יותר מכל החגים, מתאים הוא חג הסוכות להיחשב חג הטבע. הסוכות שאליהן אנו יוצאים, ואיתן שמחת האסיף ומצוות ארבעת המינים, מביאות למגע ממשי עם הטבע. במבט עמוק יותר נוכל לראות בחג הסוכות את חג המים. הדבר בולט במיוחד במצוות ניסוך המים, אך חבוי גם בשאר מצוות החג. מי הגשמים של השנה שעברה הצמיחו את פירות האסיף, והם הרכיב העיקרי של הפרי. את הסוכה יש לסכך בדבר שגידולו מן הארץ, ואף ענני הכבוד שהסוכות נעשו לזכרם עשויים בפשטות מטיפות של מים. ארבעת המינים שצמחו גם הם מגשמי השנה שעברה פסולים בהיותם יבשים בלי מים, ובאים לרצות על המים. "ערבי נחל" קשורים למים, האתרוג מוגדר "גדל על כל מים" והביטוי "פרי עץ הדר" מובן על ידי בן עזאי כ"פרי עץ המים". אף השמחה היתרה שבסוכות קשורה במיוחד לשמחת בית השואבה – שאיבת המים לניסוך המים. ולבסוף, חז"ל קובעים שבחג נידונים על המים. סיכומו של דבר: חג הסוכות שהוא חג הטבע מתרכז בפנימיותו במה שהצמיח את הטבע ונותן לו חיים – המים.
כנגד תמונה זו עומדת שאלה גדולה: לפי ההלכה אין לבקש על הגשמים בחג ואפילו לא להזכיר "מוריד הגשם". יתרה מזאת, "אין הגשמים אלא סימן קללה בחג" (משנה תענית א, א). מדוע דווקא בחג שסובב סביב המים, ובו נידונים עליהם, נחשבים הגשמים לסימן קללה? מדוע כשבא הגשם בסוכות נחשבים אנחנו כעבד שבא למזוג לרבו ושפך לו רבו קיתון על פניו, כבמשל של המשנה, במקום שנשמח על המים שקיבלנו מהקב"ה?
הנהגה אחדותית והנהגה מפורדת
ביום השני של הבריאה מופרדים המים לשני סוגים: "המים אשר מתחת לרקיע" – מים תחתונים; ו"המים אשר מעל לרקיע" – מים עליונים. הבדלה זו יוצרת פער וריחוק, שהם התשתית להופעתם של הגשמים. הגשמים הם חלק ממעגל של תנועה בין המים התחתונים והמים העליונים: המים התחתונים מתאדים, עולים למעלה ומתעבים שם, ושבים ויורדים אלינו כגשמים, שהם המפגש שלנו עם המים העליונים.
אך הגשמים לא התחילו מיד, ובתחילת פרשת גן־עדן מתוארת השקיה אחרת: "וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה". כאן המים התחתונים נובעים מהאדמה ומשקים אותה, ללא תלות במים העליונים. מתי הופיעו הגשמים? חז"ל תולים את הופעת הגשמים בקיומו של האדם ובתפילתו: "מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פתח קרקע, עד שבא אדם הראשון וביקש עליהם רחמים, וירדו גשמים וצמחו" (בבלי חולין ס ב). מתי קרה הדבר?
הנצי"ב מוולוז'ין, בפירושו "העמק דבר", סובר שהתפילה והגשמים שהגיעו בעקבותיה באו רק לאחר החטא והגירוש מגן־עדן: "שחטא אדם ונשלח מגן־עדן לעבוד את האדמה אשר לוקח משם והתפלל והמטיר ה' ויצא דשא וכל פרי לפרנסתו…" (בראשית ב, ו). יסודו של פירוש זה הוא בעובדה שגן־עדן הושקה בקביעות מנהר, ואם כן עד שחטא האדם וסולק מגן־עדן לא היה לו כל צורך בגשמים. רק משסולק משם הפך לתלוי בגשמים, ועל כן התפלל עליהם וירדו. מכאן שהגשמים הם תוצאה של חטא אדם הראשון.
הנהגת הגשמים שמתאימה לפרשת הבריאה והנהגת המים התחתונים שמתאימה לגן־עדן מהוות ביטוי להבדל יסודי יותר בין הפרשיות. פרשת הבריאה בנויה על יסוד ההבדלה – בין האור והחושך, היום והלילה, המים העליונים והתחתונים, הים והיבשה ועוד. בראש ההבדלות עומדת ההבחנה היסודית שבין השמים לארץ – "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ־לֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ". המקור הא־לוהי האחד מתגלה בשני המרחבים המרוחקים זה מזה – השמים והארץ.
