בהנחל עליון גויים
בהפרידו בני אדם
יצב גבלת עמים
למספר בני ישראל (דברים לב, ח).
בדברים אלה מתאר משה את ההבדלים בין העמים ואף את היווצרות הגבולות בין הארצות השונות כפועל של יצירה א־לוהית. בפסוק הבא מתואר הקשר המיוחד שבין עם ישראל לבין ה': "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו" (שם, ט). אך מה ההבדל בין העמים ובין עם ישראל? האם היהדות היא לאום או דת? האם יש לנו זיקה מיוחדת לטריטוריה מסוימת? פרשנים שונים במאה וחמישים השנים האחרונות הציגו קריאות שונות של הפסוקים הללו, שיש בהן ביטוי להשקפותיהם האידיאולוגיות וליחסם לציונות ולהשכלה.
עם לא טריטוריאלי
לפי הרש"ר הירש יש הבדל מהותי בין הלאומיות היהודית לזו של העמים. מהפסוקים שלמעלה הוא מבקש להוכיח את תפיסתו שלפיה ישראל נהיה ל"עם" עוד קודם לישיבתו בארץ, ובכך הוא נבדל מכל העמים. ואלו הם דבריו:
כי חלק ה' עמו – לא היה זה רצונו של ה' שבני ישראל ייעשו לעם בארץ המיועדת להם ויתפתחו לעם על פי התנאים וההשפעות של הארץ הזאת, אלא בניגוד לשאר כל העמים הם נהיו לעם בטרם ירשו ארץ, ורק אחרי שה' עשה אותם לעם הוא הביא אותם אל הארץ המיועדת להם וציווה עליהם לרשתה.
אצל עם ישראל, מבאר רש"ר הירש, הלאומיות מתבטאת בכך שאנו "עם ה'", "'כי חלק ה' עמו': כי העם הזה כעם הוא עם ה', קנוי לה', ובעצם היותו לעם הוא נועד להיות חלק מה'". בכך טמון ההבדל בין ישראל לעמים: "מה שעמים אחרים מקבלים מאדמת ארצם מקבל ישראל מיחסו אל ה'. שאר העמים מושרשים באדמתם בעצם הווייתם והתהוותם… ואילו ישראל… לא ישתעבד לארץ ולא ישליט אותה על חייו הלאומיים… שאר העמים הם ביסודם 'חלק ארצם', ואילו ישראל, על פי מקורו וייעודו, הוא חלק ה'".
דברי הרש"ר הירש מהווים נדבך חשוב בהשקפה החרדית האנטי ציונית. בכתביו הרבים מציג הרש"ר הירש תפיסה ייחודית של משמעות הלאום היהודי. לדידו היהדות איננה לאום במובן של העמים האחרים. לאומיותה של היהדות היא פועל יוצא של היותה דת. בהתאם לתפיסתו ראה הרש"ר הירש בארץ ישראל אמצעי בלבד להגשמת הייעוד היהודי. ארץ ישראל היא אמנם ארצו של העם היהודי, אולם לא מחמת עובדה זו נעשה הוא לעם.
אדמתו ועמו חד הם
דברים אלו עומדים בניגוד חד לעמדתו של הראי"ה קוק, שגרס כי "ארץ ישראל איננה דבר חיצוני, קנין חיצוני לאומה, רק בתור אמצעי למטרה של ההתאגדות הכללית והחזקת קיומה החמרי או אפילו הרוחני. ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית קשורה בקשר חיים עם האומה, חבוקה בסגולות פנימיות עם מציאותה" (אורות ישראל).
אך האין פסוקי פרשתנו מהווים ראיה לעמדתו העקרונית של רש"ר הירש? התשובה שלילית. אדרבה, ללא כל ספק, מפרשתנו עולה הקשר האמיץ בין עם ישראל ובין ארץ ישראל. לא בכדי מסיים משה את שירת האזינו בפסוקים הידועים "הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו" (דברים לב, מג). הביטוי הייחודי "וכפר אדמתו עמו" מבטא את הקשר העז בין ישראל ובין אדמתו, ואין זה קשור לאידיאולוגיה ציונית כזו או אחרת. זהו פשט הכתובים.
אכן, כך הבינו הפרשנים הקלאסיים, כמו למשל רש"י: "וכפר אדמתו – ומה היא אדמתו – עמו, כשעמו מתנחמים, ארצו מתנחמת". צדק אפוא הרצי"ה קוק כשאמר על הביטוי "וכפר אדמתו עמו" – "אדמתו ועמו הם ענין אחד. אין עם בלי ארץ". ועוד הוא כותב: "נשמת כלל־ישראל מתגלה רק מתוך הופעתו הציבורית בעולם הזה ובארץ הזאת. לכן נצטווה משה רבנו ללמד את השירה הזאת על סף הכניסה לארץ", כדי להסדיר "את האחיזה הקוסמולוגית העובדתית של עם ישראל בארצו".
לעומת דברים אלה, דברי הרש"ר הירש על פסוק זה נראים רחוקים מפשוטו של מקרא (ההדגשה שלי. י"ס):
וכפר אדמתו עמו – עמו יכפר את אדמת האדם; כאשר הגויים משפרים את יחסם לעמו הרי הם מצייתים לדרישות המוסר של תורתו, ובכך הרי הם מבטאים את ההודאה בשלטון ה' עלי אדמות.
האם הכתוב מדבר על מסר אוניברסלי ועל "אדמת האדם"? הדברים לא ניתנים להיאמר, שהרי ברור שהאדמה שעליה מדבר משה בסוף פרשת האזינו אינה "אדמת האדם" אלא אדמת ארץ ישראל, שעליה מדבר משה כעבור פסוקים אחדים באמרו "בדבר הזה תאריכו ימים על האדמה אשר אתם עברים את הירדן שמה לרשתה". אדמה זו היא האדמה שאליה נתאווה משה להיכנס (סוטה יד א), אך לא זכה לכך, כפסוק המסיים את פרשתנו: "כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא". ויפה כתב על כך הרצי"ה קוק: "ארץ ישראל היא ארץ חיינו… לכן משה רבנו רצה ליכנס לארץ־ישראל, לא למען שכלול גדלותו האישית, אלא מתוך שאיפה אידיאלית למען כלל ישראל". אכן, עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל – חד הם, והחוט המשולש לא במהרה יינתק.
פרופ' יובל סיני הוא נשיא מכללת אורות ישראל
