"ההלכה היא הלכה, הרגישות נשית"

ביום שישי בבוקר שלפני ראש השנה בית המדרש של מדרשת נשמת שקט: רוב התלמידות נסעו הביתה לחג. ראשת המדרשה, הרבנית חנה הנקין, מקבלת את פניי בחיוך רחב, שלא מש מפניה לאורך הריאיון. גם כשדיברה על בנה וכלתה, הרב איתם ונעמה הנקין, שנרצחו בפיגוע בסוכות לפני שלוש שנים, החיוך נותר שם: עצוב יותר, מלא געגוע. כמה דקות אחרי שהתחלנו לשוחח ניגשה אל הרבנית הנקין תלמידה שזה עתה התחילה שיעור א', על גבה תיק גדול. התלמידה סיפרה שאת השבת הקרובה היא תעביר אצל קרובי משפחתה, סמוך למדרשה, ושאלה האם תוכל ללמוד בבית המדרש גם במהלך השבת. בוודאי, עונה לה הרבנית הנקין: המקום הזה הוא שלך.

"נשמת" הוא גם מקומן של אלפי נשים דתיות שפונות ליועצות ההלכה של המדרשה: שואלות על הנקה, היריון, טהרת המשפחה, טבילה במקווה, שבעה נקיים. אלמלא יועצות ההלכה, אומרת הרבנית הנקין, לרוב הנשים הללו לא הייתה כתובת – חלק גדול מהן לא היו שואלות רב, והיו מעדיפות להחמיר, או להקל, כך או כך – לשתוק. כעת, כמעט שני עשורים אחרי שתוכנית יועצות ההלכה של נשמת יצאה לדרך, רואה אור "נשמת הבית" (הוצאת מגיד), ספר הלכה מעמיק ובו תשובות למבחר שאלות שנשאלו היועצות לאורך השנים.

את התשובות כתבו שבע יועצות הלכה, ועורכי הספר – הרבנית הנקין ובעלה, הרב יהודה הרצל הנקין, יחד עם הרב יעקב ורהפטיג, ראש כולל ההלכה במכון הארי פישל – פיקחו על הצוות, קראו כל מילה, הציעו תיקונים ואישרו את הגרסה הסופית. "זו בשורה", אומרת הרבנית הנקין, אך במהלך השיחות שלנו היא תזקק את משמעותה של הבשורה הזו, שתתגלה כזהירה ומורכבת – יש שיאמרו שמרנית. הרבנית הנקין לא מתכחשת לחידוש הגדול שבספר הלכה שנכתב על ידי נשים, ומצביעה שוב ושוב על ההסכמות שמעטרות אותו – הרב דב ליאור, הרב אריה שטרן והרב נחום רבינוביץ הקדימו לו דברים נלהבים – ועם זאת היא נמנעת מלהכתיר את התשובות בספר כ"פסיקות הלכה", ולא רואה את יועצות ההלכה כ"פוסקות"; היא מסתייגת מהנפת דגלים פמיניסטיים בשם ההלכה, ומצהירה כי היא לא מחפשת יעדים חדשים שנשים דתיות יוכלו לכבוש. מה שמניע אותי, היא אומרת, הוא לא מגדר, אלא לימוד תורה.

מתרחקת מהמונח "פסיקה"

הרבנית הנקין, אני רוצה להציע שתי צורות להסתכל על פסיקה נשית: האחת, פסיקה שאינה שונה מפסיקה של גברים, אלא שהפוסקות הן נשים; השנייה, פסיקה שיש בה ממד מסוים שמייחד אותה ומבחין בינה לבין פסיקה של פוסקים גברים. איפה הספר הזה נמצא מבחינת שתי הצורות הללו?
"אני חושבת שהמילה 'פסיקה' היא מילה מרחיקת לכת. המשמעות של פסיקה היא לדמות מילתא למילתא, לגזור מסיטואציה אחת ולהשליך על סיטואציה אחרת. כאשר ניתנת תשובה ידועה על שאלה ידועה, זו לא פסיקה. אם תשאל את תלמידותיי מה עושים כשהכפית החלבית נופלת לסיר הבשרי, אני מקווה שכולן יוכלו לענות על השאלה. אבל זו לא פסיקה, אלא מתן מענה לשאלה. לכן אני מרגישה יותר בנוח לדבר על תשובת נשים, על נשים כמשיבות הלכה מאשר על נשים כפוסקות הלכה. לא הייתי אומרת שזה ספר של פסיקת נשים.