לעומת זאת, בפרשת גן־עדן המציאות היא אחדותית. החושך והלילה אינם נזכרים. הארץ מתוארת ללא שמים רחוקים וללא ים. אין הבחנה בין שבת לחול – כביכול הזמן כולו קדוש. הקב"ה מתהלך בגן לרוח היום ולא מתואר כמחוץ למציאות. אם כן, גן־עדן מבטא מציאות אחדותית המגלה את המקור האחד, בעוד בפרשת הבריאה א־לוהים האחד מתגלה בשניים המובחנים זה מזה.
האדם מתחיל בחיים אידיאליים בהנהגת המים התחתונים שבגן־עדן, אך הגירוש מן הגן אל העולם המוכר לנו מחזיר אותו להנהגה המתאימה לפרק א', הנהגת הגשם. מעבר זה מתואר במדרש (בראשית רבה יג, ט):
וכך היתה הארץ שותה מתחילה דכתיב "וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ…", וחזר בו הקב"ה שלא תהא הארץ שותה אלא מלמעלן… שיהיו הכל תולין עיניהם כלפי מעלה.
שתי מדרגות חיים עומדות לפני האדם. הנהגת המים התחתונים שבגן־עדן מבטאת חיים של קרבת א־לוהים תמידית ושפע בלתי פוסק. הנהגת המים העליונים והגשמים מבטאת חיים שנעים בין ריחוק לקרבה, שבהם צומח הקשר מתוך תלות ומחסור. השפע שבגן־עדן הביא את האדם לנפילה, והוא זקוק מאז לחיסרון שיביא לתפילה על הגשמים ולקשר לקב"ה.
מחזור מים חלופי
הבחנה זו בין מים למים מפענחת לנו את סודו של חג הסוכות. סוכות הוא חג המים התחתונים. לא המים הם סימן קללה בחג אלא המים העליונים – הגשמים. לעומתם, ענייני החג קשורים כולם במים התחתונים המבורכים. המים אשר הצמיחו את האסיף ואת ארבעת המינים, וגידלו מן הארץ את סכך הסוכה (או את ענני הכבוד שנלמדים מ"ואד יעלה מן הארץ"), הם מים שחלחלו בחורף לקרקע, והפכו למים תחתונים לאביב ולקיץ. האתרוג "גדל על כל מים", כלומר אינו תלוי בעונת הגשמים ויכול להצמיח עוד פירות בהשקיה. בסוכות שבקיץ ערבי הנחל אינן יכולות לבוא מגשמים אלא מנביעת מים תחתונים בלבד.
בניסוך המים שואבים מים ממעיין השילוח ומנסכים אותם לספל שבמזבח, וממנו יורדים המים בנקב לשיתין – חלל עמוק שיורד עד התהום (בבלי סוכה מט א). במקום מחזור המים העליונים המרוחק הבנוי על הגשמים והאידוי, אנו יוצרים מחזור של שפע פנימי של מים תחתונים בתוך עולמנו, מהתהום הנובע ובחזרה אליו.
החיים במציאות טבעית, שבה נובעים וזורמים מים תחתונים אשר מצמיחים עצי פרי נחמדים למראה, טובים למאכל ומלאי שפע, הם חיים בדמותה של המציאות הראשונית שבגן־עדן. חג הסוכות מחזיר אותנו לשם. תפקידן של מצוות החג, להחזיר אותנו כביכול לגן־עדן, מפענח את היותם של הגשמים בו סימן קללה – סימן לקללת אדם הראשון שהולידה את הריחוק ואת התלות בגשם.
במעגל השנה החורף הוא זמן המים העליונים, והקיץ הוא זמן המים התחתונים. בחורף אנו תלויים בגשם ומצפים לו, ואילו בקיץ איננו מצפים לגשם אלא חיים מתוך השפע שקיים כבר במציאות על פני הקרקע ומתחת לה. חג הסוכות שבסוף הקיץ הוא חג הטעימה מגן־עדן, וההודיה והשמחה עליה.
למרות שהחל מט"ו בתשרי ראויה הייתה להתחיל עונת הגשמים (משנה תענית א, א), אנחנו דוחים את הזכרת הגשמים לאחר סוכות כדי שנזכה בחג לעוד רגעים מועטים של קרבת א־להים מתודעה של שפע, בהנהגת המים התחתונים. אנחנו מבקשים להמשיך להיות עטופים וקרובים לצילא דמהימנותא, ומבטאים את געגועינו לעולם אחדותי שבו המים, שפע החיים, הנוכחות הא־לוהית וקרבתנו אליה הם דברים בלתי נפרדים מעולמנו. בסוכות אנחנו מבקשים לזכות ולהיות לעוד ימים ספורים כבגן־עדן.
