במוצאי יום הכיפורים לפני כשנתיים, חש יעקב פרנק בן ה־93 חולשה כבדה. הוא הצליח לחזור לביתו ולשבור את הצום בנחת, אבל בליבו גמלה החלטה: מי יודע כמה זמן עוד נותר לו, לכן כדאי להעלות על הכתב את זיכרונותיו. הוא החליט שלא יכתוב אותם כאוטוביוגרפיה המתמקדת בעצמו, אלא כפרקי זיכרונות על אישים מעניינים שפגש לאורך חייו.
כשהוא ניגש, יחד עם בנו יוסי, לערוך את רשימת האישים הרלוונטית, הוא הגיע לכ־800 (!) שמות. היה ברור שהרשימה חייבת להתקצר. בעבודה משותפת הם גיבשו רשימה של כ־100 שמות, אבל החליטו לבסוף להעמיד את הרשימה שתיכלל בספר על 71 שמות. הסיבה כפולה: 71 היה מספרם של חברי הסנהדרין העתיקה שבירושלים; לא פחות מכך השפיעה העובדה שכאשר סיים פרנק את העבודה על הספר, היה זה בתום 71 שנים רצופות שבהן זכה לקרוא בציבור את "מפטיר יונה" של יום הכיפורים.
עם שלל בעיות רפואיות, כולל כמה אירועים מוחיים, היה ברור שפרנק לא יוכל לעבוד לבדו על כתיבת הספר. בנו שכר בעבורו מישהי שהקליטה את סיפוריו ותמללה אותם. העבודה נמשכה כשנה, עד יום הכיפורים האחרון, והספר היה אמור לצאת לאחר החגים. אלא שטבח שמחת תורה והמלחמה שבעקבותיו עיכבו את התוכנית, והספר, ששמו "אורך ימים אשביעהו", יצא לאור רק לאחרונה, כשהמחבר כבר בן 95.
מה שאִפשר לפרנק להכיר כל־כך הרבה אישים חשובים הוא קודם כול ייחוסו המשפחתי הכפול, הן מצד אביו והן מצד אימו. מצד אביו הוא נכדו של הרב צבי פסח פרנק, רבה המיתולוגי של ירושלים במחצית הראשונה של המאה העשרים; מצד אימו הוא נכדו של שלמה שטמפפר, ראש העיר הראשון של פתח תקווה, ונינו של יהושע שטמפפר, המוכר מהשיר על יואל משה סלומון כאחד ממקימיה של אם המושבות.
הזיקה לסבא פרנק הביאה את נכדו הצעיר יעקב להכיר מקרוב רבים מרבני וחשובי ירושלים, שהתארחו אצל הסבא: "תמיד הייתי ילד סקרן, והתעניינתי בכל האנשים שהוא פוגש", הוא מספר. "הייתי גם מאוד קרוב אליו, היחיד שהוא אִפשר לו להיכנס לחדרו בכל שעה שרציתי, וככה זכיתי לפגוש הרבה אנשים מעניינים שביקרו אותו".
רגשות האשמה של הסבא
הקשר המיוחד עם סבו נעוץ כבר בשחר ימיו של יעקב פרנק: "הסבא חש שבעצם לידתי הצלתי את חייו. נולדתי בי"א באב תרפ"ט, שבוע בדיוק לפני פרוץ הפרעות ברחבי הארץ. הברית שלי הייתה אמורה להיערך בשבת. הסבא והסבתא היו אמורים לנסוע באותה שבת לבקר אצל משפחת סלונים מחברון, שהיו גם כן בני משפחה, אבל בגלל שסבא התבקש להיות הסנדק בברית שלי הוא לא נסע, וכך ניצלו חייו. כל בני משפחת סלונים, וגם כל מי שהתארח אצלם באותה שבת, נרצחו".
הפרעות הורגשו גם בברית שהתקיימה בירושלים: "היו יריות בכל רחבי העיר, ואנשים פחדו לבוא. ר' אריה לוין, גיסו של סבא (השניים היו נשואים לשתי אחיות; י"ש), היה כמעט היחיד שהצליח להגיע. הוא אמר שבגלל שהוא כל כך נמוך, הכדורים לא הגיעו לגובה שלו. הם ניסו לצאת החוצה ולחפש אפילו כמה אנשים מזדמנים, שיהיה מניין, אבל לא הצליחו, והברית התקיימה בלי מניין".
