ביומו השני של חול המועד סוכות חל יום הסתלקותו של רבי נחמן מברסלב. באחד מסיפוריו המפורסמים, "מעשה משבעה קבצנים", מבטא ר' נחמן את ביקורתו על מצבו הקיומי של האדם. רבי נחמן ראה לנגד עיניו את שקיעתם של חצרות המלכים ואת ראשיתו של העולם המודרני, וחזה בעיני רוחו, לדעתי, את אימי הקדמה ואף את הפוסט־מודרניזם ההולך ונבנה על חורבות האשליות הקודמות.
סיפורו של ר' נחמן בנוי כסיפור בתוך סיפור בתוך סיפור. ברקע מסופר על שני ילדים הבורחים משואה מסתורית וסוריאליסטית ומוצאים מקלט ביער. הם שורדים בעזרת שבעה קבצנים נכים שמופיעים ונעלמים: עיוור, חרש, כבד פה, בעל צוואר עקום, גיבן, גידם חסר ידיים ופיסח חסר רגליים. הילדים מתחתנים, ובכל יום משבעת ימי המשתה מופיעים הקבצנים כ"פנים חדשות" כשכל אחד מספר את סיפורו הייחודי.
אין ספק כי עבור ר' נחמן שבעת הקבצנים הם גיבורים־אנטי־גיבורים, דמויות שלא מותאמות למציאות ולתחרות הנוראה המתרחשת בה. הם הנכשלים והמפסידים הבטוחים, אך דווקא דרכם מבטא רבי נחמן את ביקורתו נגד התופעות החברתיות והתרבותיות העתידות לאפיין את העולם המודרני. כל אחד מהקבצנים מבטא מחאה כנגד ממד אחר בקיום האנושי: העיוור נגד הזמן, הגיבן נגד החלל והמקום, כבד הפה נגד הרטוריקה, עקום הצוואר נגד המוסיקה, והפיסח חסר הרגליים – בפרק שלא נכתב – את מחאתה של המשיחיות כנגד הקדמה.
להחזיר את החיצים
ביום השישי של ימי שבע הברכות מפגיש אותנו רבי נחמן עם סיפורו של הקבצן חסר הידיים:
נשק אותם ואמר להם: (אתם סבורים שאני בעל מום בידי?), אין אני בעל מום כלל… באמת יש לי כח בידי, רק שאין אני משתמש עם הכח שבידי בזה העולם, כי אני צריך את הכח לענין אחר… כי פעם אחת ישבנו יחד איזה אנשים, והיה כל אחד ואחד מתפאר בכח שבידיו.
הקבצן חסר הידיים מבטא את הרעיון של הכוח. לרעיון זה מספר הקשרים הנוגעים לפרט ולכלל. בהקשר הלאומי, אנו יכולים לחשוב למשל על המהפכה הציונית ככזו שהחזירה ליהודי את אפשרות השימוש בכוח, שינוי שהביא לכמה תופעות דיאלקטיות. מצד אחד ההערצה של הכוח, ומצד שני, כפי שלדאבוננו אנו מרגישים בימינו אנו, דווקא הצד ההפוך – העייפות מן השימוש בכוח והקרבנות הנגרמים מכוח זה. ואכן, לכוח צדדים וביטויים רבים, אותם מתאר ר' נחמן בהמשך הסיפור. הקבצן מוצא עצמו במעין תחרות סיפורי גבורה, כאשר כל משתתף מתאר את כוחו הרב שנמצא בידיו:
אחד היה מתפאר שיש לו כח וגבורה כזו בידיו, שכשהוא מורה [יורה] חץ הוא יכול לחזור ולמשכה אליו… ושאלתי אותו: איזה חץ אתה יכול להחזיר?… וגם שאלתי אותו, אם גם אחר שהגיעה החץ עדין יכול להחזירה. ועל זה השיב: אפילו כשהגיע החץ עדין אני יכול להחזירה… ואמרתי לו: אם כן, אין אתה יכול לרפאות את הבת מלכה, מאחר שאין אתה יכול לחזר ולמשוך כי אם מין חץ אחד, על כן אין אתה יכול לרפאות את הבת מלכה.