"הצד הנשי ודאי בא לידי ביטוי ברגישות, בהבנת הסיטואציה של האישה ותפקוד הגוף שלה. הרגישות היא בוודאי נשית, אבל ההלכה כאן היא לא נשית, ההלכה היא הלכה. הספר – וזו הסיבה שהוא התקבל אצל תלמידי חכמים – אינו מגמתי. הוא לא מניף דגל מעבר לדגל ההלכה והנעמת החיים על האישה ועל הזוג. זה לא ספר שבא לומר: 'הסתכלו, גם האישה יכולה לפסוק הלכה'. זו הלכה שאינה מוטית, הלכה עם יושרה, ורצון לעזור לאנשים. אבל זה לא שירינו את החץ ולאחר מכן סימנו את המטרה".

אז מה הבשורה של ספר כזה?
"הבשורה היא שהעולם מלא דעה את ה'. נשים הן חמישים אחוז מעם ישראל, וכשלא רק תלמידי חכמים אלא גם תלמידות חכמים עוסקות בתורה, ודאי שיש בשורה גדולה. מה שמרגש אותי זה לא שהספר נכתב על ידי נשים, אלא שזה ספר חשוב, שנותן מענה לצרכים של נשים ושל זוגות. אחת התשובות בספר עוסקת באישה שאין לה עניין להיות עם בעלה אחרי הלידה. יש כאן לא רק הסבר הלכתי, אלא הבנה למצבה של האישה היולדת. אישה שעברה בעצמה לידה תענה אחרת מאשר גבר. היא תכתוב המלצות מעשיות, היא תבין לנפשה של השואלת, היא תפעיל שיקול דעת.

"אני לא אומרת שפוסק גבר לא יכול לפסוק בשאלה כזו. אבל המציאות היא שלאישה קשה בדרך כלל לבוא לפוסק הלכה ולספר לו את כל הפרטים, אז היא מספרת את החוויה שלה בצורה נורמטיבית, מינימליסטית – ומיד בורחת. זה לא שהפסק שלו לא מתאים לשאלה, אלא שהשאלה לא נשאלה בכלל, כיוון שמדובר בנושאים מאוד אישיים, אינטימיים. אז ודאי שאי אפשר לומר שהפסיקה של הגברים לא נכונה. השאלה היא האם כל מה שצריך להיות על השולחן אכן מונח על השולחן בשעת הפסיקה".

הבחירה של הרבנית הנקין לא להשתמש במונח "פסיקה" קשורה, לדבריה, לאינפלציה שבשימוש בתואר "פוסק". "ברור שאישה הראויה לפסוק יכולה לפסוק הלכה", היא אומרת, "אבל כשבחרנו את השם 'יועצות הלכה' המגמה שלנו לא הייתה פסיקה, אלא מתן מענה לשאלות. המגמה היא להביא את התשובה הנכונה, המותאמת לסיטואציה, לאישה או לזוג. אני חושבת שכשמתקרבים לעולם הפסיקה, צריך הרבה צניעות והתרחקות מהנפת דגלים, מהטיה אידיאולוגית. צריך הרבה יראת שמים. פריצת הדרך שלנו לא נועדה לכך שדווקא נשים תהיינה הפוסקות. רצינו להכשיר נשים, תלמידות חכמים, שתוכלנה לתת את המענה הנכון לאישה.