טבח תרפ"ט גרם לרב פרנק גם תחושות אשמה מייסרות, מספר נכדו. כמה שנים לפני הטבח הוא המליץ לבן משפחתו, ראש ישיבת סלבודקה הרב משה מרדכי אפשטיין, לעלות לארץ ולהתיישב בחברון. הרב אפשטיין אכן הגיע לעיר עם קבוצה של כ־100 תלמידים. יתר על כן, שנה לפני הטבח עמל הרב פרנק לשכנע את משפחתו האמריקנית של אחד מתלמידי הישיבה כי המקום בטוח עבור בנם ואין להם סיבה לדאגה. בטבח נרצחו 24 מתלמידי הישיבה שבחברון, בהם גם הבחור שהרב פרנק טרח להרגיע את משפחתו.
כעבור כשלושים שנה יצא פרנק לשירות מילואים, ובמהלכו פגש היסטוריון צעיר. פרנק סיפר לו על המקרה שייסר את נפש סבו, ולמרבה הפלא לא רק שההיסטוריון הכיר את הסיפור, אלא גם ידע לספר לפרנק את המשכו. אביו של אותו תלמיד ישיבה היה בעל מעמד בכיר בארה"ב. אחרי שבנו נרצח, לחץ האב על משרד החוץ האמריקני להתערב בנעשה בארץ ישראל. האמריקנים מצידם לחצו על הבריטים, והתוצאה הייתה שלארץ נשלח נציב עליון אוהד יהודים, סר ארתור ווקופ. נוכחותו של ווקופ בארץ, לאורך רוב שנות השלושים, השפיעה על נחישות הבריטים למגר את "המרד הערבי" שפרץ באותו עשור, ועל פתיחות יחסית באישור סרטיפיקטים לעלייה. אישורי העלייה אפשרו לרבים מיהודי גרמניה להגיע ארצה ולהינצל מהשמדה, וחיזקו את היישוב היהודי לקראת מלחמת העצמאות.
"סבי, הרב צבי פסח פרנק, חש שבעצם לידתי הצלתי את חייו. נולדתי בי"א באב תרפ"ט, שבוע לפני פרוץ הפרעות. הברית שלי הייתה אמורה להיערך בשבת. הסבא והסבתא תכננו לנסוע באותה שבת למשפחת סלונים מחברון, אבל בגלל שסבא התבקש להיות הסנדק בברית שלי הוא לא נסע, וכך ניצלו חייו. כל בני משפחת סלונים נרצחו באותה שבת"
פרנק היה נרעש. הוא ידע שהמידע ששמע ינחם את סבו; הנה, "בזכות" אותו קורבן של יהודי אחד שרבץ על מצפונו, ניצלו חייהם של יהודים רבים. בחופשה הראשונה מן המילואים מיהר פרנק לסבו, לספר לו את ששמע. הסבא התפלא שנכדו מגיע אליו בבהילות כזו, מלוכלך בבוץ דרכים, במקום לבוא בנחת, כהרגלו, לסעודת שבת כמה ימים מאוחר יותר. כאשר ליווה הסבא את נכדו אל הדלת, אמר לו: "לא היית צריך לעשות את המאמץ, אבל בדיעבד אני שמח שלא חיכית לשבת". שלושה ימים אחר כך עמד פרנק לבקר את סבו, כהרגלו מדי שבת. בדרך אל הסבא עצר אצל אחותו, שגרה בסמוך, ושם שמע את הבשורה המרה: סבא נפטר לפני שעתיים. הוא חש סיפוק שבכל זאת הספיק להקל על רגשי האשמה של הסבא, לפני שזה נפרד מן העולם.
לילה בבית החזון איש
בזכות הסבא פרנק זכה הנכד לפגוש כילד גם את הרב קוק: "זה היה כבר בחודשי חייו האחרונים. בירושלים ידעו שהוא חולה, ואבא לקח אותי בפורים להביא לו משלוח מנות ולברך אותו. הוא פתח לנו את הדלת בחלוק כחול, ובחן את ידיעותיי בסיפור בריאת העולם. אחר כך בירכתי אותו בברכת רפואה שלמה והוא מאוד התרגש, ובתגובה בירך גם אותי בברכת הכוהנים, ואמר לי שבזכות העובדה שבאתי לבקרו ולברכו, אזכה בעזרת השם לאריכות ימים, ואזכה גם לברך רבים אחרים בכוחה של הברכה שהוא העניק לי. ואכן כך היה. בכל מיני מצבים בריאותיים שהתמודדתי איתם במשך השנים הייתי די רגוע שאזכה בכל זאת לאריכות ימים, וגם השתדלתי מאוד לברך את כל מי שיכולתי בברכתו של הרב קוק".
