משורר את המשנה

שניים אוחזים במשנה: מחד גיסא תלמידי בתי המדרש ניגשים אל המשנה הנשקפת מבעד לסוגיות התלמוד הבבלי ורואים בה נקודת מוצא לבירור שיטות אמוראים וראשונים; ומאידך גיסא חוקרי המשנה מבקשים להביט מבעד למשנה ולחלץ מתוכה את ההלכות המשוקעות בה, לזהות את הקשר מסירתן ומשמעותן המקורית. והנה בא הרב ד"ר אברהם וולפיש בפירושו החדש למסכת ברכות ומבקש לומר כי המשנה בכוליותה היא מעשה חושב, וכדי ללמוד אותה כהווייתה יש לשחרר מעט את האחיזה בקצותיה ולהתבונן בטלית כולה.

לכן, הופעת הספר "מרבדי משנה" היא יום חג ללומדי המשנה והזדמנות עבור הקורא להתוודע לדרכו הייחודית של הרב וולפיש בלימוד המשנה. דרך שיש בה איחוד הלכה ואגדה ומפגש בין מחקר תלמודי ללימוד ישיבתי, ועוד יש בה חיפוש כן ורענן אחר משמעות. אנסה במילים קצרות לומר משהו על דרכו של וולפיש בלימוד המשנה ולהטעים את הקורא משהו מחידושיו של הספר.

שכבות סאונד חדשות

וולפיש מגדיר את דרכו כ"מחקר ספרותי־רעיוני של עריכת המשנה". דרך זו, המבקשת להתחקות על עקרונות העריכה של המשנה ומתוכם לזהות את מגמתם, איננה מובנית מאליה, שהרי המשנה היא חיבור רב־קולי ורב־דורי. רב־דורי, מכיוון שהלכותיה של המשנה נמסרות בשמם של תנאים שונים מהמאה השנייה לפנה"ס ועד המאה השנייה לספירה; ורב־קולי, משום שתוכן ההלכות מובע במבעים ספרותיים שונים: מעשים, סיפורים והלכות הארוגים זה בזה בדרכים מגוונות (רצפים תמטיים, אסוציאטיביים, כרונולוגיים, מנמוניים ועוד).

לאור זאת, קשה להגדיר את המשנה כ"חיבור" שאפשר לעמוד על "כוונתו", וקל יותר לתארה כילקוט תורה שבעל פה, יצירה של מחברים רבים ולא של מחבר. מסיבה זו יפה דרך הפירוק שנוקטת הגמרא השואלת שוב ושוב "מאן תנא?" ומעבירה מימרות תנאים מאתר לאתר, כשלעיתים זיהוי ההקשר המקורי של מימרת התנא משנה לחלוטין את הוראתו. באופן דומה פעלו רבים מחוקרי המשנה ומהרי"ן אפשטיין בראשם, שנטלו על עצמם את המשימה ה"ארכיאולוגית" לזהות ולתחם את הקבצים השונים, להבחין בין מקורותיה השונים של המשנה ולהשיב את מסורותיה למקורן.

בשונה מכך, דרכו של וולפיש היא סינכרונית ולא דיאכרונית. וולפיש איננו גנטיקאי של המשנה אלא משורר את המשנה. אין הוא תר אחר שורשיה של כל הלכה, אלא מבקש לעמוד על הרושם הכולל הנולד מן המשנה הפרושה לפנינו. וכהגדרת המחבר את טיב תלמודו: אין הוא לומד "משניות" (בודדות) אלא את "המשנה" כיצירה שלמה. שורשיה של גישה זו נטועים בהתקוממות של חוקרי הספרות באמצע המאה ה־20 כנגד ההיסטוריציזם ששעבד את חקר הספרות אל ההיסטוריה. חוקרי ספרות ושירה התקוממו כנגד הניסיון העיקש לקשור כל יצירה והיגד לקונטקסט היסטורי מדויק ולניסיון החוזר ונשנה להבין את הסיבתיות המושלת בהם ומעצבת אותם. כנגד זאת הם ביקשו להשיב את המבט אל הפואטיקה ואל העיצוב האמנותי ולתת ליצירה לדבר בקולה הייחודי לה.