"יש יומרה מסוימת בשימוש בתואר 'פוסק'. רב צעיר בדרך כלל אינו פוסק הלכה, הוא נותן מענה לשאלות שעולות בקהילה שלו, וכשמגיעות שאלות שדורשות פסיקה הוא מתייעץ. לפעמים הרב מהסס בגלל שצריך להפעיל שיקול דעת, והוא רוצה לשמוע ממישהו ותיק יותר עצה טובה, ולפעמים, כשמדובר בסיטואציה הלכתית, הוא פונה למי שכתפיו רחבות להכריע. אני מתרחקת מהמונח 'פסיקה' לא בגלל שאישה אינה יכולה לצמוח להיות פוסקת הלכה, אלא כי אני רוצה להתרחק מזילות המושג".

למה להתווכח

היא בת 72, נולדה בארצות הברית וחיה כאן כמעט חמישים שנה. מגיל צעיר נמשכה לעולם הלימוד וההלכה, שהפך למרכזי גם בבית שהקימה: היא נישאה לרב יהודה הרצל הנקין, רב ופוסק הלכה, מחבר שו"ת "בני בנים", ויחד הביאו לעולם שישה ילדים. כשהגיעו לארץ בתחילת שנות השבעים התיישבו בני הזוג הנקין בבית שאן. הרב הנקין מונה לרב האזורי, והרבנית הנקין עבדה לצדו במועצה הדתית. בהמשך עברו לירושלים, ובשנת 1990 ייסדה, יחד עם בעלה, את מדרשת נשמת. היא זכתה בתואר יקירת ירושלים, וביום העצמאות 2017 אף הדליקה משואה.

העבודה על הספר "נשמת הבית" ארכה חמש שנים. "התשובות נכתבו ממש כאן, בבית המדרש", מספרת הרבנית הנקין, "יועצות ההלכה ישבו עם המחשבים הניידים במשך יומיים בשבוע, ליקטו שאלות ושוחחו ביניהן על התשובות האפשריות. כמו בהרבה מקרים אצל יועצות הלכה, השיח הוא לא רק על התשובה עצמה, אלא גם על הדרך לענות על השאלה ועל הצגת הדברים, משום שלפעמים ההתמודדויות הן קשות מאוד, וצריך למצוא את הדרך להציג את הדברים בצורה שהיא נאמנה להלכה ושתתקבל על בני הזוג.

"לאחר מכן הקלידו המשיבות את התשובות, ואז הראו אותן לרב יעקב ורהפטיג שהעיר הערות. משם עברו התשובות ליועצת הלכה שהיא גם רופאה, ואז הן הגיעו לרב הנקין ואליי. זו עבודה של מכון, ושל נשים ששימשו ומשמשות תלמידי חכמים. כשגבר משמש תלמיד חכם הוא לרוב יושב איתו רוב הזמן, ואילו כאן היה שימוש תלמידי חכמים בצורה של התייעצות. החידוש כאן הוא בין היתר בכך שמדובר בנשים שמשמשות תלמידי חכמים, וגם זו אחת מהסיבות שהספר זכה להתקבלות כל כך נרחבת".

אז הבה נדבר על ההתקבלות. יש כאן הסכמות מרבנים שבדרך כלל לא סומכים את ידיהם על לימוד תורה לנשים. והנה כאן הם מעניקים הסכמה לספר הלכה שנכתב על ידי נשים. איך את מסבירה את זה?
"אני חושבת שהרבנים הללו מסתכלים על הספר ורואים שיש קבוצה של נשים למדניות, יראות שמים, שמסורות לטהרת המשפחה ורוצות לחזק את התחום הזה. חלק מהרבנים שמחים לראות שהצמחנו תלמידות חכמים, ואחרים שמחים לראות שיש מענה מעשי מאוד לשאלות הלכתיות, למצוקות. רבנים אומרים לי שיש בספר הזה הרבה רגישות, אבל הם לא מתכוונים לכך שהפסיקה שלהם פחות רגישה, אלא שהמעטפת – השפה, ההקשבה לנפש וההתייחסות לשואלת – יוצרת משהו אחר. נוצר כאן קונצנזוס בין אנשים שלא תמיד מסכימים אלה עם אלה, ואומרים: יש כאן תורה שלא נגועה בהטיה אידיאולוגית. זה משהו שמאפיין את המשפחה שלנו בכלל, גם את בעלי. אין התפלמסות, הטיה אידיאולוגית או הטפה – אנחנו מנסים לפעול ביושר אינטלקטואלי. לא בלמנו את עצמנו מלהתפלמס. זה מי שאנחנו".