יעקב פרנק זוכר את סבו כאדם רגיש במיוחד לכאבו של הזולת, גם בהקשר של פסיקותיו ההלכתיות. למשל, הוא מספר, "הגיעה פעם אל הסבא, בליל שבת חורפי, ילדה קטנה שבאה לשאול אם הביצה שיש בידה כשרה או טריפה. בביצה הייתה אומנם בעיה כלשהי, אבל כזו שאפשר להקל בה. הסבא הבין שאם ילדה קטנה נשלחה בליל חורף לשאול שאלה כזו, מן הסתם משפחתה ענייה והביצה היחידה הזו חשובה להם מאוד, ולכן התיר אותה. לימים פגשתי את אותה אישה כמרצה באוניברסיטה. היא זיהתה שאני הנכד לפי שמי, וסיפרה לי שכל חייה היא לא שכחה את הפסיקה הזו. במקרה אחר באה מישהי לשאול על עוף, והעוף באמת היה טרף. סבא זרק אותו לאשפה, לקח עוף מן המקרר שלו ונתן לה, ואמר לה 'העוף כשר'".
גם סבא שטמפפר הביא את פרנק לפגוש אירועים ומאורעות שרוב בני גילו לא זכו להם: "כראש המועצה של פתח־תקווה היה לו ויכוח גדול עם האיכרים, שרצו להשאיר את פתח־תקווה כמושבה קטנה עם בתים גדולים, בעוד שהוא רצה שהיא תהפוך לעיר גדולה. האיכרים התארגנו נגדו והדיחו אותו מתפקיד ראש המועצה, אבל הוא נשאר כל חייו סגן יו"ר וגם ראש המועצה הדתית בעיר. עוד לפני כן, בזמן אחד הביקורים שלי אצלו, הגיע אליו הנציב העליון ווקופ, לדון איתו בעניין הפיכת פתח־תקווה לעיר, וככה זכיתי לפגוש גם אותו. הוא היה מאוד נחמד אלי, ואפילו קצת שיחק איתי".
בזכות סבא שטמפפר נכח פרנק הצעיר באירוע ההיסטורי של הכרזת המדינה: "הגעתי אליו באיזה יום שישי, והוא סיפר לי שבאחר הצהריים אמורה להתקיים ההכרזה על הקמת המדינה. הוא קיבל כרטיס הזמנה לאירוע, אבל לא רצה ללכת כי חשש שהערבים יפתחו מיד אחר כך בהתקפה על העיר, והוא רצה להיות עם התושבים כדי לארגן את ההתגוננות. אז הוא נתן לי את הכרטיס, וכך הייתי באירוע. לדעתי, אני היום האדם היחיד שעוד חי מבין הנוכחים באירוע".
ריאיון בלעדי עם חרושצ'וב
הבית שבו גדל פרנק היה בית דתי־לאומי, אבל בגלל הייחוס שלחו אותו בכל זאת הוריו, שמואל תנחום ושושנה, לישיבות חרדיות. בגיל 18 הוא החל ללמוד בישיבת פוניבז' בבני־ברק והכיר שם את מייסד הישיבה, הרב יוסף כהנמן, שלדבריו היה "ציוני גמור". הרב כהנמן גם שלח אותו לישון, לפרק זמן מסוים, בביתו של החזון איש. פרנק: "החזון איש התאלמן והיה בודד, ובישיבה החליטו שלא ישאירו אותו לישון לבד. אחד החברים שלי ישן אצלו בקביעות, אבל בזמן מסוים הוא חלה והרב כהנמן ביקש ממני להחליף אותו בלינה אצל החזון איש. בלילה הראשון סיפרתי לו שאני הנכד של הרב פרנק, והוא אמר שהוא חולק עליו בגלל שהוא משתף פעולה עם הציונים. אחר כך גם העיר לי על הבלורית שלי, ואמר שאני נראה כמו 'מזרוחניק'". פרנק לא נשאר חייב, והדגיש שלדעתו המזרוחניקים הם בעלי מעלות רבות.
