את נעלי הריצה הראשונות של יפתח אלוני הכין הסנדלר של קיבוץ גבולות, יהודה, שחיבר בִטנה מבריקה של נעלי נשים לסוליית גומי וקשר אותן בשרוכים. גאה בנעליו החדשות, יצא הילד יפתח לרוץ בדיונות סביב הקיבוץ. כשהגיע לראש הדיונה, מאושר ומתנשף, התפרקו הנעליים. החול הלוהט לא אִפשר לו לחזור לקיבוץ על רגליו, והוא התגלגל כדי לצלוח את הדרך. זוג הנעליים השני, שנעשה מצמיג של אופניים וחולצת טריקו, שרד לאורך זמן, ויפתח הצעיר לא פסק מלרוץ במרחבי הנגב, בדיונות ובשבילי הקיבוץ, עד שהנעליים קטנו עליו.
אלוני – אדריכל, מו"ל ויזם תרבות – כבר מזמן אינו תושב קיבוץ בעוטף עזה, אך הריצה נשארה ציר חייו, ואיתה גם תמונת הנוף של חבל הבשור, ערש הולדתו. הילד שלא פסק לרוץ המשיך לעשות זאת בארץ וברחבי העולם, גם כיום, כשהוא מתקרב לגיל שבעים. "ספר הריצות" שהוא פרסם לאחרונה (בהוצאת אפיק) מאגד מכתמים וסיפורים, הרהורים ותובנות על ריצה, מלווים באיורי עיפרון יפהפיים של תמי בצלאלי. על הספר שורה רוח של חירות עמוקה, והקריאה בו הזכירה לי תבונת ספרי זן, בצלילה אל הגלוי והנסתר של הנפש ובשרטוט מפת דרכים של מסע חיים.
"כשחזרתי מריצות הייתי יושב לכתוב מחשבות וחוויות, בעיקר על היחסים שבין הגוף למרחב ולסביבה", אומר אלוני. "תנועה זו חוויית גוף שמשחררת משהו בתודעה. בשבילי זו עבודת נפש, אני לא רואה חיים בלי זה. אני כותב כל יום, והקטעים בספר נכתבו במשך המון שנים. לפעמים קורה שאני פותח את הספר ותוהה לרגע: זה אני כתבתי?"
לא נפוץ לדבר על ריצה בפריזמה רוחנית.
"זה עניין של מודעות. כל רץ חווה את הממשק הזה שבין ריצה לרוחניות, השאלה היא איזו תשומת לב ומודעות אנחנו מקדישים לזה. לא היינו שואלים את שאלת הממשק עם הרוח על יוגה, כי מניחים מראש שביוגה יש ממד רוחני. בריצה זה לא שונה. כל רץ שואל את עצמו בנקודה מסוימת 'למה אני עושה את זה לעצמי', 'למה אני מענה את עצמי' – והוא עדיין קם בבוקר ויוצא לרוץ. משהו קורה בתוכו, גם אם הוא לא מודע לזה. הרָץ לא בא לפגוש את הרוחניות אבל הוא פוגש אותה, בין אם הוא רוצה או לא, והשאלה היא אם הוא קשוב למה שעולה.
"ריצה זו פעולה שמקלפת אותך. באחד המסעות שלי פגשתי מדריך טאי־צ'י, והוא אמר לי: 'תרוץ למדיטציה, לא לקישוט'. אי אפשר לרוץ ריצות ארוכות לקישוט. משהו מתרחש בתוכך בזמן הריצה, ואתה צריך לרצות להיות שם".
אלוני מספר שבעבר הוא הוזמן לערב עם ראשי קבוצות הריצה של עופר פדן, מייסד מרתון ישראל, ודיבר איתם על הקול הפנימי שמתעורר בעת הריצה, על ההתנשלות והנגיעה ברוך. "זה היה שונה ממה שהם היו רגילים לשמוע, וזה דיבר אליהם מאוד. אחר כך באו אלי ואמרו: 'זה בדיוק מה שאנחנו מרגישים, הריצה מקלפת'. אנחנו יצורים הרבה יותר רגישים ומרגישים ממה שאנחנו חושבים".
בורח אל הבית
הספר הוא מעין מפת דרכים פנימית שנסללת החל מילדותו של אלוני בקיבוץ, דרך חוויות ריצה ברחבי העולם, ועד לכאן ועכשיו, כולל התייחסות לאירועי 7 באוקטובר. הריצה אצל אלוני היא חומר מוליך למראות, לצלילים, לטקסטורות ולריחות של החוץ. גם הדומם הופך לישות חיה תוך כדי תנועה. בין השורות מבליחים בעלי חיים וצובעים את הריצה בגוון רגשי – רוך של ציוץ ציפור, סערה במפגש עם דורבן, אימה בנשיכת כלב. הריצה עוברת כחוט דק בין כל הרכיבים, הופכת אותם לשלם הרמוני.