השאלה היא האם בעינייך העובדה שנשים משיבות תשובות הלכתיות היא עובדה מוגמרת, או שמדובר עדיין בתחום שצריך להיאבק עליו בציבור הדתי.
"בענייני טהרת המשפחה הגענו להכרה בחשיבות המענה הנשי".

גם בישיבות שמרניות יותר?
"אני לא יודעת. לא שאלתי".

אני אחדד את השאלה. בשנה האחרונה נשמעו אמירות מפי רבנים מסוימים, בעיקר מהמכינה בעלי, סביב לימוד תורה של נשים. הרבנים האלה לא יתלהבו, בלשון המעטה, מספר הלכה שנכתב על ידי נשים. אולי מה שאת מציגה כאן הוא לא כל כך מובן מאליו בציונות הדתית היום?
"אין לי ויכוח עם רבנים שדרכם שונה משלי, ושחושבים שנשים צריכות ללמוד חסידות או כתבי הרב קוק ופרשת שבוע ולא לעסוק בהלכה. אם הם רוצים לחנך כך, ויש מי שרוצה להתחנך אצלם, בסדר גמור. יש גם את מי שרוצה להתחנך אצלי. המקום הזה שוקק חיים, ולא כל אחת צריכה ללמוד אצלי. זה לא אומר שאני מסכימה איתם, אבל למה להתווכח? אם יש מי שרוצה להתחנך בדרכם, שתלך ותתחנך בדרכם. אני לא מרגישה מותקפת או מאוימת. אין לי ספק שהמפעל הזה מוכיח את עצמו".

הלכה, לא מגדר

התוכנית להכשרת יועצות ההלכה סוגרת בקרוב עשרים שנות פעילות. בוקר אחד פגשה הרבנית הנקין ברחוב חברה שלה, שסיפרה לה שהיא ובעלה אסורים זה על זה במשך חצי שנה. "ואז אמרתי לעצמי שהגיע הזמן לקום ולפעול", היא מספרת, "המדרשה כבר פעלה מאז 1990, ולמדנו הלכות נידה. הנטייה שלי היא הלכתית, ומהיום הראשון של המדרשה היה לנו ברור שצריך ללמוד הלכה, אבל לא הייתה לנו תוכנית להצמחת יועצות הלכה. זו הייתה מדרשה של לימוד תורה, שנועדה לפתוח את שערי הלימוד לנשים.

"כאשת רב, עסקתי הרבה מאוד בטהרת המשפחה, בהדרכת נשים נשואות ובמתן מענה לשאלות, עוד כשגרנו בבית שאן. המקווה היה הפרויקט שלי, מוקד בחיים שלי. במשך עשרים וחמש שנים הסתובבתי עם התחושה שדווקא נשים צריכות להשיב על שאלות, כי הרבה נשים לא ניגשות לרבנים ולא שואלות אותם. ראיתי מספיק נשים שאמרו: 'אני אוסיף יום או יומיים ולא אלך לשאול רב'. אבל לא עשיתי עם זה שום דבר, כמו שקורה הרבה פעמים. מה שהניע אותי לפעול היה המצוקה הנוראית של זוג שנופל בין הכיסאות.