למחרת כבר העז פרנק יותר לבקר את החזון איש: "אמרתי לו: 'האם כבודו אינו אוהב את ארץ ישראל? האם אינו רואה את השואה, וכמה דם נשפך? סבא שלי התריע בכל מקום על השואה. זה נס שיש לנו את מדינת ישראל'. אמרתי לו גם ש'אתה לא מסתובב בחוץ אלא יושב ולומד. אינך רואה את ה'עמך'. סבא שלי היה דיין שנים רבות, הכיר את העם וראה את כל האנשים עם כל הבעיות שלהם. אם כבודו היה במקומו של סבא שלי, בוודאי היה חושב אחרת". השיחה, הוא מספר, נמשכה כמעט לאורך כל הלילה, ובסיומה אמר לו החזון איש: "כולם מגיעים הנה ושותקים כמו דגים, ואילו אתה מילאת את זמני בשיחה, שאמנם לא הייתה בה הסכמה אבל הייתה בה הקשבה הדדית".
הלימודים בישיבה לא סיפקו את נפשו של הבחור הצעיר, שרצה להיות שותף של ממש בבניית המדינה החדשה. הוא החליט לעזוב את הישיבה, להתגייס לצבא ולגור בקיבוץ עין־צורים, כדי לבנות את המולדת. הוא לא העז לספר לסבא פרנק על השינוי הדרמטי, אך הוריו העירו לו כי לא ראוי שלא לעדכן את הסבא שאהב אותו כל כך. בדחילו וברחימו הוא הגיע יום אחד לביתו של הסבא וסיפר לו. "אמרתי לו שבאתי להתנצל על שלא סיפרתי לו. הוא חיבק אותי ואמר: אתה לא צריך להתנצל על כלום, אם כך החלטת – תבורך. הוא רק ביקש שאם יהיו לי התלבטויות ושאלות בעתיד, שאבוא לספר ולהתייעץ איתו".
גם אחרי שחרורו מן הצבא, פרנק הצעיר חיפש לעצמו הרפתקאות. הוא החליט למשל ש"מעניין אותי להיות בנקודה הצפונית ביותר שאליה אוכל להגיע", ודאג לשגר את עצמו כשליח הסוכנות היהודית לפינלנד. במקביל הוא יצר קשר עם עיתון "הצופה", והציע להם שישמש, חינם אין כסף, ככתב העיתון בסקנדינביה. העיתון הסכים, כמובן, ולפרנק זומנו עוד כמה מפגשים בלתי נשכחים. באנגלית המילה "הצופה" מתורגמת כ"אובזרבר", וכך נחשב פרנק בעיני הפינים לשליח של אחד העיתונים החשובים בעולם. כך, למשל, כאשר מנהיג ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב הגיע לפינלנד, פרנק מיהר להירשם למסיבת העיתונאים שלו. הרוסים הודיעו שלא יסכימו לנוכחות עיתונאי ישראלי באירוע. פרנק איים עליהם שהדבר ייחשב כפגיעה בלתי נסלחת בעיתון החשוב "אובזרבר", והם הסכימו לפשרה: הוא יוכל להיות במסיבת העיתונאים, אבל מבלי להציג שאלות. אלא שפרנק הגיע למסיבת העיתונאים כשעה לפני שהחלה (הבן, יוסי, מעיר: "אצלנו במשפחה מי שמקדים לאירוע רק בחצי שעה נחשב כמאחר"), וכך זכה לריאיון בלעדי עם חרושצ'וב, שפורסם רק בעיתון "הצופה" בישראל.
במקרה אחר הוא זכה לראיון בלעדי עם ראש ממשלת הודו ג'ווראלל נהרו, שהגיע לחופשה פרטית בדנמרק. הפעם הסיבה לבלעדיות לא הייתה הקדמתו למסיבת עיתונאים, אלא העובדה שאף אחד מהכתבים הזרים המוצבים בסקנדינביה לא הבין את חשיבותו של ריאיון עם האיש.
כשחזר לארץ, הקלחת הציבורית עדיין משכה את ליבו של פרנק. הוא הצטרף למשמרת הצעירה של המפד"ל, ותוך זמן לא רב התמנה לעוזרו של שר הפנים המיתולוגי, משה חיים שפירא, והיה אחראי לקשריו עם המערכת הפוליטית. בשלב מסוים התחלף תפקידו, והוא מונה לאחראי מטעם המפד"ל על טיפוח הקשרים עם יישובי פרוזדור ירושלים, שמפא"י נהנתה בהם מדומיננטיות כמעט בלעדית. פרנק: "זה היה מאוד חשוב למפלגה. נחשבתי לשריף של היישובים, הייתי דואג להם במשרד הפנים, ומשכנע את התושבים להצביע למפד"ל".