בדרך זו צעד מורו הגדול של הרב וולפיש, פרופ' יונה פרנקל ז"ל, שגרם לתלמידיו ולתלמידי תלמידיו להפנות את המבט מהגנזיס לפואזיס. לא "לנצל" את סיפורי חז"ל לצורך שחזורים היסטוריים (מפוקפקים לעיתים), אלא לתת לסיפורים לדבר בקולם. אוזנו הקשובה של פרנקל, כידוע לכל תלמידיו ולומדיו, חשפה שכבות סאונד חדשות לחלוטין בסיפורי חז"ל. והנה בא הרב וולפיש ומבקש לכרות אוזן קרובה אל נשמתה של המשנה. אמנם מכיוון שהמשנה, כאמור, איננה "יצירה" קוהרנטית אלא "ילקוט תורה שבעל פה", הרי עיקר מגמתו של וולפיש היא לחשוף את מגמתו של העורך. במילים אחרות, וולפיש בונה עבורנו סולם המאפשר ללומד לטפס ולהציץ מבעד לחלון גבוה אל תוככי חדר עבודתו של רבי יהודה הנשיא ולהבין משהו מכוונותיו וממגמותיו של רבי עצמו בסדרו את המשנה.

הצידוק לגישה זו מונח מחוץ לספר ובתוכו. מחוץ לספר, משום שוולפיש ואחרים הראו במחקריהם לאורך עשרות השנים האחרונות כי עריכתה של המשנה היא מעשה חושב, וכי ניתן (לעיתים) לזהות כי סוף סידורה של המשנה במחשבה תחילה. גישה זו מוצדקת גם מתוכו של הספר, משום שמי שיעיין בדרכו של וולפיש בלימוד מסכת ברכות יגלה כי הניסיון לתת למשנה לדבר בקולה שלה כחיבור עצמאי, ולא רק לקרוא אותה כבסיס לתלמוד הבבלי או כצוהר לעולמם של התנאים, נושא פירות מתוקים במיוחד.

בין אור לחושך

אדגים משהו מדרכו של וולפיש, דרך קריאה בעיונו בפרק הראשון של המסכת. מסכת ברכות (ובעצם הש"ס כולו) נפתחת בשאלה: "מאימתי קורין את שמע בערבים?". זוהי פתיחה מתמיהה ביותר – עוד בטרם מלמדת אותנו המשנה כי חובה לקרוא את שמע וכי תוכנה של קריאת שמע הוא פרשות מסוימות מן התורה, פותחת המשנה ועוסקת בדין צדדי באופן יחסי. כידוע, מבוכה זו היא הבסיס לשאלה הראשונה של התלמוד הבבלי: "תנא היכא קאי דקתני מאימתי" (על מה נסמך התנא כשהוא שונה "מאימתי"), וכפירוש רש"י: "מהיכא קא סליק דתנא ביה חובת קריאת שמע שהתחיל לשאול כאן זמן הקריאה". תשובתה של הגמרא ("תנא אקרא קאי") פותרת את השאלה המהותית (מהו מקורו של החיוב לקרוא את שמע בתורה), אך איננה מיישבת את השאלה העריכתית: מדוע המשנה נפתחה כך.

