליטיקאים לא אוהבים לעשות, ולחשוב עשר או עשרים שנה קדימה. השר יכול להשקיע 400 מיליון שקלים בשנה בתשתיות של לימודי קולנוע ותרבות לילדים. שילד בן שש ייגע במצלמה, יצייר. כשזה יקרה, אז בעפולה, במגדל העמק, באום אל־פחם ובעתניאל יצמחו ילדים שהתרבות היא חלק אינטגרלי מהזהות שלהם. חלקם יהיו קולנוענים וחלקם מוזיקאים או ציירים והם יספרו את הסיפור של המקום שלהם, כמו שאני גדלתי על הבבא סאלי וסיפרתי את הסיפור שלו. זה הפתרון הקשה, אבל לזה קוראים מדיניות ציבורית".