מושג הבית שב ועולה בין הקטעים, והוא גם פותח את הקטע הראשון בספר: "הריצות הראשונות שלי היו ריצות של בריחה, מבית הילדים לחדר של הוריי בקיבוץ. והמחשבות הראשונות על הריצה היו: אני רץ כדי לשוב הביתה".
זוהי פעולה הפוכה מן הרגיל, של בריחה אל הבית ולא ממנו.
"גדלתי בבית הילדים בקיבוץ, והגעגועים שלי להוריי היו בלתי נסבלים", מספר אלוני. "לא הייתי רץ 'הביתה' אלא 'לחדר של ההורים', כי הבית הוא הקיבוץ כולו, וההורים גרים בחדר. הבית הקיבוצי היה הכול. המחשבה אז הייתה שהחיים הללו עדיפים לילד על פני תא משפחתי רגיל. אבל אני התגעגעתי לאבא שלי, געגוע בלתי נסבל ובלתי נתפס".
"כשאני רץ אני לא מדבר בטלפון, לא שומע מוזיקה, והרבה פעמים אני גם בלי שעון. ואז, כשאתה רק בתוך הריצה, אתה פוגש דברים. יש אנשים שמרגישים אבודים כשהם במרחב, אני מרגיש שאני מתמלא. יש חופש פנטסטי בריצה. יש בה התפעמות והתפעלות ותשוקה, יש בה אינסופיות. זה לעולם לא מסתיים"
כאשר יפתח אלוני היה בן חמש, קיבוץ גבולות עמד על סף פירוק. משפחות רבות עזבו, והוא נותר הילד היחיד בשכבת גילו. שני הוריו, שמעון ושושנה אלוני, מהגרעין המייסד של הקיבוץ, החליטו שלא לנטוש. "פעם נסעתי עם כמה חברים לגבולות והם לא הבינו מה זה המקום הזה, איך חיינו שם בחולות. היום אנחנו מדברים ב'אני', אבל פעם ה'אנחנו' היה כל כך חזק, שגם התודעה והמחשבה היו דרך פריזמת ה'אנחנו'. לאבי הייתה תודעת אנחנו בלתי נתפסת, והיחסים בין האני לאנחנו היו ממש רליגיוזיים. זאת לא הייתה רק התמסרות לרעיון הקיבוצי, זאת הייתה ממש דתיות במובן העמוק. הוא היה קומוניסט וכפר בכל מה שהזכיר את דמותו של היהודי החלש, שאף פעם לא חי בטריטוריה מוגדרת. ופתאום יש רעיון, והרעיון הוא בית, ועליו נלחמים בכל מחיר, אפילו במחיר המשפחה. ההורים שלי לא ראו את זה כמחיר".
אחד הסיפורים הנוגעים ללב בספר מתאר את הסטופר שקיבל יפתח כמתנה מהמורה לספורט כשהיה בן 12. בקיבוץ לא היה נהוג לענוד שעון; הבעלות על הזמן הייתה של הקיבוץ. המתנה הקטנה הזו הייתה כמעט חתרנית – הענקת בועת זמן פרטית בתוך מרחב של אין־זמן־פרטי. מתחת לשמיכה מישש הנער את קונכיית המתכת, וסיפר לעצמו על המרוצים שעוד ישתתף בהם.
"לא היה דבר כזה זמן פרטי. הזמן היה שייך לכלל, ובתוך הזמן הזה אתה פועל למען הכלל", מסביר אלוני. "זה כל כך מנוגד לחיים שאנחנו חיים היום, של בעלות מוחלטת על הזמן הפרטי. הקיצוניות הזאת השפיעה על האופן שבו ההורים שלי נתנו לרגשות ולרוך הפנימי שלהם להתקיים, אם בכלל. אמי הייתה מרכזת המטעים, תפקיד קשוח. הקשר עם העולם שבחוץ היה מצומצם מאוד. רק פעם בשבוע הגיע אוטובוס לגבולות.