לשם השוואה מצטט המחבר את פתיחתו של הרמב"ם, השונה בראשית הלכות קריאת שמע שלו: "פעמים בכל יום קוראין קריאת שמע בערב ובבוקר, שנאמר 'בשכבך ובקומך' (דברים ו, ז)". במילים אחרות, המשנה מתחילה באמצע, בשאלה, תלויה בחלל, נשענת על ידע מוקדם ללא ראשית וללא אחרית. בנקודה זו ימשיכו לומדי תלמוד רבים בתלמודם, ואת שאלת סידורו של פרק "מאימתי" יפתרו בתשובה – כך היא דרכה של משנה. המשנה איננה קודקס הלכתי מסודר אלא בית מדרש, והלומד בו נכנס אל לב ליבה של ההתרחשות התלמודית. ובאמת מסכתות רבות במשנה מתחילות בפרט מפרטי ההלכה הנידונה בהן ולא בעצם חיובה, לא בשורשי החיוב אלא בענפיו. לדוגמה, פרק רביעי של מסכת זו עצמה פותח בדיון בזמני התפילה בלא לומר דבר על אודות חיוב התפילה, וכן על זו הדרך לאורך הש"ס כולו (דוגמה חריגה, שיש לציין כי היא נושא הדוקטורט של המחבר, היא מסכת ראש השנה הנפתחת בקביעה "ארבעה ראשי שנים הם").

בנקודה זו הרב וולפיש עוצר ומפציר בנו לא להמשיך במרוצתנו, שהרי גם אם ההיגיון העריכתי של המשנה איננו זהה להיגיון שלנו (או לזה של הרמב"ם), המבקש לפתוח בכללים ולהמשיך בפרטים, אין זה אומר שאין מגמה עמוקה העומדת מאחורי סידור הפרק. במקרה של פרק זה, וולפיש מתבונן על דרכי סידורו ומגיע למסקנה כי עניינו של הפרק איננו קריאת שמע באופן כללי, אלא השוואת היום והלילה. בליבו של הפרק (משנה ג) מופיעה מחלוקת בית הלל (הטוענים כי היום והלילה שווים בדרך קריאתם) ובית שמאי (המבדילים ביניהם), משנה ד מבחינה בין ברכות קריאת שמע של ערבית לאלו של שחרית, ומשניות א־ב הן יחידה ספרותית אחת העוסקת בזמני קריאת שמע של היום ושל הלילה. אם כן, לא נכון לומר כי פרק א' עוסק באופן כללי בקריאת שמע, אלא יש לומר מעתה שהפרק עוסק בתחומים שבהם יש מקום להשוות בין אופני קריאת שמע בשני מועדיה, היום והלילה.

במסגרת עיסוק זה ביום ובלילה מונחות לפנינו שתי מערכות זמנים – זו האסטרונומית של ה"יום" וה"לילה" האובייקטיביים, וזו האנושית התלויה בפעילותו של האדם ("בשכבך ובקומך"). זיהוי מבריק זה של עניינו של הפרק הוא רק נקודת מוצא של וולפיש לעבור משדה העריכה אל שדה המשמעות ולחפש אחר המגמה הרעיונית שהובילה את מעשה העריכה. לדעתו, מגמה זו מתגלה בחתימתו של הפרק. המשנה האחרונה עוסקת בשאלת החיוב להזכיר את יציאת מצרים (לדעת רוב המפרשים, פרשה שלישית של שמע) בלילות.

בדרשות אלו מתגלה כי היום והלילה אינם רק שתי רשויות שבהן יש לקרוא את שמע, אלא שני זמנים הטעונים במשמעות סימבולית: "היום והשמש מסמלים את הגאולה, בעוד הלילה והאפלה מסמלים גלות וחורבן… זכירת יציאת מצרים בבוקר של יום חדש נוסכת תקווה לגאולה קרובה, בעוד שהזכרת הגאולה עם רדת החשכה מבטאת את קיומה של האמונה בגאולה אפילו בשעות החשוכות ביותר של ההיסטוריה היהודית" (עמ' 19). הפרק המתחיל בסימון קריאת שמע לאור זמנם של הכוהנים הנכנסים לאכול בתרומתם מעוצב בשעה שהיא שעת גלות, שעת חשֵׁכה, ומסתיים באמירה מעוררת התקווה "להביא לימות המשיח". באותה הדרך פוסע וולפיש בניתוחו את הפרק השני. ראשית הוא עומד ומעיר על החספוס שברצף המשניות, וחספוס זה משמש עבורו צוהר לזיהוי עיקרון נסתר השוזר את המשניות כולן ונוגע ל"כוונת הלב" המוזכרת בפתיחת הפרק.