"באותו יום הלכתי לכמה תלמידי חכמים, והחלטנו לצאת לדרך. עדיין לא היה לנו השם 'יועצות הלכה'. ידענו מה אנחנו הולכים לעשות, אבל לא ידענו איך קוראים לזה. מסגרת הלימוד הייתה שנתיים, החומר הנלמד זהה לחומר שנלמד בכוללים, והצבנו שלושה קריטריונים כדי להתקבל לתוכנית: הזדהות מלאה עם עולם ההלכה, רמת לימוד מסוימת ואמפתיה. שילבנו בתוכנית רפואת נשים ופסיכולוגיה, עשינו השתלמות בפוריות והדגשנו את ההיבטים הרפואיים ואת הצד הפסיכולוגי". בהמשך הוקם אתר אינטרנט של יועצות הלכה שמשיבות על שאלות, וכן קו טלפוני. הרבנית הנקין מספרת על 300 אלף תשובות שזרמו בערוצים הללו בחמש־עשרה השנים האחרונות.

הציבור הדתי של 2018 שונה מאוד מהציבור הדתי של 1999, אז קמה התוכנית של יועצות ההלכה. הפמיניזם הדתי עשה כברת דרך, ומה שהיה חידוש בסוף שנות התשעים נראה היום בעיני רבים כמובן מאליו. אולי מבחינה מסוימת נשארתן מאחור, והשטח הלך יותר רחוק?
"השטח רחב מאוד. הוא רחב היום, והוא היה רחב גם בעבר. אתה צודק שמה שמניע אותנו הוא לא מגדר. ממש לא. מה שמניע אותנו הוא תורה, אהבת תורה, אהבת ההלכה. ועם זאת, אני מבינה שיש נגזרות סוציולוגיות למה שאני עושה. אני לא מתכחשת לכך, אבל אני לא עושה את מה שאני עושה בגלל הנגזרות הסוציולוגיות. אתמול היה כאן ערב סליחות של תלמידות המדרשה. אנחנו אומרות את הסליחות, וכשאנחנו מגיעות לי"ג מידות אנחנו עושות 'התבוננות': מגיעות ל'ויעבור ה' על פניו ויקרא', ואז יש שקט מוחלט בבית המדרש, ואנחנו מתבוננות בי"ג מידות. אני חושבת שמי שייכנס לכאן ויראה את זה יהיה חייב להסכים שיש כאן חידוש, ויש כאן מתן קול לאישה, והלוואי שדבר כזה יקרה בכל קהילה. אבל זה לא מגיע ממקום של תביעת זכויות, אלא של עבודת השם. דברים כאלה קורים. הנה, בתפילות מנחה בחודש אלול יש כאן תקיעות, והתוקעת היא אחת מעובדות המדרשה, אישה יראת שמיים שתוקעת מצוין בשופר".

אבל את מבינה מה תגיד אישה אורתודוקסית שעולה לתורה שתקרא את הדברים האלה – שזה המקסימום שנשים יכולות לעשות במדרשת נשמת, לתקוע בשופר.
"נכון, כי אני לא באה ממקום של לכבוש עוד יעדים. אני לא שואלת את עצמי מדי בוקר אילו יעדים פמיניסטיים אני יכולה לכבוש היום, ואני לא חושבת שצריך להפוך את קריאת התורה לדבר העיקרי בחיים הדתיים של נשים. אני גם לא סבורה שזה מה שמניע את רוב הנשים, שרובן רוצות לקרוא בתורה. אני לא חושבת שזה נכון. יש מיעוט כזה, אבל זה לא המיינסטרים. אני לא רואה את המניינים השוויוניים כהליכה רחוק יותר או כעקיפה שלנו, כי בעיניי זו לא קדמה.

"כשאני קמה בבוקר, אני חושבת על עבודת השם ולימוד תורה, ואני שואלת את עצמי למה קרה כאן, בבית הזה, שאישה תוקעת בשופר בחודש אלול. זה קרה קודם כול כי התברכנו באישה שיודעת לתקוע מצוין. אבל זה קרה גם כי זה טבעי. זה לא יהיה טבעי שגבר ייכנס לחדר שבו נשים מתפללות ויתקע. זה כמו להיכנס לעזרת נשים. ולכן יש אישה שתוקעת. האם משהו כאן חורג מגבולות ההלכה? חס וחלילה. האם דברים כאלה יכולים להורות דרך לציבור? אני חושבת שכן.