"הייתי ילד בודד ומורכב", מעיד אלוני על עצמו. "הבדידות הפכה אותי למספר סיפורים. כשאתה בודד אתה לומד שני דברים: הדבר הראשון זה לחיות בתוך הראש של עצמך – להיפגש עם כל מיני דמויות בתוכך ולספר לעצמך סיפורים כל הזמן. בזכות העולם הפנימי הזה גם כתבתי מגיל מאוד צעיר. הדבר השני שאתה לומד זו הישרדות והצורך לסמוך על עצמך. הייתי מסתובב בקיבוץ, יורד לוואדי, עולה על הדיונות, יורד למגרש הגרוטאות – ואף אחד לא ידע איפה אני. הלבדיות הזאת הפגישה אותי עם המרחב של הנגב, עם האדמה ועם בעלי החיים. עבורי המרחב הוא אוצר פרא, שאני מוצא את עצמי רוצה לחזור אליו, חזרה הביתה".
לא להיות תייר
השאלה "למה אתה רץ" חוזרת על עצמה בספר בתצורות שונות. "אני רץ כי אני אוהב את הריצה", כותב אלוני בפשטות באחד הקטעים, ומצטט נזיר בודהיסטי שנשאל "למה אתה רץ", והשיב בשאלה: "למה אתה חי". על עצמו כותב אלוני שאם יעצור, ילך לאיבוד. בכיסו מונח, כקמע, מכתב שקיבל מהרץ האגדי סטיב פריפונטיין, אתלט אמריקני שזכה פעמיים באליפות ארה"ב ונהרג בגיל 24 בתאונת דרכים. המכתב נפתח במילים: "יש אנשים שיוצרים מילים או מוזיקה. אני אוהב ליצור משהו יפה כשאני רץ".
אתה חש שאתה עוסק ביצירה דרך ריצה?
"אנחנו חיים בעולם של תועלתנות והישגים, שזה בדיוק ההפך מיצירה. בכתיבה אין תועלתנות, לכאורה אנחנו יכולים לחיות ללא כתיבה וללא ספרים. כתיבה היא הדבר שמתחולל בתוכך ואתה מרגיש שאתה מוכרח לבטא אותו גם אם הוא חסר תוחלת. לזה קוראים יצירה. כשאתה רץ, או עושה פעילות שמשוחררת מתועלתנות, אתה מגיע למקומות אחרים בתוכך. בתוך פקעת הבצל הזו שמכונה 'עצמי', אתה מגלה פתאום מסדרונות ומעברים וחדרים, ואז אתה נוגע במשהו, קשוב, שומע. משהו קורה במפגש הזה בתוכך.
"כשאני רץ אני לא מדבר בטלפון, לא שומע מוזיקה, והרבה פעמים אני גם בלי שעון. ואז, כשאתה רק בתוך הריצה, אתה פוגש דברים. הרבה פעמים מתעורר שם געגוע, ועבורי לפחות זה געגוע למשהו שעדיין לא היה, משהו שקיים בתוכך ולא איזה סובייקט בצד השני. עבור אדם דתי זה אולי 'געגוע אלוהי', עבורי זה געגוע למרחב. יש אנשים שמרגישים אבודים כשהם במרחב, אני מרגיש שאני מתמלא. יש חופש פנטסטי בריצה. יש בה התפעמות והתפעלות ותשוקה, יש בה אינסופיות. זה לעולם לא מסתיים".
הריצה פוגשת תחומים נוספים בחיים שלך?
"הריצה היא ציר חיי, וזה משהו שגיליתי בדיעבד. יש לי חבר שמגיל צעיר ידע שהוא רוצה להיות רופא מנתח, והוא הגשים את תוכניות הילדות שלו. לי אין 'מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול'. לא ידעתי שהריצה תעסיק אותי, ורק בראייה לאחור אני מבין כמה זה היה דרמטי ומשמעותי, גם לאורך כתיבת הספר והיומנים המצטברים. זה לגלות את המסלול אחרי שעשית אותו, הפוך מהדרך שבה אתה יודע שאתה רוצה להיות משהו ואז עושה אותו".
הקטעים בספר נודדים בין שבילי הקיבוץ למפגשים עם בדואים בנגב, בין גואטמלה למונטנגרו, בין בלגרד לאפריקה. בכל מקום שאלוני מגיע אליו בנסיעותיו לחו"ל הוא מקפיד להכניס ללו"ז גם ריצה, בין אם בסביבה אורבנית באירופה ובין אם במרחבי הטבע באפריקה. אני שואלת אותו מה נופים זרים עושים לריצה.