בשלב מסוים החליט פרנק שלא מספיק לבצע תפקידים מעניינים, צריך גם לדאוג לעתיד ולהתמקצע בתחומים מסוימים. בגיל מאוחר יחסית הוא פנה ללימודי משפטים וכלכלה באוניברסיטה העברית. כישרון ההתחבבות שלו יצר לו גם שם ידידויות ארוכות טווח, כמו עם המרצה למשפטים גדעון האוזנר, שהזמין אותו לימים להיות נוכח בכל דיוני משפט אייכמן, משפט שרבים ביקשו והתקשו להשיג כרטיסים לכניסה אליו.
הידידות העמוקה ביותר נוצרה עם המרצה למדע המדינה פרופ' בנימין אקצין, אחד המרצים הימניים הבודדים באוניברסיטה של אותם ימים. אקצין הציע לו לנצל את קשריו במשרד הפנים כדי לערוך מחקר על דפוסי ההצבעה למוסדות היישוב היהודי בארץ ישראל של תקופת המנדט, ופרנק אכן עשה זאת. הוא שומר את העבודה הזו עד היום בקלסר מיוחד: "כרוויזיוניסט, אקצין חשב שהדרך להביס את שלטון מפא"י היא באמצעות הישגים בשלטון המקומי, וחשב שעבודת רקע על הפוליטיקה של היישוב בתקופת המנדט תוכל לסייע לכך". אגב, התחזית הזו של אקצין התקיימה בסופו של דבר, עם גל ראשי הערים בפריפריה שטופחו בליכוד ובהם דוד לוי בבית־שאן, מאיר שטרית ביבנה, דוד מגן בקריית־גת, ועוד.
אחרי שהשלים את לימודי הכלכלה הפגיש אותו מישהו עם שר האוצר הכול־יכול, פנחס ספיר, ופרנק רכש גם את אמונו. בזכות הידידות עם ספיר הוצעו לו תפקידים שונים במגזר הציבורי, וגם תפקידי ייעוץ לחברות פרטיות ולרבים מאנשי הציבור בארץ. בין השאר הוא היה חבר בוועדה הציבורית לקביעת כללי הגבייה של מס ערך מוסף (ועדת אשר), וגם זכה לייעץ ללקוחות כמו איסר הראל, ראש המוסד המיתולוגי, ויצחק שמיר. פרנק: "כשאיסר הראל פרש מהמוסד הוא רצה להקים מפעל. הוא התייעץ עם ספיר, וספיר שלח אותו אלי. אני יעצתי לו שלא יקים את המפעל, כי חשבתי שהתחום שהוא דיבר עליו לא משתלם להשקיע בו. אבל בכל זאת נשארנו חברים. איסר חיבר אותי גם עם יצחק שמיר, שעבד אצלו במוסד".
גם בשלטון הליכוד היו לו קשרים, ובתקופת כהונתו של מנחם בגין כראש ממשלה הוא אפילו נשלח מטעמו לפגישה עם הרבי מלובביץ': "היה לי רעיון שחסידות חב"ד תקים קריה חסידית בין קריית־ארבע לחברון, כי לפני תרפ"ט הייתה להם נוכחות משמעותית בחברון, באמצעות משפחת סלונים, שגם היו בני משפחה שלנו. באתי לבגין עם הרעיון הזה, והוא הציע שאציג את הרעיון ישירות לרבי מלובביץ'. נפגשתי איתו ביחידות למשך שעה וחצי, דבר שמעטים זכו לו, וגם קיבלתי ממנו ברכה גדולה. אחרי שסיפרתי לו על הברכה שקיבלתי מהרב קוק עוד בילדותי, הוא אמר שברכה של הרב קוק אמורה להספיק לי, ובכל זאת בירך אותי גם, וחזר על ברכתו של הרב קוק שבעזרת השם אזכה להאריך ימים, להפיץ תורה ברבים, ולברך אחרים בזכות הברכות שבורכתי בהן. אני מקפיד על זה עד היום".