"הציבור שלנו מתמודד היום עם דתיות הרצף, עם העובדה שאנשים מחליטים כמה הם רוצים להיות מחויבים. זה אתגר גדול. בוודאי שבדתיות הרצף יש הליכה למקומות שאין ללכת בהם. מניינים שוויוניים הם דוגמה לכך. יש לי תלמידות שמתמודדות עם השאלות האלה, ואני אוהבת ללמוד איתן את הנושא. כשאני לומדת עם תלמידה, אני מקווה שהיא תבין בסוף שלא זו הדרך. אבל אין שום מוסד תורני שיכול לומר שהוא מרוצה מכל ההחלטות של התלמידים שלו. גם לא פוניבז'. צריך לנסות לחנך ליראת שמים, והאדם בסופו של דבר אחראי על ההחלטות שלו. הרבה פעמים אנשים בוחנים דברים ומגיעים למסקנה אחרת.

"יש לי הרבה מאוד הבנה ואמפתיה לאישה שרוצה להרחיב את מקומה. אני מבינה את מה שקורה בעולם, אני מבינה שנשים היום הן רופאות ועורכות דין ונשות מקצוע ונמצאות בחיים הציבוריים, ורוצות לבטא את עצמן גם בעבודת השם שלהן. אני מבינה את זה, את הבעיה שיש בפער הזה. אבל התשובה חייבת לבוא מתוך ההלכה ולא מחוצה לה. ובמובן מסוים, אני חושבת שהתפקיד של נשמת הוא להיות מעין שומרת סף, לדאוג לכך שהתהליך הזה יהיה מנותב על ידי ההלכה".

החזון איש והחזון אישה

השאלה היא האם פריצת הדרך, מבחינתך, מסתכמת במפעל של נשים שמשיבות בענייני טהרת המשפחה. האם את שואפת לראות, למשל, אישה כפוסקת הדור, סמכות הלכתית מרכזית שתפתור בעיות הלכתיות שפוסקים לפניה לא פתרו?
"אני חושבת שאנשים יצירתיים יכולים לתרום להתפתחות ההלכה, ובכלל זה נשים יצירתיות. וכן, יש דברים מסוימים שבוערים דווקא אצל נשים, שמבינות סיטואציה מסוימת ודוחפות לפתרון. אבל אני לא רואה את ההלכה בעיניים מגדריות. זה לא הנשים נגד הגברים. זה לא שהחזון איש היה גבר ואנחנו מחכים ל'חזון אישה'. אנחנו רוצים שירבו העוסקים והעוסקות בהלכה, ושנפתור עד כמה שאפשר מצוקות של אנשים".

יועצות ההלכה של נשמת עוסקות בשאלות של טהרת המשפחה ובריאות האישה. תחומים הלכתיים אחרים, כך טוענת הרבנית הנקין, לאו דווקא מחייבים מענה נשי. "הצורך ביועצות ההלכה הוא בחיים האינטימיים של הזוג", היא אומרת, "אצלנו במדרשה לומדים את כל ההלכות, אבל כשמגיעים לייעוץ עצמו, אלה משאבים שצריכים להיות מותאמים לצורך מסוים. בתחומים של טהרת המשפחה, היריון, הנקה וכן הלאה היה צורך משווע בנוכחות נשית. בתחומי הלכה אחרים השטח פחות בוער. אני לא מכירה אישה שנרתעת מלשאול רב שאלה בדיני כשרות".