"ריצה במרחבים זרים מאפשרת מפגש מסוג אחר", הוא משיב. "בעבר זאת הייתה הדרך שלי להכיר את המרחב שהגעתי אליו, היום אני מרגיש שזה בעיקר מפוגג את הזרות ומנתץ את החשדנות כלפי המקום שאתה רץ בו. לתנועה כתייר יש נוכחות 'תיירית', אלו שמביטים בך מזהים שאתה זר. אבל כשאתה רץ, הגבולות מתמוססים גם אצל האחר, והיחסים שונים לחלוטין. תמיד הייתי הרבה יותר מתבונן מאשר משתתף, אבל בריצה אני משתתף, אני חלק מהמרחב וממה שקורה. זה גורם לי לאושר פנימי שלא צריך בשבילו כלום. רק לשים נעליים ולרוץ".
סצנת הריצה הופכת לתנועה הולכת וגוברת. מה לדעתך זה אומר עלינו כחברה?
"מהזווית שבה אני רואה את העולם, זה דבר נהדר. לא משנה שזה מגיע עם כל מיני 'אולימפיאדות'. יש בזה סוד של השתחררות. להיות במרחב זה להיות בטבע כמו שהוא, וזה נהדר ומרפא את הנפש. כשאתה רץ במרחב אתה חווה המון דברים. המבט נהיה חד יותר, התנועה מעוררת. תמיד מצחיק אותי שאומרים 'באנו להפריח את השממה' – מה יש להפריח, השממה פורחת. מה, אין בה פרחים, חיפושיות, בעלי חיים, דברים מופלאים? אין מה להפריח, צריך להתבונן ולא לקלקל".
פיוס עם הקיבוץ
גיורא אמר לך פעם, וזה היה נפלא בעיניך, שהנשמה לבנה כמו טלה ושהמוות הוא נפילה לשמיים (עמוד 43).
מעל הקטע שכותרתו "נפילה" מופיעה הקדשה "ליותם ז"ל, איריס, רביב ובלה חיים, שביתם גבולות". כזכור, יותם חיים נחטף ב־7 באוקטובר מכפר־עזה ונהרג בשוגג על ידי חיילי צה"ל כשניסה להימלט מהשבי עם שני חטופים נוספים. האם, איריס, הפכה לסמל של חוסן ואמונה. כאחות המתמחה בטיפול סיעודי, בליווי ותמיכה של מטופלים בביתם, טיפלה איריס באימו של אלוני לאורך שנים. לאזכור של משפחת חיים בספר מצטרף הפרק האחרון מהכאן והעכשיו שננעץ לתוך העל־זמניות של הספר, כאשר אלוני מתאר, דרך ציור ילדים של נכדו, איך רץ לחלץ את אימו בשביעי באוקטובר.
"התלבטתי הרבה אם להכניס את הסיפור האחרון או לא, כי הוא הופך את הספר להיות נקודה בזמן", מספר אלוני. "מצד שני, הרגשתי שמשהו קרה ואני חייב לתת לזה מקום. אנחנו עדיין בין שורות הקדיש, ורציתי לתת לזה סוג של ביטוי. לא לכתוב את הדבר עצמו אלא לפרוש רבדים נוספים שלו, כי הוא כן מתחבר לריצה. דרך הבשור הייתה בשבילי מקום משמעותי – היא מתחילה בבתרונות בארי, עוברת ליד יער רעים, שבו הייתה מסיבת הנובה, ממשיכה לאורך נחל הבשור. עמוד שדרה של כל היישובים. הרגשתי שאני צריך לומר משהו, וזה מה שעלה. החולות האלה זורמים לי בדם. האדם הוא תמיד נוף מולדתו, עבורי זה עולמי, לא משנה איפה אני נמצא. זה הבית שלי. אפשר למתוח את חבל הטבור, אבל בסוף הוא מחובר לשם ומקבל מראה מבעד לשם".
כאשר מדברים על ריצה ועל עוטף עזה, עולות מיד התמונות הבלתי נשכחות של האנשים הרצים בשטחים הפתוחים. זו הייתה ריצה של בעתה, של חיות פצועות, לא של חופש. "זו תמונה איומה, וזה מזכיר לי משהו שאמר לי רץ מסרביה: 'המהירות אף פעם לא מספיקה'. לפני שנים הצטרפתי למסע של ציידים אפריקאים. השיטה שלהם הייתה להתיש את החיה עד שיצליחו לצוד אותה. הם רצו אחרי קרנף והיו מתחלפים ביניהם כל הזמן עד שהחיה הייתה כבר מותשת, והובסה. כל הזמן חשבתי מה עבר לאנשים בראש בזמן הזה. זה נורא".
אירועי השנה החולפת צבעו את הקיבוץ בצבעים חדשים בעיניך?