אשכנזים, מזרחים ואפרים קישון
מכל האנשים שפגשת, אני שואל אותו לקראת סוף השיחה, מי הכי הרשימו אותך? "תלוי באיזה תחום", הוא משיב. "בין הרבנים, חוץ מסבא התרשמתי מאוד מהרב מפוניבז', הרב כהנמן. הוא היה מראשי אגודת ישראל, אבל לא רק שהוא תלה בכל יום עצמאות דגל ישראל על בניין הישיבה, אלא אמר לי במפורש, אומנם בסוד, שהוא בעצם ציוני. מבין אנשי הרוח מאוד אהבתי את פרופ' דן פטנקין, נשיא האוניברסיטה העברית. כשהוא הגיע לארץ הוא היה בחור דתי, וכשאני נרשמתי לאוניברסיטה עוד לא הייתה לי בכלל תעודת בגרות כי למדתי בישיבה. הוא לקח אותי אליו ואמר לי 'אל תדאג. אתה תלמד פה'. במשך השנים שלו בארץ הוא נהפך לשמאלן קיצוני, אבל תמיד אמר לי: 'אותך אני אוהב'.
"מבין האמנים אהבתי מאוד את אפרים קישון ואת נעמי שמר. את קישון פגשתי אחרי שקראתי ביקורת שלו על האפליה של יהודים מזרחים בארץ. רציתי לספר לו שאני חוויתי גם דוגמה אחרת, מהשילוב היפה בין אשכנזים ותימנים בקיבוץ עין־צורים. אז צלצלתי אליו והזמנתי את עצמי לפגישה איתו. אמרתי לו שאני רוצה לספר לו על חוויות חיוביות של קשר בין אשכנזים לספרדים, הן מעין־צורים והן מהעבודה שלי במושבי פרוזדור ירושלים. הוא הקשיב ואמר: 'המנהיגות רואה רק את טובת עצמה, אבל אנחנו מקווים שבמשך הזמן זה ישתנה לטובה".
"את נעמי שמר הכרתי באמצעות בעלה השני, מרדכי הורוביץ. הוא היה משפטן שעבד במשרדי הממשלה, ושם הכרתי אותו, ובאמצעותו גם את נעמי. הם נהגו להזמין את אשתי אסתר ואותי לארוחות ערב משותפות, או סתם לישיבה על כוס קפה ושיחה על החיים. הקשר בינינו העמיק בנסיעה משותפת שעשינו לווילנה, לקראת סוף שנות השמונים. זו הייתה התקופה של גורבצ'וב כשליט ברית המועצות, והוא רצה לגלות מחוות כלפי המערב בכלל, וגם כלפי ישראל והיהודים. בין השאר הוחלט להקים אנדרטה לזכר נרצחי בורות המוות בפונאר שליד וילנה. יו"ר הכנסת דב שילנסקי עמד בראש המשלחת, והוזמן אליה גם ידידי חיים בסוק, שהיה בשעתו פרטיזן בווילנה. הוא צירף אותי כידיד שלו, ונעמי שמר הוזמנה כמי שמשפחתה הגיעה במקור מווילנה. במהלך הנסיעה שרנו הרבה שירים שלה".
אני שואל אותו אם השם יעקב פרנק, שם ידוע לשמצה בהיסטוריה היהודית, הפריע לו אי־פעם. פרנק מחייך: "יש לנו במשפחה כמה 'יעקב פרנק', וכולנו קרויים על שם אותו סבא, שכמובן לא קשור לפרנק 'ההוא'. אבל לאף אחד מאיתנו השם לא הפריע או העלה שאלות". אולי בעיקר משום שהידע של הישראלי הממוצע בהיסטוריה יהודית אינו גדול במיוחד, כך שרוב האנשים שפגש במשך השנים לא ידעו כלל מיהו משיח השקר יעקב פרנק, ולמה השם הזה אמור לעורר תהיות.
עכשיו, בגיל 95, הבן יוסי רוצה להציב בפני אביו אתגרים חדשים, שישמרו את הרוח החיונית שלו. על הפרק עלתה האפשרות שהוא יכתוב כרך נוסף של פגישותיו עם ידועני הדורות הקודמים, שהרי מלכתחילה העלה בזיכרונו כ־800 שמות כאלה. אבל הבן חושש ש"אולי זה יהיה משעמם, לעשות שוב מאותו דבר". אז הרעיון שהאב והבן שוקלים עכשיו ברצינות הוא להוציא לאור את אותה עבודה נשכחת שעשה אצל פרופ' אקצין, זו על דפוסי ההצבעה בימי המנדט. אם יגיש אותה כדוקטורט, אולי עוד יזכה פרנק להיות הדוקטור המבוגר ביותר בישראל.
ניתן להשיג את ספרו של יעקב פרנק אצל בנו יוסי: 052-8535900