מדובר גם בתחומים קשים מבחינה אישית. הלכות טהרת המשפחה עוסקות בחיים האינטימיים של בני הזוג, באהבה שלהם, בצורך שלהם במגע, בתמיכה רגשית. איך מתמודדים עם הלכות כאלה?
"זה קשה, ומי שיאמר שזה לא קשה לא ישקף את הניסיון של רוב הזוגות. בדרך כלל אנחנו מתנחמים בכך שההיריון נמשך תשעה חודשים, ולאחר מכן הרבה נשים מיניקות, ולכן הסיטואציה היא לא כל כך נוראית. צריך לשמור על פרופורציות גם אם משהו הוא קשה. אבל התשובה היותר נכונה היא שאנחנו משלמים מחיר עבור שמירת ההלכה, בכל תחום – אכילה במסעדה, שיחה בין חברים, וגם מגע בין בני זוג. אני מאמינה שבשורה התחתונה ההלכה מיטיבה עם הזוגיות. הייתי אומרת שההלכה יוצרת את התנאים, והזוג יכול להחליט אם לנצל אותם או לא. זה לא שכל מי ששומר טהרת המשפחה יחיה חיי זוגיות מושלמים, אבל אני מאמינה בחיי ההלכה –  היא טובה ומעניקה מסגרת, ולא כל דבר שאנחנו רוצים כאן ועכשיו הוא דבר משתלם בטווח הארוך".

המחיר יכול להיות לא פשוט בכלל. זוג שנאסר עליו לגעת מיד אחרי הפלה, למשל. זו סיטואציה לא קלה.
"נכון, אבל אני לא שופטת את עולם ההלכה לפי שבוע כזה או אחר. אני רק אומרת שההלכה יוצרת תנאים לנאמנות בין בני הזוג, להערכה הדדית, לאהבה. ההלכה יוצרת קדושה, תחושה שהחיים לא נגמרים רק בסיפוק רגעי. אני מאמינה שההלכה מחנכת אותנו להיות אנשים טובים. אני מבינה את הקשיים, את ההתמודדויות, אבל ההלכה היא מערכת שאנחנו מקבלים אותה כי אנחנו עובדי השם והיא מחייבת אותנו, גם אם לפעמים היא לא נעימה".

לדבר עם איתם

שלוש שנים עברו מאז חג הסוכות שבו נרצחו הרב איתם ונעמה הנקין בידי מחבלים. זמן קצר אחרי הטרגדיה פנו הרב והרבנית הנקין לעסוק בכתביו של בנם – עוד בחייו פרסם כמה עשרות מאמרים, והוא הותיר מאחוריו טיוטות רבות. "גם איתם וגם נעמה נוכחים בחיים שלנו", אומרת הרבנית הנקין, "במיוחד הבן שלנו, כתוצאה מהעיסוק בכתבים שלו. זה חסד עצום שזכינו לו. בסך הכול ראו אור עד עכשיו שלושה ספרים שלו, ספר רביעי עומד לצאת, ויש עוד אוצרות שלא נגענו בהם. בסוף חייו הוא זכה לראות את הגיליונות של הספר שלו על דיני שבת. על המחשב שלו מצאנו ספר כמעט גמור על 'ערוך השולחן', שבמשפחתנו נחשב לפוסק אחרון.

"אני חייבת להשלים עם זה שהבן שלי, תלמיד חכם שהיה לו פוטנציאל לגדול עוד, כבר לא יגדל מעבר למה שהוא היה בחייו. הוא הספיק לכתוב שני ספרי הלכה וארבעים מאמרים, ואילו עכשיו, כשאני יושבת וקוראת את מה שהוא כתב ולא פרסם, אני מרגישה שאני מכירה אותו יותר דווקא אחרי מותו. בחייו של בני היה לי פחות זמן לקרוא את כתביו. אבל בשלוש השנים האחרונות שקעתי בכתביו, ופתאום יש הרבה שאלות שאני רוצה לשאול אותו. אני קוראת ומדברת אליו, מספרת לו כמה הדברים שלו מחכימים, כמה צלול הניסוח שלו, איך אני מתפעלת מכך שהוא לקח נושא מורכב והפך אותו לכל כך מובן. יש הרבה שאלות שאני רוצה לשאול אותו, ולפעמים אני גם אומרת לו: 'איתם, זה מדהים מה שכתבת'. הייתי שמחה לומר לו את זה פנים אל פנים".