"כל מי שגדל בקיבוץ ושורשיו נטועים בקהילה, מבין ומרגיש שבקהילה יש עוצמה גדולה. בשעת משבר, שעוד יטלטל אותנו עמוקות לאורך שנים, הקהילה מייצרת אינטימיות של שיח ואפשרות לאמפתיה גדולה, לא רק במובנים הראשוניים של הקשבה, אלא של רוח מאחדת. פתאום מבינים את הכוח והחוזק של השורשים שניטעו שם. רואים שהעצים מסוגלים לעמוד ברוח הזאת ולנוע הלאה.
"בקיבוצים, שהפכו להתיישבות קהילתית, נוצר משהו אחר שקשה להקיף אותו. זו תבונת לב ואחווה שאומרת שמעבר להכול אנחנו אנשים שמשהו גדול מאחד אותנו, והוא לא נובע מאידיאולוגיה אלא מתוך רוח המקום והקהילה. לקיבוצים היה תפקיד משמעותי בהקמת המדינה, ובמידה רבה הם קבעו את קו הגבול. התפקיד הזה קצת דהה עם השנים, ועכשיו, עם הצונאמי שהקיבוצים עברו, הוא חוזר במשמעות חדשה לגמרי".
אתה מתגעגע?
"יש רגעים שאני מתגעגע לקיבוץ, לתחושת החברות והקהילה, וזה חסר לי מאוד. זו לא נוסטלגיה, זה משהו אחר. עשיתי דרך ארוכה של פיוס, והיום, אחרי שאני מרגיש שהשלמתי עם הדבר הזה, יש בי ערגה".
הסיפור מתחיל כשהטקסט נגמר
אלוני, בן 69, מתגורר כיום ברמת השרון. בשירותו הצבאי היה ממקימי יחידת החילוץ 669. משם פנה ללימודי אדריכלות בטכניון ובהמשך גם בספרד, והיה שותף במיזמי אדריכלות גדולים בארץ ובעולם, כולל במחוזות ילדותו בנגב המערבי, כמתכנן הגשר התלוי מעל נחל הבשור. במקביל לעיסוקיו כאדריכל היה אלוני שותף בפרויקטים קולנועיים שונים כיזם וכמפיק. כחובב שטח הוא לקח חלק במשלחות בינלאומיות ליעדים שונים, בהם גם אזור הקוטב הצפוני.
ב־2009 יצא לאור ספר הביכורים שלו "גנב החלומות", ובהמשך ייסד את הוצאת הספרים "אפיק", שבה יצאו לאור ששת ספריו הבאים, בפרוזה ושירה. לדבריו, אפיק נוסדה כדי לטפח ספרות מקור ולתת מקום לקולות שאינם עוסקים באתוסים הגדולים של הישראליות – כמו השואה או הסכסוך – ומבקשים לבטא את האנושיות דרך החיים והרחוב. "הקולות שעולים מהתריסים במרפסות", כלשונו.
מיזם ותיק אחר של אלוני הוא "המעבורת – פרויקט הסיפור הקצר". זוהי זירה מקוונת שהצטברו בה כבר יותר מ־3,000 סיפורים קצרים מהארץ ומהעולם, שתורגמו מ־40 שפות. ב־2016 החל אלוני גם להקליט סיפורים, ונוצרו שיתופי פעולה כמו מיזם "סיפור ביום" עם תאגיד כאן, ומיזמים נוספים שמגיעים למאות אלפי קריאות בחודש.
ריצות ארוכות וסיפורים קצרים זה שילוב מוצלח.
"יש בזה משהו", צוחק אלוני. "'מעבורת' נולדה מהתשוקה והאהבה שלי לסיפורים קצרים. יש משהו בז'אנר הזה שמדבר אל ליבי, בדומה למה שהמינגוויי אמר, שהסיפור מתחיל כשהטקסט נגמר. סיפור קצר זה כמו קרחון. מה שאתה קורא, הקרחון החשוף, זה שמינית, ועוד שבע שמיניות הן מחילות של מה שלא נאמר, ואתה משלים וממציא ומשליך. כיוון שהסיפורים הם קצרים, הקורא מקבל תמונה או הבזק ממצב אנושי שמגיע מאיזה מקום, וזוכה לפגוש ממדים שונים של המצב האנושי ולהשתהות לרגע בתוך תרבות זרה. הסיפורים הקצרים הם השתקפויות של העולם, ומאפשרות את הגמישות וההבנה שהאחר רואה את העולם אחרת ממך".