כתיבה דיאלוגית

כפי שהמחבר עצמו מעיר, דרכם של ניתוחים ספרותיים־רעיוניים מעין אלו שהם מסורים ללב הלומד. ואכן אפשר לראות בספרו של וולפיש לא רק מורה דרך או סולם אל חדר העריכה של רבי יהודה הנשיא, אלא גם חברותא. צורת הכתיבה של הספר היא דיאלוגית. וולפיש מציב שאלה, מתלבט בפתרונה ומציע לעיתים יותר מתשובה אחת. מגמה זו מגיעה לביטוי ייחודי בחתימת הפרקים, שבה וולפיש מציע מגוון שאלות פתוחות ללומד. בשאלות אלו וולפיש מערער לפעמים את מסקנותיו שלו עצמו, מצטט פרשנים וחוקרים אחרים ובעיקר מנחיל ללומדים את התחושה כי המסע אל נשמתה של המשנה הוא דרך פתוחה לאינסוף.

בשולי הדברים אעיר כי וולפיש מצטט את המשנה מתוך "משנה סדורה" ומעיר פעמים מעטות בלבד על שינויי נוסח לפי כתב יד קאופמן, המייצג את מסורת המשנה הארץ ישראלית. ציטוט סלקטיבי זה של שינויי נוסח יכול להחמיץ הבדלי נוסח משמעותיים ביותר (לדוגמה: לא מצוין ההבדל בין "חייבים" [דפוס] ו"מותרים" [קאופמן ועוד] במשנה הראשונה במסכת!). הבחירה להקדיש תשומת לב מעטה לענייני נוסח מובנת לאור מטרותיו של החיבור, אך אפשר שנכון היה לעשות כמעשה ספראי וספראי במהדורתם למשנה ולהביא את צילום כתב היד בראשי פרקים או אולי להביא אפראט מקוצר מאוד בתחתית העמוד.

עוד אעיר כי הספר כולו עוסק בעריכת המשנה אך ממעט מאוד (מסיבות מובנות) לעסוק בניתוח דיאכרוני של המשנה. אלא שהניתוח הדיאכרוני איננו מוגבל לזיהוי "משניות" או "הלכות" עתיקות, אלא יכול במקרים מסוימים לחשוף את העריכות הקדומות של המשנה עצמה ומתוך כך לחשוף באופן חד את השינוי העריכתי שהתחולל בעריכות המאוחרות של המשנה. וולפיש ביקש מן הסתם לא להעמיס על הלומד את הניתוח הסבוך של מקורות המשנה, אך אפשר שאזכור אינטנסיבי יותר של מקורות המשנה יכול לפתוח כיווני מחשבה נוספים בעבור הלומדים בספרו.

לחיבורו של הרב ד"ר אברהם וולפיש שלוש כותרות: "מרבדי משנה", "פרקי ברכות" ו"עיון ספרותי ורעיוני במשנת ברכות". אני מניח (ומקווה) כי הכותרת הראשונה איננה מיועדת לספר זה בלבד אלא לסדרה שלמה של פירושים למשנה, ומתוך כך מתפלל כי נזכה לעיין בקרוב ב"מרבדי משנה" פרקי פאה, דמאי ועוקצים.

מרבדי משנה, פרקי ברכות – עיון ספרותי ורעיוני במשנת ברכות, אברהם וולפיש, מכללת הרצוג – תבונות, תשע"ח, 286 עמ'

ד"ר הלל מאלי מלמד במחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר־אילן ובמכללת הרצוג