כוחו של הדובר הראשון הוא ביכולתו לזרוק חיצים, אולם רבי נחמן, בפיו של הקבצן, מדגיש כי הכוח האמיתי איננו בכוח זריקת החיצים, אלא ביכולתו של הקבצן חסר הידיים, המוגבל בכוחו לכאורה, להחזיר את כל סוגי החיצים אחרי שנזרקו. האסוציאציה המודרנית לתיאור זה תהיה ביכולת לשגר טילים, אך גם האפשרות הטכנולוגית להסיט ואולי אף להחזיר את הטיל לאחר שיגורו.
עקרון אי החזרתיות
עניין החץ החוזר לאחור קשור ברעיון פילוסופי חשוב: היכולת להחזיר את הזמן לאחור. זהו אחד המוטיבים החשובים הקיימים בחסידות. האם ר' נחמן רומז לנו שהתיקון של המשיח הוא בשינוי רטרואקטיבי של ההיסטוריה? ניתן לתאר מצב זה באופן פשוט: נניח שאנו חווים את החיים שלנו, אך לאחר מכן מסתבר לנו שזה היה רק חלום, "היינו כחולמים". במובן מסוים זוהי חזרה לאחור וביטול של כל מה שהיה.
רעיון זה אינו מובן מאליו, כמובן. יכולת התיקון היא לא ההתפארות בכוח אלא דווקא ההבנה של מגבלות הכוח. המגבלה הטרגית שלנו בעולם קשורה בחוסר היכולת לתקן את טעויות העבר, לתקן החלטות שקיבלנו, ובפרספקטיבה לאחור לא היינו עושים כך. החץ פגע בבת המלכה, ואכן את השגיאות היסודיות שלנו איננו יכולים תמיד לתקן. זוהי בעצם אוזלת היד של הגיבור הראשון שחושב שכוחו הוא בידיו. הרעיון הבסיסי של האנתרופיה טומן ביסודו את אי־החזרתיות, מה שנעשה לא יתוקן; יש משהו במנגנון של הזמן שאיננו מאפשר את זה. ודווקא על רקע זה מציג ר' נחמן את הרעיון הנועז שלו שלפיו באחרית הימים, או בגאולה האמיתית, מופיעה מציאות הקשורה בתיקון העבר.
ברובד נוסף אנו מוצאים כמובן את רעיון התשובה, שהוגי החסידות פיתחו והדגישו מאוד. האם בתשובה יש אפשרות למחוק את העבר? אנו מכירים את היכולת להשיג מחילה וכפרה, אבל בחז"ל אנו מוצאים את הרעיון שזדונות נעשות שגגות ואפילו זכויות. זה כמובן פרדוקס, שהשכל מסרב לקבל. אך ננסה לתאר זאת במשל: כאשר מישהו מקשקש על דף נייר נקי, ייתכן שלא נוכל למחוק קשקושים אלה, אולם נוכל להוסיף קווים מסוימים ולהפוך את הקשקוש לתמונה אמנותית. כמובן, רעיון התשובה הקלאסי הוא האפשרות למחוק ולצייר מחדש. אולם כאן אנו דורשים שינוי קשה יותר – לקחת את שגיאות העבר ולהפוך אותן לבסיס לבנייה טובה יותר. השגיאה מהווה את הבסיס לדרך חדשה, טובה יותר. אגב, רעיון זה נמצא גם בהלכה בסוגית "ברירה", האפשרות של האדם לעשות מעשים בהווה, שיש להם חלות רטרואקטיבית שתשנה את העבר מבחינה משפטית.
ובמה התפארו יתר בעלי הכוח באוזניו של הקבצן חסר הידיים? אם הקב"ה ייתן באצבעותינו כוח נשוב לכך בעתיד.
